יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

פרשת כי תבא - אשריך שנתפסת על דברי תורה

בפרשת השבוע התורה מצווה את ישראל שבכניסתם לארץ לאחר כשיעברו את הירדן "והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשׂיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת" הגמרא במסכת סוטה (ל"ה ב') דנה באבנים אלו על פי פסוקי ספר יהושע המתארים זאת ביתר פירוט. נחלקו הראשונים האם כתבו את כל התורה או רק את תרי"ג מצוות, אבל הסיבה לכתיבה, מבארת הגמרא, כדי שיבואו הגויים יעתיקו את התורה וילמדו אותה. ולכן גם נכתבה בשבעים לשון כדי שיבינו כל האומות.

בפסוק כתוב קודם "ושדת אותם בשׂיד" ואח"כ "וכתב עליהן". ונחלקו בזה התנאים בגמ' שם, רבי יהודה סובר שקודם כתבו ואח"כ שדו בסיד על הכתב ואילו רבי שמעון חולק ואומר כפשוטו, קודם סדו בסיד ואח"כ כתבו. ושואל רבי שמעון את רבי יהודה, לדבריך איך קראו את מה שכתוב שם הרי מכוסה בסיד? אמר לו, בינה יתרה נתן להם הקב"ה ושלחו את סופריהם שקילפו את הסיד והעתיקו את התורה. הרי שלשיטת רבי יהודה, לא רק שכתבו עבורם את התורה, אלא אף נעשו להם ניסים כדי שתהיה להם האפשרות ללמוד תורה. תוס' מביא דעה בירושלמי שכתיבת התורה הזו הייתה על אבני המזבח שבנו כשעלו מהירדן ולאחר מכן גנזו אותם. ולפי זה אומר הירושלמי, היה עוד נס בזה שהספיקו לכתוב את כל דברי התורה בשבעים לשון בתוך יום אחד. ובאותו יום גם באו סופרי האומות והעתיקו. שהרי באותו יום לאחר ההקרבה גנזו את האבנים.

הרי לנו כמה ניסים נעשו כדי שילמדו האומות את התורה ואולי יחזרו בתשובה כדברי הגמרא שם. וכיון שלא למדו, על זה נחתם גזר דינם לבאר שחת שהיה להם ללמוד ולא למדו. שואל התוספות למה רק עכשיו נגזר דינם הרי כבר במתן תורה לא הסכימו לקבלה? ומתרץ תוס' שעכשיו שיש להם את התורה כתובה, התביעה עליהם הרבה יותר גדולה שהרי מה שנשאר להם זה רק ללמוד. וכיוון שגם עכשיו לא למדו, נגזר דינם לבאר שחת.

והתמיהה רבה. בנ"י עברו את הירדן ונכנסו סוף סוף לארץ המובטחת, לפניהם כיבושים ומלחמות, חלוקת הארץ לשבטיה, עכשיו הזמן לדאוג לאומות ולחנכם?

התורה מוסיפה כאן פרט חשוב, " וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ א‍שר ה' אלוקיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה' אלוקי אבתיך לך". לא רק טובת האומות לעינינו בשעה זו של כניסה לארץ, אלא לימוד לדורות מה מטרת ביאתנו לארץ! מה מטרת חיינו! אנו שזכינו לקבל את התורה שבכתב ואת התורה שבע"פ, שאמרנו בהר סיני נעשה ונשמע, התביעה מאיתנו כפולה ומכופלת. ועל אחת כמה וכמה בדורנו שרבו הספרים והמבארים, החובה לפנות מזמננו ולעסוק בתורה, הרבה יותר גדולה.

הגמרא במסכת בבא בתרא (י' ב') נותנת לנו מושג על חשיבות וערך לימוד התורה. הגמ' אומרת שהרוגי מלכות אין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם. שואלת הגמרא, מיהם אותם הרוגי מלכות? אם רבי עקיבא וחבריו, וכי בלי הריגתם כן אפשר לעמוד במחיצתם? אלא אומרת הגמ' המדובר בהרוגי לוד. מיהם אותם הרוגי לוד? מספרת הגמ' במסכת תענית (י"ח ב') ביתו של טורינוס הרשע נמצאה הרוגה וכמובן כמו תמיד היהודים אשמים וצריך להרוג את כולם. היו שם שני אחים לולינוס ופפוס שאמרו אנו הרגנוה ומסרו עצמם למיתה והצילו את ישראל. ועל מסירות נפש זו למען כלל ישראל, אין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

את פפוס אנחנו מוצאים גם במקום נוסף. במסכת ברכות (ס"א ב') מספרת הגמרא פעם אחת גזרה מלכות הרשעה (רומי) שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה, עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? כאן מביאה הגמרא את המשל הידוע שאמר רבי עקיבא על השועל והדגים "אם במקום חיותנו כך, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. ממשיכה הגמ' ומספרת, שלא עברו ימים מועטים ורבי עקיבא נתפס ונלקח לבית האסורים להמתין להריגתו. באותו זמן ניתפס גם פפוס בן יהודה וכשנפגשו אמר פפוס לרבי עקיבא "אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה. או לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים". אומר הגאון מוילנא, פפוס בן יהודה הוא אותו פפוס שהיה מהרוגי לוד, שעליהם נאמר "אין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם" ועל מעשה זה של מסירות נפש למען הצלת ישראל שהביא אותו לכזה מקום בגן עדן, אומר פפוס, דברים בטלים. כי ביחס ללימוד התורה, גם מסירות נפש כזו וגם הצלת נפשות רבות מישראל, נחשב לדברים בטלים. ייתכן שעל פי דין מבטלים תורה בשביל הצלת נפשות, אבל מה גדול יותר, ערכו של מה רב יותר, לימוד התורה.

תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה יבוא ויטול. לא משנה במה אנחנו עוסקים, חייבים אנו לזכור את תכלית חיינו ולמצוא את הזמן לעסק התורה. ראוי לשים זאת אל לב כשאנו עומדים לפני חיתום גזר דין בראש השנה וביום הכיפורים הבאים אלינו לטובה. שלא נחתם חלילה לבאר שחת אלא למקום שאין שום בריה יכולה לעמוד - גם לא הרוגי מלכות - למקום של לומדי התורה.



יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

פרשת כי תצא - הדרך מאשת יפת תואר לבן סורר

פרשת השבוע פותחת בשלושה פרשיות שלמרות שנראה על פניו שאין שום קשר ביניהם, הרי הקשר הוא הדוק.

פרשה ראשונה, אשת יפת תאר – "כי תצא למלחמה על אויביך.... וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה". ומפרש רש"י על פי המדרש (ילקו"ש) "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור". הקב"ה בוחן כליות ולב יודע שבמצב מלחמה אפשר להגיע למצבים בהם נעמוד לפני איסורים שלא נוכל לעמוד בהם ולכן הוא מתיר אותם, כמובן עם המגבלות של התורה.

פרשה שניה מדברת על ירושת בן בכור שאביו לא יכול לנשלו מחלקו הכפול גם אם הוא בן של אישה שנואה. לכאורה אין קשר בין הפרשות אבל....

הפרשה השלישית, בן סורר ומורה – בן שאינו שומע בקול אביו ובקול אימו, זולל וסובא בשר ויין, עד שיש חשש שיגיע לדיותה התחתונה של ליסטות ורציחה. גם כאן הקשר לא נראה מיידית לעין.

אך רש"י הקדוש מעיר את עינינו גם בזה על פי דברי הגמרא, "אם נשאה סופו להיות שונאה. וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות הללו". ולא אין מדובר כאן במשהו סגולי, או עונש על התנהגותו, או לפחות לא רק זה. המדובר כאן בתהליך מתבקש.

אשת יפת תאר – "וחשקת בה" נכון זה מותר, כי אחרת יש חשש שיעשה באיסור, אבל זה לא ראוי וזה וודאי לא טוב. לקיחת אשת יפת תאר היא הליכת האדם אחרי תאוותיו, אמנם בהיתר אבל זה לא משנה את המציאות.

וההמשך צפוי, ההתלהבות תיגמר, התאווה תיעלם ואז צריכים לבנות את החיים המשותפים על בסיס משותף, שאיננו. ופה אנחנו מגיעים שוב לאותה בעיה, אדם זה פועל על פי דחפיו הרגעיים או על פי מחשבה מעמיקה ורצון לעשות את הטוב ואת הישר. האם הוא יבחר לנסות למצוא בכל זאת בסיס משותף, האם הוא ינסה ליצור בסיס משותף, האם יתגבר על מידותיו, או שמא ילך אחר תאוותיו ומידותיו? מסתבר שהמידות אותם הוא חיזק בעת שלקח אותה במלחמה, ימשיכו לגבור וממילא ההמשך ברור - "האחת שנואה".

ונמשיך הלאה, לזוג הזה נולד בן והם אמורים לחנכו. מאמא כזו אין לצפות הרבה, אבל גם מהאבא מה כבר אפשר לצפות? הבן לומד מהר מה מפעיל את אביו. ואם לאבא מותר ללכת אחר תאוותיו, אם האבא לא שם גבולות ליצרו, למה שהבן יהיה אחרת. ואז הוא זולל וסובא, והוא לא שומע בקול אביו ואמו, כי למה שישמע בקולם, הוא עושה מה שרצונותיו מכתיבים לו. ואם יהיה חסר לו משהו אז הוא ילסטם את הבריות. ואם מישהו יתנגד אז הוא יהרוג אותו. נכון, דין בן סורר ומורה, אומרת הגמ' שלא היה מעולם, אבל זה בגלל שהתורה העמידה קשיים רבים על האפשרות לחייבו מיתה. אך ההתנהגות המתוארת הייתה וממשיכה להיות.

כי תצא למלחמה – במלחמת היצר הכתוב מדבר. את הלימוד שלמדנו מפרשה זו, עלינו לקחת למלחמה היום יומית של האדם עם יצרו. תמיד יש את הפיתוי למצוא בכל מיני מצבים את הקולות ואת ההיתרים של שעת הדחק וכדו'. אבל צריך לשים אל הלב, שזה רק ההתחלה והסוף מי ישורנו. כי עם דרכנו תהיה על דרך שלחפש לחיות את חיינו על פי רצונותינו ותאוותינו - אפי' אם הכל יהיה על פי המותר, את התוצאות אנו יכולים לראות בפרשה זו.

פרשת מטות - מלחמה ללא נפגעים או מי מגן על מי

כשחוזרים בני ישראל ממלחמת מדין הם באים למשה רבינו ומדווחים לו שאיש לא נעדר. הייתכן? מלחמה שכזו, שנים עשר אלף חיילים ואין ולו נפגע אחד?

כשיהושוע נלחם בהעי ומתים 33 איש במלחמה הוא שואל על מה ולמה? היי! מה קרה?! מדובר במלחמה! שלושים ושלושה הרוגים?

כן! במלחמות ישראל לא אמור להיות ולו נפגע אחד.

וכדי להבין איך זה קורה צריך לבחון איך היה נראה צבא ישראל באותם ימים. לשם כך יש לפנות לפרשת משפטים מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו - ירא מעבירות שבידו - אפי' מדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

מה היה סדר הכוחות בצבא ישראל? כנגד כל חייל לוחם, היה אדם שהתפלל ועסק בתורה. וזה מלבד רוב העם שזה היה כל עיסוקם במדבר.

