פרשת בשלח - ניסי יציאת מצרים כניסיון ומבחן האמונה

"ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". הקב"ה מוציא את בני ישראל ממצרים בדרך אל הארץ המובטחת ולפניו שני דרכים, אחת קצרה ואחת ארוכה. הקב"ה לוקח אותם בדרך הארוכה. למה? יש חשש שהפלשתים ינסו לעכב בעדם ומצרים עדיין קרובה. וייתכן שמפחד המלחמה ירצו לחזור למצרים. יעויין ברש"י וברמב"ן.

שבוע לאחר מכן, המצרים רודפים מאחריהם, הים לפניהם, המדבר וחיות רעות מצידם, לכאורה עבדה תקווה. מה מצופה מעם שרק שבוע קודם יצא בראש מורם מארץ מצרים, הארץ ממנה לא ברח עבד מעולם? לפנות אל ה' ולבקש שיצילם גם הפעם. ומה הם עושים? "ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. והפסוק הבא ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר..." ועומד הרמב"ן על הסתירה בין הפסוקים, צועקים אל ה' או באים בטרוניות אל משה. ואומר הרמב"ן שהיו כתות בעם ישראל חלקם צועקים אל ה' וחלקם מכחשים בנביאו ובועטים בישועה. אונקלוס לעומתו, מפרש את הכל בעניין של תרעומת. גם אל ה' לא התפללו אלא צעקו".

שלוש שבועות מאוחר יותר, חודש לאחר שיצאו ממצרים בחמשה עשר יום לחודש השני, שוב וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון. ומה הפעם, רעבים! נגמרו המצות שלקחו איתם ממצרים ואין לחם. והפעם לא רק חלק מהעם – העדה – מתלונן, הפעם כל עדת בני ישראל, "כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב".

מה קורה פה? אחרי שנה של ניסים שלא נראו מעולם, של מכות נוראיות שהכריעו את המצרים. שנה של קורס ארוך בהכרת ה' וגבורתו. ומיד רק יראו מלחמה וירצו לחזור למצרים? המצרים רודפים אחריהם והם מול הים, מיד ויראו! מיד לקחתנו למות במדבר? היכן כל מה שלמדו על גדלותו של ה', על אהבתו אליהם ועל רצונו להצילם ולקחתם לו לעם?

ושוב כרגיל, אין אנחנו מתיימרים להבין את חטאם של דור דעה. אנו רק מנסים ללמוד את מה שניתן ללמוד לגבינו ממה שמספרת התורה.

בפרשה הקודמת עמדנו על הצורך בשנה ארוכה  של לימוד קשה ומכאיב על מציאות ה' לפרעה ולמצרים. בפרשה זו התורה מלמדת אותנו פרק נוסף בעבודת האמונה. גם היהודי המאמין שחווה על בשרו את כל אותם ניסים, עדיין צריך להמשיך ולהתחזק באמונה, כי אחרת, כל רוח מצויה או שאינה מצויה, תניד אותו מאמונתו.

הקב"ה יכל לקחתם דרך שלושת ימים דרך ארץ פלשתים ולנצח את מלחמותיהם כמו שעשה לאחר ארבעים שנה בכניסתם לארץ. אבל זה עדיין מוקדם, הם עדיין לא הוכיחו את עצמם בנסיונות האם אמונתם מספיק חזקה.

הקב"ה יכל לבקוע להם את הים עוד בטרם יתקרבו המצרים ולא להעמיד אותם במצב של פחד מוות. אבל הקב"ה רצה להעמידם בנסיון וללמדם, אתם עדיין לא מוכנים ויש לכם עוד על מה לעבוד. ולאחר שבאמת פונים אליו ומוסרים את נפשם ונכנסים לים אחרי נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אחרי שהוכיחו שאמונתם בה' חזקה, אז בקע להם ה' את הים.

  

והפרשה השלישית, פרשת המן. גם כאן יכל הקב"ה להוריד להם את המן בטרם כלו המצות שהוציאו ממצרים, בטרם רעבו ללחם. אבל גם כאן נסיון! נכון הוכחתם את אמונתכם ובטחונכם בה' בשעת צרה, בשעת סכנה. אבל מה קורה כשזה מגיע לפרנסה, האם גם כאן אתם סומכים על הקב"ה או שכאן אתם סומכים רק על עצמכם. ואם בים רק חלק מהעם לא עמדו בנסיון, הרי שכאן בנסיון של דאגות הפרנסה, נפלו כל עדת בני ישראל.

