יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

שמחתה של תורה - מברכתו של זבולון לבריאת האדם

משה רבינו מברך ביום פטירתו את בני ישראל לשבטיהם. בין הברכות נעמוד על הברכה לזבולון וליששכר. ברכה אחת להם, "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" (דברים ל"ג י"ח), כי ללא יששכר אין זבולון. "כי שפע ימים ינקו ושפוני טמוני חול" (שם י"ט), כאן ברכת על התעשרות מהחילזון העולה מן הים, ומזכוכית לבנה הנמצאת בחול בחלקם של יששכר וזבולון (רש"י). אך רש"י מוסיף כאן דבר מעניין, "כי שפע ימים ינקו – יששכר וזבולון ויהא להם פנאי לעסוק בתורה". ברכה אחת היא לזבולון כמו יששכר, לאיש העסקים כמו לאברך הכולל. שפע של פרנסה לא כדי לצבור עוד ממון ועוד נכסים. שפע של פרנסה כדי שיהיה להם – גם לזבולון – פנאי לעסוק בתורה.



הגמרא בתחילת עבודה זרה (ב'.:) אומרת, לעתיד לבא מביא הקב"ה ס"ת ומניחו בחיקו ואמר למי שעסק בה שיבא ויטול את חלקו. מגיעים כל האומות ואז מתחיל דו שיח בין הקב"ה למלכות רומי. אמר להם הקב"ה במאי עסקתם? אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקנו הרבה מרחצאות עשינו... וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם. הקב"ה לא אומר להם שקרנים אל שוטים. כי בעולם האמת הם רואים את האמת שכל מה שהם עשו היה באמת לצורך ישראל וזו הייתה טענתם. אמר להם הקב"ה שוטים! נכון שאתם רואים את התוצאה, אבל השאלה מה הייתה כוונתכם. אנו רואים פה את חשיבות לימוד התורה. כל מה שעושים אומות העולם זה באמת כדי שישראל יעסקו בתורה.



וממשיכה הגמ' ואומרת, כלום יש בכם מגיד זאת? ואין זאת אלא תורה. והדברים צריכים ביאור. הם טענו אמנם לא עסקנו בתורה אבל עשינו דברים בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה וא"כ מגיע לנו שכר בלימוד התורה שלהם. והקב"ה לכאורה מקבל את טענתם אלא שיש בעיה אחת שהם עשו בשביל עצמם. א"כ למה מוסיף הקב"ה ושואל האם יש בכם מי שלמד תורה? מספיק למצוא מישהו שעשה בשביל ישראל. אומר העיון יעקב, שמי שתורת ישראל חשובה בעיניו, לא יסתפק בסיוע לישראל שיוכלו ללמוד, אלא הוא בעצמו גם ילמד. ושאלת הקב"ה מי בכם מגיד זאת היא המשך לטענה הקודמת. כל מה שעשיתם, לצורך עצמכם עשיתם. והראי' מי בכם מגיד זאת? אם באמת עשיתם בשביל התורה, איך זה שאין ביניכם אף אחד שגם למד קצת.



אין דבר כזה להיות אוהב תורה בלי ללמוד תורה. זבולון התומך ביששכר שלומד תורה ומקבל את חלקו בלימודו של יששכר, זה בגלל חשיבותה של התורה בעיניו. נכון, הוא עצמו לא זכה, ולכן הוא מפרנס את יששכר אבל שאיפתו היא להיות יששכר. לכן הברכה המתאימה לו היא הרכה שברכו משה רבינו, שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה.



סיימנו את התורה עם הברכות לעם ישראל ומיד אנחנו מתחילים מחדש את בראשית. וכאן אנו מגיעים לבריאת האדם – תכלית הבריאה.



"ויברא אלוקים את האדם בצלמו .... זכר ונקיבה ברא אותם" (בראשית א' כ"ז). אומרת הגמרא בסוף מסכת ברכות (ס"א א'), מתחילה עלה במחשבה לבראם שניים ולבסוף לא נברא אלא אחד". שואל הגאון מוילנא בספרו אמרי נעם על מסכת ברכות, "היאך שייך לומר בהקב"ה עלה במחשבה, הלא לא אדם הוא להנחם?" ואמר הגאון, שתחילת המעשה הוא סוף המחשבה. כל מה שמעשה מתחילה הוא על דעת הכוונה והמטרה הסופית. וזה כוונת הפסוק כבר ביצירתם בגוף אחד, היתה המחשבה לעשותם שניים. וכדי לבאר את הדברים מוסיף הגאון ושואל ,"למה כתיב באדם והיו לבשר אחד יותר מבשאר מינים הלא גם בשאר בהמות וחיות נעשה הולד משניהם? ועוד קשה למה באדם נבראו הזכר והנקבה בגוף אחד מתחילה? ולמה אדם קרוב אצל אשתו יותר משאר קרוביו"? ואומר הגאון, "שרצה הקב"ה שיהיה כרוך אחר אשתו יותר משאר קרוביו לכך בראם מתחילה בגוף אחד. והטעם שברא אותם שיהיו כרוכים כל כך זה אחר זה, הינו מפני שתכלית האדם בעוה"ז הוא לעסוק בתורה כדי שיזכו לעוה"ב. ואם לא היו נבראים בגוף אחד היה מוכרח הבעל בעצמו לחזור אחר פרנסתו ויבטל מן התורה, ואשתו לא תתעסק בשבילו... לכך בראם הקב"ה בגוף אחד כדי שתטריח בשבילו ויהיה לו פנאי לעסוק בתורה. ומה שחילקם אח"כ, היינו דאם לא היה מחלקם לא היה מתקן כלום, דבשעה שהיא הולכת לשוק או לשאר דברים היה הוא ג"כ הולך אחריה".



מטרת בריאת העולם היא שיעסקו בתורה. האשה פטורה מלימוד תורה לא כי היא מפרנסת את בעלה כעין יששכר וזבולון, אלא כי היא ובעלה הם גוף אחד. פתרון זה טוב רק לבעל ואישה, אך זבולון לא יכול לפתור עצמו בלימודו של יששכר אם לא שילמד גם הוא משהו, שיהיה לו קשר מעשי ואמיתי ללימוד התורה. ואם יש לו קשר כזה, אכן ברכתו של משה רבינו יאה לו" שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה".



יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

כי יצפנני בסוכו

בראש חודש אלול התחלנו לומר פעמיים ביום את המזמור לדוד ה' אורי וישעי. דורשים חז"ל אורי זה ראש השנה, ישעי זה יום הכיפורים. ובהמשך, כי יצפנני בסכה זה חג הסוכות. דוד המלך מבקש במזמור זה את בקשתו האחת: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". ואנו שאומרים מזמור זה כל יום, ודאי שמבקשים את אותו דבר. וככל שמתקדמים הימים הרצון הזה הולך ומתגבר.

חודש אלול, הכנה ליום הדין. התקדמות והתקרבות יומית לקב"ה כדי שנגיע לראש השנה ליום הדין מוכנים וראויים יותר לקבל את בקשותינו מאריכים בתפילה, מוסיפים שעת לימוד, לימוד מוסר. לאחר מכן ראש השנה, כשרובו של יום מוקדש להמלכת הקב"ה על העולם כולו ובתוכו גם על עצמנו. יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה. יום שכולו לה' כולו תפילה ותחנונים. בימים קדושים אלו כל אחד חש את השבתי בבית ה'. והנה, הסתיימו ימי הרחמים והסליחות (כמעט, יש עוד את יום הושענא רבה) ואנו עומדים בפתחו של חג הסוכות, עוד מעט ונכנסים לסוכה, יש לנו את ההזדמנות לבחון את עצמנו האם אנו באמת רוצים בישיבה בבית ה' כל ימי חיינו. הרי אם היינו חוזרים מיוה"כ ישירות לחיי החולין השגרתיים, היינו תמיד מרגיעים את עצמנו שבטח, אנחנו רוצים מאד, אבל יש עבודה, צריך לפרנס את המשפחה, לדאוג לחתן את הילדים, נחכה לפנסיה. הקב"ה נתן לנו מיד לאחר יוה"כ את חג הסוכות. אין עבודה, אין דאגות פרנסה, כל הימים לפניך, קדימה נראה מה אתה עושה אם הזמן שיש לך עכשיו בשפע. מבלה אותו כמנהג עם ישראל בטיולים, הופך את חג הסוכות לחג הביקורים. או אולי אתה מנצל אותו לתפילה בנחת, ליותר לימוד, לשהייה בסוכה, לימוד עם הילדים, לשוחח עם הילדים.אומר לנו הקב"ה בואו נראה עד כמה באמת אתם רוצה את ה"שבתי בבית ה' ".

וכדי שנדע במה מדובר, החג הזה מלמד אותנו מה זה שבתי בבית ה'. עזיבת הנוחות של הבית לצורך עבודת ה' על ידי קיום המצווה לגור בדירת ארעי. כי העיסוק בעולם הזה כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא הפך משבתי בבית ה'. וכדי לשבת בבית ה' אנחנו צריכים להבין מה זה עוה"ז ומה זה עוה"ב. צריכים להזכיר לנו את החיים בפרוזדור המוביל לטרקלין. ולכן אנחנו גם קוראים בשבת חול המועד את "דברי קהלת בן דוד". שלמה המלך ניסה את כל מה שיש לעולם הזה להציע ונותן את הבחנתו הסופית "כי הכל הבל". ומה כן? "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".

ובנוסף מגיע בהמשך הפסוק "כי יצפנני בסוכה ביום רעה ..." וכפי שמבאר המלבי"ם " אחר ששאלתי היא מאת ה' שאשב בביתו ..... אז כי יצפנני בסכה.. יסתירני בסתר אהלו" הרי שמובטח לנו שאם נרצה ונבקש לשבת בבית ה' הרי שהקב"ה יצפין אותנו בסוכתו ובאוהלו.

והיית אך שמח

רגילים לומר שסוכות הוא המשך הימים הנוראים. כמו שאנו אומרים ב"לדוד ה' אורי וישעי" "אורי" זה ראש השנה, "ישעי" זה יום הכיפורים, ומיד לאחר מכן "כי יצפנני בסוכו" זה חג הסוכות. אמנם היינו צריכים לחגוג את חג הסוכות בניסן או באייר, מיד לאחר יציאת מצרים שהרי הסוכה היא זכר לענני הכבוד. והסיבה לכך שהתורה קבעה את חג הסוכות בתשרי, כי זה זמן שלא נמצאים בחוץ בגלל מזג האויר, שלא כמו בתחילת הקיץ אז מקובל לצאת החוצה לאוויר. בכל אופן אחרי שנקבע הזמן בתשרי זה מתקשר גם לימים הנוראים ואולי רק בתשרי מתחדשת מצוות השמחה המיוחדת של חג הסוכות הנלמדת מהפסוק "והיית אך שמח". כי בפסח חג החירות חג יציאת מצרים לא נאמרה שמחה מיוחדת ואילו בסוכות כן. ונראה שיש קשר הדוק בין היות חג הסוכות המשך של הימים הנוראים, למצות השמחה.