כשכך נראה הצבא, כשכך נראה העם, אין פלא שאין נפגעים לכוחותינו. ולא בפעולה של כוח מצומצם, אלא עשרים וארבע אלף חיילים חוזרים ללא שריטה.

אם צה"ל מנצח בקרב, אם יש חייל אחד שחוזר שלם מהקרב, זה רק בזכות התורה שלומדים בני הישיבות. זה רק בגלל התפילות שמתפללים שומרי התורה והמצוות. ההשתמטות מלימוד התורה, ההשתמטות מקיום המצוות, היא זו שמביאה עלינו את כל המלחמות, את ההרוגים, את הפיגועים. ואנחנו צריכים להתנצל?!

מסופר על אחד מבניו של רבי חיים מבריסק שהשתדך בשידוך מיוחד. כשזחה עליו דעתו, אמר לו אביו, תנוח דעתך זה לא בגללך אלא בגללי. אמר לו הבן, אם זה היה בגללך אבא, הייתי מקבל הרבה יותר. אמר לו מה שקיבלת זה בזכותי, אבל אתה קלקלת.

זו התשובה שלנו להם וצריכים לצעוק אותה בראש חוצות, ללא בושה וללא פחד! אנו שומרים עליכם ולא אתם שומרים עלינו. אנו מגינים עליכם ולא אתם עלינו.

אבל גם אנחנו צריכים תשובה למה רגשה עלינו הצרה הזו? ופה יחשוב כל אחד האם הוא ממלא את חלקו? האם תורתו כמו שצריך להיות? האם תפילותיו כמו שצריך להיות. כי במצבנו, אנו לא לומדים ומתפללים רק לעצמנו, אנו לומדים ומתפללים בשביל כלל ישראל. ופה אולי זה לא מספיק.

יום חמישי, 5 ביולי 2012

פרשת בלק - "עשה רצונך כרצונו"

בפרשת השבוע אנו פוגשים בדמותו רבת הפנים וההפכפכה של בלעם. בלק שולח אל בלעם שיבא לקלל את העם שיצא ממצרים. בלעם, אשר מעיד על עצמו שהוא "יודע דעת עליון", יודע טוב מאד שהקב"ה אינו חפץ לקללם. ואכן, לאחר המשלחת הראשונה אומר לו ה' " לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא". אבל בלעם ממשיך לנסות, ומגיעה משלחת נוספת והנה באמת הפעם ה' מסכים שילך, אך עם הסתייגות - "אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". בלעם יודע מה בדיוק הקב"ה ידבר אליו ובכל זאת הוא הולך מתוך מחשבה שימצא את ההזדמנות לשכנע כביכול את ה'. ואכן הפעולות מלמדות על ההתכוננות. "ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו", אומר רש"י, רשע, כבר קדמך אביהם של אלו שנאמר "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו". אם רש"י מקשר לכאן את דברי אברהם, הרי שהמעשה של ההשכמה בבוקר של בלעם וחבישת האתון בעצמו, היה מעשה של "זריזין מקדימין". וכן בהמשך כשבלעם כבר מגיע לבלק הוא מצווהו לבנות שבעה מזבחות – כנגד שבעת המזבחות שבנו האבות. ובקרבנות שהוא מצווהו להקריב – פר ואיל למזבח – יותר מאברהם שהקריב רק איל (רש"י שם). הרי שכל כוונתו הייתה לרצות כביכול את הקב"ה ולקבל הסכמה לקלל את ישראל. ועונה לו ה' גם על זה בניסיון השני, "לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם". אתה יודע את רצוני, וכל המשחקים לא יעזרו. בלעם עם כל רשעותו ידע שהוא יכול לעשות רק את רצון ה' אך הוא חשב שהוא יוכל לגרום לשינוי ברצונו.

כשהיו נביאים בעם ישראל יכל כל אחד לדעת לשם מה הוא נוצר ובמה הוא צריך להתמקד כדי לבצע את תפקידו, היה הולך לנביא ומקבל הדרכה מפורטת. עכשיו שאין לנו נביאים איך נדע במה אנחנו צריכים להתמקד יותר. אומרים גדולי המוסר, היצה"ר, דוקא הוא יראה לנו את הדרך. כי הדבר שהכי קשה לנו לעשות אותו, זה הדבר אותו אנו הכי צריכים לעשות. כי היצר הרע משקיע את כל כוחותיו בלהפריע לנו להשלים את יעודנו. ובזה הוא מכוון אותנו בעצם. אדם יכול להיות בעל חסד עצום, לנהל ארגוני חסד, לסייע לאנשים רבים. אבל הכל הולך לו בקלות. יש נקודה קטנה אחת ששם הוא מתקשה, לקחת טרמפיסטים. שם ימצא את כל התירוצים למה לא לעצור. זה זמן הרגיעה היחיד שיש לו בכל היום. הטלפון לא מפסיק לצלצל והוא צריך את הפרטיות כדי לענות. הוא בכלל חושב שצריך לחנך את כל אלו שמבקשים טרמפ בשביל מאה מטר. או את אלה שעומדים באמצע הכביש כדי לעצור ומפריעים לתנועה. ואת אותם העומדים בצומת, מה שנקרא טרמפ לחץ. ייתכן שזה באמת אמיתי, אבל ייתכן שלא. וצריך אדם לבדוק באמת, לרדת לעמקי נשמתו ולבדוק האם באמת הכל לשם שמים או שהוא מרמה ומשכנע את עצמו שרצון הקב"ה שהוא לא יעצור לטרמפ עכשיו. ואם כל כך קשה לו, אולי זה המקום בו הוא כן צריך לעשות, אולי זו בדיוק הנקודה אותה הקב"ה רוצה שהוא יחזק. יש שקשה לו ללמוד. הוא יעסוק בחסד, הוא יעסוק בהרבה מצוות אחרות. הוא גם יתרץ לעצמו שלפרנס את משפחתו זה מצווה, ולחסוך זה בעצם גם מצוות הכנסת כלה. הוא גם ישקיט את מצפונו על ידי לימוד חוק לישראל בגירסה מודרנית יותר או פחות. אבל אולי הוא מפספס את הנקודה? אולי הקב"ה רוצה ממנו דווקא את שעת הלימוד שכל כך קשה לו איתה? וכל אחד יודע מרת נפשו ואיפה בדיוק הנקודות בהם המלחמה הקשה.

יכול אדם להכיר את בוראו, לדעת מה הוא צריך לעשות אבל לחשוב שהוא יכול לגרום שיתקיים רק החלק השני של מאמר חז"ל "עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך" . אבל זה לא עובד ככה. עבודתנו האמיתית היא לא לעשות את רצונו כרצוננו. אלא לעשות את רצונו בלבד ולעשות את רצוננו כרצונו.

יום חמישי, 28 ביוני 2012

פרשת חוקת - מנחש הנחושת לאדם כי ימות באהל

פרשת השבוע מלמדת אותנו מה עושים כשבאה צרה על ישראל, בין צרה כללית ובין צרה פרטית, הטיפול הוא הסתכלות כלפי מעלה ופניה לאבינו שמיים.

וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין. בפרשת בשלח אנו לומדים אותו דבר. נאמר על מלחמת עמלק, וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים.

נכון אנחנו עושים וצריכים לעשות השתדלות. פונים לרופאים, מחזיקים צבא, אבל מה פועל? מה מרפא? מה מנצח את המלחמות? הסתכלות כלפי מעלה ושעבוד הלב.

הקב"ה שולח צרות כשחסר בהסתכלות כלפי מעלה. לפעמים אנחנו לא יכולים לשייך למשהו מסוים, ואז אנחנו מבינים שהקב"ה רוצה שנחזק את הקשר. אך לפעמים הקשר צועק.

המדרש אומר למה נענשו בנחשים? הם התלוננו על המן שהרגישו בו את כל הטעמים, ייענשו על ידי הנחש שמרגיש טעם חול בכל מה שהוא אוכל. ייתכן שבשביל זה נחש הנחושת, להזכיר להם את חטאם. ההבטה אל נחש הנחושת הבהירה להם את ההבדל בינם לבין הנחש וזה מביא אותם שישעבדו את ליבם לאביהם שבשמים.

עולם התורה עומד כעת מול מתקפה חסרת תקדים בנוגע לגיוס לצבא. ברור לי שאנחנו צריכים להתפלל אבל לפני כן עלינו להבין על מה יצא הקצף. וכדי להבין על מה יצא הקצף למעלה, ניתן להתבונן בקצף למטה. כבר תקופה ארוכה שפועלים בדרכים רבות לפתות את לומדי התורה להתגייס לכל מיני מסגרות משתלמות מאד בצבא. לימוד ועיסוק במקצועות שהעוסקים בהם בצבא, מבוקשים אח"כ בשוק העבודה. והעסק עובד, אמנם טיפין טיפין, אבל אף אחד לא רוצה באמת לגייס את כל בחורי השיבות ליחידות לוחמות. אז מה קרה? למה החליטו לשבור את הכלים?

בעל הניסים אנחנו אומרים "ועל המלחמות". יש מצבים בהם אנו צריכים להודות על עצם המלחמה. היוונים ניסו להשליט את תרבותם בעולם. בתחילת דרכם בארץ ישראל הם פעלו בדרכי נועם, בפיתוי ובשכנוע. וזה אכן הצליח, חלק גדול מעם ישראל, התייוון. עד שניסוי ליוון את הנשארים בכח. אז, מתתיהו כהן גדול ובניו החלו במלחמה ונצחו בה. על מלחמה זו אנו מודים, כי אם לא שינוי הגישה אצל היוונים והפעלת הכח, ייתכן ולא היה נשאר מעם ישראל אלא קומץ נאמנים לה' ולתורתו. כשבאים נגדנו בכח, גם אלו שהיו מתפתים, כעת יצטרפו למלחמה.

אולי הדרך היחידה למנוע מאותם המתפתים לעזוב חיי תורה וללכת לרעות בשדות ירוקים כחולים או לבנים בשביל חיי נוחות ורווחה, היא לגרום למלחמה. כי במלחמה חלקם הגדול יצטרפו למחנה לומדי התורה.

אבל אני חושב שיש כאן נקודה נוספת. בתחילת הפרשה, אדם כי ימות באהל – אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה. הטענה של דורשי "גיוס שווה לכולם" היא שהחיילים מתים בשדה הקרב, ואיפה אנחנו בעסק. בלי להיכנס לדמגוגיה שבזה – מה עם כל הג'ובניקים -, התשובה שלנו היא שאנחנו ממיתים עצמנו באוהלה של תורה. האם אכן כך? אנחנו לא צריכים תשובה בשביל אלו מהצד השני אלא בשביל עצמנו. האם אנחנו באמת ממיתים עצמנו באוהלה של תורה. גם אלו שחיים חיי דחק כדי לעסוק בתורה, עדיין לא מסתכנים בנפשם.

הממית עצמו על התורה ממית את העצמיות שלו, מי שמוותר לא על חיי פאר ומותרות אלא אפי' על חיים סבירים וחי חיי דחק, הוא ממית את העצמיות שלו הדורשת את כל זה, בשביל התורה.

ופה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו? כמה יש באמת בעולם הישיבות כאלו שמוכנים לוותר על משהו בשביל התורה. אפשר לראות את זה אצל בחורים ולא פחות אצל אברכים.

אבל על העוסקים בתורה יומם ולילה אני לא רוצה לדבר, הלוואי ואזכה ויהיה חלקי עמהם.

