יום חמישי, 23 ביוני 2011

פרשת קורח - חכמת נשים בנתה ביתה

פרשת השבוע עוסקת במחלוקתם של קורח ועדתו על משה ואהרון. התורה מספרת לנו על קורח ועל דתן ואבירם, על און בן פלט ועל עוד מאתים וחמישים איש. אבל על הדמויות המרכזיות ביותר בסיפור זה, פסוקי התורה לא מספרים לנו כלום.

הגמרא במסכת סנהדרין (ק"ט ב') מביאה את הפסוק במשלי (י"ד א') "חכמות נשים בנתה ביתה, ואולת בידה תהרסנה". ודורשת הגמרא, חכמת נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און בן פלט. ואולת בידה תהרסנה, זו אשתו של קרח.

מהו סיפורם של שתי נשים אלו?

הגמרא במסכת סנהדרין (ק"ט ב') מספרת את הסיפור המלא של קרח ועדתו. ובין הדברים, "אמר רב, און בן פלט אשתו הצילתו. אמרה ליה מה נפקא לך מינה, אי מר רבה, אנת תלמידא, ואי מר רבה, אנת תלמידא". אמרה אשתו של און בן פלט לבעלה, למה לך להתעסק במחלוקת זו ולהביע עמדה ולהמשך אחר קרח, הרי לך לא יצא מזה שום רווח, בכל מקרה הוא יהיה הרב ואתה תלמידו. הוא יהיה המלך ולך לא יהיה כלום. לא נאמר על און בן פלט אם היה חכם גדול או טיפש ובכל זאת סביר שקורח כן הבטיח משהו לכל אותם שיצטרפו אליו. סביר שחילק תפקידים, שהבטיח משכורות, רווחים. אבל הכל היה מוסווה תחת המטרה של שינוי, של הנהגה יותר טובה, יותר ישרה כביכול, כמו שנראה בהמשך. ואת זה גילתה לו אשתו. אתה, הרי סתם בשביל משרות, כבוד, וכסף לא תמרוד, אתה הולך אחרי קרח בגלל האידיאלים בגלל האמונה בצדקת הדרך. תדע לך הכל סיפורים הדבר היחיד שמעניין את קורח זה המלכות.

און בן פלט כבר משתכנע אבל עדיין מהסס ורק בגלל ישרותו. אמר לה מה אעשה, הייתי איתם יחד בעצה ונשבענו יחד ואני לא יכול להפר את שבועתי להם. אמרה לו אני יודעת שכל העדה כולם קדושים, שב אתה בבית ואני אסדר את העניינים. השקתה אותו יין – יש מפרשים כדי שלא יתחרט ויקלקל את תוכניותיה. ויש מפרשים כדי שלא יאלץ לענות להם אם יקראו לו מבחוץ, שהרי נשבע להם. ישבה על פתח האוהל בשיער פרוע – מגולה, וכל מי שבא לקרוא לו, ראה אותה ומיד התרחק כדי לא להכשל. בינתיים מספרת הגמ' נבלעו קרח ועדתו באדמה וכך הוא ניצל. חכמת נשים בנתה ביתה!

מאידך ממשיכה הגמרא ומספרת על הדמות השנייה שגם היא אישה.

אשתו של קרח אמרה לבעלה, תראה מה עשה משה, מינה את עצמו למלך, את אחיו עשה כהן גדול ואת שני אחייניו מינה סגנים לכהן הגדול. קודם כל משחקת לו על הכבוד. ולא רק זה אלא שגילח את כל שערכם – בקידוש הלויים, גילחו את כל שערם. פה כבר התערב קרח ואמר לה, והרי גם הוא גילח את כל שערו. ענתה לו כן כדי להשפילכם, הסכים גם הוא להתגלח.

ואיפה הרווחים? מי שמביא תרומה, מביא לכהן. מי שמביא מעשר שזה ללויים, גם מזה צריך להפריש תרומה לכהן.

ובהמשך גם גילתה את "חכמתה" בתורה, אמרה לו הרי ציווכם לשים חוט תכלת בציצית, תלבש טלית שכולה תכלת ושיגיד לך שזה לא מספיק.

און בן פלט, לא ידענו מי ומה הוא. אבל על קורח מעידים חז"ל שפיקח היה ותמהים חז"ל מה ראה לשטות זו. עונים חז"ל (מובא ברש"י) עינו הטעתו. ראה ברוה"ק שעתיד לצאת ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרון, אמר בשבילו אני ניצל. מהתשובה אנו מבינים שהשאלה לא הייתה למה ראה לחטוא אלא למה חשב שיצליח. ועל זה עונים חז"ל ראה את שמואל.