התורה מספרת לנו את כל זה ללמדנו כמה קשה עבודת האמונה, עד כמה היא לא באה בקלות ועד כמה אנחנו צריכים לעבוד ולחזור ולעבוד. להעמיד מול עינינו את אותה צנצנת המן שנגנזה. עד שנגיע לאמונה שלימה ואמיתית בבורא עולם. אמונה שתעמוד לנו בשעת קשיי פרנסה, בריאות וכדו'.

מקובלת הסגולה לקרוא פרשת במן ביום שלישי בשבת פרשת בשלח. ברור לי שאין הכוונה לקרוא! ובוודאי לא לתרום כסף לקופה כל שהיא כדי שחבורת תלמידי חכמים יקראו בשבילך את הפרשה. כוונת רבי מנחם מנדל מרימינוב הייתה, שזה זמן המסוגל ללמוד ולהפנים את המסר הטמון בפרשה זו. את המסר הטמון בצנצנת המן שנשתמרה לדורות עד שנגנזה. ההכרה שמי שהוריד לאבותינו את המן הוא לבדו המפרנס אותנו, והחיים על פי הכרה זו. זה הסגולה האמיתית לפרנסה טובה.

פרשת בא - גאולת מצרים בגלל דם פסח ודם מילה או כי בני בכורי ישראל

לפני מכת בכורות, המכה האחרונה שלאחריה יצאו בנ"י ממצרים, מצווה אותם הקב"ה לקחת שה שהוא גם  אלוהי מצרים ולהקריבו לה'. בשונה מקרבן פסח אותו יקריבו לדורות, כאן נצטוו בציווי מיוחד, "דברו אל כל עדת ישראל לאמור, בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות.... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו...." (שמות י"ב ג-ו). ובטעם מצווה זו לקחת את השה ארבעה ימים קודם הקרבתו, אומר רש"י, כיוון שהגיע זמן פרעון השבועה שנשבע לאברהם שיגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו,... נתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה. הסיבה לגאולה היא בגלל השבועה לאברהם אבל בלי מצוות לא תתכן הגאולה.

בפרשת שמות, בפעם הראשונה בה נגלה ה' אל משה בסנה ומצווהו ללכת למצרים ולהוציא משם את בני ישראל, אומר הקב"ה למשה, "ראה ראיתי את עני עמי .. ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו". הרי סיבה נוספת לגאולה. ומשה עונה לקב"ה "וכי הוציא את בני ישראל" ומפרש רש"י מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים. נכון הם סובלים והגיע הזמן לגאול אותם, אבל זכות צריך. אומר לו הקב"ה, "וזה לך האות... בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". מה הוא האות, אומר רש"י "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים". הזכות היא קבלת את התורה על הר סיני לאחר יציאתם.

ובהמשך אותה פרשה, הקב"ה אומר למשה לאמר לפרעה "כה אמר ה' בני בכורי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, ..אנכי הורג את בנך בכורך". הסיבה לגאולה כי עם ישראל הם בנו בכורו של ה'. הסיבה למכות שבשיאם מכת בכורות, כי אם בנו של ה' לא מתעסקים. אומר הקב"ה לפרעה על ידי משה, לא מצאת עם מי להתעסק, רק אם הבן שלי? "הנני הורג את בנך בכורך".

מצד אחד אנחנו רואים את הרצון לגאול. בגלל השבועה, בגלל בני בכורי, בגלל צער הגלות. ומצד שני, צריך זכויות. זכות קבלת התורה וכהכנה לזה זכות שתי מצוות לא פשוטות המלוות במסירות נפש.

כי אהבת הקב"ה לעמו היא אהבה לבנו בכורו. מה זה בכור? רש"י על הפסוק בני בכורי ישראל, כותב, בני בכורי – לשון גדולה. מה היא אותה גדולה של בן בכור.

עדיין בחומש שמות, בפרשת כי תשא, בציווי על פדיון הבן, על הפסוק "כל בכור בניך תפדה" (ל"ד כ'), אומר רבינו בחיי, " מי שזוכה שהוא בכור, מעלה גדולה היא לו. ..... ואע"פ שאין העבודה בהם, יש להם מעלה מצד שהם בכורות". ומה אומרת מעלה זו? ממשיך רבינו בחיי, "ויצטרך הבכור שיחזיק בתורה וביראת שמים יותר משאר בני אדם מצד המעלה שבו שהוא בכור".