אני כן רוצה לדבר על כל אותם יהודים שהגיעו מעולם התורה ויצאו לעשות לביתם. האם הם נשארים בני תורה? כמה הערכה יש להם לתורה. גם אותם הקובעים עיתים לתורה, למה הם עושים זאת? כי זה עוד דבר שצריך לעשות? איך הם עושים זאת? על מה מוותרים בשביל הזכות ללמוד תורה? לצערי אני שומע אנשים שכשיוצאים לעבוד לא מרגישים שיוצאים ממקומם אלא שנכנסים אל המקום שלהם. עכשיו סוף סוף הם עושים משהו. ולא מדובר על כאלו שלא הסתדרו אף פעם בישיבה ולא היה להם טעם בלימוד.

גם אדם שעובד לפרנסתו יכול להמית עצמו באוהלה של תורה. אם זה עיקר חייו. אם סביב התורה נסוב כל יומו. אם הוא יודע לשים גבול לעסקיו כדי לעסוק בתורה. אם הוא מוותר על העצמיות שלו בשביל התורה, אז הוא ממית עצמו באוהלה של תורה. אבל אם אנחנו כמו כולם, אם העצמיות שלנו חשובה לנו כמו כולם, אז למה שלא נשרת בצבא כמו כולם? טענתם צודקת!

ואולי ואולי על זה יצא הקצף. ולא הקצף למטה אלא הקצף למעלה. וכאן כל אחד יכול לתרום את חלקו. כי כל ויתור על העצמיות - אפי' הקל ביותר - בשביל התורה, מצרף אותנו ללגיונם של הממיתים עצמם על התורה - כמובן לא באותה רמה. מחזק ומגדיל את אוהל התורה, את קיום התורה, ומפחית את הצורך באיתותים הנשלחים ממרום דרך כל מיני גזירות של גיוס לצבא.

יום רביעי, 27 ביוני 2012

פרשת חוקת - וכי נחש ממית או נחש מחיה

בני ישראל שוב באים בטרוניות ושוב "למה העליתנו ממצרים למות במדבר" והפעם "כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". יורד להם כל יום מן מהשמים. לחם אבירים, אוכל של מלאכי השרת. ובכל זאת הם מתלוננים. ומיד מגיע העונש, "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל". מה הקשר בין העונש לחטא? היכן כאן המידה כנגד מידה?

והתרופה, "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" ושואלת המשנה בראש השנה (כ"ט א') וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין".

עם ישראל בדרכו לארץ המובטחת צריך לבנות את עצמו באמונה בקב"ה. בשביל זה היו חמישים הימים עד מתן תורה, ואחרי חטא המרגלים הוברר שצריכים עוד 40 שנה. גם כאן חטאם של ישראל נבע מחסרון באמונה בקב"ה. כל רוח סערה מנידה את אמונתם ממקומה. מיד דואגים מה יהיה עם מים? אנחנו רוצים אוכל רגיל שכשם שהוא נכנס כך הוא יוצא ולא נשאר במעיים. והתשובה היא בשילוב שבין העונש והתרופה. העונש, נחשים שמכישין אותם. התרופה, נחש נחושת. לא תרופה קונבנציונלית אלא סמל שיגרום להם להסתכל כלפי מעלה ולכוון את ליבם לאביהם שבשמים. אין הבדל בין נחש נחושת לבין נסיוב נגד ארס הנחש, שניהם לא עושים כלום. שניהם צריכים את ההסתכלות כלפי מעלה לאבינו שבשמים. ההבדל ביניהם שבתרופה רגילה, קשה להגיע להסתכלות כלפי מעלה, והרי זה מה שרצה הקב"ה ללמדם את ההסתכלות כלפי מעלה. ולכן נחש נחושת.

אותו דבר אנחנו מוצאים כשבא עמלק להילחם בישראל בסוף פרשת בשלח "ומשה אהרון וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח .... וגבר עמלק" וגם שואלת הגמרא (שם) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים.

עמלק, "אשר קרך בדרך" לשון מקרה. אין השגחה, הכל מקרה. והמלחמה נגדו היא בניגוד המושלם, רק השגחה. לא תלוי במעשיהם של לוחמי ישראל אלא רק בידיו של משה שמסמלים את הסתכלותם של ישראל כלפי מעלה וכיוון ליבם לאביהם שבשמים.

זו צריכה להיות ההסתכלות שלנו גם היום על כל תרופה שאנו לוקחים, ובכל מלחמה שאנו מנהלים. דוד המלך אומר בתהילים, "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". פירוש "כי לעולם חסדו", כי לנצח מתקיים חסדו. ומבאר זאת רבי יחזקאל לווינשטיין על פי דברי הראשונים, אותה הנהגה שנהג הקב"ה עם בני ישראל במדבר בשעת גילוי פנים, אותה הנהגה נוהגת גם היום בשעת הסתר פנים, רק בצורה נסתרת שאנו לא רואים אותה.

אותה הנהגה שהייתה בנחש נחושת, של הסתכלות כלפי מעלה ומיד מתרפאין, קיימת גם היום. רק שהיום בהנהגה של הסתר פנים אין לנו נחש נחושת אלא אנו צריכים להיעזר בתרופות. אותה הנהגה של ירים משה ידו, של הסתכלות כלפי מעלה וכיוון הלב לאביהם שבשמים ומיד היו מתגברין, קיימת גם היום. רק שהיום אנחנו צריכים טנקים, מטוסים, יחידות עילית. וכל זה כדי לבלבל אותנו ולהסתיר מאיתנו את האמת שלא התרופות מרפאות ולא הטכנולוגיות המדהימות וחיילי העילית מנצחים את הקרבות. ולהקשות עלינו את הידיעה הפשוטה שאותו בורא עולם שניצח את עמלק ושריפא את הנשוכים הוא זה שמרפא אותנו מחוליינו ונוצח את מלחמותינו.

יום ראשון, 17 ביוני 2012

פרשת קורח - בשבילו אני נמלט


קרח רוצה את המנהיגות ולשם כך הוא צריך לשכנע כמה שיותר מעם ישראל כדי שיצאו נגד משה על ידי הצגת השאלות המובאות במדרש רבה. "קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? א"ל חייבת בציצית. א"ל קרח, טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה? בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו חייב במזוזה. א"ל כל התורה כולה - רע"ה פרשיות - אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?". ולסיום, הסיפור הדרמטי והמרגש על אותה אישה ושתי בנותיה שלא היו לא נבראו כפי שמובא בילקוט שמעוני. "ובמושב לצים לא ישב זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה עשה כינס עליהם כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות אמר להן אלמנה אחת בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וגו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז שכן אמר הקב"ה וראשית גז צאנך תתן לו אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפי' אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב"ה כל חרם בישראל לך יהיה, נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה".
קרח יודע שטענותיו הם דמגוגיה זולה, כי הקב"ה ציווה על ציצית המורכבת מחוטי לבן ותכלת ועל מזוזה בפתח החדר ולא משנה מה יש שם. ועל כולם הסיפור שלא היה ולא נברא וגם אם היה אז כך נכון לעשות. קרח גם הוא היה במתן תורה גם הוא שמע את ה' מדבר את שתי הדברות הראשונות וגם הוא ראה את משה עולה אל ההר לקבל את התורה. גם הוא מכיר את י"ג העיקרים וביניהם שנבואת משה רבינו עליו השלום היתה אמיתית.... ושכל התורה המצויה בידינו היא הנתונה למשה רבנו.... ושזאת התורה לא תהא מוחלפת... ובכל זאת בטענות אלו מנסה קורח לשכנע את העם שמשה לא נביאו של הקב"ה והתורה שיש בידינו לא מן השמים אלא בדאה מליבו. איך קורה דבר כזה? מה מביא את קורח לרמה כזו?
ואת התשובה עונה רש"י בתחילת הפרשה "נתקנה על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל". "והשוחד יעוור עיני חכמים",  הקנאה התאווה והכבוד הם השוחד הגדול ביותר.
אלא שבפסוק ז' שואל רש"י שוב, "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו". ולכאורה הרי כבר קיבלנו תשובה מפורטת ומנומקת למה עשה זאת!
אלא, יש דברים שגם שוחד לא אמור לגרום. גם להשפעת הקנאה והכבוד על נפש האדם, יש גבולות. הרי יודע את חומרת הדברים ושיש דין ויש דיין. הרי הוא יודע שכל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו. וא"כ "מה ראה לשטות זו"?
ואת התשובה נותן לנו רש"י עכשיו, כשהוא מוסיף משפט אחד שנותן לנו הבנה נוספת בנפש האדם. "עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט. וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר כל אלה בנים להימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו". קרח יודע את האמת. קרח יודע שהוא חוטא ובכל זאת אותו שוחד שהטעה את עינו גרם לו להאמין שלא ייענש. ולמה? כשראה מי יצא ממנו, אמר "בשבילו אני נמלט".
אדם יכול לחשוב הכל יהיה בסדר, למה? כי הוא נתלה בכל מיני דמיונות וחושב יש לי איך להימלט. ה' ירחם! הכל יהיה בסדר! אמנם אני לא משהו, אבל אני מחנך טוב את הילדים שלי! סבא שלי היה רב גדול, הוא יציל אותי! אני עושה חסד עם הרבה אנשים! סיבות רבות למה הקב"ה לבסוף לא יעניש אותי. אבל אנו רואים מהפרשה שגם כשיש לנו הוכחה לכאורה מנבואה או מרוח הקודש, שהכל יהיה בסדר, בסוף משלמים על הכל. הרבה דרכים למקום והכל יכול להיות ממש לא בסדר.