השמחה מגיעה משלמות. אין שמחה כהתרת הספקות - אדם שלם אם החלטתו. השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה - הוא חסר. איזהו עשיר השמח בחלקו - מי שטוב לו עם מה שיש לו הגיע לשלמות. וכן הלאה דוגמאות רבות. בראש השנה המלכנו את הקב"ה על העולם כולו ובתוכו גם על עצמנו. נתנו כביכול את השליטה המוחלטת על חיינו בידיו. ביום כיפור הפקדנו את עצמנו כליל בידי הקב"ה מצפים לסליחתו ולמחילתו. לאחר הבנה זו שהקב"ה הוא הכל ומבלעדיו אין כלום, מגיע חג הסוכות בו אנו מוצפנים בסוכתו של בורא עולם - "כי יצפנני בסוכו". מתי? גם "ביום רעה". זו השלמות המוחלטת כאשר אנו מבינים את המשמעות של לחסות בצל כנפי השכינה, לדעת שהכל ממנו, להכיר באהבתו ובטובו. אז מגיע השמחה השלימה. זו עבודת החג הזה - חג הסוכות. והיית אך שמח זה ציווי! איך להיות שמחים? על ידי ההכרה הזו באחדותו, במלכותו, באהבתו ובטובו הגדול גם כשאנו כביכול "ביום רעה" אז נהיה שלמים עם עצמנו ונוכל באמת להיות "אך שמח".
דוד המלך אומר בתהילים ואנו אומרים זאת בהלל, "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". את היום הזה - ולא משנה איך הוא - עשה ה' ולכן נגילה ונסמכה בו.
וההמשך הוא שמחת תורה כי השלמות המוחלטת היא הקשר עם התורה. ברכת השלום - שגם הוא מלשון שלימות - המסיימת את תפילת שמונה עשרה, משתנה בין שחרית למנחה וערבית. בשחרית אומרים שים שלום ובמנחה וערבית שלום רב. ברכת שים שלום מפורטת יותר וכוללת יותר. "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" - הברכות הגדולות ניתנות בזמן שהקב"ה מאיר לנו פניו. למה? "כי באור פניך נתת לנו ... תורת חיים ואהבת חסד". הארת הפנים הגדולה ביותר היא עם התורה. בשחרית יש קריאת התורה ולימוד תורה לכן אומרים שים שלום. במנחה וערבית שאין קריאת התורה אומרים שלום רב. בשבתות ובתעניות, בהם קוראים קריאת התורה גם במנחה אומרים גם שם שים שלום ולא שלום רב. כי השלום קשור עם התורה. לכן שיא השמחה של חג הסוכות הוא יום שמיני עצרת חג שמחת תורה.

יום חמישי, 21 ביולי 2011

פרשת מטות - לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו

בפרשת השבוע אנו לומדים את סיפורם של בני גד ובני ראובן שרצו לנחול את עבר הירדן במקום חלקם בא"י. מה שפחות מפורסם הוא מה שאומר המדרש (מדרש רבה) "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ לארץ ישראל. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים. ומי גרם להם, על שהפרישו עצמם מן אחיהם". נראה לכאו' שהיו כמו הרבה אנשים שאנו מכירים בימינו, שרודפים אחרי הכסף והממון עד שזה נעשה לעיקר חייהם. סיבת הגלות אמנם הייתה על שהפרישו עצמם מאחיהם, אבל הגורם לכך הוא חמדת הממון. <בדרך אגב אנו עומדים כאן על נקודה חשובה נוספת, לא זה שהם בישובי הספר, מעבר לגבול ישראל, גרם להם לגלות ראשונים. הסיבה היא רוחנית גרידה, על כך שהפרישו עצמם מאחיהם>.

אלא שבמקום אחר אומרים חז"ל, שהסיבה לבקשת בני גד ובני ראובן נחלה בעבר הירדן, כי ידעו ששם קבורת משה רבנו ולא רצו להפרד ממנו ושאפו להיות סמוכים אליו.

ר' יחזקאל לווינשטיין מבאר שעיקר כוונתם של בני גד ובני ראובן הייתה אכן טובה כדי להיות סמוכים למקום קבורת משה רבינו ע"ה. אלא שהיה מעורב בה גם מעט אהבת ממון ברמה כזאת שרק הקב"ה יכול להעיד על כך ואנחנו צריכים את חז"ל שילמדו זאת מהכתובים. והמעט הזה השפיע עד כדי שיגלו תחילה לכל השבטים.

אהבת ממון גם ברמה דקה כזו, גורמת לדברים נוספים. כשמבקשים בני גד ובני ראובן לנחול את עבר הירדן, אומרים למשה "גדרות צאן נבנה לצאננו פה וערים לטפנו". משה רבינו לעומת זאת עונה להם (לאחר שניתן האישור) בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם. לכאו' הבדל לשוני פעוט אבל משמעותי מאד עד שחז"ל מסיקים מכאן מסקנות קשות.

רש"י על המקום כותב "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואח"כ גדרות לצאנכם". ובמדרש (ילקו"ש) לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחבבו ממונם יותר מן הנפשות...." ומוסיף שם המדרש "זה שאמר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". את מה שאדם מראה לבנו בצעירותו זה מה שנשאר גם לזקנותו. כשילד רואה שהצאן – הנכסים, העבודה, הפרנסה, לפני הילדים, הוא מבין עד זקנותו מה חשוב.

את אותו דבר מצאנו בפרשיות הקודמות. בלעם מכונה בעל נפש רחבה משום חמדת הממון שבו שמתגלה בהזכרתו לשליחי בלק "אם ייתן לי מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור על פי ה'" (רש"י שם). ואילו לבנות צלופחד שביקשו נחלה בא"י, מתייחסים חז"ל כאוהבות הארץ. את ההבדלים הדקים האלו אנו יודעים רק כאשר זה נכתב בתורה ומתפרש על ידי חז"ל.

יש עושר השמור לבעליו לרעתו. ואיך יכול אדם לדעת האם העושר שקיבל הוא באמת מתנה מהקב"ה ולא שמור לו לרעתו? אומר בעל החובות הלבבות, אם הממון שקיבל אינו גורע מעבודת השי"ת אלא להיפך מוסיף לו לעבודת ה', הרי זו מתנה. אך עם זה מוסיף לו טרדות ומחשבות ודאגות היאך לשמר ולהוסיף על ממונו, הרי זה יכול להיות שמור לו לרעתו.

מספרים על שניים מגדולי הנדיבים של עולם הישיבות (לפני כעשרים שנה) שנפגשו בטיסה. האחד ישב במחלקת עסקים והשני ישב במחלקת תיירים. במהלך הטיסה נפגשו והשני בא בתביעה לראשון, מי התיר לך לשבת במחלקת עסקים.בכסף הזה יכלו לאכול עוד כמה בחורי ישיבה.

זו ההסתכלות שצריכה להיות כלפי הממון הניתן לנו במתנה מהקב"ה, נסיון לראות מי ומה אנחנו. האם אנחנו מתייחסים אליו ככלי לעבודת ה' או כערך בפני עצמו. האם אנחנו ממשיכים לגדול ולגדל את ילדינו על הערכים של אהבת תורה והסתפקות במועט - שבדרך כלל הולכים ביחד. או שאנו חיים ומחנכים אותם על ערכי הכסף והחומריות.

פרשת בלק - הן עם לבדד ישכון

"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ומפרש הרמב"ן, "מראש צורים ומן הגבעות אני מביט ורואה אותו כי ישכון לבדו ואין גוי אחר שיחשב הוא אליו, כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחד. אבל אלו כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם וישכן בטח בדד יעקב וישראל...... הזכיר להם שמם הנכבד ושמות אבותם לאמר שהם עם לבדד ושמות נאות להם מאבותם.

ורש"י מוסיף, מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו – "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות". וכמו שמפרש בעל הטורים מראש צורים אלו האבות, ומגבעות אלו האמהות.

בלעם יודע שהקב"ה לא רוצה לקלל את עם ישראל ובכל זאת הוא מנסה למצוא איזו נקודה שבגינה יסכים הקב"ה לקללם. לשם כך הוא עולה אל ראש הגבעה כדי להשקיף ולמצוא אולי איזה פגם שיוכל להיתלות בו. ולבסוף לא רק שלא קילל אלא ברך. כי לפתע הוא רואה את העם השוכן בדד ללא התערבות עם עמים אחרים ועם תרבויות אחרות. הוא רואה אותם שומרים על ייחודם כיעקב וכישראל, ממשיכים את דרכם ומסורתם של אבותיהם, וממילא, מה אקוב לא קבה א-ל ומה אזעם לא זעם ה'. הוא לא מוצא נקודה על ידה יוכל לעורר את זעמו של הקב"ה ולקלל את עם ישראל.

ועוד יותר מזה הוא לימד אותנו קצת על עצמנו. זוהי מעלתו וזוהי חובתו של עם ישראל להיות עם לבדד ישכון, לא להתערב עם הגויים אשר סביבו. וגם כאשר הוא נמצא בתוכם מכורח הגלות - "ובגויים לא יתחשב" - לא יתחשב בהם ולא יחשב עמהם. לא יתחשב בהם, שאנו לא נתחשב בהם כשנחיה את חיינו. ולא יחשב בהם, שכשרואים אותם, אנו לא שם!

ואנחנו יכולים לבדוק את עצמנו! האם הנאותיהם הם הנאותינו, האם חופשותיהם הם חופשותינו, האם דיבורם הוא דיבורנו, האם הנושאים המעניינים ומעסיקים אותם זה מה שמעניין ומעסיק אותנו? א"כ אנחנו בבעיה.

בלעם דיבר על ה"בגויים" לא יתחשב, אבל אותו "בדד ישכון" שייך גם בתוך העם. כי גם בתוכנו יש מקומות שבהם אנו צריכים לאותה הנהגה של "לא יתחשב". ואולי גם זאת היתה כוונתו בברכתו "מה טובו אוהליך יעקב" וכמו שפירש רש"י "ראה שאין פתחיהן מכוונין זה מול זה". אנו רגילים לפרש זאת על צניעות שראה בהם. אבל אולי אפשר לפרש גם זאת על ה"בדד". ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה, שאינם חיים לפי השני ובשביל השני, אלא חיים לפי דרכם ודרך אבותם.

וקל מאד ליפול בזה, כי יש תמיד את הרצון למצוא חן, להיות כמו כולם, להראות שאני לא ממש שונה. למצוא את המשותף ולא את השונה, את המאחד ולא את המפריד. וכשמתקרבים, מושפעים!

ואת זה עלינו לקחת מברכתו של בלעם, לזכור את הצורים והגבעות מהם הגענו. לחזק את תחושת השייכות והגאווה על שייכות זו לעם ישראל בניהם של אבותינו ואימותינו. ואז לא תהיה לנו בעיה לשכון בדד ללא התחשבות בסובבים אותנו. וזה לא חייב להיות התבודדות והסתגרות מהעולם כמו שבשביל להתבודד לא צריך לצאת ליערות. אלא כמו שלימדונו רבותינו בעלי המוסר, ההתבודדות האמיתית היא בכל מקום בו אנו נמצאים. להיות מי שאנחנו בלי התייחסות לסובב אותנו. לחייך לכולם ובכל זאת להיות רחוקים. ולהכריז ברבים - בעצם הנהגותינו - מי אנחנו, מאין אנחנו ולאן אנו שייכים.

יום חמישי, 23 ביוני 2011

פרשת קורח - חכמת נשים בנתה ביתה

פרשת השבוע עוסקת במחלוקתם של קורח ועדתו על משה ואהרון. התורה מספרת לנו על קורח ועל דתן ואבירם, על און בן פלט ועל עוד מאתים וחמישים איש. אבל על הדמויות המרכזיות ביותר בסיפור זה, פסוקי התורה לא מספרים לנו כלום.

הגמרא במסכת סנהדרין (ק"ט ב') מביאה את הפסוק במשלי (י"ד א') "חכמות נשים בנתה ביתה, ואולת בידה תהרסנה". ודורשת הגמרא, חכמת נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און בן פלט. ואולת בידה תהרסנה, זו אשתו של קרח.

מהו סיפורם של שתי נשים אלו?

