פרשת ויקהל - וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו

פרשת ויקהל עוסקת בבניית המשכן וכליו. ואנו מוצאים כאן התבטאויות מעניינות:

וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה' (לה י)

וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ((לה כה)

וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה, טוו את העיזים (לה כו)

מכל הפסוקים האלו אנו רואים דבר אחד ברור וחשוב מאד. על אף אחד מהעוסקים במלאכת המשכן לא נאמר שהיה נגר טוב. שהיה אומן במלאכת הצורפות. שהיתה תופרת מיוחדת. על כולם נאמר חכמת לב – "וכל חכם לב". "וכל אשה חכמת לב" אשר נשא ליבן אתנה".

סביר שהיו בין יוצאי מצרים גם בעלי מלאכה שמתאימים למלאכת המשכן. ייתכן שאף היו ביניהם מומחים שהרי בנוסף לעבודה הכללית, העבידו אותם המצרים גם בעבודות פרטיות. כל אחד לקח לו עבדים לעשות את מלאכתו. הצורף לקח עבדים שיעסקו בצורפות. הנגר לקח עבדים שיעבדו בנגרות. והתופרת/מעצבת לקחה שפחות שיעבדו בתפירה. וביניהם מסתבר שהיו כאלו שצברו נסיון וידע רב. ובכל זאת, משה רבינו בציוויו של הקב"ה לא חיפש את אותם בעלי אומנות, את החכמים במקצועם. כי כדי לעסוק במלאכת שמים, יותר מהצורך בידע מוקדם ובחכמת השכל. יש צורך בחוכמת לב. יש צורך בנדבת לב. משה רבינו חיפש את חכמי הלב. את אלו שליבם הרחב דחף אותם להתנדב למלאכת המשכן אף שאין להם שום מושג איך יעשו זאת.

כעין זה מצאנו אצל יעקב אבינו כשגלל את האבן מעל הבאר. בפיוט "זכור אב" הנאמר בתפילת גשם אומר הפייטן "ייחד לב וגל אבן מפי באר מים" וראיתי בשם ר' חיים שמואלביץ', שיעקב לא חשב אם יכול או לא יכול. מצד חובת גמילות החסד הוא צריך להרים עכשיו את האבן אז הוא מנסה להרים. ומכח ייחוד הלב, אמונת ה', הידיעה שאין עוד מלבדו וברצות ה' - יוכל להרים את האבן לבד.

מי שנבחר להוביל את מלאכת בניית המשכן היה בצלאל שעליו נאמר "וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (לה לא). גם פה ללא ידע מוקדם אלא מתנה שנתנה לו מאת ה'.

בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. לכאו' בחירה של ייחוס. נינה של מרים מצד אחד, ומצד שני משבט יהודה.

אבל אם נמשיך לפסוק ל"ד "ולהורות נתן בליבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן". ונעיין בדברי רש"י - שייחסו לדן שהיה מהירודים שבשבטים מבני השפחות והשווהו לבצלאל משבט יהודה למלאכת המשכן. הרי שנבחרו לא בגלל יחוס וחשיבות אלא לפי מה שהם באמת.

האור החיים הקדוש אומר על פסוק זה – "להורות" שלא שמר לעצמו את החכמה והידע אלא לימד לאחרים. גם כאן אנחנו רואים את נדבת הלב. אנו רואים אדם שהרצון היחיד שלו הוא שיבנה משכן לה'. מי יבנה לא חשוב. מי יוביל, לא חשוב. לא שמר את החכמה אלא העביר את כל החכמה שקיבל לאהליאב. וזו הסיבה שנבחר בצלאל. כי נדבת ליבו הייתה השלימה ביותר.

הרבה פעמים אנו מרגישים התעוררות לעשות משהו טוב. אם זה עשיית חסד, הצטרפות לארגון חסד או הקמת מערך חסד. אם זה התחזקות בלימוד תורה, הצטרפות לשיעורי תורה, הקמת שיעורי תורה או אפילו למסור שיעורי תורה. אבל אז תמיד מגיעה חלישות הדעת. מי אני? איך אעשה זאת, מאיפה להתחיל, מהיכן הכוחות? אני מסוגל? ועוד כל מיני טענות שנראות צודקות.