מה עושה אותנו ל"בני בכורי ישראל"? העיסוק בתורה וביראת שמים. אל תתעסק איתו, עם הבן הבכור הזה! למה? כי הוא יקבל את התורה על הר סיני, כי הוא יחזיק בתורה וביראת שמים מצד מעלתו.

התורה היא לא נספח לעם ישראל. התורה היא גם לא תוספת מעלה בעם ישראל. התורה היא המהות, הבסיס והקיום של עם ישראל. קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא.

 אנחנו מבקשים כל יום בברכת אהבה רבה, "אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו ותן בליבנו בינה, להבין ולהשכיל. לשמוע ללמוד וללמד..." מתי מבקשים רחמים? כשאנחנו לא יכולים יותר, כשלא יכולים בלי מה שאנחנו מבקשים. בלי תורה אנחנו לא יכולים לחיות, אין לנו קיום, אז "המרחם רחם עלינו".

וגם בהמשך "לשמור ולעשות ולקיים...!" לא מדובר רק על שמירת מצוות, מדובר על קיום התורה. מה זה קיום התורה?

על המשנה באבות פרק ד' משנה ט' "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" אומר הברטנורא, "כל העוסק בתורה". לשמור זה מצוות לא תעשה, לעשות זה מצוות עשה. מה זה לקיים? לקיים זה להעמיד. לתת קיום לתורה, להעמידה לאורך ימים. איך עושים את זה? לימוד! לימוד התורה הוא קיומה.

"והערב נא ה' אלוקינו" אנחנו מבקשים כל יום בברכת התורה. מי שלא אוהב שוקולד, לא מבקש לאהוב שוקולד. מי שלא אוהב ללמוד מתמטיקה, לא מבקש לאהוב ללמוד מטמטיקה. אבל מי שלא אוהב ללמוד תורה, כן מבקש לאהוב. וגם מי שאוהב מבקש לאהוב יותר. כי היא חיינו ואי אפשר לוותר על החיים ואי אפשר לא להנות מהחיים.

פרשת שמות – וישמע אלוקים

ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים... וישמע אלוקים את נאקתם... (שמות ב' כג-כד)

בני ישראל קיוו כל הזמן שהנה ימות מלך מצרים, יתחלף השליט ואז יהיה יותר טוב, יוקל מעליהם השעבוד. כשראו שגם לאחר מותו, כשקם מלך חדש, עדיין השעבוד בתוקפו והמצב לא רק שלא מוטב אלא להפך נהיה יותר גרוע. אז ותעל שוועתם אל האלוקים. ומיד וישמע אלוקים את נאקתם.

הקב"ה יודע את מצבם של ישראל בכל רגע ורגע מאותם מאתים ועשר שנים קשות. הוא יודע על כל צער ומכאוב של כל יהודי ויהודי. בבחינת עמו אנכי בצרה, קלני מראשי, קלני מזרועי. ובכל זאת כל זמן שיש לבני ישראל תקווה כל שהיא של פתרון בדרכים ארציות, הרי שאין הקב"ה מתערב ונותן להם להתנהל בדרך זו. רק כאשר התחלף השלטון ועדיין עולם כמנהגו נוהג, כאשר ראו שאפסו כל הסיכויים, כאשר נזכרו לפנות על ה' ולשים בה' מבטחם, מיד וישמע את נאקתם.

מספרים שכשחלה הכתב סופר בעודו ילד בן 8 ונטה למות, שאלו כמובן ברופאים הכי טובים וניסו את כל האפשרויות הרפואיות, עד שהרופאים הרימו ידיים ואמרו שאין מה לעשות. כשאמרו זאת לאביו החתם סופר, הסתגר בחדרו ולאחר זמן יצא ואמר שהוסיפו לו עוד חמישים שנה. ואכן כך היה, הכתב סופר נפתר בגיל חמישים ושמונה. כששאלו את החתם סופר למה חיכה עד עכשיו? ענה החתם סופר שבדרך שאדם נוהג כאן, כך נוהגים איתו בשמיים. כל זמן שיש תקווה ואנו סומכים על הרופאים שירפאו את החולה, משמים מוסרים את החולה בידיהם של הרופאים ונוהגים בו מנהגי הטבע. כאשר הבן אדם מפסיק לסמוך על הרופאים ונשאר עם הברירה האחרונה, שזה לסמוך על רופא כל בשר, אז גם ההנהגה בשמים מתחלפת וניתן לפעול.