הגמרא במסכת סנהדרין (ק"ט ב') מספרת את הסיפור המלא של קרח ועדתו. ובין הדברים, "אמר רב, און בן פלט אשתו הצילתו. אמרה ליה מה נפקא לך מינה, אי מר רבה, אנת תלמידא, ואי מר רבה, אנת תלמידא". אמרה אשתו של און בן פלט לבעלה, למה לך להתעסק במחלוקת זו ולהביע עמדה ולהמשך אחר קרח, הרי לך לא יצא מזה שום רווח, בכל מקרה הוא יהיה הרב ואתה תלמידו. הוא יהיה המלך ולך לא יהיה כלום. לא נאמר על און בן פלט אם היה חכם גדול או טיפש ובכל זאת סביר שקורח כן הבטיח משהו לכל אותם שיצטרפו אליו. סביר שחילק תפקידים, שהבטיח משכורות, רווחים. אבל הכל היה מוסווה תחת המטרה של שינוי, של הנהגה יותר טובה, יותר ישרה כביכול, כמו שנראה בהמשך. ואת זה גילתה לו אשתו. אתה, הרי סתם בשביל משרות, כבוד, וכסף לא תמרוד, אתה הולך אחרי קרח בגלל האידיאלים בגלל האמונה בצדקת הדרך. תדע לך הכל סיפורים הדבר היחיד שמעניין את קורח זה המלכות.

און בן פלט כבר משתכנע אבל עדיין מהסס ורק בגלל ישרותו. אמר לה מה אעשה, הייתי איתם יחד בעצה ונשבענו יחד ואני לא יכול להפר את שבועתי להם. אמרה לו אני יודעת שכל העדה כולם קדושים, שב אתה בבית ואני אסדר את העניינים. השקתה אותו יין – יש מפרשים כדי שלא יתחרט ויקלקל את תוכניותיה. ויש מפרשים כדי שלא יאלץ לענות להם אם יקראו לו מבחוץ, שהרי נשבע להם. ישבה על פתח האוהל בשיער פרוע – מגולה, וכל מי שבא לקרוא לו, ראה אותה ומיד התרחק כדי לא להכשל. בינתיים מספרת הגמ' נבלעו קרח ועדתו באדמה וכך הוא ניצל. חכמת נשים בנתה ביתה!

מאידך ממשיכה הגמרא ומספרת על הדמות השנייה שגם היא אישה.

אשתו של קרח אמרה לבעלה, תראה מה עשה משה, מינה את עצמו למלך, את אחיו עשה כהן גדול ואת שני אחייניו מינה סגנים לכהן הגדול. קודם כל משחקת לו על הכבוד. ולא רק זה אלא שגילח את כל שערכם – בקידוש הלויים, גילחו את כל שערם. פה כבר התערב קרח ואמר לה, והרי גם הוא גילח את כל שערו. ענתה לו כן כדי להשפילכם, הסכים גם הוא להתגלח.

ואיפה הרווחים? מי שמביא תרומה, מביא לכהן. מי שמביא מעשר שזה ללויים, גם מזה צריך להפריש תרומה לכהן.

ובהמשך גם גילתה את "חכמתה" בתורה, אמרה לו הרי ציווכם לשים חוט תכלת בציצית, תלבש טלית שכולה תכלת ושיגיד לך שזה לא מספיק.

און בן פלט, לא ידענו מי ומה הוא. אבל על קורח מעידים חז"ל שפיקח היה ותמהים חז"ל מה ראה לשטות זו. עונים חז"ל (מובא ברש"י) עינו הטעתו. ראה ברוה"ק שעתיד לצאת ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרון, אמר בשבילו אני ניצל. מהתשובה אנו מבינים שהשאלה לא הייתה למה ראה לחטוא אלא למה חשב שיצליח. ועל זה עונים חז"ל ראה את שמואל.



ונשאל אנחנו, קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו לחלוק על משה. הרי קרח ידע שכל טענותיה של אשתו הם שטות והבל. דבר ראשון, עדיין לא נכנסו לארץ ואין עדיין מתנות כהונה. ובנוסף, אם נעשה חשבון פשוט, הלווים מקבלים יותר, עשירית שמקבלים הלווים מול מאית שמקבלים הכהנים. וגם אחרי שהלויים צריכים להפריש מאית ממה שקבלו ולתת לכהנים, עדיין הפער גדול לטובת הלויים, אלא הכל דמגוגיה. קרח שהיה העשיר הגדול בדורו, שלוש מאות (לשון גוזמא לכמות גדולה מאד) פרדות נושאות מפתחות של אוצרותיו. תלמיד חכם, מכובד על שבטו ועל דורו. מה היה חסר לו, עוד קצת כבוד? ועל זה ענתה לנו הגמרא, "ואולת בידה תהרסנה", זו אשתו של קרח.

המדרש אומר שמפסולתן של לוחות התעשר משה. ומספרים חז"ל שהלוחות נעשו מאבן סנפיריון ומהפסולת שקיבל משה, נתן לציפורה אשתו והלכה ועשתה מזה תכשיט אצל אהליהב. אשתו של קורח, האישה העשירה בעולם, נתקנאה בה ומזה חורבן כל משפחתה.

אין לנו מושג מי היו אותן נשים ואפי' שמותיהן לא ידועים לנו. אבל אחת מהן בחכמתה, ידעה מהם חיי עולם ובנתה את ביתה בעולם הזה ובעולם הבא. והשניה באוולתה, בחרה בחיי עושר וכבוד והחריבה את ביתה בעולם הזה ולעולם הבא.

מכאן לימוד לכל אחד, על מה לשים את העיקר ואיפה לשים את הדגש, על פי זה אפשר לבנות חיים או להרוס חיים שלמים.

ועוד יותר יש כאן לימוד לנשים, שקיבלו את הכוח המיוחד, לכוון ולדחוף את בעליהן וממילא את משפחתן, לכאן או לכאן. יש שינהגו באוולת ויפסידו את כל העולמות ויש שינהגו בחכמה וירוויחו גם עולם הזה וגם עולם הבא.

יום חמישי, 16 ביוני 2011

פרשת שלח - המרגלים הנסכים והציצית

פרשת שלח כוללת בחובה שלוש פרשיות: פרשת המרגלים המתפרסת על רובה של הפרשה. מיד לאחריה פרשת נסכים העוסקת בנסכים המגיעים עם קרבנות נדר ונדבה. ולסיום פרשת ציצית. האם יש קשר בין הפרשות?

פרשת נסכים פותחת בפסוק "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם" (במדבר ט"ו ב') רש"י מוצא במילים אלו את הקשר לפרשה הקודמת. "בישר להם שיכנסו לארץ". אחרי הגזירה של ארבעים שנה במדבר, אומר להם הקב"ה, העונש יסתיים ותכנסו לארץ המובטחת. האם זה הקשר היחיד?

גם בפרשת ציצית אנו מוצאים קשר בדברי רש"י. על הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם" (ט"ו ל"ט) אומר רש"י, "כמו 'מתור הארץ' שנאמר בפרשת המרגלים. הלב והעניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות. העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות". האם יש כאן רק דמיון של פעולת הריגול?

נראה שיש כאן הרבה יותר מזה. יש כאן דרכים לתיקון החטא וכלים להתמודדות בעתיד.

פרשת נסכים פותחת בנסכים הבאים עם קורבנות נדר ונדבה. כבר ביארנו שקרבן הוא מלשון קורבה לה' ונדר ונדבה הם מעין מתנה לה'. המתנה במקרה זה לא באה למלא חסר אצל המקבל, כי לקב"ה לא חסר כלום. המתנה באה להרבות את האהבה שלנו לקב"ה, הנתינה יוצרת ומחזקת אהבה. לא של המקבל לנותן אלא של הנותן למקבל, כמו שמבאר ר' אלה לופיאן בספרו מכתב מאליהו.

רבו הביאורים על חטא המרגלים ועל הגורמים לחטא זה. אנו מדברים על חטאו של העם כולו, שבעבורו יצא הקצף מאת ה'. העם כולו שחיכה מאתיים ועשר שנה לגאולה ממצרים ולביאה לארץ אבות. הנה רואים כבר את הארץ הלב משתוקק ופתאום נגמר הכל, לא אנחנו לא רוצים. מה קרה? הוציאו את דיבת הארץ רעה. אותה ארץ שהקב"ה שהוציאם ממצרים רוצה לתת להם במתנה, היא כבר לא כל כך טובה. פקפקו ביכולתו של הקב"ה להכניסם אל הארץ. מה קרה כבר שכחכתם את גבורתו של הקב"ה? שכחתם את כל הניסים שעשה לכם? ואם שכחתם, הרי כלב מזכיר לכם עכשיו. אז מה קרה? שמעתם וקיבלתם. מה חסר? חסרה האהבה לקב"ה. על מישהו אהוב לא מקבלים דברים רעים. על אבא אוהב לא נשמע שום דבר רע, לא משנה מי יספר ומה יספר. וכאן בא התיקון והפתרון, יצירת וחיזוק האהבה בינינו לקב"ה. איך? על ידי הקרבנות והנסכים. והיום שאין קרבנות – על ידי התפילה! ואהבה זו היא שתכניס אותם לארץ.

פרשת ציצית מלמדת אותנו מה הגורם לחטא, לכל חטא. שני סרסורי העבירה העיניים והלב המפתים את האדם לחטוא. עין רואה, לב חומד וכלי המעשה גומרים. גם חטא המרגלים על ידי ראיית העיניים וחמדת הלב, החיפוש אחר הכבוד כמו שמבארים המפרשים. והפתרון "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". ההסתכלות בציצית וזכירת כל המצוות מונעת את העין רואה דברים אסורים, דברים שלא שלך וממילא את הלב החומד. אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות ואת הרוח שטות הזו מבטלת ראיית חוטי הציצית.



יום חמישי, 9 ביוני 2011

פרשת בהעלותך - תזכו למצוות

בתחילת הפרשה מביא רש"י את המדרש המסביר למה נסמכה פרשת המנורה לחנוכת הנשיאים "כשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה בהם לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק את הנרות ומטיב בבוקר ובערב".

ובהמשך הפרשה " ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח... ויאמרו האנשים ההמה אליו, אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'..."

אם היו אומרים לנו אתם פטורים ממצווה אחת, אתם פטורים משמירת שבת אחת, מתפילה אחת, איך היינו מגיבים? איך אנו מגיבים כשיש סיבה מוצדקת יותר או פחות לאי אמירת תחנון – ברית, חתן או יארצייט? בדרך כלל נשאל "לא יכולת לעשות זאת ביום שני או חמישי" שנרוויח תחנון יותר ארוך.

אהרון הכהן לא נצטווה להביא קורבן לחנוכת המזבח, אז מה? חסרות לו מצוות? במיוחד שבתור כהן וכהן גדול יש לו כמה וכמה מצוות יתרות על כלל ישראל. אותם אנשים שלא יכלו לעשות הפסח, היו פטורים מהקרבת קרבן פסח. למה נגרע???

"רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (משנה מכות כ"ג ב'). הקב"ה אוהב אותנו? רוצה שיהיה לנו טוב? שיקל עלינו, ייתן לנו שבע מצוות כבני נח וגמרנו. כך גם יש סיכוי שנחטא פחות. אבל זה מה שאומר לנו התנא, הקב"ה רצה לזכות אותנו ולכן נתן לנו יותר מצוות.

הרמח"ל בתחילת מסילת ישרים "והנה מה שהורונו חז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה הוא באמת העוה"ב. אך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צוונו עליהן הא-ל יתברך שמו".

כן! הקב"ה רוצה לזכות אותנו בעוה"ב ולכן הרבה לנו תורה ומצוות בעוה"ז. וכבר הרחבנו על מורכבותו של האדם מגוף ונשמה. הגוף מהאדמה ולכן שואף להגיע למקורו וכל הנאותיו הם הנאות חומריות. הנשמה לעומת זאת חלק אלוק ממעל חצובה מתחת כסא הכבוד. וגם היא נמשכת אל מקורה וכל הנאותיה הן הנאות רוחניות. ושם הבורא את הנשמה בתוך הגוף כדי שאם ההתמודדות הזו בין החומר לרוח ימלא האדם את ייעודו, יקדש את עצמו ויוסיף לעצמו עוד ועוד מצוות שיזכו אותו לעינוג הגדול מכל העינוגים בעוה"ב.