מלמדת אותנו התורה, חכמת לב! נשיאות לב! אם נרצה באמת, אם נשתמש בחכמת לבנו, אם נפעיל את נדיבות ליבנו. אם נייחד את ליבנו לעבודת ה'. נהיה מסוגלים לעשות הכל. כי הקב"ה ימלא אותנו ברוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

פרשת כי תשא - ולקרבן אקריב לו את נפשי

פרשת כי תשא פותחת במגבית נוספת אחרי המגבית שנעשתה לבניית המשכן. בשונה מהמגבית הקודמת בה נתקבלה תרומה "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" – כל אחד כרצונו, הפעם המגבית היא חובה וקבועה – מחצית השקל. למה השתמשו בכסף זה? המשנה בשקלים (פרק ד') מפרטת: קורבנות התמיד, מוספין ונסכיהם, וכל קורבנות הציבור ועוד. ובכל שנה ושנה מכריזין באחד באדר על השקלים לאותה מטרה. מהכסף שנשאר משנה שעברה, היו מביאים קורבנות ל"קיץ המזבח" –כשאין חטאות, נדרים ונדבות, היו מביאים עולות לאחר הקרבת התמיד כמו שמביאים מיני מתיקה אחר הסעודה (ברטנורה), כדי שלא יהיה המזבח בטל.

רבי מאיר שפירא מלובלין כבר עמד על ההבדל בין שתי תרומות אלו כשבנה את ישיבת חכמי לובלין. לבניין הישיבה, בניין בר קיימה לא הייתה בעיה למצוא תורמים, ותורמים גדולים. הבעיה התחילה כשהגיעו להחזקת הישיבה. כאן מתברר שקשה מאד למצוא את אותם תורמים שיתרמו בשביל ההחזקה השוטפת, אפי' בשביל מזון לבני הישיבה. לפי זה הסביר את ההבדל בין התרומות. תרומות לבניית המשכן לא חסרו, לא היה צריך לערוך מגבית ובטח לא לחייב אף אחד. אך כשהגיעו להחזקה השוטפת - לקורבנות, כאן אם לא היתה התרומה חובה, לא היו הרבה קופצים.

הבאנו כבר את דבריו הידועים של האלשיך על דברי הכתוב "ושכנתי בתוכו ". "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם". בציווי על עשיית המשכן רומזת לנו התורה שעל האדם לבנות משכן לשכינה בתוכו, בליבו. וכמו בבניית המשכן כך גם בהחזקה השוטפת הנלמדת מתרומת מחצית השקל, גם כאן טמון הרמז על המשכן שבליבנו. וכמו שהרב הוטנר בשירו המפורסם "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו", לא מסתפק בבניית המשכן, אלא "ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו ..... ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה". לעשות את עצמנו משכן לשכינה זו משימה כבירה, אבל אל לנו להסתפק בכך. עלינו להמשיך ולהקריב לו את נפשנו מידי יום ביומו ומידי רגע ברגע. ולא רק את קרבנות החובה עלינו להקריב, שהם שלוש תפילות, קיום המצוות ולימוד התורה, אלא גם את "קיץ המזבח", שחלילה לא יהיה המזבח בטל.