ונשאל אנחנו, קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו לחלוק על משה. הרי קרח ידע שכל טענותיה של אשתו הם שטות והבל. דבר ראשון, עדיין לא נכנסו לארץ ואין עדיין מתנות כהונה. ובנוסף, אם נעשה חשבון פשוט, הלווים מקבלים יותר, עשירית שמקבלים הלווים מול מאית שמקבלים הכהנים. וגם אחרי שהלויים צריכים להפריש מאית ממה שקבלו ולתת לכהנים, עדיין הפער גדול לטובת הלויים, אלא הכל דמגוגיה. קרח שהיה העשיר הגדול בדורו, שלוש מאות (לשון גוזמא לכמות גדולה מאד) פרדות נושאות מפתחות של אוצרותיו. תלמיד חכם, מכובד על שבטו ועל דורו. מה היה חסר לו, עוד קצת כבוד? ועל זה ענתה לנו הגמרא, "ואולת בידה תהרסנה", זו אשתו של קרח.

המדרש אומר שמפסולתן של לוחות התעשר משה. ומספרים חז"ל שהלוחות נעשו מאבן סנפיריון ומהפסולת שקיבל משה, נתן לציפורה אשתו והלכה ועשתה מזה תכשיט אצל אהליהב. אשתו של קורח, האישה העשירה בעולם, נתקנאה בה ומזה חורבן כל משפחתה.

אין לנו מושג מי היו אותן נשים ואפי' שמותיהן לא ידועים לנו. אבל אחת מהן בחכמתה, ידעה מהם חיי עולם ובנתה את ביתה בעולם הזה ובעולם הבא. והשניה באוולתה, בחרה בחיי עושר וכבוד והחריבה את ביתה בעולם הזה ולעולם הבא.

מכאן לימוד לכל אחד, על מה לשים את העיקר ואיפה לשים את הדגש, על פי זה אפשר לבנות חיים או להרוס חיים שלמים.

ועוד יותר יש כאן לימוד לנשים, שקיבלו את הכוח המיוחד, לכוון ולדחוף את בעליהן וממילא את משפחתן, לכאן או לכאן. יש שינהגו באוולת ויפסידו את כל העולמות ויש שינהגו בחכמה וירוויחו גם עולם הזה וגם עולם הבא.

יום חמישי, 16 ביוני 2011

פרשת שלח - המרגלים הנסכים והציצית

פרשת שלח כוללת בחובה שלוש פרשיות: פרשת המרגלים המתפרסת על רובה של הפרשה. מיד לאחריה פרשת נסכים העוסקת בנסכים המגיעים עם קרבנות נדר ונדבה. ולסיום פרשת ציצית. האם יש קשר בין הפרשות?

פרשת נסכים פותחת בפסוק "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם" (במדבר ט"ו ב') רש"י מוצא במילים אלו את הקשר לפרשה הקודמת. "בישר להם שיכנסו לארץ". אחרי הגזירה של ארבעים שנה במדבר, אומר להם הקב"ה, העונש יסתיים ותכנסו לארץ המובטחת. האם זה הקשר היחיד?

גם בפרשת ציצית אנו מוצאים קשר בדברי רש"י. על הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם" (ט"ו ל"ט) אומר רש"י, "כמו 'מתור הארץ' שנאמר בפרשת המרגלים. הלב והעניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות. העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות". האם יש כאן רק דמיון של פעולת הריגול?

נראה שיש כאן הרבה יותר מזה. יש כאן דרכים לתיקון החטא וכלים להתמודדות בעתיד.

פרשת נסכים פותחת בנסכים הבאים עם קורבנות נדר ונדבה. כבר ביארנו שקרבן הוא מלשון קורבה לה' ונדר ונדבה הם מעין מתנה לה'. המתנה במקרה זה לא באה למלא חסר אצל המקבל, כי לקב"ה לא חסר כלום. המתנה באה להרבות את האהבה שלנו לקב"ה, הנתינה יוצרת ומחזקת אהבה. לא של המקבל לנותן אלא של הנותן למקבל, כמו שמבאר ר' אלה לופיאן בספרו מכתב מאליהו.