"בשעת פטירתו של אדם, אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלה תורה ומעשים טובים בלבד" (אבות פרק ו' משנה ט'). כשאדם מגיע לפני ב"ד של מעלה, מה הוא יביא איתו? את הכסף והעושר שהוא צבר בשנותיו עלי אדמות? את כל התענוגות וההנאות שהוא הקפיד עליהם בעוה"ז? או שמא יראה שם את כל המצוות שהוא עשה, את כל הקשיים והניסיונות שהתמודד איתם בהצלחה?

כשהתפללנו במניין שלא אמרו בו תחנון אנחנו יכולים להתייחס לזה כרווח נקי של חמש עד עשר דקות שבהם נוכל "לעשות" עוד קצת כסף, נוכל להספיק עוד קצת שיחות על נושאים העומדים ברומו של עולם אחרי התפילה. אבל אנחנו יכולים גם להתייחס להפסד הקרבה לקב"ה שהפסדנו, על עוד שיפור וקידום של עצמנו שפספסנו. דרך אגב אם היינו מודעים למה שכתוב בספרים הקדושים על אמירת תחנון, היינו רצים להשלים זאת במניין אחר או לפחות משלימים אחרי התפילה.

כשמבקשים מאיתנו חסד, עזרה, הלוואה כשלא נוח לנו, אנו יכולים לראות את הפסד הזמן והנוחות שכרוך בזה. ואנחנו יכולים לראות בזה הזדמנות לשיפור המידות, הזדמנות לאסוף עוד מצוות ומעש"ט שילוו אותנו בהמשך.

אנחנו נוהגים ברכב ועומד בצד אדם שמבקש טרמפ. אנחנו יכולים לחשוב על שעת הרוגע והשקט שיכולה להיות לנו אם ניסע לבד. אנחנו יכולים לחשוב על שיחות הטלפון שלא נוכל לערוך אם ניקח אותו איתנו. אבל אנחנו יכולים גם לחשוב על הנוסע שיגיע יותר מהר הביתה וישמח את אישתו ואת ילדיו. על האברך שיגיע יותר מהר לכולל ויספיק עוד כמה דקות של לימוד. ושוב לראות בזה הזדמנות לעבודת המידות, חסד, ועוד מצווה לאוסף.

לכן קינא אהרון בנשיאים! לכן הרגישו האנשים הטמאים לנפש אדם שנגרע מהם משהו.

ואנחנו יכולים לבדוק את עצמנו. מה אנו מרגישים כשמברכים אותנו ב"תזכה למצוות" ולפי זה נוכל לשאר היכן אנו עומדים ומה הדברים החשובים בעינינו באמת.

נזכור גם אנחנו שהקב"ה נתן לנו תורה ומצוות כדי לזכות אותנו. כדי להרבות לנו זכויות וגם כדי לעשות אותנו "זכּים" יותר. וכך נצטער על הפסד מצווה ולעומת זאת נשמח בכל מצווה שזכינו לקיים. נשמח על כל מעשה חסד שיבא לידינו. ונשמח על כל דבר תורה או מוסר שנזכה לשמוע.

ושנזכה למצוות.

יום שלישי, 7 ביוני 2011

חג מתן תורה – שותפות לקב"ה במעשה בראשית

על הפסוק הראשון בתורה אומר רש"י את דברי חז"ל "בראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית"

הגמרא בע"ז (ג א) אמר ר"ש בן לקיש, מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר, אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

"הנביא ירמיהו אומר "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" ואומר על זה רבי אלעזר (פסחים סח ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ.

בריאת העולם וקיום העולם הכל בשביל שיעסקו ישראל בתורה. רגע אחד ללא תורה, העולם חוזר לתוהו ובואו. כל מי שעוסק בתורה, מקיים ומעמיד את העולם. ילד שלומד בחדר, בחור בישיבה, אברך בכולל, מי שקובע עיתים לתורה כביכול נעשה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית.

חג השבועות בו קיבלנו את התורה, בו היינו לעמו של הקב"ה, הוא היום בו גילה לנו הקב"ה את סוד קיום העולם. כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל. ישראל למה נבראו? בשביל התורה. וכשאומרים ישראל הכוונה לכל אחד ואחד מישראל, מאיש ועד אישה מעולל ועד זקן. כל סיבת קיומנו היא בשביל התורה.

הגמרא (ברכות ס"א א') מדברת על בריאת אדם וחוה ומביאה את הפסוק "זכר ונקבה בראם", שבתחילה נבראו בגוף אחד ולאחר מכן הפרידם. ואומרת הגמ' "בתחילה עלה במחשבה לבראת שתים ולבסוף לא נברא אלא אחד". שואל הגאון מוילנא בספרו אמרי נעם על מסכת ברכות, "היאך שייך לומר בהקב"ה עלה במחשבה, הלא לא אדם הוא להנחם?" ואמר הגאון, שתחילת המעשה הוא סוף המחשבה. כל מה שמעשה מתחילה הוא על דעת הכוונה והמטרה הסופית. וזה כוונת הפסוק כבר ביצירתם בגוף אחד, היתה המחשבה לעשותם שניים. וכדי לבאר את הדברים מוסיף הגאון ושואל ,"למה כתיב באדם והיו לבשר אחד יותר מבשאר מינים הלא גם בשאר בהמות וחיות נעשה הולד משניהם? ועוד קשה למה באדם נבראו הזכר והנקבה בגוף אחד מתחילה? ולמה אדם קרוב אצל אשתו יותר משאר קרוביו"? ואומר הגאון, "שרצה הקב"ה שיהיה כרוך אחר אשתו יותר משאר קרוביו לכך בראם מתחילה בגוף אחד. והטעם שברא אותם שיהיו כרוכים כל כך זה אחר זה, הינו מםני שתכלית האדם בעןה"ז הוא לעסוק בתורה כדי שיזכו לעוה"ב. ואם לא היו נבראים בגוף אחד היה מוכרח הבעל בעצמו לחזור אחר פרנסתו ויבטל מן התורה, ואשתו לא תתעסק בשבילו... לכך בראם הקב"ה בגוף אחד כדי שתטריח בשבילו ויהיה לו פנאי לעסוק בתורה. ומה שחילקם אח"כ, היינו דאם לא היה מחלקם לא היה מתקן כלום, דבשעה שהיא הולכת לשוק או לשאר דברים היה הוא ג"כ הולך אחריה". עד כן דבריו הקדושים.

ונוסיף לזה את דברי הגמ' (ברכות י"ז) "אמר ליה רבי לרב חייא, נשים במאי זכיין (לחיי עוה"ב)? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ואתנויי גברייהו בי רבנן ונטרי לגברייהו עד דאתו מבי רבנן". במה נשים זוכות לחיי העולם הבא? בזה שמגדלים ונותנים לבניהם ובעליהם ללכת ללמוד תורה. האפשרות היחידה לזכות לחיי עוה"ב היא לימוד התורה ותכלית האדם בעוה"ז היא לזכות לחיי העוה"ב, אנשים ונשים. איך זוכים על ידי התורה.

יש לפעמים שמתעוררת איזו שהיא תחושה, אני עובדת והוא מבזבז את כספי. וכן גם בצד השני, תחושת אי נוחות על כך שהאישה היא המפרנסת. דבר זה נובע מאי הבנה למה אנחנו כאן בעוה"ז. אי הבנה למה אנחנו לומדים. חסרון בהבנה מה זה תורה, מהי בשבילנו ובשביל מה אנו קיימים. אישה שמאפשרת לבעלה ללמוד, לא עוזרת לו. היא בונה את חיי עוה"ב שלה, היא מיישמת את תפקידה עלי אדמות. היא מצדיקה את החיים אותה קיבלה במתנה. איש שעוסק בתורה בזמן שאשתו עובדת –ולא משנה באיזו עבודה ולא משנה כמה השכלה יש לה - הוא לא מתעסק עם עוה"ב שלו בלבד, הוא בונה את העוה"ב ואת העוה"ז של אשתו. ולא משנה אם זה אברך שעשה את בית ה' לביתו ושקוע כולו בעסק התורה, או שזה אדם שעמל לפרנסתו, אבל כל רגע פנוי הוא מנצל לעיסוק בתורה גם בזמן שאשתו מנהלת את הבית ומגדלת את הילדים, אלו ואלו בונים את עולמם ואת עולם נשותיהם. הם ונשותיהם מחזיקים את העולם, הם ונשותיהם שותפים לקב"ה במעשה בראשית, הם ונשותיהם בונים את העולם הבא שלהם.

יום שישי, 3 ביוני 2011

פרשת נשא - הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין

פרשת השבוע עוסקת בפרשת סוטה. ומיד לאחריה בפרשת נזיר. רש"י שואל את שאלת הגמרא בסוטה "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה"? ומביא השפתי חכמים את דברי הרא"ם בהסבר השאלה, "שהרי היא עברה על עשרת הדברות וזה קידש עצמו במותר לו". והתשובה "לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

במה מדובר? לא מדובר באדם שראה את הסוטה בחטאה. מדובר באדם שראה את הסוטה בניוולה ובענשה (שפתי חכמים), ועל כך אומרים חז"ל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. למה? "שהוא מביא לידי ניאוף". ואפילו שהנודר נזירות נקרא חוטא - שמצער עצמו מן היין המותר לו - ולכן מביא קורבן חטאת (כדברי רבי אליעזר הקפר בגמ' שם), אעפ"כ מרמזת לו התורה תזיר עצמך מן היין כדי שלא תחטא.

וכבר למדו מכאן חכמי המוסר את כח השפעתו של הרע, שאפי' כשרואה אותה בניוולה, בכל אופן הוא עלול לחטוא באותו חטא.

אם כך חששה התורה מלראות את ענשה וניוולה של החוטאת, כמה צריך להיזהר מלראות את החטא עצמו?!

שאלה ידועה היא איך אנו מצפים למשיח בכל יום שיבוא? הלא אם לא הגיע בדורו של החפץ חיים, של הגאון מוילנא, של רש"י, של רבי עקיבא, מה פתאום שיבוא לדור יתום כשלנו? ושמעתי הסבר נפלא שאולי הוא אפי' אמיתי. אמנם ב"עשה טוב" אנו רחוקים מדורות קודמים, קיום המצוות שלנו אינו באותה רמה, לשם שמים שלנו אינו לשם שמים, לימוד התורה אינו אותו לימוד תורה. אבל ב"סור מרע" אנחנו עולים עליהם. אינו דומה הרע ופיתויו בדור שלנו, לרע שבדורות קודמים. אינו דומה הרחוב שלנו לרחובות של אז. כל אדם שיוצא לרחוב החילוני ונחשף לבגדים שלא היה רוצה לראות על אשתו ובנותיו, נחשף לפרסומות הממלאות את הרחובות, עומד בפני נסיונות שלא שיערום אבותינו. על אחת כמה וכמה מי שעובד בחברה חילונית, ועוד יותר מי שנחשף לתקשורת המקוונת. ובמיוחד עם היא מחוברת לחגורת מכנסיו או נמצאת אצלו בכיס סמוך ללב. מה יעשה הבן ולא יחטא. ואם בכל אנחנו מצליחים לעמוד בנסיונות ולא לחטוא, בשביל זה בלבד יבא המשיח.

ושלא נחשוב לרגע שאנחנו מחוסנים וזה לא משפיע עלינו כלל. כי אם הרואה בענשה וניוולה של הסוטה צריך זהירות יתר מלחטוא, על אחת כמה וכמה הרואה סוטה בסטייתה.

אנו עומדים לפני מתן תורה ועלולה להתגנב בליבנו המחשבה – קבלת התורה זה בשביל בחורי ישיבות, בשביל אברכים, בשביל לומדי ועוסקי התורה, מה לנו ולקבלת התורה? מה לנו ולשמחתה של תורה?

הגמ' במסכת שבת (פח ב) מתארת את מה שהיה כשעלה משה רבינו לקבל את התורה "ואריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו? אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזר להן תשובה אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה. אמר לפניו רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. אמר להן למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה? 'לא יהיה לך אלוהים אחרים', בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גילולים? ..... שוב מה כתיב בה? 'לא תרצח! לא תנאף! לא תגנוב!' קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקב"ה".