איך עושים את זה? בניית המשכן יכולה להיעשות בעת רצון, כשפוקדת אותנו איזו התעוררות להיות יותר קרובים לקב"ה. אז אנו נותנים ככל אשר ידבנו ליבנו וזה יהיה הרבה. אבל כדרכה של כל התעוררות, גם רגשות אלו יכהו עם הזמן. איך אנחנו ממשיכים עם הקרבת קרבנות התמיד? איך אנחנו שומרים על העבודה השוטפת שלא תשחק? לכך קבעו לנו מאורי המוסר את "המחצית השקל" של נשמתנו, את לימוד המוסר. רק על ידי תרומה קבועה בחובה ובכמות. נוכל להתמודד עם הקרירות הנמסכת באברינו ובנשמתנו על ידי שטף החיים. וכמו שכותב הרמח"ל במסילת ישרים, שאפי' שהדברים פשוטים, רק החזרה המתמדת עליהם ישמרו את האדם קרוב לאלוקיו. ומסביר זאת רבי ישראל סלנטר במכתבו לתלמידיו, שמידותיו ויצרו של האדם עובדים כל הזמן ללא מנוחה וללא הפסקה. רגע אחד בו לא נעבוד על מידותינו ועל יצרנו, נותן להם קדימות עלינו. לכן לימוד מוסר תמידי וקבוע, זה הדבר היחיד שיכול לגבור עליהם.

הדברים נכתבו לתלמידי ר' ישראל. על אחת כמה וכמה אנחנו שליצר שלנו יש שחקני חיזוק בדמות העיסוק העיקרי שלנו במשך היום – פרנסה, בדמות הרחוב ופיתויו המקיפים אותנו מכל עבר. ודאי וודאי שאנחנו צריכים להתחזק בשמירה על עצמנו על ידי התחזקות בלימוד תורה ובמוסר.



פרשת תצווה - האם הבגד עושה את האדם?

"ועשית בגדי קודש לאהרון... לכבוד ולתפארת" (כ"ח ב')

הרמב"ן מפרש לכבוד ולתפארת בשני דרכים. בדרך אחת - לכבוד ולתפארת של הכהן. והמלבושים הם כבגדי מלכים שהיו בזמן ההוא. וכדי שיכבדוהו צריך שגם בגדיו יהיו מכובדים. ובדרך שניה מבאר שהכוונה לכבוד ה'. כי כבוד ה' הוא שעבדיו ומשרתיו יהיו מכובדים ולבושים במלבושי כבוד. והקרוב יותר צריך להיות מכובד יותר ולכן בגדי הכהונה.

יש המסבירים את הצורך בבגדים מפוארים לכהן הגדול, שהרי הוא מנהיג את העם וכדי שיקבלו ממנו צריך להיות מכובד ונרצה בעיניהם. וזה בעצם חיבור של שני הדרכים ברמב"ן, המלבושים לכבודו של הכהן שמזה יהיה כבוד ה'.

הגמ' במסכת שבת קי"ג. דורשת את הפסוק "וכבדתו מעשות דרכיך" וכבדתו – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי ומפרש רש"י את דברי רבי יוחנן- שמכבדין בעליהן. הגמ' שם מדברת על מלבוש מיוחד לשבת משום כבוד שבת - "וכבדתו", א"כ מה שייך כאן שרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי - שמכבד את הלובש?

גם כאן אנו רואים שמה שהבגד מכבד את האדם זה לצורך כבוד השבת, כבוד שבת שיהיה האדם המשמרה- מכובד.

האם באמת הבגד עושה את האדם? צריך לומר שכן. בתקופת הסבא מסלבודקה המצב היה של תורה מונחת בקרן זווית וקרנם של בני הישיבות היה בשפל נורא. הנהיג הסבא בישיבתו שילבשו הבחורים חליפות ומגבעות בסגנון אירופאי, דבר שלא היה מקובל עד אז. וכל זה כדי לרומם את מעמדם. ולא רק בעיני העם, אלא גם בעיני עצמם. כי אין מה לעשות החיצוניות משפיעה על הפנימיות. וכשבחור ישיבה נראה כמו אחד מחשובי ארץ הוא גם מרגיש ככה וכשהוא מרגיש ככה הוא גם מתנהג ככה. וממילא כל הבן תורה שבו משתבח ונעשה חשוב יותר.

הנצי"ב בפירושו העמק דבר על התורה מציין את העובדה שאצל הכהן גדול נאמר על כל בגדיו לכבוד ולתפארת, מה שאין כן אצל כהן הדיוט נאמר רק על המגבעת. ומסביר שכהן גדול צריך להיות משונה – פירוש נעלה – בכל הליכותיו. גם כאן אנו רואים איך בגדיו של אדם מכבדים אותו על ידי שהליכותיו והנהגותיו משתנות בהתאם.