ודברים אלו מבוססים על דברי הרמב"ן בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו י"א. עיי"ש) שמנציח לדורות את השאלה המפורסמת "מה לרופא בבית ירא ה'" ובלשונו "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'". ומבסס את דבריו על מאמר חז"ל (ברכות ס') "שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרי הטבעים".

הרמב"ן גם הוא אומר את אותם דברים. הקב"ה הוא הרופא חולים! ובשביל אותם "שנוהגים ברפואות והם לא מעדת ה' שחלקם בחיים" כלשונו, הנהיג מהלך של רפואה על ידי רופאים בעולם. ומי שבוחר ללכת לרופאים, הקב"ה מנהיג אותה בהנהגה זו של רפואה על ידי רופאים. וכאשר פונה מעם הרופאים ופונה לקב"ה - וחידש החתם סופר שגם עם זה מחוסר ברירה, כי אין רפואה בדרכי הרפואה - אז חוזרת ההנהגה המקורית של ה' רופא חולים. וכמו שמסיים הרמב"ן שם "וברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

חשוב לזכור זאת כדי שגם אם אנו לא בדרגה זו ואנו כן דורשים ברופאים וכן עושים השתדלות בכל עניננו, כפי שמורה לנו ההלכה, עדיין צריך לזכור תמיד שזה השתדלות בלבד, אבל הכל מאתו יתברך.

יש סיפורים רבים על אנשים שכשהלכו לרופא, בטרם נכנסו לרופא ברכו שהכל על כוס מים או משהו אחר, כדי להזכיר לעצמם שגם אם אני נכנס עכשיו לרופא, הכל נהיה בדברו של בורא עולם.

ואין הדברים אמורים רק ברפואה, אלא בכל דבר שאנו רוצים וצריכים. בפרנסה, בהצלחה בלימודים,  בנחת מהילדים ועוד ועוד. גם אם אנו עושים את ההשתדלות וגם אם נראה על פניו שהצלחתנו תלויה במאמצנו או ברצונם הטוב של אחרים וכדו',  נזכיר לעצמנו תמיד שהכל אבל הכל נהיה בדברו. ואז נזכה ל"וישמע אלוקים".

פרשת וישב - חנוכה

"וישמע ראובן ויצילהו מידם. ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה.... למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" (ל"ז כא"-כ"ב) אומר רש"י "למען הציל אותו מידם – רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו".

האחים מתנכלים על יוסף להמיתו. להרוג אותו ולהשליך את גופתו לאחד הבורות. אומר להם ראובן, למה שאנחנו נשפוך את דמו, נשליך אותו חי לבור והוא ימות מאיליו. לכאו' לא רק שותף לפשע, אלא מנקה את המצפון של כולם. בשביל זה צריך את עדותה של רוח הקודש  שכל כוונתו הייתה לחזור לאחר שהאחים ילכו, להוציאו מהבור ולהשיבו אל אביו.

המדרש אומר על פרשה זו, אם היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', היה טוענו על כתפו ומוליכו אצל אביו.

והדברים צריכים ביאור, בשביל זה ראובן רוצה להציל את יוסף, בשביל שיכתבו עליו? זה מה שראובן מחפש, זה מה שהוא צריך, קצת פרסום?

נראה שראובן לא העריך מספיק את חשיבות מעשהו. וזה מה שאומרים לנו חז"ל, אם היה ראובן יודע עד כמה מעשה זה חשוב בשמים - והפרסום והכתיבה לדורות רק ממחישה לנו ולו את עצמת המעשה - הרי שהיה משקיע בזה הרבה יותר ונותן את כל כולו לדבר.ומעשי אבות סימן לבנים ולכך נכתבו בתורה כדי שנלמד מהם. כמה דברים אדם לא עושה או עושה בצורה של לצאת ידי חובה, רק בגלל שהוא לא מעריך את חשיבות מעשיו. אם אדם היה יודע כמה חשובה שעת לימוד שלו לפני הקב"ה, הרי שהיה משקיע את כל נשמתו בה, ולא רק כדי לסמן V במשבצת של קבעתי עיתים לתורה. היה מוסיף עוד שעה, היה משתדל לנצל רגעים פנויים ללימוד. עם אדם היה חושב כמה נחשבת תפילתו לפני הקב"ה עד כדי שמעדיפה על פני שבחן של המלאכים לפניו, הרי שכל תפילתו היתה נראית אחרת, הרי שעמידתו בבית הכנסת היתה נראית אחרת. וזה גדלות האדם. שהאדם יכיר את ערך עצמו, יכיר בערך מעשיו ואז מעשיו וכל חייו ייראו אחרת.