רבו הביאורים על חטא המרגלים ועל הגורמים לחטא זה. אנו מדברים על חטאו של העם כולו, שבעבורו יצא הקצף מאת ה'. העם כולו שחיכה מאתיים ועשר שנה לגאולה ממצרים ולביאה לארץ אבות. הנה רואים כבר את הארץ הלב משתוקק ופתאום נגמר הכל, לא אנחנו לא רוצים. מה קרה? הוציאו את דיבת הארץ רעה. אותה ארץ שהקב"ה שהוציאם ממצרים רוצה לתת להם במתנה, היא כבר לא כל כך טובה. פקפקו ביכולתו של הקב"ה להכניסם אל הארץ. מה קרה כבר שכחכתם את גבורתו של הקב"ה? שכחתם את כל הניסים שעשה לכם? ואם שכחתם, הרי כלב מזכיר לכם עכשיו. אז מה קרה? שמעתם וקיבלתם. מה חסר? חסרה האהבה לקב"ה. על מישהו אהוב לא מקבלים דברים רעים. על אבא אוהב לא נשמע שום דבר רע, לא משנה מי יספר ומה יספר. וכאן בא התיקון והפתרון, יצירת וחיזוק האהבה בינינו לקב"ה. איך? על ידי הקרבנות והנסכים. והיום שאין קרבנות – על ידי התפילה! ואהבה זו היא שתכניס אותם לארץ.

פרשת ציצית מלמדת אותנו מה הגורם לחטא, לכל חטא. שני סרסורי העבירה העיניים והלב המפתים את האדם לחטוא. עין רואה, לב חומד וכלי המעשה גומרים. גם חטא המרגלים על ידי ראיית העיניים וחמדת הלב, החיפוש אחר הכבוד כמו שמבארים המפרשים. והפתרון "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". ההסתכלות בציצית וזכירת כל המצוות מונעת את העין רואה דברים אסורים, דברים שלא שלך וממילא את הלב החומד. אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות ואת הרוח שטות הזו מבטלת ראיית חוטי הציצית.



יום חמישי, 9 ביוני 2011

פרשת בהעלותך - תזכו למצוות

בתחילת הפרשה מביא רש"י את המדרש המסביר למה נסמכה פרשת המנורה לחנוכת הנשיאים "כשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה בהם לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק את הנרות ומטיב בבוקר ובערב".

ובהמשך הפרשה " ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח... ויאמרו האנשים ההמה אליו, אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'..."

אם היו אומרים לנו אתם פטורים ממצווה אחת, אתם פטורים משמירת שבת אחת, מתפילה אחת, איך היינו מגיבים? איך אנו מגיבים כשיש סיבה מוצדקת יותר או פחות לאי אמירת תחנון – ברית, חתן או יארצייט? בדרך כלל נשאל "לא יכולת לעשות זאת ביום שני או חמישי" שנרוויח תחנון יותר ארוך.

אהרון הכהן לא נצטווה להביא קורבן לחנוכת המזבח, אז מה? חסרות לו מצוות? במיוחד שבתור כהן וכהן גדול יש לו כמה וכמה מצוות יתרות על כלל ישראל. אותם אנשים שלא יכלו לעשות הפסח, היו פטורים מהקרבת קרבן פסח. למה נגרע???

"רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (משנה מכות כ"ג ב'). הקב"ה אוהב אותנו? רוצה שיהיה לנו טוב? שיקל עלינו, ייתן לנו שבע מצוות כבני נח וגמרנו. כך גם יש סיכוי שנחטא פחות. אבל זה מה שאומר לנו התנא, הקב"ה רצה לזכות אותנו ולכן נתן לנו יותר מצוות.

הרמח"ל בתחילת מסילת ישרים "והנה מה שהורונו חז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה הוא באמת העוה"ב. אך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צוונו עליהן הא-ל יתברך שמו".

כן! הקב"ה רוצה לזכות אותנו בעוה"ב ולכן הרבה לנו תורה ומצוות בעוה"ז. וכבר הרחבנו על מורכבותו של האדם מגוף ונשמה. הגוף מהאדמה ולכן שואף להגיע למקורו וכל הנאותיו הם הנאות חומריות. הנשמה לעומת זאת חלק אלוק ממעל חצובה מתחת כסא הכבוד. וגם היא נמשכת אל מקורה וכל הנאותיה הן הנאות רוחניות. ושם הבורא את הנשמה בתוך הגוף כדי שאם ההתמודדות הזו בין החומר לרוח ימלא האדם את ייעודו, יקדש את עצמו ויוסיף לעצמו עוד ועוד מצוות שיזכו אותו לעינוג הגדול מכל העינוגים בעוה"ב.