התורה היא לא רק מעשה מרכבה, היא לא רק סודות התורה וגם לא רק עמקות התורה. "כי היא חיינו ואורך ימינו". ולהיפך ככל שיש יותר יצה"ר, ככל שנמצאים במקום שיש שם יותר לא תרצח! לא תנאף! לא תגנוב! ככל שנמצאים במקום שהיצה"ר שולט יותר, כך צריך יותר את התורה. יותר זהירות בקיום המצוות! יותר הרחקה מהרע! יותר עסק בתורה! כי בראתי לו יצר התורה בראתי לו תורה תבלין. אין תרופה אחרת, התרופה היחידה ליצה"ר היא התורה!

יום חמישי, 26 במאי 2011

פרשת במדבר - גאוות יחידה


"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות ..." (במדבר א, ב')

מיד לאחר קבלת התורה והשראת השכינה, לאחר חנוכת המשכן, מצטווה משה רבנו למנות את עם ישראל. למה לספור? אומר רש"י, "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. וכשבא להשרות שכינתו ביניהם מנה אותם, באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם".

וכדי שלא נחשוב שחיבתו של הקב"ה היא ל"עם ישראל", מפרטת לנו התורה את צורת המניין. למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות. לא מספר כולל של עם ישראל אלא מספר הנפשות בכל משפחה, מספר הנפשות בכל בית אב. ועל כולם ב"מספר שמות"! כל אחד ואחד מעם ישראל, לא כמספר אלא בשמו. הקב"ה מגלה לנו כאן את אהבתו לכל אחד ואחד מעם ישראל. כל אחד כבן יחיד הוא לפניו.

וגילויי החיבה לא מסתיימים כאן. מיד לאחר מכן הקב"ה מסדר להם את סדר חנייתם ואת סדר מסעם. לא יהיו בערבוביה אלא מסודרים לפניו כל אחד על שבטו ועל דגלו. "איש על דגלו לבית אבותם יחנו... סביב לאהל מועד יחנו" (ב' ב'). ובמדרש (ילקו"ש) "חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל שעשאם דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו בני ראובן לעצמם ובני שמעון לעצמם. ומנין שהיא אהבה? שנאמר 'ודגלו עלי אהבה'".

דברי רש"י על פסוק זה פותחים בפנינו כיוון מחשבה נוסף. רש"י מפרש "באותות, כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה... ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו".

אם נדמיין לנו תמונה של מחנה ישראל במדבר, הרי זה מזכיר מחנה צבא המחולק ליחידות השונות, כל יחידה עם דגליה וצביעה השונים. למה הצבעים השונים כדי שכל אחד יכיר את דגלו.

ואין הכוונה כאן להכרה כדי שלא יטעה בדרך, הכוונה כאן להכרת מקומו, הכרת המשפחה אליה הוא שייך, הכרת השבט אליו הוא שייך. בני ישראל קיבלו את התורה, הקב"ה משרה את שכינתו בתוכם, אך לפניהם דרך ארוכה מלאה בנסיונות. הקב"ה נותן להם משהו שייתן להם כח וחיזוק נוסף לעמוד באותם נסיונות , והדבר הזה הוא גאוות יחידה. כשיעקב בירך את בניו, נתייחד כל אחד מהשבטים בברכה המיוחדת לו, ולבסוף כללם בברכה אחת לכולם. כי המטרה היא אותה מטרה ולשם עם ישראל יגיע כאחד. אך הדרך שונה לכל אחד מהבנים – השבטים וכל אחד עם תכונותיו ודרכו. חילק הקב"ה את השבטים לדגלים עם מפות וצבעים שונים כדי שכל אחד יכיר את דגלו. כל אחד ידע מהי דרכו ויהא גאה בדגל זה ובדרכו זו.

מכאן נחזור לתחילת הפרשה. לא רק אהבה יש כאן במניין השבטים. יש כאן גם רוממות והחשבה של כל אחד ואחד. והמטרה היא אותה מטרה, להחשיב את בן ישראל בעיני עצמו. לקשר אותו למשפחתו, לשבטו ולדגלו. ועל הכל הוא עצמו. שידע לאן הוא שייך, לאיזו משפחה ולאיזה עם מפואר אך גם ובעיקר שידע מי הוא עצמו. בנו יחידו אהובו של הקב"ה.

אם הכח הזה והגאווה הזו, אפשר להמשיך בדרך רצופת הנסיונות, לעלות ולהתעלות ולהגיע אל המטרה – הדבקות בקב"ה.

יום רביעי, 18 במאי 2011

פרשת בחוקותי כהכנה לקבלת התורה

פרשת בחוקותי נקראת בכל שנה סמוך לעצרת – חג מתן תורה ולא במקרה. הגמ' במסכת מגילה (ל"א ב') אומרת, "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה". עצרת הוא חג מתן תורה ולפני שאנו מגיעים בכל שנה ליום זה ומקבלים מחדש את התורה, צריך להתכונן. אחד הדברים הוא התוכחה, מה יקרה אם לא נקבל ונשמור את התורה.

אם נלך על דרך זו, הרי שזה לא הדבר היחיד בפרשה שמכין אותנו לקבלת התורה.

"אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה" (רש"י כ"ו ג') תנאי לקבלת כל הטוב המובטח בפרשה הוא עמל התורה. וזה גם תנאי לקבלת התורה. האדם נברא כדי להתענג על ה', וכדי שהתענוג יהיה גדול יותר, נדרש האדם לעבוד כדי להגיע לזה. לשם כך נברא יצה"ר המפריעו מעבודת ה', וכשינצחו, אז יגיע לתכלית של ההתענגות על ה'. איך מנצים את היצה"ר? בדרך אחת בלבד, "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", התורה ניתנה כתרופה כנגד היצה"ר. הגמרא במסכת עבודה זרה (כ' ב') מביאה את דברי רבי פנחס בן יאיר, "תורה מביאה לידי זהירות .... לידי יראת חטא".

פרק ו' במסכת אבות נפתח בדברי רבי מאיר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה". מה זה תורה לשמה? אומר התפארת ישראל, "לא לבעבור יראת העונש, מדידע כי ה' צוה לעסוק בה. רק בעבור שמה הגדול שנתברר לו כבוד גודלה היא תכלית כל האדם ותכלית כל הבריאה". תורה לשמה זה אומר ללמוד תורה לא מיראת העונש. תורה לשמה זה לשם התורה! מתוך הבנה מה זה תורה! מתוך הכרת שמה הגדול וכבוד גודלה ושהיא תכלית האדם ותכלית הבריאה.

פרשת השבוע מגלה לנו מה נצרך כדי לקבל התורה, יראת העונש – הקללות, ולימוד התורה. ומוסיפה התורה, לימוד תורה בגלל יראת העונש, בגלל הפחד מהקללות, לימוד כדי לצאת ידי חובה, לא יביא אותנו לקבלת התורה. מה שיביא אותנו לשם זה לימוד לשמה, לימוד מתוך הבנה מה זה תורה, לימוד עם השקעה, עם מאמץ, לימוד עם עמל התורה. זה לימוד שיביא אותנו לא ליראת עונש, אלא לזהירות שתביא אותנו ליראת חטא, לדבקות בקב"ה, להנות מזיו השכינה.

וההכנה לא מסתיימת כאן. המשך הפרשה, מיד לאחר הקללות, עוסקת באדם הנודר את ערכו לביהמ"ק. איך מעריכים את ערכו הכספי של האדם? האם בכלל יש לו ערך? בנזיקין, כדי לשום כמה לשלם, מעריכים את שוויו של האדם הניזק כאילו היה עבד, אך מה בהקדש? התורה קובעת את הסכום להקדש על פי מינו וגילו של אדם. גבר בן עשרים עד שישים – חמישים שקלים, אישה בגיל זה - שלושים שקלים. ילד מגיל חמש עד עשרים – עשרים שקלים, ילדה – עשרה שקלים. וכן הלאה, תעריפים לתינוק ותינוקת, לזקן וזקנה. זה לא שוויו של האדם כי לאדם אין ערך כספי, כמו שאומר רש"י (כ"ז ג') "אין ערך זה לשון דמים". האדם הוא עולם ומלואו, האדם נברא יחידי כדי לומר לו אתה יחיד בעולם וכל העולם נברא בשבילך. זו צריכה להיות מחשבתו של אדם שבא לקבל את התורה. הקב"ה לא נותן את התורה לעם ישראל וגם אני בתוכם מקבל משהו כחלק מהעם. הקב"ה נותן את התורה בשבילך! לא משנה מי ומה אתה. אתה לא נמדד לפי ערכך כי אתה עולם מלא ולך הקב"ה נותן את התורה, על כל חלקיה ועל כל רבדיה, רק תהיה מוכן לקחת.

יראת שמים, עמל התורה והכרה בחשיבותך זה כל הנצרך כדי לקבל את התורה אותה נותן הקב"ה לך!

יום חמישי, 12 במאי 2011

פרשת בהר - וצויתי את ברכתי

פרשת שמיטה ויובל מסתיימת בשאלה שכל חקלאי ששומר שמיטה - לפחות בפעם הראשונה - שואל את עצמו. "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית ... וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא כ"ה כ - כ"א). הקב"ה מצווה את בני ישראל, אתם תשמרו את השמיטה, תשביתו את האדמה לשנה שלימה ובשנת היובל הבאה לאחר שנת שמיטה – לשנתיים. לא תזרעו, לא תקצרו, לא תעבדו, לא יהיו הכנסות. אתם דואגים, מה תאכלו בשנים אלו? ממה תתפרנסו? הבטחה של הקב"ה שפרנסתכם מובטחת. ההכנסות של השנה השישית יספיקו לכם לשלוש שנים.

שאלה זו של "מה נאכל?" יכולה להשאל לא רק על ידי חקלאים. כל אדם שנזקק לפרנס את עצמו ואת משפחתו עומד בפני שאלות כאלו. מי שבקושי גומר את החודש איך יכול לתת צדקה ואפי' מעשר כספים? מי שמשכורתו אינה מספיקה לו לקיום סביר או לכיסוי חובותיו, איך יקדיש מזמנו ללימוד תורה? ונוכל ללכת עם זה הלאה, צריך לחתן ילדים, צריך לחסוך לעת זקנה.

פרשת השבוע מתחילה "וידבר ה' אל משה במדבר סיני..." (ויקרא כ"ה א'). וידועים דברי התורת כהנים המובאים ברש"י "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטוטיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". אנחנו רגילים ללמוד מכאן את החיוב שלנו בדקדוק בקיום המצוות. דיברנו בעבר גם על הצורך להיות "גיבורי כח" לא רק בשמיטה אלא בקיום כל מצוות התורה.

ונראה לי שטמונה כאן גם אותה הבטחה. אותה הבטחה של "וצויתי את ברכתי" שנאמרה בסיני על מצוות השמיטה, נאמר גם על כל מצוות התורה. מקיום מצוות לא נפסיד ולא נינזק. גם אם נראה לנו שההפסד מוכרח, שהרי אם ניתן ממה שאין לנו, או במקום לעבוד שעות נוספות או בעבודה נוספת, נקבע עיתים לתורה, ממה נתפרנס? איך יהיה לנו כדי צרכנו וסיפוקנו? אומרת לנו התורה בפרשה זו, כמו שבשמיטה יש הבטחה מפורשת שלא תינזקו ולא תפסידו אלא עד רבה תתברכו. כך בכל מצוות התורה, לא רק שלא נינזק מקיומם, אלא יתקיים בנו "וצויתי את ברכתי".

יום חמישי, 5 במאי 2011

פרשת אמור - הקריבהו נא לפחתך, הירצך...?