ואם נרצה להעמיק יותר, נראה שראובן עומד לבדו מול האחים שמסכימים כולם להרוג את יוסף, כאשר לפי דעתם הם עושים זאת על פי דין. ראובן מוצא את עצמו כדעת יחיד ואינו יכול ואולי גם לא רוצה לצאת כנגדם, כי אולי בכל זאת הם צודקים. ולכן, יעשה את מעשיו, אבל בסתר לאחר לכתם. אם היה יודע ראובן שהתורה תעיד עליו כי הקב"ה מסכים על ידו, הרי שהיה יוצא נגדם בעוז ובגאון ומוליכו על כתפיו חזרה לאביו.

ופה אנו מגיעים לימי החנוכה. אנו רגילים להזכיר את גבורתם ומסירות נפשם של המכבים בני חשמונאי שהעזו ויצאו לבדם מעטים וחלשים מול עוצמתה של יוון האדירה בעלת הצבא הגדול והחזק בעולם. מסירות נפש עצומה, אך למי שהגיע לדרגות גבוהות בבטחון, הדברים פשוטים. אבל יש כאן מסירות נפש נוספת שאולי גדולה יותר, העוז והכח לצאת נגד אחיהם, נגד רוב העם שבחרו לאמץ את תרבות יוון. אולי בכל זאת הם צודקים, אולי צריך ללכת בדרכי נועם, אולי אם נצטרף אליהם אז נקרב אותם ונעצור את ההתדרדרות מבפנים. ומתתיהו ובניו, יודעים שהצדק איתם, דרכם ברורה לפניהם והם יודעים מה נחשב בשמים. והם יוצאים ונלחמים לא רק ביוונים ובתרבותם אלא גם ובעיקר במתיוונים ובדעת הקהל הישראלית באותה תקופה.

וזה מה שאנחנו צריכים לקחת איתנו מפרשה זו ומימים גדולים אלו. לא להסחף אחרי החברה גם אם הם אחים שלנו וגם אם היא חברה חרדית. לעמוד על שלנו בלא להגרר אל אותה תרבות שהשאירה לנו יוון למרות הנצחון הגדול עליה. אם אנחנו רוצים להרבות בלימוד תורה, לגדול ביראת שמים, להוסיף בקיום המצוות, להיות מוסיף והולך. אל לנו להסתכל על הסובב אותנו, אלא להתמקד במה שאנחנו ובמה שאנחנו רוצים להיות. גם אם זה לא בדיוק מה שהחברים שלנו עושים, או מה שמקובל בסביבתנו.

וכדי לקבל מושגים  על מה זה לעשות מה שאתה חושב שצריך לעשות גם עם זה נגד דעתם של  חבריך ה"גדולים", אני ממליץ על קריאת הספר "גשר צר" של הסופר ר' דוד זריצקי, על הסבא מנוברדוק.

פרשת ויצא - ותלמוד תורה כנגד כולם

ותלמוד תורה כנגד כולם

יוצא לי לא פעם, לשוחח עם אברכים או גם בחורים, על דילמא שעומדת בפניהם בכל אזכרה או ברית שיש במשפחתם. ללכת או לא ללכת? הרי בדרך כלל זה לא יהיה בנץ החמה, אלא על חשבון שעות הלימוד בכולל. מה עם ביטול תורה שלי ושל החברותא? ומצד שני הם עלולים להיעלב, ומה עם כיבוד הורים? <בדרך כלל הבעיה כשזה אצל הצד השני, שהרי אנו לא ממש מכבדים הורים ואין לנו בעיה לומר להם מה שאנחנו רוצים. אבל מהשווער לא נעים. והשוויגער, בכלל עלולה להיפגע ועוד יהיה סכסוך משפחתי חלילה.> והדילמה נהיית יותר קשה כאשר יש בן או חתן שעובד. ממנו לא מצפים, הרי יש לו עבודה והוא לא יכול להיעדר ממנה מתי שנוח לו. ואם הוא עצמאי אז וודאי זה גם הפסד ממון. אבל מה עם התורה? מה, אני מעשרה בטלנים שנמצאים כדי להצטרף לכל דבר מצווה? האם "תורתו אומנותו" לא אומר שזה יהיה לפחות כמו עבודה? יש המכריעים לכאן ויש המכריעים לכאן. בדרך כלל לפי כמה המשפחה מוכנה לקבל את זה.