"בשעת פטירתו של אדם, אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלה תורה ומעשים טובים בלבד" (אבות פרק ו' משנה ט'). כשאדם מגיע לפני ב"ד של מעלה, מה הוא יביא איתו? את הכסף והעושר שהוא צבר בשנותיו עלי אדמות? את כל התענוגות וההנאות שהוא הקפיד עליהם בעוה"ז? או שמא יראה שם את כל המצוות שהוא עשה, את כל הקשיים והניסיונות שהתמודד איתם בהצלחה?

כשהתפללנו במניין שלא אמרו בו תחנון אנחנו יכולים להתייחס לזה כרווח נקי של חמש עד עשר דקות שבהם נוכל "לעשות" עוד קצת כסף, נוכל להספיק עוד קצת שיחות על נושאים העומדים ברומו של עולם אחרי התפילה. אבל אנחנו יכולים גם להתייחס להפסד הקרבה לקב"ה שהפסדנו, על עוד שיפור וקידום של עצמנו שפספסנו. דרך אגב אם היינו מודעים למה שכתוב בספרים הקדושים על אמירת תחנון, היינו רצים להשלים זאת במניין אחר או לפחות משלימים אחרי התפילה.

כשמבקשים מאיתנו חסד, עזרה, הלוואה כשלא נוח לנו, אנו יכולים לראות את הפסד הזמן והנוחות שכרוך בזה. ואנחנו יכולים לראות בזה הזדמנות לשיפור המידות, הזדמנות לאסוף עוד מצוות ומעש"ט שילוו אותנו בהמשך.

אנחנו נוהגים ברכב ועומד בצד אדם שמבקש טרמפ. אנחנו יכולים לחשוב על שעת הרוגע והשקט שיכולה להיות לנו אם ניסע לבד. אנחנו יכולים לחשוב על שיחות הטלפון שלא נוכל לערוך אם ניקח אותו איתנו. אבל אנחנו יכולים גם לחשוב על הנוסע שיגיע יותר מהר הביתה וישמח את אישתו ואת ילדיו. על האברך שיגיע יותר מהר לכולל ויספיק עוד כמה דקות של לימוד. ושוב לראות בזה הזדמנות לעבודת המידות, חסד, ועוד מצווה לאוסף.

לכן קינא אהרון בנשיאים! לכן הרגישו האנשים הטמאים לנפש אדם שנגרע מהם משהו.

ואנחנו יכולים לבדוק את עצמנו. מה אנו מרגישים כשמברכים אותנו ב"תזכה למצוות" ולפי זה נוכל לשאר היכן אנו עומדים ומה הדברים החשובים בעינינו באמת.

נזכור גם אנחנו שהקב"ה נתן לנו תורה ומצוות כדי לזכות אותנו. כדי להרבות לנו זכויות וגם כדי לעשות אותנו "זכּים" יותר. וכך נצטער על הפסד מצווה ולעומת זאת נשמח בכל מצווה שזכינו לקיים. נשמח על כל מעשה חסד שיבא לידינו. ונשמח על כל דבר תורה או מוסר שנזכה לשמוע.

ושנזכה למצוות.

יום שלישי, 7 ביוני 2011

חג מתן תורה – שותפות לקב"ה במעשה בראשית

על הפסוק הראשון בתורה אומר רש"י את דברי חז"ל "בראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית"

הגמרא בע"ז (ג א) אמר ר"ש בן לקיש, מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר, אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

"הנביא ירמיהו אומר "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" ואומר על זה רבי אלעזר (פסחים סח ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ.

בריאת העולם וקיום העולם הכל בשביל שיעסקו ישראל בתורה. רגע אחד ללא תורה, העולם חוזר לתוהו ובואו. כל מי שעוסק בתורה, מקיים ומעמיד את העולם. ילד שלומד בחדר, בחור בישיבה, אברך בכולל, מי שקובע עיתים לתורה כביכול נעשה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית.

חג השבועות בו קיבלנו את התורה, בו היינו לעמו של הקב"ה, הוא היום בו גילה לנו הקב"ה את סוד קיום העולם. כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל. ישראל למה נבראו? בשביל התורה. וכשאומרים ישראל הכוונה לכל אחד ואחד מישראל, מאיש ועד אישה מעולל ועד זקן. כל סיבת קיומנו היא בשביל התורה.

