פרשת כי תבא - תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה

בפרשת השבוע הנקראת בכל שנה לפני ובסמוך לראש השנה אנו קוראים את הברכות שנתברכו אלו אשר ישמעו בקול ה' אלוקיהם לשמור ולעשות את כל מצוותיו. וכנגד זה גם את הקללות שנתקללו אלו שלא ישמעו ולא ישמרו.

קריאת פרשה זו בדיוק לפני ראש השנה אינה מקרית. עזרא הסופר תיקן את סדר קריאת התורה המוכר לנו בכל שבת ושבת, ומביאה הגמ' את אחת הסיבות לסדר זה: "רבי שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כוהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי ואי תימא ריש לקיש כדי שתכלה שנה וקללותיה" (מגילה ל"ג ב'). למה אנו קוראים את פרשת כי תבא ובתוכה את הקללות לפני ראש השנה? כי אנחנו רוצים שיכלו הקללות של השנה שעברה ושתחל עלינו שנה חדשה ומבורכת.

זה ברור, שאין המדובר בעוד סגולה לפיה אם נקרא את הקללות, הרי שהן ייעלמו והשנה הבאה תהיה מבורכת ונפלאה. ברור שקריאת הקללות אמורה לעשות לנו משהו ולהביא אותנו מוכנים יותר ליום הדין. קריאת הקללות הכתובות בספר התורה וזכירת הצרות החרוטות על בשרינו, אמורות לעורר אותנו לשים לב מאין הגיעו צרות אלו. לחקור, לחפש ולנסות להבין למה ועל מה הן באו עלינו. וכמו שכותב רבינו יונה (שערי תשובה שער ב') "ודע כי דרכי הסיבות שיתעורר האדם בהם לשוב מדרכיו הרעים ששה. הדרך הא' כאשר תמצאנה את האיש צרות. ישיב אל לבו ויאמר אין זה כי אם דרכיו ומעלליו אשר עשו אלה לו. וחטאיו עוללו לנפשו. וישוב אל ה' וירחמהו". מי שפקדו אותו צרות במהלך השנה וישים אל ליבו מאין באו צרות אלו אליו, יבא לר"ה אחרת מאיך שבא בשנה שעברה. מי שהפסיד בעסקיו יודע מה זה "מי יעשיר ומי יעני". והוא גם מבין שהוא לא עשה את ההשתדלות הנכונה בזמן הנכון. כמו שאומר ר' חיים קנייבסקי שהוא מכיר רק שני ימים בהם ניתן לעשות השתדלות – שני ימים של ראש השנה. מי שלא עלינו חלה במהלך השנה והוא יודע שהוא עומד לפני שנה חדשה המתחילה במשפט חדש אם אפשרויות חדשות. מי שעמד על סף המוות וניצל יודע מה זה "מי יחיה ומי ימות". וכל הצרות שבאו עליו הם אך ורק כדי שיחזור בתשובה על חטאיו כמו שאומר הכתוב " ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים ל"א).

בדרך כלל אנו תולים את הכל בדברים אחרים רק לא בחשבונות שמים. לא קיבלתי תוספת שכר, פיטרו אותי מהעבודה או קיצצו קיצוץ משמעותי בשכרי, מס הכנסה הגיעו לבקר, מנהל הבנק הקשיח את עמדותיו, כי.....! הניתוח לא הצליח, כי הרופא התרשל! וכן הלאה. קבע לנו עזרא הסופר את קריאת הקללות לפני ראש השנה. כדי להזכיר לנו מתי נקבע הכל ושהסיבה לכל זה נמצאת במקום אחר לגמרי, כדבריו המפורסמים של הרמב"ן בסוף פרשת בא: "שאין לאדם חלק בתורת ישראל, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל. אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם, יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון."

"עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם" (רמב"ם הל' תשובה ג' ז'). יש מי שצריך את ההתבוננות בצרותיו הוא כדי להתעורר. החכם יותר יסתפק בצרותיהם של אחרים. אבל לחכם באמת יספיקו תקיעת השופר של חודש אלול וקריאת הקללות שבפרשת כי תבא כדי לשוב מדרכו הרעה ולהיכתב וליחתם לחיים טובים בזה יום הדין.