בפרשת השבוע התורה מצווה אותנו על איסור הקרבת בעלי מומים למזבח. "כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם". "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'..... תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו". (כ"ב כ' – כ"א). הרש"ר הירש לומד את המילה קרבן - מלשון קירבה, מביא הקרבן רוצה להתקרב לקב"ה, הוא מביא לו מתנה מבקַרו ומצֹאנו כדי ליצור קירבה בינו לבין הקב"ה, כדי למצוא חן בעיניו ולשם כך המתנה צריכה להיות מושלמת ללא מומים.

הנביא מלאכי זועק על המביאים קרבנות אלו, "מגישים על מזבחי לחם מגואל ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שולחן ה' נבזה הוא. וכי תגישון עוור לזבוח אין רע, וכי תגישו פסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך הירצך או היישא פניך ...... " (מלאכי א' ז'-ח')מה יקרה אם נביא למלך בשר ודם מתנה מבוזה האם הוא יקבל אותה? האם היא תהיה לו לרצון? האם נצפה שימלא את בקשותינו ומשאלותינו או שמא נעורר את כעסו. "ועתה חלו נא פני א-ל ויחוננו, מידכם הייתה זאת, היישא מכם פנים, אמר ה'..... (שם פסוק ט'). תתפללו תתחננו לקב"ה, האם הוא יקבל את תפילותיכם, את קורבנותיכם, לא! ולמה לא כי "מידכם הייתה זאת".

גם היום כשבעוונותינו חרב בית מקדשנו ואין לנו קרבנות להקריב, העמוד השלישי עליו עומד העולם, עמוד העבודה לא חרב - "איזו היא עבודה שבלב זו תפילה". ואם התפילה היא במקום הקרבנות היא צריכה להיות כמוהם תמימה וללא מומים. תפילה כהלכתה ללא דיבורים במקום שאסור לדבר וגם במקומות שלא נאמר איסור מפורש. כי התפילה צריכה להיות כעומד לפני מלך, לרַצות, להתחנן ולבקש. ואותה זעקה של הנביא מלאכי מהדהדת עד היום " מידכם הייתה זאת, היישא מכם פנים, אמר ה' צבא-ות".

אנחנו נמצאים בימי הספירה שהם ימי אבלות על פטירתם של תלמידי רבי עקיבא וגם ימי אבילות על קדושי עליון שנהרגו על קידוש ה' במסעי הצלב, בתקופת בעלי התוספות ובמאורעות ת"ח ות"ט -תקופת הש"ך והתוספות יו"ט. על אותם הרוגים נאמרת תפילת אב הרחמים בכל שבת. ומי היו ההרוגים במאורעות אלו" "החסידים והישרים והתמימים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת ה'. מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם". ראשונים, אחרונים, קדושי עליון. וכל כך למה? על מה נגזרה הגזירה? התוספות יו"ט שאל וקיבל תשובה על שדיברו בשעת התפילה. גזירות נוראיות! קהילות שלימות חרבו, גברים נשים וילדים נשחטו ודמם נשפך כמים. על מה? על דיבור בתפילה!

השולחן ערוך (או"ח קכד ז) אומר על מי שמשוחח בחזרת הש"ץ "וגדול עוונו מנשא" ומביא המ"ב את דברי האליהו רבה בשם הכל בו "אוי לאנשים שמשיחים בשעת חזרת התפילה כי ראינו כמה בתי כנסת נחרבו בשביל עוון זה.

על המדברים בקדיש מביא המ"ב (נ"ו א א) את דברי ר' חמא במסכת דרך ארץ שפגש את אליהו בכמה אלפי גמלים טעונים באף ובחימה לשלם למדברים בקדיש ועיין שם שהעריך בזה.

המדברים בין ברוך שאמר לישתבח, יש אומרים שחוזרים מעורכי המלחמה על חטא זה אפי' מלחמת מצווה.

והטעם בכל אלו פשוט, כי דיבור בתפילה זה חילול שם שמים. כשעומדים ציבור לפני מלך מלכי המלכים, משבחים ומהללים לבורא עולם. וקם אחד או שניים או יותר ומדברים בשעה זו בדברים בטלים או אפי' יוצאים מביהכ"נ כדי לדבר, אין לך חילול ה' גדול מזה.

גם מי שנוהג כראוי עדיין יש לו חובת ערבות על שאר המתפללים. לאחר כיבוש יריחו עלו בנ"י להילחם על העיר העי ושם נהרגו 36 איש מבני ישראל וכל כך למה? על כך שעכן מעל בחרם ולקח מן השלל בעיר יריחו. והנביא קורא לזה "וימעלו בני ישראל מעל בחרם" (יהושע ז א).כי כל ישראל ערבים זה לזה. שמעתי בשם אחד מראשי ישיבת חברון – כמדומני ר' יחזקאל סרנא, שאפי' שבנ"י לא ידעו מחטאו ולא יכלו למחות בו בכל זאת יש כאן ערבות כי אדם לא חוטא אם הוא ידע שלא תהיה לו שום לגיטימציה לחטא בעיני מכריו ושכניו. אם הוא יודע שהתגובה תהיה קשה הוא לא יחטא גם בסתר שמא זה יתגלה. אם אדם חוטא זה כי הוא יודע שינהגו כלפיו בסלחנות. לא יעירו לו, לא יזעיפו פנים, יעברו על זה לסדר היום. לכן כשעכן חוטא כל ישראל חוטאים.

יכול אדם להתפלל כראוי. להקפיד על עניית אמן בקדיש ובחזרת הש"ץ. לשמור את פיו ולא לשוחח בדברים בטלים גם בין הקרואים ובכ"ז החטא של דיבור בתפילה ייזקף לחובתו. כי הוא עובר לסדר היום על הדיבורים שבסביבתו. הוא משרה אווירה של לא קרה כלום. הוא גורם לכך שאחרים ידברו בשעת התפילה.

אנו מבקשים מהקב"ה "יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם". אבל גם אנחנו צריכים לזכור את הסיבה לאותם גזירות נוראות. לזכור כדי לקיים. ויתקיימו בנו הברכות שבירך התוספות יו"ט את כל מי ששומר פיו ולשונו מלדבר בשעת התפילה.

יום שישי, 29 באפריל 2011

קדושים תהיו כי אני ה' מקדשכם

"לא תשנא את אחיך בלבבך"(ויקרא יט יח). אדם עשה לך רעה גדולה, הדבר הטבעי ביותר הוא שתשנא אותו. אומרת התורה "לא תשנא.. הוכח תוכיח את עמיתך". עשה לך משהו רע, תוכיח אותו. לא מספיק מה שיש לך עליו בלב, אתה עוד צריך ללכת לדבר איתו על זה. ואומר הרמב"ן "כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתוודה על חטאו ותכפר לו". הוא חטא כלפיך ועליך לעשות מה שאתה יכול כדי להתפייס איתו.

ואם זה לא מספיק מוסיפה התורה בפסוק הבא איסור נוסף, "לא תקם ולא תטר". התורה אוסרת עלינו לא רק לשמור שנאה בלב אלא גם להשיב לאדם כגמולו על הרע אשר עשה לנו. ולא רק להשיב אלא אפי' להזכיר לו אני עושה עמך טובה למרות הרעה שעשית איתי. אין ספק, ציווי קשה מאד! ולא רק זה, אלא אני מצווה לעשות לו טובה תחת רעה זו שעשה לי. שהרי הפסוק מסיים "ואהבת לרעך כמוך". לכאורה ניתנה תורה למלאכי השרת!

הרמח"ל במסילת ישרים עומד על ציוויים אלו, "גם השנאה והנקימה קשה מאד לשימלט ממנה לב הותל אשר לבני האדם, כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה." ומוסיף הרמח"ל ומתאר מיהו ומהו אותו אחד שיצליח לעמוד במצוות אלו. "על כן לשיהיה בכחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מידותיו, ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה, ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להנקם, ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה – חזק ואמיץ הוא. והא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המידות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם". וכדי שלא נחשוב לרגע שאכן ניתנה תורה למלאכי השרת, מסיים הרמח"ל, "אמנם, גזרת מלך היא, והמקראות גלויים באר היטב, אינם צריכים פירוש, "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא תקום ולא תטר את בני עמך".

הרמח"ל נותן לנו כאן יסוד לכל התורה. נכון יש דברים שהם קשים ואפי קשים מאד. אבל עם גזרת מלך הם, אינם צריכים פירוש אלא עשייה!

והדוגמאות רבות. קשה ללמד זכות, במיוחד עם העוול נעשה כלפיך? – "בצדק תשפוט עמיתך"! קשה לחשוב על השני? – "ואהבת לרעך כמוך"! קשה ללמוד תורה? – "ודברת בם" "והגית בו יומם ולילה"! קשה לקום לתפילה בזמן? – בשכבך ובקומך – זמן קריאת שמע! קשה להתפלל במניין? - זה ציווי חז"ל! קשה לקדש עצמנו במותר לנו? – קדושים תהיו!

אומר לנו הרמח"ל, אף אחד לא אומר שזה תמיד קל לקיים את המצוות, אבל זה תמיד ציווי מלך.

המצוות הללו שמזכירה התורה הם חלק מרשימה של מצוות שנאמרו בהמשך לתחילת הפרשה "קדושים תהיו". רש"י מפרש שזה המשך של הפרשה הקודמת, איסורי עריות. אך הרמב"ן ועוד מפרשים, מבארים את הפסוק כתחילת פרשה המצווה להיות קדושים כמו שנאמר לפני מתן תורה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". איך על ידי הרחקה מהתועבות, ועל ידי קיום המצוות שבהמשך הפרשה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. ומוסיף הרמב"ן שציווי זה נאמר גם על מצוות דרבנן כמו מים ראשונים ומים אחרונים. וזה מה שמסיים הפסוק "כי קדוש אני ה' אלוקיכם". אני קדוש, ואתם בני ועבדי תהיו גם אתם קדושים תהיו גם אתם מרוממים.

"אשר קידשנו במצוותיו וצוונו" אנו אומרים לפני קיום מצוה. כי המצוות ניתנו לנו כדי לקדש אותנו. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". "לזכות" מלשון "זיכוך".

בפרשת ציצית נאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם" וההמשך "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". איך ניצלים מהלב והעיניים שני סרסורי העבירה? על ידי זכירת מצוות ה' ועשייתם.

הרבה לנו הקב"ה מצוות כדי שנזכך את עצמנו. איך? על ידי שנהיה עסוקים במצוות, לא נתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו. וזה כולל את כלח תחומי החיים ואת כל שעות היממה. שמירת שבת, יראה מאב ואם. לא לפנות אל האלילים – אל כל האלילים גם של דורנו. מצוות של עסקים – גניבה, כחש, שקר, מידות ומשקלות. מצוות שבשדה – לקט וערלה. לשון הרע ורכילות, לימוד זכות, אישור שנאה, נקימה ונטירה. וכן הלאה כל הפרשה. כל רגע ורגע מחיינו בו אנו עסוקים בשמירה ובקיום מצוות, אנו גם נמנעים מעשיית עבירות. ובזה אנו מתקדשים. מתקדשים בעצם קיום המצוות ומתקדשים כדברי רש"י בזה שאנו "פרושים מן העריות ומן העבירה".

יום חמישי, 14 באפריל 2011

אחרי מות – ובחוקותיהם לא תלכו

סיומה של פרשת אחרי מות הוא בעצם הקדמה לתחילת פרשה הבאה – פרשת קדושים.

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא י"ח ג'). התורה לא מסתפקת בהזהרה לא לעשות כמעשי וכחוקות הגויים, התורה מתייחסת כאן בפרטות לארץ מצרים ולארץ כנען. רש"י לומד מכך שמעשיהם של המצרים והכנעניים מקולקלין משל שאר האומות.