הגמרא (ברכות ס"א א') מדברת על בריאת אדם וחוה ומביאה את הפסוק "זכר ונקבה בראם", שבתחילה נבראו בגוף אחד ולאחר מכן הפרידם. ואומרת הגמ' "בתחילה עלה במחשבה לבראת שתים ולבסוף לא נברא אלא אחד". שואל הגאון מוילנא בספרו אמרי נעם על מסכת ברכות, "היאך שייך לומר בהקב"ה עלה במחשבה, הלא לא אדם הוא להנחם?" ואמר הגאון, שתחילת המעשה הוא סוף המחשבה. כל מה שמעשה מתחילה הוא על דעת הכוונה והמטרה הסופית. וזה כוונת הפסוק כבר ביצירתם בגוף אחד, היתה המחשבה לעשותם שניים. וכדי לבאר את הדברים מוסיף הגאון ושואל ,"למה כתיב באדם והיו לבשר אחד יותר מבשאר מינים הלא גם בשאר בהמות וחיות נעשה הולד משניהם? ועוד קשה למה באדם נבראו הזכר והנקבה בגוף אחד מתחילה? ולמה אדם קרוב אצל אשתו יותר משאר קרוביו"? ואומר הגאון, "שרצה הקב"ה שיהיה כרוך אחר אשתו יותר משאר קרוביו לכך בראם מתחילה בגוף אחד. והטעם שברא אותם שיהיו כרוכים כל כך זה אחר זה, הינו מםני שתכלית האדם בעןה"ז הוא לעסוק בתורה כדי שיזכו לעוה"ב. ואם לא היו נבראים בגוף אחד היה מוכרח הבעל בעצמו לחזור אחר פרנסתו ויבטל מן התורה, ואשתו לא תתעסק בשבילו... לכך בראם הקב"ה בגוף אחד כדי שתטריח בשבילו ויהיה לו פנאי לעסוק בתורה. ומה שחילקם אח"כ, היינו דאם לא היה מחלקם לא היה מתקן כלום, דבשעה שהיא הולכת לשוק או לשאר דברים היה הוא ג"כ הולך אחריה". עד כן דבריו הקדושים.

ונוסיף לזה את דברי הגמ' (ברכות י"ז) "אמר ליה רבי לרב חייא, נשים במאי זכיין (לחיי עוה"ב)? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ואתנויי גברייהו בי רבנן ונטרי לגברייהו עד דאתו מבי רבנן". במה נשים זוכות לחיי העולם הבא? בזה שמגדלים ונותנים לבניהם ובעליהם ללכת ללמוד תורה. האפשרות היחידה לזכות לחיי עוה"ב היא לימוד התורה ותכלית האדם בעוה"ז היא לזכות לחיי העוה"ב, אנשים ונשים. איך זוכים על ידי התורה.

יש לפעמים שמתעוררת איזו שהיא תחושה, אני עובדת והוא מבזבז את כספי. וכן גם בצד השני, תחושת אי נוחות על כך שהאישה היא המפרנסת. דבר זה נובע מאי הבנה למה אנחנו כאן בעוה"ז. אי הבנה למה אנחנו לומדים. חסרון בהבנה מה זה תורה, מהי בשבילנו ובשביל מה אנו קיימים. אישה שמאפשרת לבעלה ללמוד, לא עוזרת לו. היא בונה את חיי עוה"ב שלה, היא מיישמת את תפקידה עלי אדמות. היא מצדיקה את החיים אותה קיבלה במתנה. איש שעוסק בתורה בזמן שאשתו עובדת –ולא משנה באיזו עבודה ולא משנה כמה השכלה יש לה - הוא לא מתעסק עם עוה"ב שלו בלבד, הוא בונה את העוה"ב ואת העוה"ז של אשתו. ולא משנה אם זה אברך שעשה את בית ה' לביתו ושקוע כולו בעסק התורה, או שזה אדם שעמל לפרנסתו, אבל כל רגע פנוי הוא מנצל לעיסוק בתורה גם בזמן שאשתו מנהלת את הבית ומגדלת את הילדים, אלו ואלו בונים את עולמם ואת עולם נשותיהם. הם ונשותיהם מחזיקים את העולם, הם ונשותיהם שותפים לקב"ה במעשה בראשית, הם ונשותיהם בונים את העולם הבא שלהם.