פרשת כי תצא - דיוקנו של מלך

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ.... כי קללת אלוקים תלוי" (כ"א, כ"ב-כ"ג). חז"ל דורשים מפסוק זה שכל הנסקלים נתלים לאחר מיתתם על עץ. התורה נותנת כאן הסתייגות, לא תלין נבלתו על העץ. נכון תתלה אותו למען יראו אותו העוברים ושבים אבל בטרם רד הלילה תוריד אותו. למה? כי "קללת אלוקים תלוי". מבאר רש"י (על פי הגמרא בסנהדרין מ"ו ב') זלזולו של מלך הוא שאדם שעשוי בדמות דיוקנו יהיה תלוי ובפרט ישראל שהם בניו. ומשל לשני אחים תאומים שהיו דומים זה לזה אחד נעשה שר ואחד לסטים ונתלה, כל הרואה אותו אומר השר תלוי. וודאי שאין הנמשל שמי שרואה אדם תלוי ובפרט אם הוא מישראל, יחשוב שזה הקב"ה. אלא גם במשל הבעיה היא לא שיחשוב באמת שהשר נתלה, אלא יאמר השר נתלה. כוונתו שבזיון הוא לשר שאחיו תלוי. ובנמשל בזיון הוא לקב"ה שבניו תלויים על עץ.

כשרואים אדם מקשרים אותו מיד לקב"ה וכשרואים את מעשיו גם הם מתקשרים לקב"ה. ואם בכל אדם כך, על אחת כמה וכמה בישראל שהם בניו של מקום. ואם בסתם ישראל כך על אחת כמה וכמה במי שקרוב יותר. ככל שהאדם קרוב יותר לבוראו, האנשים הרואים אותו מקשרים יותר בינו לבין הקב"ה. כשרואים אדם שומר מצוות מצפים ממנו ליותר כי אתה מקורב. כשרואים אדם חרדי, הציפיות עולות כי אתה יותר מקורב. וכשרואים בחור ישיבה או אברך על אחת כמה וכמה שהציפיות והדרישות עולות. וכגודל הציפייה כך גודל החילול ה' כשהציפייה לא מתממשת.

מספרים על הרב ראובן כץ שהיה רבה של פתח תקוה וראש ישיבת לומז'א, שפעם אחד מהתושבים הלא דתיים בא בטענות שראה בחורים מהישיבה נכנסים לקולנוע או מדברים עם בחורה. שאל אותו הרב והילדים שלך לא עושים את זה? ענה לו כן, אבל הם הרי בחורי ישיבה. אמר לו הרב, את החטא הזה אני לוקח על עצמי.
זה תשובה טובה לאותו מקנטר, אבל האמת איתו, מבחורי ישיבה, מבני תורה, נדרש קוד התנהגות אחר, ואם הם לא עומדים בו, נמצא שם ה' מתחלל.

ולכן זה מחייב. זה מחייב בדיבור, זה מחייב בלבוש, זה מחייב במשא ומתן עם בני אדם. כי כל דבר שאנו לא בסדר מקשרים את זה ישר לקשר שלנו עם בורא עולם. וחובתנו היא לדאוג שיאמרו עלינו אשרי אביו שלימדו תורה אשרי רבו שלימדו תורה ולא חלילה להיפך. כי אנו דיוקנו של מלך.