את דעתי אין צורך לפרט. כל מי שקרא קצת מהדברים שאני כותב, השקפתי ברורה לו. אבל השבוע מצאתי שפרשיות השבוע העוסקות ביעקב אבינו, מדברות בדיוק על זה.

פרשת תולדות מסיימת בהוראתם של יצחק ורבקה ליעקב ללכת לחרן. עיון ברש"י על הפסוק האחרון בפרשה, שקשור בכלל לחתונתו של עשו עם ביתו של ישמעאל, שהייתה גם אחות נביות, מגלה לנו כמה שנים נעדר יעקב מבית הוריו. ולפי חשבון זה מול חשבון השנים שהיה בבית לבן, יוצא שחסרים ארבע עשרה שנה בהם היה בישיבתם של שם ועבר.

בפרשיות הבאות נלמד שיעקב נענש בעשרים ושתיים שנה בהם בנו יוסף נעלם, כנגד אותם עשרים ושתים שנה בהן היה בבית לבן ולא כיבד את הוריו. נכון הוא הלך לשם במצוותם אבל בכל זאת, באותם שנים הוא היה רחוק מהם ולא כיבדם. (צריך להבין למה זה לא נחשב, אבל זה בפעם אחרת). למה יעקב לא נענש על אותם ארבע עשרה שנה שהיה בבית שם ועבר? אם נאמר שהיה נחת רוח להוריו מכך שהוא בישיבה, הרי גם שמחו בכך שהוא נמצא בחרן, כל אחד מטעמו הוא. אלא אומר רש"י, בזכות התורה. יעקב היה בישיבתם של שם ועבר כדי ללמוד תורה. זה שהלך במצוותם לחרן ולא היה יכול לכבדם זה בסדר אבל עדיין כיבוד אב ואם הוא לא קיים לכן נענש. בשנים שהיה יעקב בישיבה, "תלמוד תורה כנגד כולם", גם כנגד כיבוד אב ואם. לכן לא נענש על שנים אלו.

הכל תלוי בהבנה מה זה לימוד תורה. למה אני לומד?! למה אני נמצא בישיבה או בכולל?! יעקב איש תם יושב אוהלים. יושב אוהלים זה לא תשובה למה יעקב אבינו עושה. יושב אהלים זה המהות של יעקב. כי הם חיינו זה לא שיר נשמה, זה מציאות, התורה זה החיים שלו. לכן כשהוא בישיבה, כשהוא לומד תורה, אין שום דבר מלבד זה. גם אין  כיבוד אב ואם.

הדברים אמורים לא רק כלפי אלה שתורתם אומנותם, לאברכים בכולל ולבחורי ישיבה. אלא לכל מי שקובע עיתים לתורה. קביעות עיתים לתורה זה לא לימוד תורה. זה לעשות קביעות לתורה. בזמן הקבוע ללימוד אין שום דבר אחר. כל התכניות והעיסוקים יקבעו לפי הזמן הקבוע ללמוד התורה. מי שקשה לו הניסיון ורבים המפריעים, ימצא לו את השעות בהם זה יותר קל, בהם המפריעים עוד ישנים – בשעות הבוקר המוקדמות. או אולי דווקא בשעות מנוחת הצהריים. לא משנה הזמן כמו הרעיון. כשקביעות עיתים לתורה זה קביעות, אז זה מעין יושב אהלים.

פרשת תולדות כהכנה לחנוכה

נכנסנו לחודש כסלו ואנו מתקרבים לחג החנוכה. ושלושים יום קודם החג דורשים בהלכות החג, זה לא רק הלכות הדלקת הנרות ואמירת על הניסים, אלא גם ובעיקר לימוד הלקחים והמסרים שימים אלו מלמדים אותנו.