יום רביעי, 13 ביוני 2012

פרשת שלח - ונהי בעינינו כחגבים


ושם ראינו את הנפילים בני הענק.... ונהי בעינינו כחגבים" (במדבר יג לג)
תחילת נפילתו של אדם, כאשר הוא לא מאמין בעצמו.
על השאלה מה ראו המרגלים, עליהם נאמר "כולם אנשים" - מלשון חשיבות, להוציא כך את דיבת הארץ רעה. וכי הם לא ראו את כל הניסים שעשה ה' במצרים? וכי קריאת ים סוף פשוטה יותר מנצחון על כמה ענקים? עונים חז"ל, שידעו אותם נשיאים שבכניסתם לארץ, לאחר שהושלם חינוכם של ישראל, תשתנה הנהגת ה' את עמו. מרגע כניסתם לארץ אין יותר מן, מעכשיו יחזרו לאכול בזיעת אפם את לחם הארץ. מכניסתם לארץ, אין יותר את עמוד הענן שיישר לפניהם את הדרך, שיספוג את החיצים, ויסלק את המזיקים. אומנם ה' נשאר בקרבם ועדיין זו הנהגה של גילוי פנים ולא של הסתר פנים, אבל זו כבר עבודה אחרת. חששו וחשו אותם נשיאים, שאינם ראויים להנהיג את העם במצב כזה. הם טובים למדבר, כשהכל הולך בקלות ובדרך ניסית. אבל לא כאשר צריך עבודה. לכן העדיפו להשאר במדבר.
על דרך זו ניתן להבין את אמירתם "ונהיה בעינינו כחגבים". כאשר ראו את אותם נפילים, שבדרך הטבע אין אפשרות לנצחם אלא רק על ידי ניסים גלויים. חששו שאינם יכולים להנהיג את העם מבחינה רוחנית למלחמה בהם. כאן כבר אין עמוד ענן ואולי לא נזכה שהקב"ה יהיה בעזרנו כי איננו ראויים. 
הגמ' (סוטה לד ב') אומרת אמר רב יצחק, מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל. סתור... מיכאל שעשה עצמו מך. רש"י גורס בגמ' שעשה שונאו של הקב"ה מך. וכוונת דבריו שעשה כביכול את הקב"ה חלש שלא יכול להלחם בהם.
לפי גרסת הגמ' שלנו ניתן לפרש כמו שאמרנו שעשה את עצמו חלש - היה בעיני עצמו כחגב.
בספר אורחות צדיקים כתב "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי-הימים-ב יז, ו). כי יהיה אדם יקר-רוח וגבה-לב בענייני העולם הבא... וזאת הגאווה אינה מזקת לענווה, אך מסיעתו".
זה הבסיס בעבודת ה', הכרה בכוחותינו והכרה במעלתנו. כשאדם מכיר בגדלותו ובכוחותיו, לא יבהל מאף אחד ומשום דבר הבא מולו, גם אם יהיו אלו נפילים או ענקים, בין אם בגוף ובין אם ברוח. בין אם זה אנשים שניחנו בכשר דיבור ושכנוע, ובין אם אנשים שניחנו בעושר וכבוד. כשאדם יודע את כוחו, יעמוד מול כל אלו בגאווה ובגאון בשמירה על כל תג ותג בעבודת ה'.
החובות הלבבות בפתיחה לשער הבטחון כותב, ”הבוטח באלוקים לא ייחל לבני אדם, ולא יעבדם להתרצות להם. ולא יחניף להם ולא יסכים עמהם בבלתי מה שמנוגד לעבודת האלוקים. ולא יירא ממחלוקתם, ואם יוכיח אותם לא יזהר בכבודם ואם יכלימם לא יבוש מהם ולא ייפה להם השקר".
בעל חובות הלבבות מדבר על מידת הבטחון שתגרום לאדם לא לירא ולא לחת בכל מה שקשור לעבודת ה', גם ממי שהוא נזקק לו וצריך אותו.
כן הוא גם גבי מי שמכיר בערכו ובנכונות דרכו ומעשיו. אדם כזה לא יירא מאף אחד ולא ירגיש אף פעם צורך להתנצל על כך.
  
אנחנו יותר מדי מעריכים אנשים ש"עושים" משהו. נבדוק בעצמנו איך יחסנו לאברך כולל מן השורה ואיך יחסנו לאיש עסקים, משפטן, איש מחשבים וכדו'. ובמיוחד אם הוא גם קובע עיתים לתורה.
מה ההבדל בין יחסנו לאותו אברך לבין מי שהקים אימפריה של חסד וכדו'. והרי יציאת יעקב מבאר שבע היא זאת שעשתה רושם. הרי אין ספק שגדלותו של אותו אברך היושב בפינת בית המדרש  ומשקיע את כל כולו בעמל ובעסק התורה, עולה לאין שיעור על כל הדברים האחרים.
את איזה בחור ישיבה מעריכים יותר? המתמיד השקט שיושב כל היום ולומד? או את החברמן, המשמח והמארגן לכל מיני מטרות חשובות באמת?
ראיתם אישה שתאמר בגאווה אני "עקרת בית", אני "אמא במשרה מלאה"? ההערכה נתונה לאותם נשים ש"עשו קריירה", פעילות חברתית, "עושות" הרבה כסף!  הרי אם נתרגם את תפקיד האמא לשפה יוקרתית יותר, נקבל "דוקטור בהתפתחות ילדים וביחסי אנוש". והתפקידים? "פיתוח תכניות לטווח ארוך במעבדה ובשטחי ניסוי" (בבית ובחוץ). "מנהלת צוות וחמישה (או יותר) פרויקטים" (ילדים). תפעילו את הדמיון ותגיעו לעוד תארים מפוצצים.
אם נפסיק להתייחס אל עצמינו כחגבים. אם נעריך את מה ומי שאנחנו, נעריך את מה שאנחנו עושים מהדברים החשובים באמת שבשבילם נוצרנו. נכיר בכוחותינו, בגדלותנו ובחשיבות מעשינו. עבודת ה' שלנו תהיה בהתאם ונתעלה מדרגתנו כחגבים לרמה של גדולים וענקים, גדולים בתורה וענקים ברוח!

פרשת שלח - יהושוע וכלב שני דרכים בהתמודדות עם החברה


יהושע מתברך על ידי משה ואף מוסיף לו אות על שמו כדי שה' יושיעו מעצת המרגלים.
כלב יוצא בכוחות עצמו והולך לקברי אבות ומתפלל על עצמו.
יהושע לאורך כל הדרך מוכר כאופוזיציה לוחמת נגד הקו המוביל של הוצאת דיבת הארץ.
כלב מצניע את דעותיו ומצטייר בעיני חבריו כאחד מהם.
שתי גישות איך מגיעים למקום בו החברה בעייתית כאשר מוכרחים לעשות זאת ולשניהם דרכי התמודדות שונות.
הדרך האחת אומרת, מהרגע הראשון להציב את עצמך במקום, גם אם זה נגד כולם. כך נשמר המרחק ויש סיכוי טוב לשמור על עצמך. כך כולם יודעים מי אתה ולמה אפשר לצפות ממך וממילא החיכוכים והמאבקים פחותים. כדי לנהוג בדרך זו, צריך שיהיה לך יסודות איתנים להישען עליהם, גב חזק ותמיכה מאחוריך. וזה מה שעשה משה ליהושע, הפך אותו לנציג רשמי שלו. רש"י מסביר את "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" כתפילה, שהתפלל עליו. ומבאר השפתי חכמים שלשון ויקרא פירושו תפילה. והלמ"ד של להושע מבאר השפתי חכמים כ"על הושע". אבל זה לא מסביר למה שינה את שמו. ואולי אפשר לומר ששינוי שמו ליהושע היה כדי להראות את הקשר לבורא עולם. יהושע יוצא לשליחות כשליחו של משה רבינו ועם שם שאומר, ה' איתי ואני איתו. ממנו שאר המרגלים כבר לא רוצים כלום. אותו א"א לשכנע. וגם הוא לא יכול לסתות מהדרך כי הוא מייצג משהו, הוא מחויב למשהו. אבל מצד שני גם לא שומעים אותו, קשה לו יותר להשפיע.
הדרך השניה היא להיטמע בתוך הציבור, להיראות כמו כולם, אולי גם להשפיע מבפנים ובשעת הצורך אפשר להשמיע את קולך ברמה כמו שנאמר "ויהס כלב את העם". איך הצליח להשתיק אותם, כי חשבו שמצטרף אליהם וגם לו יש מה להגיד נגד הכניסה לארץ. וכאן צריך עבודה אחרת, כאן זו כבר התמודדות שונה וזהירות מופלגת לא להיסחף ולא להגרר. והדרך לכך היא תפילה. כשאדם מתפלל על עצמו שינצל מהשפעת הסביבה, חוץ מהעזרה שהוא יקבל משמים, הוא גם בונה, מחזק ומחסן את עצמו נגד השפעתה. ולכן הולך כלב להתפלל על קברי אבות. כדי לחזק את עצמו, לחזק את הקשר שלו אל אבותיו, וכמובן להתפלל לה' ושיתפללו עליו אבותיו שישאר בצדקתו.
המפרשים מתקשים למה התפלל משה רק על יהושע ולא על כלב. ואולי אפשר לומר שבכזה מצב, צריך תפילה על עצמו ולא מספיק תפילה של גדולי ישראל. ורצה משה שכלב לא יסמוך יותר מדי על תפילותיו אלא יתפלל מעצמו.
ויתכן שבכוונה נשלחו שניהם כל אחד בדרכו. אחד כשליח של משה שינסה לשמור עליהם מ"בחוץ" ואחד כמישהו משלהם שיוכל אולי להשפיע מ"בפנים".
אנחנו נתקלים במצבים בהם אנו שוהים בחברה לא מתאימה. לפנינו שני דרכים, שניהם נכונות ושניהם טובות כל אחד וכל מקרה לפי עניינו. אבל אנחנו צריכים לדעת שלכל דרך יש את דרכי ההכנה וההתגוננות שלו. ולכל דרך יש את הקשיים והנסיונות שלה. ועל כולם צריך הרבה תפילה ועבודה עצמית. 