פרשת שופטים - מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" החינוך מבאר שורשי המצוה "שורש המצוה נגלה הוא, שעם הדבר הזה נעמיד דתנו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה, ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת". אומרת לנו התורה על פי דברי בעל החינוך, אתם רוצים להיות טובים וללכת בדרך הישר, אבל לבד זה קשה ולכן נכוף אתכם לעשות זאת עד שתרגילו בדבר מיראה ואז תעשו מאהבה.
מצוה זו אינה מצוה של אדם פרטי אלא מצוה כללית על כל עם ישראל, על כל עיר ועיר, על כל קהילה וקהילה. אבל בעלי המוסר כהרגלם לומדים זאת גם לכל אדם ואדם כלפי עצמו. חובה על האדם להעמיד לו שופטים ושוטרים כדי לכפות את עצמו ללכת בדרך האמת. תפקידו של כל אדם כלפי עצמו הוא כתפקידם של השופטים, לבחון כל מעשה אשר יעשה האם הוא ישר או לא, האם הוא טמא או טהור, האם נעשה כדין או לא נעשה כדין. על האדם גם למלא כלפי עצמו את תפקידו של השוטר, לייסר את עצמו עד שיעשה את דבר המשפט.
המיוחד בזה הוא הכנסת התוכן לכל חיי האדם. רוב המצוות הקיומיות שאנו עושים, נעשים בחלק קטן מאד ממהלך חיינו. בפסח אנו אוכלים מצה בלילה הראשון. בסוכות אנחנו נוטלים ד' מינים וגם זה רק במשך מספר דקות ביום אם נכלול את אמירת ההלל וההושענות. בראש השנה תקיעת שופר. יש לנו גם מצווה יום יומית (לפחות לגברים שבינינו) הנחת תפילין ובעצם גם הציצית שאנו לובשים במשך כל היום אבל מי חושב עליה או זוכר אותה כשהיא עליו. ומה בשאר היום? איפה עבודת ה' שלנו במשך כל חיינו בעצם?
הגמרא במסכת בבא קמא (דף ל') אומרת, "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות". וכבר עמדו רבים הל כך שדברי רבא – אבות או ברכות – ברורים. אבל דברי רב יהודה תמוהים, מה הקשר בין מילי דנזיקין לחסידות. זהירות מלהזיק זה להיות בן אדם לא חסיד.
שמעתי מחכם אחד שפה נכנס היחס שלנו כלפי כל האנשים איתם אנו מתחככים במשך היום. איך אנחנו מדברים אל השני – הונאת דברים. איך אנחנו מקיימים את היחס בין עובד למעביד ולהיפך. איך אנחנו במשא ומתן ובמקח וממכר – הונאת ממון, גזל וכו'. אם נתבונן נראה שרוב היום שלנו מסתובב סביב בין אדם לחבירו ובעצם סביב מילי דנזיקין.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ג' ב') עונה למלך כוזר על שאלתו מי הוא חסיד (תמצות הדברים). "החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם, ומספק להם את כל צרכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם, ולא ייתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו". אומר לו הכוזרי: "לחסיד שאלתיך לא למושל". עונה לו החבר: "החסיד הוא הוא המושל! שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש...". הוא "חוסם הכוחות הכעסניים המבקשים לנצוח .... ומשמש בידיו ורגליו ולשונו בעניין הצריך ובחפצו המועיל".
חסיד הוא זה ששולט על כל כוחותיו ותכונותיו וטבעיו, בוחן אותם לפני כל פעולה ופעולה ומפעיל אותם בצורה הנכונה. מעניין שכשהגמרא מבררת מי הוא חסיד שוטה, היא מביאה דוגמא של אחד שרואה אישה טובעת בנהר ולא קופץ להצילה. הוא חסיד כי הוא חושב לפני שהוא עושה אבל הוא חושב מחשבה של שטות ולכן הוא שוטה. כי חסידות זה לשלוט על המעשים שלנו אבל בצורה נכונה. ואם רוב עסקו של אדם הוא במשא ומתן עם אנשים, אם רוב עסקו הוא במילי דנזיקין, הרי החסיד הוא זה ששומר את עצמו ממילי דנזיקין ומי אשר משאו ומתנו עם הבריות באמונה. ובזה מתבטאת א"כ עיקר עבודת ה' של האדם.
ואולי בזה מתקיים גם השיוותי ה' לנגדי תמיד. כי אם כל מעשה שאנו עושים נבדק האם מתקיים בזה רצון ה' או לא הרי שאנו שמים את ה' לפנינו בכל רגע תמיד.