אבל יש כאן גם התייחסות למקום בו ישראל היו ולמקום אליו הם הולכים. הקב"ה הוציא אותנו מארץ מצרים, ממקום הטומאה, לא רק כדי לשחרר אותנו מהשעבוד אלא גם ובעיקר כדי להיות לו לעם. מטרת גאולת עם ישראל הייתה כדי להוציאם ולהרחיקם ממעשי המצרים. אשר על כן ברור עד כמה עליהם להתרחק ממעשי הכנעניים ושאר העמים היושבים בארץ כנען המחכה לעם ישראל שישב בתוכה. כי עם ימשיכו את מעשיהם אינם עומדים בתנאי של הגאולה ממצרים והארץ שקיבלה אותם גם היא תקיא אותם.

מהם אותם מעשים מהם עלינו להתרחק? התורה בהמשך הפרשה מפרטת את איסורי עריות. ועוד לפני כן ברורה ההרחקה מעבודת האלילים לסוגיה. אבל התורה מוסיפה כאן פרט נוסף – "ובחוקותיהם לא תלכו". מה זה חוקותיהם? רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. כל מני סגולות, לחשים, וסימנים שעשו אותם האמוריים ונמנו על ידי חז"ל כאשורים. ורש"י מוסיף דבר נוסף, "אלו נימוסות שלהן, דברים החקוקים להם, כגון טרטיאות ואצטדיאות". מה זה בחוקותיהם לא תלכו? מה שנקרא היום תרבות ובידור.

יש ביניהם דברים האסורים אבל זה כבר נכלל בגדרים של איסורי עריות האמורים בהמשך.

רש"י מדבר כאן כמו שמפרש בעל השפתי חכמים על "מקום שחוק והיתול". גם זה נכלל בציווי של בחוקותיהם לא תלכו. כך זה היה במצרים, כך זה היה בארץ כנען אליה באו בני ישראל וכך זה עד היום. לא משנה מתי והיכן ומי הם אותם עמים בתוכם אנו יושבים גם עם זה בתוך עם ישראל, "בחוקותיהם לא תלכו".

על אחת כמה וכמה בדור שבו אין צורך ללכת אליהם אלא הכל מגיע אלינו בצורה הכי ישירה וקלה, ודאי שכאן קיימת ההזהרה של בחוקותיהם לא תלכו, הציווי להתרחק מכל שחוק והיתול שלהם המוגדר אצלם תרבות. כי יותר מהאיסור, יש כאן הרחקה, הרחקה מהם ומהמונם, הרחקה מהשפעתם והרחקה מ"תרבותם".



יום חמישי, 31 במרץ 2011

פרשת תזריע - על מה באים נגעים

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת....., והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרון הכהן...". פרשת תזריע עוסקת ברובה ב"מחלת" הצרעת, בסימני המחלה ובדרכי רפואתה. כבר בתחילת הפרשה מדגישה לנו התורה, שמחלה זו אינה כשאר המחלות וגם דרכי רפואתה אינם כרפואת שאר המחלות. המצורע לא הולך לרופא כדי להירפא. זה גם לא יעזור לו אם ילך, כי הצרעת היא מחלה רוחנית שרפואתה גם היא רוחנית בלבד. לכן "והובא אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכהנים". הכהן הוא זה שיזהה את המחלה והוא זה שייתן את דרכי רפואתה.

על מה באה צרעת? הגמרא (ערכין ט"ו) מביאה את הסיבה הידועה לכולנו, "אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע זו תהיה תורתו של מוציא שם רע". ועוד שם בגמרא " אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין".

הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת (פרק ט"ז הלכה י') מתאר את התפתחות המחלה ואת הדרך לריפויה. "השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא הוא בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע; שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו, יטהר הבית, ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנים הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו - משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצנות ולשון הרע."

הצרעת היא תהליך שמטרתו להביא את החוטא לחזור בתשובה על חטאו. לכן קודם נפגע הבית, אח"כ הבגדים ורק אם עדיין לא שב מחטאו, הנגעים יגיעו גם לגופו.

נגעי הצרעת הכתובים בפרשה אינם מחלת הצרעת הידועה היום. האם הנגעים נעלמו? החפץ חיים בשמירת הלשון, אומר שהם רק שינו מקום מהגוף אל הנשמה. אם בעבר בזמן גילוי פנים היה החוטא מקבל מיד את התזכורת, היום זה הרבה יותר קשה, כי היום זה נסתר. אותם נגעים קיימים רק במקום שנראה אותם וננקה אותם, נצטרך לנקות אותם בלא לראותם.

הקב"ה עדיין מדבר אלינו גם בצורה גלויה יותר, על ידי מחלות וייסורים אחרים. ובכל זאת גם כאן זה עדיין בהסתר. בזמן היות נביאים בעם ישראל, מי שהיה חולה היה הולך לנביא, מבין על מה נענש, שב מחטאו ומתרפא. גם לאחר מכן ידעו חז"ל למצוא את המידה כנגד מידה שבייסורים הבאים על האדם. הרמב"ן בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו י"א. עיי"ש) מנציח לדורות את השאלה המפורסמת "מה לרופא בבית ירא ה'" ובלשונו "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'". ומבסס את דבריו על מאמר חז"ל (ברכות ס') "שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרי הטבעים".

חטאים משאירים כתם. מה שמתנקה למטה על ידי תשובה, ייסורים ותיקון המעשים, התנקה. אך מה שלא, יצטרך לעבור ניכוי למעלה ושם זה הרבה יותר קשה.

וייסורים זה לאו דוקא מחלות. זה קשיי פרנסה, זה צער גידול הילדים, רישום לישיבות ולסמינרים, שידוכים, (כל אחד והחבילה שלו) ואפי' מה שאומרת הגמ' (ערכין טז ב), "אפי' הושיט ידו לכיס ליטול שלוש (מטבעות) ועלו בידו שתים". הטרחה הזו שצריך להכניס את ידו שוב לכיס, גם זה ייסורים. כי אם אתה לא צריך את הטרחה הזו היא לא תהיה. יוסף עם כל ייסוריו של מכירתו לישמעלים לא היה צריך להריח רע, אז הביאו בשמים במקום נפט.

גם היום כשההסתר רב ובדרך כלל קשה לראות את המידה כנגד מידה, עדיין נותן לנו הקב"ה את האפשרות לבחור, האם לראות בייסורים ובמחלות תזכורות להתעוררות ועונשי שמים, או להתייחס אל זה כדבר טבעי.

וכמו שהצרעת מנעה מאנשים לחטוא, כי ידעו בחוש מה יקרה להם למחרת. כך, מי שרואה את הדברים כהווייתם, ייקח את ייסוריו או ייסורים של אחרים אליהם הוא נחשף - וכולנו נחשפים- וישתמש בהם כמנוף להגיע לפחות ליראת העונש ומשם אל התכלית - יראת הרוממות ואהבה.

יום שישי, 25 במרץ 2011

פרשת שמיני – ועל פני כל העם אכבד

נדב ואביהוא בני אהרון חטאו בהקריבם אש זרה לפני ה'.

נחלקו חז"ל מה היה חטאם, שהורו הלכה בפני משה רבם, שנכנסו שתויי יין, וי"א שכלל לא חטאו אל שעמדו להוסיף אהבה על אהבה – להוסיף אש משלהם על האש שירדה מהשמים (ויקרא רבא). ומיד "ותצא אש מלפני ה'.... וימותו לפני ה'".

ואומר המדרש (תורת כהנים) "היה אהרון עומד ותוהה ואומר, אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני". ביום חנוכת המשכן, יום שמחתם של ישראל, יום שמחתו של אהרון הכהן הגדול, מתים שני בניו מיד עם חטאם, ללא ארך אפים, חייב להיות כאן חטא עצום, שהרי אין הקב"ה חשוד ליעביד דינא בלא דינא. אומר לו משה רבינו "הוא אשר דיבר ה' לאמר, בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד". אומר משה לאהרון כבר בזמן הציווי על המשכן אמר לי הקב"ה שיתקדש בקרוביו והיכן אמר? "'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' אל תקרי בכבודי אלא במכובדי" וממשיך משה ואומר לאהרון, "הייתי סבור שיתקדש שמו של הקב"ה בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (רש"י). ועדיין צריך הסבר במה מתקדש הקב"ה במיתת הצדיקים. ועל זה המשיך משה ואמר "ועל פני כל העם איכבד" וברש"י "כשהקב"ה עושה דין בצדיקים, מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם באלו כל שכן ברשעים". נכון, העונש כביכול אינו במידה עם החטא, אך הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה כי בזה הוא מתקדש, כשכולם מתייראין מפניו כשרואים את עומק מידת הדין.

אנחנו רואים כאן איך מיתת הצדיקים מקדשת שם שמים. ובמקומות אחרים נראה לכאורה להיפך, שכפוגעת מידת הדין בישראל ובצדיקים מתחלל שם שמים. כך אומר משה רבינו לקב"ה "למה יאמרו מצרים לאמור ...", כך אמר דוד המלך "למה יאמרו בגויים איה אלוקיהם". אם עם ישראל סובל, הרי הקב"ה עזבם כביכול או חלילה אין בכוחו לעזור להם. וביומא פ"ו ע"א לגבי עוון חילול ה', אומר רש"י "באמור להם עם ה' אלה – את זו קרא הכתוב חילול ה', כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליו והכל אומרים מה הועילו לו, ראה החסידים והחכמים רעה באה עליהם". כשנענש הצדיק מתחלל שמו של הקב"ה כביכול אין דין ואין דיין.

ושני הדברים נכונים והכל תלוי בעיני המתבונן. אפשר לראות כאן השגחת ה' ואפי' השגחה יתירה. ואפשר חלילה לפרש זאת כהעדר השגחה. כשבני אהרון מתו לפני ה', ישראל הרואים אותם מתחזקים ביראת ה' ומתקדש שם שמים. אך בעיני העמים נראה הדבר שה' עזבם או שתש כוחו, כמו שאמר המן לאחשורוש - אלוקיהם זקן.

כשבאים צרות על עם ישראל יש השואלים היכן הקב"ה כמו השאלה הידועה היכן היה אלוקים בשואה. אבל התשובה היא שאין כאן שאלה, הקב"ה עשה את השואה. וזה בדיוק הנקודה, מבט אחד רואה כאן העדר השגחה חלילה, אך המבט האמיתי רואה כאן ריבוי השגחה שאמור ללמדנו ולעורר אותנו.

לאהרון הכן לא היו שאלות אבל היה תוהה על העבירה שיש בידו וביד בניו. עד שאמר לו משה, להיפך, צדיקים גמורים הם והקב"ה דקדק איתן כדי להתקדש במכובדיו. אז "וידום אהרון".

כל הצרות והקשיים הבאים על כלל ישראל ועל כל אדם פרטי נועדו לדבר אחד, להגביר יראת ה'. ופה הנסיון איך נקבל ונתייחס אנחנו לדברים.

התגברות הפיגועים, חזרתם של הטילים לישובי הדרום והתקרבותם למרכז, לא נועדו לתת לנו תעסוקה של ניתוח מהלכים מדיניים וצבאיים. הם נועדו להגביר יראת שמים, להגביר עסק התורה, עיסוק במצוות ובתפילות. כי כשקולו של יעקב מתגבר בבתי מדרשות, אז הקב"ה מתיירא, מתקלס ומתעלה.

יום חמישי, 24 במרץ 2011

פרשת צו – בושתו של החוטא

במקום אשר ישחט את העולה ישחט את החטאת. עולה שחיטתה בצפון. חטאת שחיטה גם היא בצפון למה כדי שזה יהיה במקום העולה. חסה התורה על כבודו של החוטא. אם היה שוחט במקום אחר כל מי שהיה בבית המקדש היה רואה אותו בקלקלתו ומבין שחטא. הבדל יש בין קרבן עולה לקרבן חטאת. עולה באה מן הזכר וחטאת מביאים נקבה. לכאורה מה מועיל שישחט בצפון הרי רואים שמביא נקיבה? אך מכיוון שהבדל זה בין המינים לא ניכר כי לכבש יש אליה שמכסה ומסתירה, שוב לא ניכר איזה קרבן הוא מביא. שונה מי שמביא עז לחטאת, כאן רואים מיד שמביא נקבה אבל על כך אומרת הגמרא שאם רוצה לבייש את עצמו זה בעיה שלו. מקרה נוסף יש בו מביאים עז, בעבודה זרה. ושם הסיבה כי על חטא של עבודה זרה ראוי שיתפרסם ויתבייש.