יום שישי, 3 ביוני 2011

פרשת נשא - הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין

פרשת השבוע עוסקת בפרשת סוטה. ומיד לאחריה בפרשת נזיר. רש"י שואל את שאלת הגמרא בסוטה "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה"? ומביא השפתי חכמים את דברי הרא"ם בהסבר השאלה, "שהרי היא עברה על עשרת הדברות וזה קידש עצמו במותר לו". והתשובה "לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

במה מדובר? לא מדובר באדם שראה את הסוטה בחטאה. מדובר באדם שראה את הסוטה בניוולה ובענשה (שפתי חכמים), ועל כך אומרים חז"ל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. למה? "שהוא מביא לידי ניאוף". ואפילו שהנודר נזירות נקרא חוטא - שמצער עצמו מן היין המותר לו - ולכן מביא קורבן חטאת (כדברי רבי אליעזר הקפר בגמ' שם), אעפ"כ מרמזת לו התורה תזיר עצמך מן היין כדי שלא תחטא.

וכבר למדו מכאן חכמי המוסר את כח השפעתו של הרע, שאפי' כשרואה אותה בניוולה, בכל אופן הוא עלול לחטוא באותו חטא.

אם כך חששה התורה מלראות את ענשה וניוולה של החוטאת, כמה צריך להיזהר מלראות את החטא עצמו?!

שאלה ידועה היא איך אנו מצפים למשיח בכל יום שיבוא? הלא אם לא הגיע בדורו של החפץ חיים, של הגאון מוילנא, של רש"י, של רבי עקיבא, מה פתאום שיבוא לדור יתום כשלנו? ושמעתי הסבר נפלא שאולי הוא אפי' אמיתי. אמנם ב"עשה טוב" אנו רחוקים מדורות קודמים, קיום המצוות שלנו אינו באותה רמה, לשם שמים שלנו אינו לשם שמים, לימוד התורה אינו אותו לימוד תורה. אבל ב"סור מרע" אנחנו עולים עליהם. אינו דומה הרע ופיתויו בדור שלנו, לרע שבדורות קודמים. אינו דומה הרחוב שלנו לרחובות של אז. כל אדם שיוצא לרחוב החילוני ונחשף לבגדים שלא היה רוצה לראות על אשתו ובנותיו, נחשף לפרסומות הממלאות את הרחובות, עומד בפני נסיונות שלא שיערום אבותינו. על אחת כמה וכמה מי שעובד בחברה חילונית, ועוד יותר מי שנחשף לתקשורת המקוונת. ובמיוחד עם היא מחוברת לחגורת מכנסיו או נמצאת אצלו בכיס סמוך ללב. מה יעשה הבן ולא יחטא. ואם בכל אנחנו מצליחים לעמוד בנסיונות ולא לחטוא, בשביל זה בלבד יבא המשיח.

ושלא נחשוב לרגע שאנחנו מחוסנים וזה לא משפיע עלינו כלל. כי אם הרואה בענשה וניוולה של הסוטה צריך זהירות יתר מלחטוא, על אחת כמה וכמה הרואה סוטה בסטייתה.

אנו עומדים לפני מתן תורה ועלולה להתגנב בליבנו המחשבה – קבלת התורה זה בשביל בחורי ישיבות, בשביל אברכים, בשביל לומדי ועוסקי התורה, מה לנו ולקבלת התורה? מה לנו ולשמחתה של תורה?

הגמ' במסכת שבת (פח ב) מתארת את מה שהיה כשעלה משה רבינו לקבל את התורה "ואריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו? אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזר להן תשובה אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה. אמר לפניו רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. אמר להן למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה? 'לא יהיה לך אלוהים אחרים', בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גילולים? ..... שוב מה כתיב בה? 'לא תרצח! לא תנאף! לא תגנוב!' קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקב"ה".

התורה היא לא רק מעשה מרכבה, היא לא רק סודות התורה וגם לא רק עמקות התורה. "כי היא חיינו ואורך ימינו". ולהיפך ככל שיש יותר יצה"ר, ככל שנמצאים במקום שיש שם יותר לא תרצח! לא תנאף! לא תגנוב! ככל שנמצאים במקום שהיצה"ר שולט יותר, כך צריך יותר את התורה. יותר זהירות בקיום המצוות! יותר הרחקה מהרע! יותר עסק בתורה! כי בראתי לו יצר התורה בראתי לו תורה תבלין. אין תרופה אחרת, התרופה היחידה ליצה"ר היא התורה!