זה גם הרעיון בבגד מיוחד לשבת. כשאדם לובש בגד מכובד לכבוד שבת, הוא כבר לא אותו אדם של יום חול. הוא עצמו נהיה מכובד יותר. הוא נהיה אדם אחר, קדוש יותר, אדם של שבת. וא"כ הדרך בה הוא מכבד את השבת מכובדת יותר ונמצא כבוד השבת גדל.

בגדיו של אדם מעידים גם על השתייכותו. כשאדם לובש בגד מסויים או יותר נכון לבוש בסגנון מסויים, הוא מצהיר אני שייך לאן שהוא. חייל שלובש כומתה חומה או אדומה, הוא מכריז – אני "גולני" או אני "צנחן". כשבחור מסתובב עם כובע וחליפה, הוא מצהיר אני בחור ישיבה. כשאדם, גם אם עזב את הישיבה, מסתובב עם כובע וחליפה הוא מצהיר אני בן תורה. כשהוא מגיע למקום עבודה, בין אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות ושומר על לבושו המיוחד והמכובד, הוא מצהיר לאן הוא שייך.

פרשת תרומה - תכנית המשכן האדם הבריאה

פרשת השבוע העוסקת כולה בציווי הקב"ה למשה על בניית המשכן וכליו נותנת תכנית מפורטת היורדת לפרטי פרטים ומדויקת עד תכלית הדיוק. הפרשה מתחילה בכלי המשכן, הארון השולחן והמנורה בסדר הזה. ושלושת כלים אלו, הארון – נושא את התורה, את הלוחות ואת ספר התורה שכתב משה רבינו. השולחן – כל השפע, כל צרכי האדם ופרנסתו בעוה"ז ואיך זה מגיע? על ידי שזה שולחן גבוה. והמנורה זה שכרו של אדם לעולם הבא. ואיך? הדלקת השלהבת עד שתהא עולה מאיליה, השאיפה למעלה. ומשה נצטווה על הארון ראשון כי התורה היא המדריכה אותו ומביאה אותו גם לשולחן שיהיה שולחן גבוה, גם למנורה שתעלהו מעלה. גם לשכרו בעוה"ז וגם לשכרו בעולם הבא.

והתורה מלמדת אותנו איך בונים את כל הדברים האלו, רק על ידי דיוק מוחלט בהוראות הקב"ה. עד כדי כך שאת המנורה שמביאה אותנו לחיי עולם הבא, גם משה לא יכל לעשות עם כל הדקדוק, עד שזרקה לאש ונעשתה מאיליה. על בצלאל אומרת הגמרא (ברכות נ"ה א') "אמר רב יהודה אמר רב, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ". בניית המשכן וכליו מקום השראת השכינה היתה כבריאת העולם על ידי צירוף אותם אותיות שבהם ברא הקב"ה את עולמו. ולכן החשיבות לדייק בכל פרט הקטן ביותר שיהיה. "וכן תעשו".

חז"ל למדונו האדם הוא עולם קטן. ידועים דברי האלשיך על דברי הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, מלמד שכל אחד מישראל צריך לעשות את עצמו למשכן ולמקום השראת שכינה. ואם האדם הוא משכן הרי הוא צריך להכיל בתוכו את הארון – התורה, שולחן שיהיה שולחן גבוה, ומנורה של שאיפה לעליה מתמדת. ואז יהיה לו גם את השולחן והמנורה – שכרו בעולם הזה ובעוה"ב. ואותו דקדוק בעשיית המשכן וכליו צריך להיות גם בבניית המשכן האישי, בבניית האדם עצמו. בלימוד וקיום התורה בלי לסטות כהוא זה, התייחסות לכל צרכיו כמגיעים משולחן גבוה, והשאיפה לעליה מתמדת.