יום רביעי, 6 ביוני 2012

פרשת בהעלותך - על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו


שאלה עתיקת יומין היא מה עדיף, עבודה קבועה מסודרת עם משכורת קבועה, או להיות עצמאי שדואג כל יום לפרנסתו. בדרך כלל ההסתכלות היא מהמבט העסקי, לעצמאי יש יותר סיכוי להתעשר, לעומת שכירים שלא ראינו הרבה עשירים ביניהם. לעומת זאת יש את השיקול של הרוגע הנפשי. לא משנה מה גודל המשכורת אבל היא קבועה, בשונה מעצמאי או איש מכירות או כל שכר שמשתלם ביחס ישיר לעבודה, שם אתה פחות רגוע, פחות יכול לתכננן את העתיד.
אותה שאלה קיימת ביחס לדירה, הדעה הרווחת (בדרך כלל בישראל) סוברת שחייבים להשקיע בדירה. כי אין דבר יותר חשוב ממקום לגור בו, וכשיש לנו דירה משלנו אנחנו בטוחים ורגועים יותר. לא חוששים מהעלאת מחירי השכירות. לא מודאגים מעליית או ירידת שער הדולר. גם לא דואגים עד מתי נהיה בדירה הזו – גם אם זו שכירות לטווח ארוך, ומתי בעל הבית יחליט לפנות אותנו כדי למכור או להשתקע בה. אנחנו יכולים להשקיע בה, לטפח אותה ולהפוך אותה לדירה נאה המרחיבה דעתו של אדם. מצד שני, יש שיגידו חבל על הכסף ששוכב סתם, עדיף לחיות בשכירות ואת הכסף להשקיע במקומות שיביאו רווחים (דעה אמריקאית בעיקר).
עד כאן דיברנו על הצד הכלכלי והעסקי. אבל יש כאן גם צד נוסף ואולי עיקרי, אותו לא מלמדים בשיעורי כלכלה.
לאחר הקמת המשכן בחלקו השני של ספר שמות, ולאחר חומש ויקרא המתאר את עבודת המשכן – עבודת הקרבנות, אנו חוזרים למסע הלימודי הארוך שעברו בני ישראל יוצאי מצרים במשך ארבעים שנה במדבר. מסע המלמדם מהו יהודי, בטרם בואם לארץ המובטחת.
בפרשת השבוע מתארת התורה את צורת ודרך המסעות שנסעו בנ"י. ארבעים ושתיים מסעות מפורטות בפרשת מסעי שנסעו בנ"י במדבר מצאתם ממצרים עד כניסתם לארץ כנען, וכולם כמו שנאמר בפרשתנו, "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו". "לפי העלות הענן מעל האהל... יסעו בני ישראל, ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל".
בד"כ היוצא למסע, ובפרט אם זה מסע ארוך, מתכנן את המסע לפרטיו. כמה זמן ינוע בדרכים, באיזה דרכים ייסע, היכן יחנה, כמה זמן ישהה בכל מקום. לא כן מסע בנ"י במדבר. הם אינם אדונים לעצמם לקבוע את משך המסעות ואת זמן החניה. לא הם קובעים כמה זמן יארך כל מסע וכמה זמן תארך החניה בין מסע למסע. הם גם לא יודעים מראש כמה זמן זה ייקח. "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" לפעמים החניה תהיה מערב עד בוקר, לפעמים לילה ויום ולפעמים יומיים או חודש או אפי' שנה. חיים לא מתוכננים ולא מסודרים. אדם חונה בערב ולא יודע אם כדאי לפרוק את מיטלטליו, אולי בבוקר כבר יסעו. לאחר יום או יומיים, כשהחליטו כן לפרוק את מיטלטליהם ולסדרם ב"ארונות", יתכן שלמחרת או אפי' באותו יום, שוב נוסעים, שוב לארוז עד החניה הבאה שגם היא לא ידוע מתי.
בדומה לזה אנו מוצאים במן. בהמשך הפרשה האספסוף מתאווים תאווה, מתגעגעים לדגים, לקישואים ולאבטיחים שהיו להם במצרים ועכשיו יש להם רק את המן "נפשנו יבשה... כי עם אל המן עינינו" אותו מן שעינו כעין הבדולח. אותו מן שטעמו בו את כל הטעמים שבעולם, גם טעם דגים ובצלים. וזה עובר לכל העם "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו". ורש"י הקדוש מעיר את עינינו מה הייתה סיבת הבכי "על עסקי משפחות, על עריות שנאסרו להם". וכדי להבין נחזור לפרשת בשלח שם מתוארת ירידת המן דבר יום ביומו. לא היה קניה חודשית וגם לא קניה שבועית. לא היה מזווה מלא אוכל. בכל יום ויום יורד המן בשביל אותו יום. דבר זה יוצר קשר ישיר בין האדם לקב"ה. הציפייה הזו לאוכל בכל יום מחייבת. אם לא אהיה טוב לא יהיה אוכל. זה מה שהפריע לעם במן, לא עצם האוכל שהיה אוכל שמלאכי השרת אוכלים אותו. אלא התוצאה של אכילת אוכל כזה המגיע מדי יום ישירות מהקב"ה. על מה בכו? על עריות שנאסרו להם ובעצם על כל המצוות שנתחייבו בהם.
זאת מטרת הקב"ה בטרטור הזה כביכול, חינוך והטמעת ההכרה של ישראל בתלותם בו. את ההכרה כי שום דבר לא נעשה בלי הקב"ה. הקניית הבטחון בקב"ה, והחובה שלנו לקב"ה. לכן המן היורד דבר יום ביומו, ולכן חיי הנדודים חסרי הבטחון כביכול.
נכון שפרנסה יותר רגועה ובטוחה כביכול זה עבודה במקום מסודר עם משכורת קבועה. נכון גם שמגורי קבע שלנו, זה הרבה יותר נוח. אבל לקרבת ה', להתחזקות בבטחון בקב"ה יותר קל להגיע כששום דבר לא קבוע וכששום דבר לא מובטח. כשבכל יום צריך להתפלל על אותו יום, כשבכל יום אתה מתפלל שתהיה עבודה, שתהיה פרנסה. כשבכל יום אתה מתפלל שהדולר לא יעלה ושכר הדירה לא יעלה, שהמשכיר לא ימצא קונה לדירה בה אתה גר כבר כמה שנים. נכון יש את הסיכון של הרגשת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" כי הרי כשאני עובד יותר קשה ויותר טוב, אני מצליח יותר. אבל אם קצת התבוננות רואים את ההשגחה הפרטית בכל צעד ושעל. איך מאמצים גדולים יכולים להפיק אכזבה אחת גדולה וממקום אחר בו לא השקענו תבא הרווחה. קל מאד להתפתות ולעבוד כמו חמור כדי שיהיה יותר, או כי אחרת לא יספיק. אבל אפשר גם לקבוע לעצמנו כמה חובת ההשתדלות והשאר בידי השי"ת. יותר קשה לעשות זאת כשאנו מסודרים במשהו קבוע, אבל גם כאן אנו צריכים לזכור בכל יום מי נותן לנו את פרנסתנו, מי נותן לנו קורת גג, להודות ולהתפלל על העתיד שימשיך כך ואף ישתפר.
התורה מלמדת כאן את בני ישראל, לא משנה באיזו דרך תבחרו, את הכל תעשו על פי ה' ותדעו גם שהכל נעשה על פי ה'.

פרשת במדבר - ודגלו עלי אהבה


השבוע אנו קוראים את פרשת במדבר הפותחת את ספר במדבר. ספר במדבר כולל בתוכו מספר מאורעות קשים לעם ישראל בתחילת דרכו. לפי התכנית המקורית, לאחר מספר ימים מיציאת מצרים ומתן תורה, היו צריכים להגיע לארץ ישראל שאז עדיין נקראה ארץ כנען. אך חטאיהם ובראשם חטא המרגלים עליו נלמד בהמשך בפרשת שלח, הוכיח שאינם מוכנים עדיין להיות עם חופשי בארצו ולכן נאלצו לעבור סדרת חינוך בת ארבעים שנה במדבר.
במשך שנים אלו פוקדים את העם מאורעות קשים, מגפות ואסונות שנשלחים אליהם מאת ה' לאחר שמנסים אותו וממרים את פיו. הזכרנו את חטא המרגלים שבעקבותיו נגזרה עליהם מיתה מיידית שהומרה לבסוף לאחר השתדלותו של משה, למיתה הדרגתית במשך ארבעים השנים. עד שבכניסתם לארץ לא נשאר אחד מיוצאי מצרים הבוגרים – גילאי עשרים עד שישים.
בהמשך עדת קורח הנועדים על ה'. קורח מנסה להמריד את העם כנגד מנהיגותו של משה. גם כאן הקב"ה רוצה לכלותם ובהשתדלותם של משה ואהרון, קורח ומשפחתו נבלעו באדמה ואת שאר מאתיים וחמישים האיש אשר איתו, יצאה אש מאת ה' ושרפתם. בנוסף, מגפה פרצה בעם ובה מתו ארבע עשרה אלף ושבע מאות איש, עד שעצרה אהרון על ידי הקטורת.
בלק מנסה להשמיד את עם ישראל על ידי שימוש בכוחו של בלעם כמכשף ומקלל ידוע. התכנית לא צלחה בידו כי ה' לא נתן לבלעם לקלל. מה שכן כמעט הצליח זה השמדת העם על ידי החטאתו בבנות מואב ובעבודה זרה. גם פה פורצת מגיפה המפילה עשרים וארבע אלף, שנעצרת על ידי מעשה קנאות של פנחס שהרג את נשיא שבט שמעון.
אירועים קשים אלו אמורים לחנך, לבנות לחשל את העם כעבדי ה'. אבל איפה שהוא, עלול להיות גם הפוך ולגרום להם לחשוב - כמו שאכן היו שהתלוננו, שהקב"ה עזב אותם. ומכאן ועד לעזיבת התורה הדרך קצרה. לשם כך נותנת לנו התורה הקדמה בפרשת במדבר הפותחת את ארבעים השנים האלו.
 הפרשה פותחת במניין בני ישראל לשבטיהם. אומר על כך רש"י מתוך חיבתן מונה אותם בכל שעה. הספירה של עם ישראל מבטאת את אהבת הקב"ה שבכל פרק ופרק סופר ומונה את מניינם.
ומיד אחרי המניין הכללי, מתבצע מניין נוסף והפעם כשהם מחולקים לדגלים. כל שבט ושבט קיבל דגל בצבע אחר וסמל אחר, כאשר כל שלושה דגלים מצטרפים תחת דגל אחד. כך חנו בכל חניותיהם במדבר וכך היו נוסעים את מסעותיהם. משכן ה' באמצע וסביבו מסודרים השבטים כגדודים גדודים כל גדוד עם דגלו, צבעו, וסמלו השונים. חלוקת עם ישראל לדגלים גם היא מבטאת את אהבת הקב"ה לעמו ישראל. כמו שאומר המדרש בילקוט שמעוני "חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל... ומניין שהיא אהבה, שנאמר ודגלו עלי אהבה. ברא הקב"ה שבעים אומות ומכולם לא מצא הנאה אלא מישראל, שנאמר הביאני אל בית היין.. ומכולם לא אהב אלא את ישראל שנאמר ודגלו עלי אהבה". המדרש מספר גם שעד אז לא היה מושג של דגלים כאלו ומכאן למדו אומות העולם לעשות את דגליהם.
בתחילת הדרך הארוכה שלפעמים גם תהיה קשה, נותן הקב"ה לישראל הקדמה - אני אוהב אתכם! לא משנה מה שיעבור עליכם, תזכרו תמיד, ה' אוהב אתכם! לשם כך הוא ספר אותם בתחילת מסעם. אך זה לא מספיק. יכולים לחשוב, נכון, הקב"ה אהב אותנו פעם, אבל עכשיו אנו רואים שהוא עזב אותנו, או לפחות פסקה אהבתו. לכך נתן להם את הדגלים. דגלים אלו ליוו אותם בכל תקופת שהותם במדבר, לאורך כל מסעותיהם, בעיתות שמחה ובעיתות צרה. ובכל פעם שאי מי יתעוררו בו מחשבות אולי הקב"ה זנח אותנו, רואה את הדגלים ונזכר באהבתו של הקב"ה אליו ולכל עם ישראל.
אמנם כיום אין לנו מניין, אין לנו חלוקה לשבטים וודאי שאין לנו דגלים, אבל אהבתו של הקב"ה אלינו נשארה בכל עת ובכל מצב. וידיעה זאת תעזור לנו, אם לא להבין אז לפחות לקבל את כל הבא עלינו. 

יום ראשון, 20 במאי 2012

פרשת בחוקתי – הזכות למדרס רגל בעולם


הקללות שבספר תורת כהנים מתחילות ב "ואם לא תשמעו לי" ומסביר רש"י כהמשך לתחילת הפרשה, אם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה. אז מה יקרה, "אף אני אעשה זאת לכם ..... ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויביכם, ורדו בכם שונאיכם...."
מי הם אותם שונאיכם שירדו בכם? אומר רש"י "שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם" השונאים הם אנשים מתוככם. ומה הכח של שנאתם? ממשיך רש"י ואומר "שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי...... אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם..."
אני חושב שדברי רש"י מדברים בברור על כך שאנשים מבפנים יודעים את החלאים והחסרונות שלנו ומנצלים זאת כדי להזיק לנו. יש אברכי כולל שלא שקועים בלימוד, יש גם בחורים שאין תורתם אומנותם. אויבי התורה מבחוץ לא מכירים אותם, שונאי התורה מבפנים מכירים אותם ומנצלים זאת להוצאת שם רע על עולם התורה- על הישיבות ועל הכוללים. להפחית בערכם של לומדי התורה ומנצלים זאת כדי להצדיק מגמות ללימודי מקצוע כאלו ואחרים. לאותם אנשים קוראת התורה "שונאיכם".
והכל נובע מאי הבנה מהי זכות הקיום שלנו. בתחילת הפרשה אם בחוקתי תלכו, אומר רש"י שתהיו עמלים בתורה. אז ונתתי גשמיכם בעתם וכו'. אז תהיה פרנסה, יהיה בטחון, תהיה בריאות, יהיה הכל ובשפע. ואם לא תשמעו לי - לא תהיו עמלים בתורה, אביא אליכם שונאים מתוככם שיעזרו לכם להפטר מהחובה שהיא שבות להיות מעמלי התורה.
האור החיים הקדוש אומר על הפסוק הראשון בתורה - בראשית ברא אלוקים, (אות ה') "בראשית בשביל תורה שנקראת ראשית.... ומעתה מי שזכה בתורה זכה בכל העולם. ומי שלא זכה בתורה אין לו להנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר לעמליה.
לא כל אחד זוכה לעמול בתורה כבחור ישיבה או כאברך כולל למרות שיש גם בעלי בתים שיודעים לעמול בתורה (שתהיו עמלים בתורה). אבל גם מי שלא זוכה לעמול בתורה צריך לדעת שעמלי התורה הם זכות קיומו, לא רק כעם אלא כיחיד. זכותו לדרוך על האדמה הזו כדברי האור החיים היא הקדוש, היא רק בהיותו הכשר לעמליה, בהיותו המכשיר את הקרקע ומספק התנאים ליכולתם להיות עמלים בתורה. לא זכית, אתה צריך לעסוק לפרנסתך, אתה רוצה להתפרנס "בכבוד", אתה רוצה להנות ממנעמי העולם הזה, אין בעיה (או אולי יש), רק תזכור מהי זכות קיומך בעולם ומי אלו שנותנים לך אפשרות למדרס רגל בעולם.