בית המקדש היה מלא במביאי קורבנות ביניהם יש להניח שהיו לא מעט חוטאים בשגגה שהביאו את קורבנותיהם. בכל זאת למרות שהוא בחברה "טובה", הבושה קיימת והתורה חסה על כבודו.

כשאנו לומדים פרשיות קדשים, אנו עוסקים ב"הלכתא למשיחא" הלכות ששייכות לתקופתו של משיח, ליום בו יבנה בית המקדש במהרה בימנו אמן. האם אנחנו באמת מחכים למשיח?

ידוע שהחפץ חיים דאג מאד שיהיו בעם ישראל לומדי קודשים, כי הנה יבנה בית המקדש ולא נדע מה לעשות.

פחות ידוע שהחפץ חיים שלח מכתב לכל רבני ליטא שישלחו לו רשימה מפורטת של כל הכהנים בעירם, כשרים ובעלי מומים. של כל תלמידי החכמים בעיר ואלו שאינם תלמידי חכמים אבל ראויים ללמוד ולהבין, ששווה להשקיע בהם. כי הנה מגיע משיח, יבנה את בית המקדש וצריך להיות מוכנים, לדעת מה מצבת כח האדם שיש לנו לעבודת המקדש וכמה יודעי הלכות יש לנו.

על הדברי חיים מצאנז מספרים שהיה לו בגד מיוחד לקבלת פני משיח. פעם היה צריך להגיע מישהו ממשפחתו שלא ראה אותו הרבה זמן וכשהגיעו לבשרו שהוא הגיע, נעמד הדברי חיים בהתרגשות ושאל, באמת, הוא הגיע? כשאמרו לו כן הנה הוא עוד רגע קט בדלת, שאל בהתרגשות, מה? הוא מגיע אלי? לקח קצת זמן עד שהבינו שהוא היה בטוח שמשיח בא. כי מי עוד יכול להגיע?!

אנחנו לא מחכים ברמה כזו, אבל אפשר לומר שאנחנו מחכים לו. אבל האם אנחנו מוכנים לבואו של משיח? חז"ל אומרים שמשיח יגלה את כל צפונות ליבנו. האם נעמוד בבושה הגדולה הזו. אם חז"ל כל כך חששו לבושתו של החוטא חטא אחד בשגגה, מה נעשה אנחנו אם כל שקי החטאים והעוונות שאנו סוחבים איתנו? צרת הרבים לא תעזור כי הבושה תהיה מעצמנו, בעומדנו מול האמת.

אם נחשוב על זה כשאנו אומרים "ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו" יש סיכוי שבפעם הבאה שיבא חטא כל שהוא לפנינו יהיה לנו יותר קל להתמודד איתו, אם נזכור שעוד רגע קט ונצטרך לעמוד מול משיח צדקנו.



יום חמישי, 17 במרץ 2011

פורים - הדור קיבלוה בימי אחשורוש.

במתן תורה אמרו ישראל נעשה ונשמע על תורה שבכתב וכפה עליהם הר כגיגית על תורה שבע"פ. בימי אחשורוש קיבלו ברצון גם את התורה שבע"פ.

קבלת התורה שבע"פ מחייבת אותנו בהיצמדות לפרשנות חז"ל לכל המצוות. קבלת תורה שבע"פ מחייבת אותנו גם בכל הגזירות וההרחקות שקבעו לנו חז"ל.

קבלת תורה שבכתב ללא תורה שבע"פ נותנת הרבה יותר מקום לפרשנות שלנו למצוות התורה.

נחזור לרגע בו נתגלתה הגזירה למרדכי (פרק ד'). "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר....". וכששומעת זאת אסתר, שולחת לשאול אותו "לדעת מה זה ועל מה זה" ומסבירה הגמרא שאסתר שאלה, שמא עברו על חמשה חומשי תורה שכתוב בהם "מזה ומזה הם כתובים"? כזאת גזירה נגזרה, בטח לא מקיימים את התורה. ומה עונה לה מרדכי, "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו". אומרים חז"ל בן בנו של קרהו בא עלינו. בן בנו של עמלק שעליו נאמר אשר קרך בדרך, אותו אחד שקירר את האמבטיה, עכשיו נכדו מגיע ומקרר את עם ישראל.

זה מתחיל במשתה שהיה כשר למהדרין בהכשרו של מרדכי, כמו שאומר המהרש"א על דברי הגמרא בביאור הפסוק כרצון איש ואיש אלו מרדכי והמן. כל האוכל היה כרצונו של מרדכי. גם היין – "השתיה כדת". הבקבוקים נפתחו ללא חשש יין נסך ואפי' לא סתם יינם. "אין אונס" לא חייבו אף אחד, כל אחד ישתה לפי רצונו, חוקיו ומצפונו. דבר נוסף אומרת הגמ' "השתיה כדת" כדת של תורה, אכילה מרובה משתייה. לא רק כשרות אלא גם השקפה של תורה יש כאן.

אבל יש אחד, מרדכי, משירי כנסת הגדולה, מממשיכי המסורה והנחלת התורה ממשה רבינו, שרואה את הסכנות הצפויות. הוא רואה את הכוונה המסתתרת מאחרי משתה הנשים שעשתה ושתי דוקא בבית המלך אחשורוש. נכון הכל נפרד עם מחיצה אבל יהיו שם מנגנים, יהיה שם יין, יהיו מחולות ואם כוונתם תצלח, אז המחיצות יפלו. הוא רואה גם את מקום עריכת המשתה "בחצר גינת ביתן המלך" והוא מבין את הכוונה – חצר לסעודה, גינה לטייל עם מי שירצה, וביתנים להתבודדות. את כל זה רואה מרדכי ומתריע בפני היהודים מפני השתתפות במשתה. אבל הם לא רואים ולא מבינים מה רע בלהיות חלק מהעם, במיוחד שיש כאן גם מדיניות והרבה פוליטיקה. מה יגידו ואיך הם יסתכלו על התבדלותנו, מה יהיה עם התקציבים לכוללים ולישיבות, והם הולכים למשתה.

את התוצאה הם מבינים כשכמעט מאוחר, כשכבר נגזרה הגזירה ורק צום ותפילות בשילוב עם לימוד התורה של תינוקות של בית רבן הצילו את העם מכליה. כאן, לאחר שראו את תוצאת השתתפותם במשתה אחשורוש, כשראו כמה קצרה דעתם בהבנת רצון ה', בהבנת נפש האדם ודרכי פעולתו של היצר הרע ושלוחיו. כאן הם הבינו עד כמה בלתי אפשרי קיום התורה שבכתב ללא הצמדות מוחלטת לתורה שבע"פ ולמנחיליה שבכל דור ודור. כאן הם גם מבינים מה זה תורה ומצוות. מה זה אורה של תורה, מה זה שמחה של מצוה.

לכן הדור קבלוה ברצון בימי אחשורוש.

לכן ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. אורה זו תורה... שמחה זה יו"ט... ששון זו ברית מילה... ויקר אלו תפילין.

יום שלישי, 15 במרץ 2011

פרשת ויקרא – דרוש וקבל שכר

לאחר שבחלקו השני של חומש שמות סיימנו את הקמת המשכן וחנוכתו, התחלנו את חומש ויקרא העוסק ברובו בעבודה הנעשית במשכן. ללומדי הדף היומי הלומדים גם שנים מקרא ואחד תרגום עם רש"י, פרשיות אלו יראו אחרת.

בגמ' במסכת זבחים (מ"ד ב' – מ"ה א') "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר שאמר משום רבי יוסי. אמר רבה, הלכתא למשיחא?! א"ל אביי, אלא מעתה, כל שחיטת קדשים לא לתני, הלכתא למשיחא הוא! אלא דרוש וקבל שכר, ה"נ דרוש וקבל שכר! הכי קאמינא לך, הלכתא למה לי. לישנא אחרינא, א"ל, הלכה קאמינא". רב נחמן הביא את אמרתו של רב שפסק הלכה בקודשים. שאל רבה מה לנו בהלכות קדשים שינהגו רק לימות המשיח כשיבנה בית המקדש. אמר לו אביי, אם כך אפשר לא ללמוד את כל סדר קדשים, אלא למה אנחנו כן עוסקים בזה? "דרוש וקבל שכר!" למרות שזה לא למעשה, אנחנו לומדים כי זה תורה. גם רבה הסכים עם אביי בזה רק שאלתו היא על הלשון "הלכה" או על פסיקת הלכה.

ספר ויקרא נקרא גם "תורת כהנים", כי אכן רוב הספר עוסק בהלכות עבודת הכהנים. חלק גדול מהמצוות בספר זה הם לכהנים או ללויים, ובכ"ז אנו לומדים וחוזרים ולומדים אותו כי "דרוש וקבל שכר".

אבל בלימוד ספר ויקרא אנחנו יכולים לקבל דבר נוסף ובשביל זה נחזור לציווי על כל אחד מישראל לעשות עצמו משכן מקום להשראת השכינה, אותו לומד האלשיך מהכתוב "ושכנתי בתוכם". וכמו שקישרנו את כל חלקו השני של ספר שמות לאותו משכן שבליבנו, עלינו להמשיך כך גם בספר ויקרא העוסק בעבודת המשכן. משחרב בית המקדש ובטלה העבודה, נשארה לנו רק עבודה שבלב ואיזו היא עבודה שבלב, זו תפילה. ואכן תפילת שחרית ומנחה כנגד תמידים של שחר ושל בין הערביים. ותפילות המוספים בשבתות, ראשי חודשים ובחגים כנגד קרבנות המוספין. אבל העבודה לא מסתיימת בזה. יש חטאות ואשמות, יש נדרים ונדבות, יש קרבנות עולה שעולים כליל לה' ללא שום הנאה לאדם אך יש גם קרבנות שלמים המשתפים גם את גופו של האדם בהנאת המצווה כדי לתת גם לגוף את מנת הרוחניות שלו.

וכך גם במשכן שלנו, בחיי היום יום. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". אפשר ללמוד זאת מלשון "זְכוּת", רצה הקב"ה להרבות לנו זכויות. ואפשר גם לפרש מלשון "זָכּוּת" רצה הקב"ה לזכך אותנו. כי כשאנחנו עסוקים במצוות איננו פנויים לחטוא, כשעינינו וליבנו עסוקים במצווה הרי זה מבטל את היותם סרסורי עבירה.

הנביא ירמיהו אומר לבני דורו "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ז' כב). שואל המגיד מדובנא וכי הקב"ה לא ציוה אותנו על הקרבנות בהר סיני. ואומר על פי משל על אדם שחותם חוזה על בניית בית ונותן מפרט טכני מושלם ולבסוף מקבל את המפרט הטכני בלי הבית. הקב"ה אומר לבני ישראל על ידי ירמיהו נביאו, ביציאת מצרים לא ביקשתי מכם קורבנות. מה כן ביקשתי מכם? "כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר, שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם .....!" (ז כג). קודם כל תהיו עם שלי, תהיו עבדים שלי, אח"כ הגיע פירוט המצוות והקרבנות בהר סיני. בלי הבסיס של היותכם עם, עבדים, המפרט לא שווה. והנביא ישעיהו אומר גם הוא (א יא), "למה לי רב זבחיכם יאמר ה'. כי עיקר עבודת ה' היא עבודת הלב. וכשעבודת הלב לא כראוי, הרי העיקר חסר מן הספר.

נבנה בליבנו מקום להשראת השכינה, נעבוד אותו כמו שצריך ואז נזכה בעז"ה וישיב הקב"ה את העבודה לדביר ביתו ונוכל להביא את הדברים למעשה.