כולנו גדלנו על סיפורם של חנה ושבעת בניה (שדרך אגב לא הייתה בזמן שלוט היוונים אלא בזמן הרומאים. הסיפור שאנו מספרים על אנטיוכוס, היה עם אשה שקראו לה מרים וגם לה שבעה בנים שנהרגו כולם על קידוש שמו יתברך), סיפור מופלא של מסירות נפש מהבן הגדול עד הבן הקטן שמסרו עצמם להריגה ולא הסכימו להשתחוות לפסל וגם לא לעשות עצמם משתחווים. והסיפור חוזר על עצמו בגרסאות שונות לאורך כל ימי ההיסטוריה של עם ישראל, יהודים מסרו עצמם להריגה בצורות המיתה הכי קשות, אם זה שריפה וטביעה בימי מסעי הצלב, אם זה עינויים קשים במרתפי האינקוויזיציה ושריפה על המוקד בגלות ספרד. וכן הלאה לאורך הדורות.

וכאן עולה בליבי מידי פעם השאלה, האם גם אנחנו היינו עומדים בניסיון הזה? האם גם אנחנו היינו מוכנים ואפי' שמחים לעבור ייסורים כאלו ומיתות משונות כאלו למען קדושת שמו יתברך? והתשובה היא כן, כל אחד ואחד מאיתנו אם היו מכריחים אותו להמיר את דתו וכדו', היה מוסר את נפשו.

אבל יש מסירות נפש מסוג אחר. יש למות על קידוש ה' ויש לחיות על קידוש ה'. וגם את זה אנחנו מוצאים בתקופת שלטון יוון, השלטון שיותר משרצה הישגים מדיניים, רצה הישגים רוחניים. שרצה להשליט בעולם ובעיקר על עם ישראל את תרבות יוון. תרבות של טיפוח ופיתוח גוף האדם, תרבות של משחקי ספורט, תרבות של חכמה ומדע.  מי שמצטרף יזכה לכל העושר והתענוגות שהעולם הזה יכול להציע, מי שלא יצטרף יסבול מרדיפות, השפלות, גזירות כלכליות עינויים והריגה. ורוב העם בוחר בדרך הקלה, של התייוונות, של הצטרפות ל"קידמה", של "אין לי חלק באלוקי ישראל". מעטים אלו שנאחזים חזק בתורה ובמצוות עד שנאלצים לעזוב את בתיהם ולברוח לכפרים נידחים ואפי' לחיות במערות, לאכול שורשים ועשבים ולשתות מי גשמים דלוחים.

וגם זה נמשך לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל. עם אנחנו מסתכלים על גרוש ספרד, רוב העם בחר בגרוש ובלבד לא לעבור על דת. ורק חלק מהעם לא יכל לוותר על חיי השפע ובחר לחיות חיי "אנוסים" שגם זה כשלעצמו מסירות נפש.

ויש מסירות נפש וקידוש ה' של שמירה על צורת היהודי גם במצבים הכי קשים. כמו שהיה בימי השואה, בה יהודים שבמשך שנים של מחסור ורעב, של התעללויות ועבודת פרך, של ייסורים שאי אפשר לתאר. יש ביניהם המאבדים צלם אנוש, אך יש שגם במצבים הכי קשים כאשר אין כבר צורה של בן אדם, שומרים על צורה של יהודי, שומרים על צורה של בן תורה. כמו הסיפור על בחור ישיבה שלאחר חודשי רעב בהם כל המחשבות מתמקדות בדבר אחד – "לחם", רואה בלילה את אחד מחבריו לצריף מוציא מכיסו פרוסת לחם ומחביאה מתחת לראשו. והיצר משכנע אותו במשך כל הלילה בתירוצים של פיקוח נפש ובדמיונות של טעמה של פרוסה זו בפיו, לקחת את הפרוסה הזו. והבחור קם באמצע הלילה מתגנב למיטת חבירו, לוקח את הפרוסה ו.... שם אותה למראשותיו של האחראי על הצריף שגם הוא בחור ישיבה לשעבר. וכל זה, כמו שהוא מסביר אח"כ, כדי להשתיק את אותו יצר המטרידו. או כמו אותם בחורי ישיבה בגלות סיביר, שכדי לשמור על דמותם הטהורה, קיבלו על עצמם לא לבקש נדבות. ואחרי חודשים ארוכים של רעב כבד בהם החלום הכי מתוק הוא פרוסת לחם, מגיע ערב פסח וצריך לעשות ביעור חמץ. והרי כבר חודשים שלא ראו צורה של פירור חמץ ואיך יקיימו המצווה. ואז הם מחליטים שבשביל זה אפשר לבקש נדבות. ואכן כשמוצאים חתיכת לחם מקיימים בה מייד את מצוות ביעור חמץ, לא על ידי אכילה אלא בשריפה. וכפי תיאוריו המרטיטים של הסופר דוד זריצקי.