יום שלישי, 15 במאי 2012

פרשת בחוקותי - שתהיו עמלים בתורה


אם בחוקותי תלכו – אומר רש"י שתהיו עמלים בתורה, שהרי קיום המצוות כבר אמור.
התורה מדברת בפרשה זו על קיומנו הפיזי כעם. פרנסה – "ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ...", בטחון – "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ...". מה הקשר של עמל התורה לזה? מילא מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מובן, יש מחיר. אתם רוצים חיים טובים, אתם צריכים  לקיים את התנאים לכך וזה תרי"ג מצוות. אבל עמל התורה נראה כמשהו אקסטרה, שניתן רק ליחידים לא כבסיס לחיי האומה. האם באמת נדרש מכולנו להיות עמלים בתורה כמו אותם שזכו שכל כולם יהיו שקועים בעיון והעמקה בסוגיות הש"ס, בראשונים ואחרונים, עד כדי כך שבזה יהיה תלוי קיומנו? ובכ"ז מפסוק זה אנו רואים שכן, עמל התורה זה בבסיס קיומנו! איך זה קשור לאותם שעוסקים לפרנסתם ולא שקועים כל היום באוהלה של תורה?
ומה אם לא? מה אם לא נהיה עמלים בתורה, לבד מהעדר השכר יהיה גם עונש. אבל עוד לפני כן ממשיכה התורה, "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה. ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי". וגם כאן מבאר רש"י, ואם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה. ולא תעשו - אם לא תלמדו לא תעשו.  ואם בחוקותי תמאסו – מואס באחרים העושים. ואם את  משפטי תגאל נפשכם – שונא החכמים. לבלתי עשות – מונע מאחרים לעשות. את כל מצוותי – כופר שלא ציוויתים. להפרכם את בריתי - כופר בעיקר, הראשונה גוררת את השניה עד השביעית. אם אנחנו לא עמלים בתורה אנו מגיעים עד כפירה בעיקר רחמ"ל. א"כ מתחדדת השאלה איפה אנחנו בכל הפרשה הזו? גם אם אנחנו קובעים עיתים לתורה, שומעים שיעור בדף היומי, שיעור בהלכה, מכאן ועד "עמל התורה" המרחק גדול. האם נגיע לכפירה בעיקר?
ההבדל בין לימוד תורה לבין לימוד תורה בעמל, הוא במה שעומד מאחורי הלימוד. יש מי שלומד כי הוא נהנה מזה (שזה חיוב בפני עצמו – "והערב נא" ע"פ רבינו אברהם מן ההר בנדרים). יש מי שלומד כי כך הוא הורגל, כי כך לימדו אותו שראוי וצריך לעשות. לימוד כזה יהיה בד"כ עד גבול מסוים, עד שזה מדי קשה לי, עד שזה מאמץ גדול מדי. שונה ממנו, זה שלומד תורה כי הוא יודע שלכך הוא נוצר ולשם כך נברא העולם. הוא יודע שיצאנו ממצרים כדי להיות לו לעבדים. הוא יודע שהקב"ה ציווה ואני עבד, אז אני עושה. אדם כזה, גם כשקשה, גם כשצריך להתאמץ, הוא ימשיך ויעמול בלימוד התורה. וזה משליך על כל חייו ולא רק על הלימוד. הוא הופך את לימוד התורה לעיקר חייו. הוא הופך את כל חייו למסכת אחת של עמל התורה.
ומכאן הדברים אמורים לכל אחד ואחד בכל רמה ובכל דרגה. בחור שקשה לו להתרכז, שקשה לו ללמוד יום שלם (שבע שמונה שעות), שקשה לו לשמוע שעתיים שיעור, אבל הוא מתאמץ כי זה תפקידו ובשביל זה הוא ירד לעולם, זה עמל התורה.  אדם שעובד לפרנסתו ומתאמץ לקום מוקדם בבוקר כדי לשמוע שיעור. אדם שחוזר אחרי יום עבודה והולך לשמוע שיעור. אדם שלאחר יום עבודה יושב עם חברותא ולומד למרות עייפותו, למרות קשייו ולמרות שעדיין לא היה בבית היום, זה עמל התורה. כי הוא יודע לשם מה הוא ירד לעולם.
אמר לי מישהו בכולל ערב, אתה יודע מה אני מפסיד בשביל לבא ללמוד. אחרי שדיברנו קצת והוא הבין שהוא לא מפסיד כלום, אמר לי אתה יודע מה אני מקריב?! אמרתי לו אתה גם לא מקריב כלום. אתה ממלא את ייעודך, אתה בונה את עצמך ואתה מקיים את משפחתך ואת כלל ישראל.
התייעצתי עם תלמיד חכם אחד, איך מביאים בעלי בתים להצטרף למסגרת לימוד, אם זה כולל ערב או שיעור. הוא העלה כמה רעיונות ביניהם, מלגה יותר גדולה, קפה, עוגות ושתיה, שבתות נופש מסובסדות. בקיצור לפתות אותם ללמוד על ידי פרסים. יש לי שכן שכל פעם שאחד הילדים לומד איתו, הוא נותן לו משהו. כשהם קטנים זה יהיה סוכרייה או ממתק אחר. כשהם קצת גדלים זה עובר לשקל על כל פעם שלומדים. כנראה שזה מצליח כי הילדים נראים טוב גם כשהם כבר גדולים. וכאן אני שואל, האם לא התבגרנו? אנחנו עדיין ילדים? אמנם שקל לא יספק אף אחד, בודאי שלא סוכרייה, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. מגיע שלב שבו אדם צריך לעמוד מול עצמו ולהבהיר לשם מה הוא נוצר ובמה הוא מצדיק את קיומו.
וזה מה שכתב השפתי חכמים על דברי רש"י בתחילת הפרשה, מזה שכתוב תלכו ולא תלמדו משמע שתהיו עמלים. כי הליכה זה לא לימוד, הליכה זה מהלך חיים, ומהלך חיים של עמל בתורה שונה מאד ממהלך חיים של לומד תורה.

יום ראשון, 6 במאי 2012

פרשת בהר - מה שמיטה מסיני אף כולן מסיני


פרשת השבוע המתחילה במצוות השמיטה, פותחת במילים וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. וכבר שואלים חז"ל בתורת כהנים – מובא ברש"י -  "מה עניין שמיטה אצל הר סיני. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". התורה הדגישה כאן בהר סיני, כדי ללמדנו יסוד זה שכל הפרטים והקדוקים בכל מצוות התורה, הכל נאמר מסיני. ועדיין צריך לבדוק למה נבחרה דוקא מצוות השמיטה כדי ללמדנו יסוד גדול זה.
מצוות השמיטה היא המבחן הגדול לאמונה. אמנם פרשת המן מוגדרת כפרשת האמונה, אבל המבחן שלנו לאחר שנכנסנו לארץ הקדושה, מתבטא במצוות השמיטה. אומרים לאדם לעזוב את מקור פרנסתו, לא ליום אחד, גם לא לשבוע אחד ואפי' לא לחודש אחד. שנה שלימה על האדם לעזוב את עבודתו, לעזוב את מקור פרנסתו, להסתכן באיבוד לקוחות שיחפשו להם מקורות אחרים ואולי יישארו איתם. נכון, יש הבטחה של "וצוויתי את ברכתי" "ועשת את התבואה לשלוש השנים", אבל אין מי שיאמר שזה קל. חז"ל אומרים על אותם חקלאים עובדי אדמה שמשביתים שדותיהם בשביעית, את הפסוק – "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בכל דברו". כי לקיים את המצווה הזו יכול רק גיבור כח.
איך מצליחים לקיים מצווה כזו? מהיכן שואבים את הכח והגבורה הזו? התשובה היא פשוטה – מסיני! כשאדם יודע שכללותיה ודקדוקיה הם מסיני, שכל הפרטים הקטנים, שכל הדקדוקים של זה מותר ולעומת זאת זה אסור, הכל נאמר מפי הגבורה בסיני, יש לו את הכח והיכולת לבצע הכל. להשאיר את שדותיו לא מעובדים, להשאיר את אדמתו יבשה וחרבה, לראות את שכיניו עובדים כרגיל ושדותיהם פורחים – לא תמיד רואים את הניסים בעיניים – ולדעת אני עושה את דבר ה' מסיני, זה מקור הכח.
אומרים לנו חז"ל מה שמיטה מסיני כך כל המצוות מסיני על כל פרטיהן ודקדוקיהן. הכח והיכולת לעמוד בנסיונות שמזמנים לנו מהשמים היא רק על ידי מסיני! כשאדם עומד בפני מקרה קשה ורואה שיש מקילים ככה ויש שמתירים ככה, והוא עומד בנסיונות והולך עם כל הדקדוקים והכללים ולא סוטה מהם כהוא זה, למה? איך? כי הוא יודע שהם נאמרו מסיני. זה "גיבורי כח עושי דברו". כי להכנס ביודעים לדבר שאתה יודע איך זה מתחיל אבל אין לך שום מושג איך זה יגמר ואתה עושה זאת רק כי כך ה' ציווה, זה מלאך! זה גיבור כח עושה דברו!
וזה לא נגמר בזה. זה לא נגמר בהחלטה או בעשייה חד פעמית, אלא זה ממשיך בהתמודדות יום יומית תוך ידיעה שזה רצון ה' ואנו עושים את רצון ה' בגבורה.