פרשת ראה – והרחיקנו מחבר רע

"כי יסיתך אחיך ... או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור, נלכה ונעבדה אלוהים אחרים..."
פרשת השבוע מלמדת אותנו את דינו של אדם המסית את חברו או את בן משפחתו לעבוד עבודה זה. הפרשה גם מלמדת אותנו לא רק את דינו אלא גם את היחס שצריך להיות לנו לאותו מסית.
עונשו של מסית לעבוד עבודה זרה, הוא מיתה ולא סתם מיתה אלא המיתה הכי חמורה – סקילה. רוצח למשל שהרג נפש מישראל, חייב מיתה בסייף. בזה לא מסתיים חומרת העונש. התורה גם מצווה אותנו "לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו". וכפי שמבאר רש"י את הפסוק, ולא תחוס עינך עליו – אפי' שנאמר לא תעמוד על דם רעך, על זה לא תחוס. ולא תחמול – לא תהפך בזכותו. בכל חייבי מיתה יש דינים רבים שמטרתם לזכות את הנאשם. במסית אין דינים אלו, נהפוך הוא, צריך לחפש לו חובה.
ובזה לא הסתיים הסיפור. מי הורג אותו? "הרג תהרגנו, ידך תהיה בו בראשונה להמיתו". זה החטא היחיד עליו יש מצוה שהצד הנפגע הוא יהיה המעניש.
גדול המחטיאו מן ההורגו, שזה ממיתו בעולם הזה וזה ממיתו בעולם הזה ובעולם הבא. לכן חמור עונשו של מסית מעונשו של רוצח. לכן גם היחס אל המסית בין מצד הנפגע ובין מצד כל העם, חמור מהיחס לשאר החוטאים.
התורה אמנם מדברת על מסית לעבוד עבודה זרה. אבל מכאן עלינו ללמוד, מה היחס הנדרש כלפי כל מי שמסית או מושך לעשיית דבר רע. כי אם חמור כל כך חטאו, כמה אנחנו צריכים להתרחק מכל מי שעלול להשפיע עלינו לרעה.
אנחנו אומרים כל יום בסיומם של ברכות השחר, והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע. וביהי רצון השני אנו מוסיפים גם משכן רע. ככה אנחנו מתחילים את היום בבקשה להתרחק מכל מי שעלול להשפיע עלינו לרעה. סתם כך מאדם רע, אבל יותר מזה מחבר רע ומשכן רע. כי מחבר ומשכן יותר קל להיות מושפעים. יש הרבה פעמים את האי נעימות והחשש לקלקל את היחסים. ולכן אנחנו מבקשים במיוחד על שלושתם, על סתם אדם על חבר ועל שכן. לכן נקטה גם התורה במסית, כי יסיתך אחיך בן אמך, או רעך. כי כשזה אח או חבר מסית, הרבה יותר קשה להזהר ממנו. ולכן אנחנו מבקשים, כדי לקבל סייעתא דשמיא וכדי לחדד לעצמנו את חשיבות הדבר.
רש"י מבאר את המילים "לא תאבה לו" שנאמרו לגבי מסית, 'לא תאהבנו, למרות שנאמר ואהבת לרעך כמוך, אותו לא תאהב'. כי המטרה היא להרחיק את עצמנו מהרע, לא לאהוב אותו, עד כדי שהנפגע עצמו צריך להרוג אותו. עד כדי כך מחדירה התורה בנו את חובת ההרחקה מאנשים כאלו.
אנחנו רגילים לדאוג לילדים שלנו, אם אילו חברים הוא מתחבר, במקומות הלימוד ומחוץ להם. ואם מי הוא מסתובב. כי אנו מבינים את עצמת ההשפעה שיש לחבר ובמיוחד על ילדים, אבל התורה מלמדת אותנו כאן שהסכנה היא לכל אדם, גם מבוגרים. נפגשים בכל מיני אנשים בכל מיני הזדמנויות, יוצרים קשרים במקומות העבודה. וצריך תמיד לזכור את הזהירות הנדרשת, ולדעת איפה לשים את הגדרות והחסמים. כי ממי הזהירות נדרשת יותר, דוקא מהחבר ומהשכן.