ואם עסקנו עד עכשיו בעיקרו של משכן – בכליו, נמשיך הלאה בפרשה ונלמד את פרשיות עשיית המשכן על יריעותיו ועל קרשיו. גם כאן אנחנו מוצאים את אותו פירוט, איזה חומר גלם, כמה חוטים וכמה יהיו כפולים, יריעות שמשאירות שתי אמות מגולות ועליהם יריעות שיכסו עוד אמה ורק היריעה השלשית תכסה גם את האמה האחרונה. מידות מדויקות של הקרשים עם תכנית מדויקת של חיתוכם וחיבורם זה לזה. אין לנו שמץ של הבנה בבניית המשכן כמו שאין לנו שמץ של הבנה בבריאת העולם. אבל מה שכן יש לנו זה הלימוד על חשיבות הדיוק בכל פרט מהתכנית, לא רק בכלים - בתוכן הפנימי, אלא גם בבניין - במעטפת החיצונית.

ובהשלכה אלינו, לא רק הפנימיות צריכה להיות נקייה ללא רבב אלא גם המעטפת החיצונית של האדם צריכה להיות בתכלית הדקדוק כפי רצונו יתברך.

אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות ולצערנו גם פשרנים למיניהם, תמהים בפני רבות על כל מיני דקדוקים וחומרות. ואני תמיד ממשיל להם את המשל מעיסוקם – תכנות מחשבים. תחסיר פסיק הכי קטן במקום כל שהוא והשבתת מערכות שלימות. העולם וכן האדם נבראו לתכלית מסוימת ובצורה מסוימת. התכנית היא התורה, החסרת פסיק הכי קטן בכל חלק ממנה, סטית סטייה ולו הכי קטנה מהתכנית, השבתת מערכות שלימות.

ונקודה נוספת יש לנו ללמוד מפרשת השבוע. אם המשכן נבנה בדיוק ובדקדוק כזה. על אחת כמה וכמה העולם כולו. כל פרט ופרט מחושב ומדוקדק. הגמ' (תענית כ"ה א') מספרת על רבי אלעזר בן פדת שמצבו היה כל כך קשה, עד שפעם אחת כשהקיז דם ולא היה לו דבר לטעום, אכל שן שום וכתוצאה מזה חלש ליבו והתעלף. כשבאו חכמים לבקרו ראוהו בעודו חסר הכרה, בוכה וצוחק וניצוץ של אש יוצא ממצחו. כשהתעורר שאלוהו מה זה היה. אמר להם שישב עם הקב"ה ושאל אותו עד מתי יהיה כך בצער. שאלו הקב"ה אם רוצה שיהפוך את העולם ויבנהו מחדש ואז כשיוולד, אולי יוולד במזל של עשירות. רבי אלעזר בן פדת לא הסכים ועיין שם בגמרא שכרו. אנחנו רואים פה בגמ' את מורכבותו ומידת דיוקו של העולם. אם נגזר על מישהו לסבול בעוה"ז, זה לא עניין שלו בלבד, זה חלק מהתכנית הכוללת של העולם. וכדי לשנות את מצבו, צריך לברוא את העולם מחדש. וזה מה שאמר הקב"ה לאיוב (ל"ח ד'), "איפה היית ביוסדי ארץ"? האם היית בבריאת העולם כדי שתוכל להבין את כל מה שנעשה. מה שקורה אצלך זה חלק מעולם שלם והכל כבר מיוסד בבריאה. לפעמים אנחנו תמהים מה כבר אנחנו מבקשים? אתה הקב"ה שזן מקרני ראמים עד ביצי כינים, אין לך קצת יותר גם בשבילנו? אתה שנותן בריאות ורופא כל בשר אין לך גם בשבילנו? רגע אחד של רוגע, רגע אחד של מנוחה, קצת שקט. גם אם נתעלם לרגע מכפיות הטובה שיש במחשבות כאלו. וגם אם אנחנו לא גרועים כל כך ואולי אנחנו אפי' טובים. צריך תמיד לזכור שאנחנו חלק מתכנית מדוקדקת עד לפרטי פרטים. ואם זה מה שהקב"ה נתן לנו, הרי אין אפשרות אחרת. לא לקיומנו ולא לקיום הבריאה.