ואם נעמיק נראה שבעצם הכוונה לקיום כל התורה. כשאדם מקיים את המצוות כי כך הוא הורגל ולכך הוא נולד. כי הוא נמצא במסלול שנקבע לו מראש – גן, חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה כולל וכו'. או במסלול של הבנות, גן, בית יעקב, סמינר, עבודה, משפחה וילדים. הדרך ליפול ולאבד עניין היא קלה. באיזה שהוא שלב אדם עלול לומר לא מתאים לי פרט זה או אחר או הכל. האפשרות היחידה לקיים את כל מצוות התורה היא הידיעה וההבנה למה אנו עושים זאת. למה אנו מקיימים מצוות? למה אנחנו מתפללים? למה אנחנו לומדים תורה? למה אנחנו מגדלים ילדים? והתשובה לכל זה היא אחת - סיני! את כל זה קיבלנו מסיני. מאותו מקום בו שמענו" אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". מאותו מקום בו זכינו להתגלות שאף אדם אחר בעולם לא זכה לה. מהמקום בו פתח לנו הקב"ה את כל הרקיעים וראינו שאין עוד מלבדו. כשאנחנו יודעים את כל זה ואנו עושים בגלל זה, אז נוכל ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת ולהיות מאותם "מלאכים גיבורי כח עושי דברו".

פרשת אמור - הקשר בין השבת לחגי ישראל


"מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון ..." (ויקרא כ"ג ב-ג). איך קשורה השבת למועדי ישראל ומדוע מתחילה פרשת המועדות ביום השבת? וכבר עמד על כך רש"י הקדוש "מה עניין שבת אצל מועדות" ותירץ "שכל המחלל את המועדות כאילו חילל את השבת וכל המקיים את המועדות כאילו קיים את השבתות.
ונראה לבאר בדרך נוספת. בשבת אין מצוות שמייחדות את השבת משאר הימים למעט איסור מלאכה ומצוות קידוש היום ואולי גם להתענג בשבת. השבת גם נקראת יום מנוחה. "וביום השביעי שבת וינפש". היה עולה על הדעת שיום זה ניתן למנוחת הגוף לאחר ששה ימי עבודה מפרכים. נכון התורה אסרה בעשיית מלאכה אבל זה לכאורה חלק מהמנוחה, מצבירת הכוחות לשבוע הבא. המועדים לעומת זאת, הם ימים המלאים במצוות שכל מטרתם הם התקרבות לקב"ה. ימים של עליה לרגל להראות לפני ה'. חז"ל מספרים לנו שכשהיו מגיעים לביהמ"ק היו ממלאים את מחסני האמונה הקדושה והרוחניות לכל השנה עד הפעם הבאה. בחג השבועות בגלל מתן תורה כולם מודים שחציו לה' וחציו לכם, בשאר המועדים יש דעות שכולו לה'. כאן אין מנוחת הגוף כאן הכל זה בשביל הנפש.
הסמיכה התורה את יום השבת למועדים כדי ללמדנו, כשם שהמועדים כל מהותם היא התעלות רוחנית, כך גם צריכה להיות השבת. נכון אפשר לעבור את השבת בבטלה העיקר שלא נעבור על שום איסור שבת. אפשר להסתפק באכילה, שתייה ושינה הגונה שהרי שינה בשבת תענוג. אבל לא לשם כך ניתנה לנו השבת. שבת כזו אינה נקראת חמדה גנוזה. שבת כזו לא ניתנה במתנה מיוחדת לעם סגולה, עד כדי שגוי ששבת חייב מיתה. שבת כזו יש לכל העמים המודרניים שהעתיקו מישראל וקבעו לעצמם יום מנוחה שבועי.
בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן נאמר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם.... על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה' ט"ו). ואומר הרמב"ן שם שבשבת נכללו שני טעמים, האחד, להאמין בחידוש העולם כי יש אלו-ה בורא. < וכנגד זה נאמר בדברות הראשונות "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ">. והשני, לזכור חסדו הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים. ולכן אנחנו מזכירים בקידוש גם "זכרון למעשה בראשית" וגם "זכר ליציאת מצרים". והאור החיים מוסיף שאחר שיזכור יציאת מצרים וירגיש כי ה' הוא המניח לעמו מכל צריהם, ייתן ליבו לקבל גזירות המוציאו מעבדות.
שבת זה זמן של מנוחת הנפש של הרגעות מכל המפריעים שבימות החול ומילוי מצברי הרוח של היהודי. שבת היא זמן להרבות בלימוד או לימוד דברים המשובבים את הנפש תלוי מה עושים כל השבוע. שבת זה זמן לסעודות עשירות במובן הגשמי אבל גם ובעיקר במובן הרוחני – זמירות שבת, דברי תורה ומוסר על פרשת השבוע.
כשיבוא אדם לפני בית דין של מעלה וישאלוהו על מיעוטו בעבודת ה', יתרץ את עצמו בטרדות הפרנסה, בטרדות הגוף והנפש. אבל אז יבקשו לראות מה קרה בשבת, כאשר הנפש רגועה ואתה פנוי מכל עיסוקיך. איך התפילות בשבת? כמה אתה לומד בשבת? כמה השקעה בילדים? שבת זו ההזדמנות להשלים ולעשות את מה שאנחנו באמת רוצים. ולפי מעשינו נדע מה רצונותינו.

יום ראשון, 29 באפריל 2012

פרשת אחרי מות


"דבר אל בני ישראל ואמרת ... אני ה' אלוקיכם" (י"ח ב') תחילת פרשת איסורי עריות מתחילה באמירה זו "אני ה' אלוקיכם" ומפרש רש"י, אני הוא שאמרתי בסיני "אנכי ה' אלוקיך" וקיבלתם עלי מלכותי, מעתה קבלו גזרותי.
בסוף הפרשה שוב מזכירה זאת התורה, "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות .... אני ה' אלוקיכם" (י"ח ל'). ושם אומר רש"י הא אם תיטמאו, איני אלוקיכם ואתם נפסלים מאחרי ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה.
וכדי לחדד את הדברים. הגמרא במסכת סנהדרין (נ"ח ב') אומרת שגוי ששבת חייב מיתה שנאמר "יום ולילה לא ישבותו". ומוסיפה הגמרא שלא רק אם שבת ביום השבת אלא גם ביום שני. כי הגמ' דורשת פסוק זה על חיוב האדם לא לשבות ממלאכה יום ולילה – יממה. ומבאר רש"י שאם הייתה הגמ' אומרת יום ראשון הייתי טועה לומר שבגלל שזה יום שהם קבעוהו ליום מנוחה, כיום השבת שלנו, רק אז חייב מיתה. לכן אמרה הגמ' יום שני והוא הדין שאר ימות השבוע. גוי ששבת ממלאכה במשך יממה שלימה חייב מיתה. (חיוב המיתה במקרה זה לדעת רוב הראשונים היא לא בידי אדם אלא בידי שמים).
אם איסור שביתה של גוי היה בשבת היינו מבינים את חיוב המיתה כיוון שהשבת היא מתנה שניתנה לנו והגוי ששבת גזל אותה מאיתנו כמו שאומרת הגמרא לגבי גוי שלומד תורה. אבל מה טעם חיוב המיתה בגוי שלקח חופשה ליום אחד.
לכל אדם יש את התפקיד שבשבילו הוא נברא. בני ישראל תפקידם לקדש את שמו יתברך בעולם, על ידי לימוד התורה, וקיום המצוות. גוי תפקידו לשכלל ולתקן את העולם. לבנות מטוסים, לפתח תוכנות, לנקות רחובות ולדאוג לתחזוקת העולם. ולכן גוי, שיממה שלימה לא עובד, הוא מועל בתפקידו. וככזה אין לו מה לעשות כאן ואין לו זכות קיום, לכן ימות.
בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן נאמר " וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם.... על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת". אומר החתם סופר, בשבת שבת הקב"ה והתחיל עבודת העולם כולו וכולם משועבדים זה לזה. הארץ תוציא צמחה ואילן פירותיו לבעלי חיים. ובעלי חיים משועבדים לעבודת הארץ (נראה שכוונתו בבעלי חיים גם לבני האדם), ומלך לשדה נעבד ולא ישבתו מעבודתם כי לעמל יולדו. אך אדם מישראל  נפדה ממצרים לחירות עולם ממש. "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (ישעיה ס"א ה'). ולא נשתעבדו כי אם לה' ולתורתו וחירות על הלוחות כתיב (מדרש רבה).על כן נצטוו לשבות. והיינו ויפדך מבית עבדותא (תרגום) שלא תהיה עבד לעולם ולטבע העולם. על כן צוך לעשות את יום השבת, היפך מגוי שמוזהר מלשבות.
אדם לעמל יולד. וכשהקב"ה פונה לישראל בהר סיני ב "אנכי ה' אלוקיך", המשך הפסוק הוא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". כל מהותם של ישראל כעם הנבחר, כעבדי ה' וכבנים אתם לה' אלוקיכם, הוא יציאת מצרים. ועליה נאמר "וזה לך האות... בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". מטרת יציאת מצרים היא בשביל תעבדון את האלוקים. הקב"ה גאל אותנו ממצרים וקנה אותנו לו לעבדים. הגויים ימשיכו בעמלם ואנו בעמלנו ומי שלא מקיים את תפקידו בעולם עליו נאמרו דברי רש"י בסוף הפרשה, ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה.
בספירת העומר אנו סופרים את הימים שכבר עברו כי אנו אמורים להתכונן ולהתקדם לקראת מתן תורה ובכל יום שאנו סופרים כמה כבר עבר, יש לנו הזדמנות לשאול את עצמנו "ומה עשית בימים אלו" אם נבין את משמעות היותנו משועבדים לה' ולתורתו, הרי שהתקדמנו הרבה. 

יום חמישי, 22 במרץ 2012

פרשת ויקרא - אתם קרויים אדם


"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". המילה אדם לכאורה מיותרת. כי אם התורה רוצה ללמדנו דיני קורבנות, מספיק היה לכתוב, איש כי יקריב (שפתי חכמים), או, כי תקריבו קרבן לה' (כלי יקר).
על שאלה זו כבר עמד רש"י (ע"פ השפתי חכמים) וענה, מה אדם הראשון לא הביא מהגזל כי הכל היה שלו, כך גם אתה אל תביא קרבן מן הגזל.
הכלי יקר עמד גם הוא על שאלה זו, וביאר גם הוא את המילה אדם כמו אדם הראשון, אך מכיוון אחר. כמו אדם הראשון שהביא קרבן מעצמו ולא כמו הבל שהביא רק אחרי שראה את קין מביא, כך גם כשאתה מביא קרבן יהיה כאילו אתה הראשון בעולם שמביא קרבן.
הבאת קרבן היא דרך להתקרב לקב"ה. ובחטאת ואשם, היא בקשת סליחה ומחילה מהקב"ה על חטא שחטאנו. כשמביאים קרבן חטאת, צריך להרגיש בכל מה שעושים לכבש כך היה צריך לעשות לי. כאשר אנו מביאים קרבן בגלל שככה עושים כדי לכפר על חטא, אנו עלולים לאבד את עיקר המטרה והעבודה בהבאת הקרבן. לכן התורה מדמה את הבאת הקרבן לקרבנו של אדם הראשון, שיהיה כמביא מעצמו עם כל הרצון והמחשבה העצמית להתקרב ו/או לתקן את עשר עשה.
זה בעצם גם הבעיה של קיום מצות כמצות אנשים מלומדה. המצוות ניתנו כדי להתקרב לקב"ה וכשאנו עושים אותם מתוך הרגל, כי ככה כולם עושים, כי ככה גדלנו והורגלנו, ללא מחשבה על מה ומה אנו עושים, אנו מאבדים את מטרת קיום המצוות.
וכאן אנו לומדים מושג חדש במהות האדם.
בעלי החיים מחולקים לאלו שחיים בעדר ולאלו שהם חיות בודדות. האדם חיה חברתית, חי בתוך הקהילה, בתוך העם, הוא חלק משלם, אבל הוא אדם לעצמו. ולהיות אדם המעורב עם הבריות שחי בתוך עמו ובכל זאת שהסביבה לא תשפיע עליו, לא רק לרעה אלא גם לטובה, שכל מעשיו יהיו מפנימיותו ולא כתוצאה מסביבתו, לכך צריך להיות אדם.
אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם (יבמות ס"א). רק מי שמורכב לא רק מגוף ונפש, אלא גם נשמה בו שהיא חלק אלו-ה ממעל, יכול להיקרא אדם. וכדי להיות אדם צריך להזין את הנשמה במזון הראוי לה – לימוד תורה, קיום מצוות ומעשים טובים. רק מי שחי על פי התורה, מי שמחפש לברר מה חובתו בעולמו הוא זה הנקרא אדם.

מדברי רש"י אנו לומדים דבר נוסף. רש"י מדמה את המביא קרבן לאדם הראשון לעניין הבאה מהגזול. איך אפשר להשוות אותנו למי שהכל שלו? והתשובה היא כן. כשאדם יודע שהוא מקבל את כל הנצרך לו מהקב"ה ומה שלא קיבל, לא רק שאינו שלו, אלא לא נצרך לו. הרי הוא כאילו, מה שיש לו זה מה שיש בעולם ומה שאין לו פשוט לא קיים וממילא פשוט שלא יביא מהגזל. הדרישה מאתנו היא להגיע למצב שנראה גבוה יותר ממצבו של אדם הראשון, שאף שיש דברים בעולם שאינם שלי, אני חי ומרגיש כמי שכל מה שיש בעולם זה מה שיש לו. 

פרשת ויקרא, עבודת הקרבנות - קירבה בדרך של עבודה


פרשת השבוע פותחת את ספר ויקרא הנקרא תורת כהנים. זה הספר של עבודת הכהנים במשכן ובביהמ"ק – עבודת הקורבנות.
הרש"ר הירש בתחילת הפרשה נותן לנו מבט על מהות ומשמעות הקרבנות. קרבן מלשון קירבה. אחת הדרכים להתקרב לזולת היא על ידי נתינת מתנה. נתינת מתנה היא לא בהכרח השלמת חסר אצל השני אלא יותר נתינה ממני. השני רואה שאני נותן לו משלי הוא שמח, הוא רואה שאני רוצה בקרבתו וממילא נוצרת קירבה הדדית. יש אמנם כאלו שמודדים את המתנה בערכה הכספי אבל רוב בני האדם מחפשים את הכוונה ואת הלב שמאחורי המתנה. לעיתים מתנה זולה עם מכתב ברכה מהלב שווה הרבה יותר ממתנה יקרה ומיוחדת. כך זה גם בהקרבת הקורבנות. הקב"ה לא צריך את הקרבן כדי למלא חסר כל שהוא אצלו, הוא לא צריך את הבשר והדם העולים על המזבח וגם לא את הסולת של המנחה או את היין של הנסכים. מהות הקרבן היא שאנחנו ניתן משלנו וכך נתקרב לה'.
ייתכן שלכן ספר ויקרא נפתח דוקא בקורבן נדבה כי למרות שישנם קורבנות חובה וקרבנות לכפרה אבל מהקרבן הראשון קרבן תודה נלמד על שאר הקורבנות. המטרה היא ההתקרבות לקב"ה. אם זה כשאנו מתנדבים מעצמו להביא קרבן נדבה ואם זה כשאנו מחויבים להביא קרבן על חטא שחטאנו, גם כאן המטרה היא התקרבות לה'. הבאת הקרבן, שחיטתו, זריקת הדם והאימורים, הכל כדי להכניס בליבו של אדם את ההכרה שזה מה שהיה צריך לעשות לו בעצם, כמו שכותב החינוך בפרשת תרומה, אבל הקב"ה ברוב רחמיו מאפשר לנו להביא קרבן לכפר על חטאנו ואז מתמלא החוטא רצון עז להתקרב אליו. לכן גם לא נמצא בכל מעשה הקרבנות את השם אלוקים אלא רק שם הוי-ה כי קבלת הקרבן היא כולה רחמים.
ובהמשך הפרשה נראה כמו שראינו במלאכת המשכן, הוראות מדויקות לגבי כל קרבן. אם זה בהמה או עוף או אפי' מנחה הכל חייב להיות מדויק עד לפרטי פרטים. ולמה? כי הקרבת הקורבנות בביהמ"ק נקראת עבודה. עבודת המקדש, עבודת הקורבנות. כדי ללמד אותנו, שנכון, קרבן זה קרבה שלי כדי להתקרב לקב"ה אבל בצורה של עבודה בצורה שאותה קבע ה'. לא יכול לבא אדם ולהגיד אני מתקרב לקב"ה בדרך אחרת, זה לא עובד. נכון שרחמנא ליבא בעי וזה עיקר העבודה אבל אנו לא ממציאים שום דבר מעצמנו כמו שדיברנו בפרשת תרומה על בניית המשכן.
ומה קורה מאז שבעוונותינו חרב מקדשנו ואחד משלושה עמודים עליהם עומד העולם – עמוד העבודה, הסתלק מאיתנו? איך נתקרב עכשיו לה'? מלמדים אותנו חז"ל כי עמוד העבודה הוחלף מעבודת הקרבנות לעבודת התפילה. כי זה בדיוק אותו רעיון, התקרבות לקב"ה על ידי התפילה מעומק הלב אנו מתקרבים לה'. וגם כאן עבודה! "איזו היא עבודה שבלב זו תפילה". נכון הרצון הוא להתקרב לקב"ה אבל זה עבודה ויש לה כללים ברורים, איך מתפללים! איפה מתפללים! תפילה זה לא סימון V ברשימת המטלות להיום. התפללנו שלוש תפילות, יצאנו ידי חובתנו. תפילה זה התקרבות לקב"ה והיא צריכה להיראות ככה. היא צריכה להיות כאדם שבאמת רוצה להתקרב למלכו. נדמיין לעצמנו אדם שמוזמן לראיון אצל נשיא ארה"ב ובאמצע השיחה חבירו פונה אליו בשאלה כל שהיא, והוא עונה לו! או כשהוא נזכר במשהו "מאד חשוב" ופונה לחבירו הנמצא לצידו ומשוחח איתו על כך. הטלפון הנייד מצלצל! ולגודל הבושה, הוא עוד מוסיף חטא על פשע ובאמצע השיחה הוא מסתכל מי המתקשר. ואם נראה אותו גם עונה ואומר נו...נו.. אה... אהה...!
על אחת כמה וכמה כשאנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. יש לנו שלוש פעמים ביום פגישה אישית עם מלכו של עולם ובה אנחנו יכולים להתקרב אליו ובנוסף בונוס – אפשר לבקש כל העולה על ליבנו. האם נבזה את מלכנו בהתנהגות לא נאותה בזמן הפגישה? האם לא ננצל את הזמן הזה להתקרבות לה' ולבקש באמת על הכל?

אנחנו נמצאים כבר בתחילת חודש ניסן ומעניין שהמצווה הראשונה שנצטוו כל ישראל - אחרי מצוות קידוש החודש שמסורה לב"ד, היא מצוות קרבן פסח. כי זה ההכנה הראויה לגאולה. להקריב קרבן לה' להראות את הרצון להתקרבות. לקחת שה שהוא האליל של המצרים, לשמר אותו לעיניהם ולהראות שיצאנו מהעבדות, יצאנו מהשעבוד למצרים ולאליליה ועכשיו אנו רוצים להתקרב לקב"ה. וזו עבודת הפסח בכלל וליל הסדר בפרט, לפתח את האמונה בקב"ה ואת הרצון להתקרב אליו.

יום רביעי, 22 בפברואר 2012

פרשת תרומה


פרשת תרומה עוסקת בתכנית בניית המשכן וכליו. הקב"ה נותן למשה הוראות ברורות ותכנית מדויקת של כל פרט ופרט. ההוראות יורדות לפרטים הכי קטנים של בניית המשכן ושל כלי המשכן ובפרשה הבאה גם של בגדי הכהנים.
פשוט הדבר שכשבונים בית שיהיה מקום להשראת השכינה, נעשה זאת לפחות כמו שאנו בונים בית לעצמנו - ארכיטקט, מהנדס, מעצב פנים. בניגוד לבית פרטי שם אנו יכולים לשנות מהתכניות ולחרוג פה ושם, כשהקב"ה מצווה לבנות לו משכן כדי שישכון בתוכו, הדבר אמור להתבצע לפי התכנית עד לפרטים הכי קטנים. כמות היריעות, אורכן ורוחבן ואפי' מספר הלולאות המחברות בין יריעה ליריעה. אותו הדבר בקרשים ובשאר חלקי המשכן. אמנם איננו יודעים מה משמעות הכמויות והמידות המדויקות האלו, אבל ודאי שיש בזה ענינים נשגבים על פי תורת הסוד.

ובדרך הפשט אנחנו יכולים ללמוד מכך דבר נוסף:

המדרש מספר ש"בשעה שאמר הקב"ה למשה 'עשה לי משכן', התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים, והוא אומר עשה לי משכן?" והתשובה לזה במדרש אחר -  "אמרו לפניו, רבש"ע, מלכי גויים יש להם אהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת תכסיסי מלוכה... ואתה הוא מלכנו... לא יהיו לפניך תכסיסי מלוכה? אמר להם: בני, אתם בשר ודם צריכים לזה אני איני צריך" אם אתם בכ"ז רוצים אז "עשו מה שאתם חפצים, אלא, עשו אותו כאשר אני מצוה אתכם".

אומר להם הקב"ה אתם רוצים לעבוד אותי? אתם רוצים לכבד אותי? בבקשה, אבל כמו שאני אצווה אתכם! לא תעשו שום דבר על דעת עצמכם.

ואולי זאת כוונת התורה – המשכן הוא רק דוגמא. בעבודת ה' כמו בבניית המשכן, גם כשאתה בטוח שאתה יודע איך צריך לעשות ואיך צריך להיות, עדיין תעשה לפי הציווי ולא תסמוך על הבנתך.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אומר על זה האלשיך "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם".  הקב"ה מבקש מכל אחד מישראל לעשות בליבו משכן לשכינה. ואם השראת שכינה זו  נרמזה בציווי על בניית המשכן הרי שהמשכן בלב האדם צריך להיות כמשכן שנבנה במדבר. כמו כן, עשייתו צריכה להיות כמו העשייה המקורית. הכל צריך להיות על פי התורה שבכתב ועל פי התורה שבעל פה. יכול אדם להגיד, הדרך שלי להשרות את השכינה בליבי היא בצורה כזו או בצורה אחרת. מלמדת אותנו התורה, יש דרך אחת והיא הכתובה בתורה שבכתב והמסורה לנו בתורה שבעל פה על ידי רבותינו.
תפקידנו בעולם הוא להרבות כבוד שמים. אי אפשר לעשות זאת בדרך אחרת מהדרך המסורה לנו. גם אם נראה לנו שאנו מבינים ואולי אפי' מבינים יותר (בלי להיכנס לשאלה האם באמת מבינים יותר), בכל מקרה כבוד שמים ניתן להרבות רק על פי התורה. התורה שבכתב והתורה שבע"פ – זאת שמועברת לנו מדור לדור – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים......." עד דורנו אנו על ידי רבותינו.