ואפשר לרדת עוד ברמה ולחשוב על חיים בצל קשיי פרנסה כמו שהיה באמריקה שיהודים שלא רצו לעבוד בשבת לא מצאו עבודה. וכמו שהיה בישראל בשנים הראשונות לפרוץ המדינה בה יהודים שרצו לשמור על יהדותם הטהורה נלקח מהם הפנקס האדום, נזרקו ממקום עבודתם ולא קיבלו את התנאים המינימליים לחיות. וגם זה מסירות נפש. גם זה נסיון קשה מאד.

ופה מתחזקת השאלה, איפה אנחנו בסיפור הזה? האם אנחנו נהיה מסוגלים לעמוד בנסיונות (שלא יהיו) או שחלילה....! זה לא קל למסור את הנפש למיתה כאשר יש גזירות שמד. גם אם הנפש מתקוממת והאדם מטבעו מוכן למסור את נפשו לדברים החשובים לו, קל זה לא! אבל יותר קשה זה לחיות חיים של מסירות נפש.

והשאלה צריכה לנקר במוחו של כל יהודי. כי גם אם לא יהיו יותר מצבים ונסיונות כאלו, את המצווה של "ואהבת את ה'... בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" אנחנו חייבים לקיים אם לא בפועל אז לפחות בכח, להיות בדרגה הזו.

וזה לא בא לבד ובטח לא בקלות. זה דורש השקעה ובנית החוסן הנפשי כשהחיים קלים וטובים. ואיך עושים את זה?

בפרשת השבוע אנו מתחילים בלימוד דרכו של יעקב אבינו ונמשיך בכך בפרשיות השבוע של השבועות הקרובים. ההתחלה היא "יעקב איש תם יושב אוהלים", מה הגדרתו של יעקב? יושב אהלים. יושב ספון באהלה של תורה, הרחק מכל עניני העולם הזה. ובהמשך " עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. יעקב בבית לבן, מקום הטומאה ועוה"ז, הוא אותו יעקב שגדל בביתו של יצחק ובישיבת שם ועבר. ולבסוף יוסף בן הזקונים שמתרגם אונקלוס "בר חכים" ומפרש רש"י שהעביר לו את כל תורתו שלמד אצל שם ועבר. יוסף גם הוא כיעקב מתגלגל מביתו למקומות עם נסיונות קשים ביותר, למצרים המדינה העשירה, המתקדמת, והטמאה ביותר שהייתה בעולם ההוא. ויעקב מכין אותו. ומה מסר יעקב ליוסף? תורה מיוחדת? אולי תורה עם דרך ארץ? לא ולא! "איש תם יושב אהלים"! את זה העביר יעקב ליוסף. כי זה הבסיס להיותנו יהודים בכל מצב. לימוד התורה והמוסר. סגירת דלת הבית בפני הרוחות הנושבות בחוץ ובפני אנשי השדה. שם באוהלם של שם ועבר, שם בהיכלי הישיבות, אנו בונים את אישיותנו, את חוזקנו ואת עוצמתנו. קונים לעצמנו את ההבחנה בין חיי עולם הזה לחיי עולם הבא. שם אנו מתחברים ומתקרבים לקב"ה.

ומי שהוא יושב אהלים כשהוא בחור בישיבה, מי שקונה לעצמו את כל זה. ובדרך אגב אף פעם לא מאוחר להתחיל וגם מי שהיה ועזב יכול תמיד לחזור כי להיות יושב אהלים זה לא האוהל הפיזי אלא אוהל רוחני. ומי שמקיף עצמו באהלה של תורה, מי שבונה את כל חייו סביב התורה, יהיה יושב אהלים בכל מקום בו יתגלגל במהלך חייו ויוכל לעמוד בכל הנסיונות שיעמדו לפניו. והאהל הזה יהיה איתו בכל מקום ובכל מצב בו הוא יהיה.

פרשת חיי שרה - "ואברהם זקן בא בימים" בא עם כל ימיו.

מסופר על יהודי שהגיע ללוויה בעיר פלונית. בהסתובבו בבית הקברות עיין במצבות והוא רואה להפתעתו שרוב הקבורים שם נפטרו צעירים. זה בן עשרים, זה בן עשרים ושתיים, וכן הלאה. הזקנים ביניהם היו בשנות השלושים כשמתו. לשאלתו האם זו עיר אוכלת יושביה או אולי הייתה איזו מגיפה בעיר, הסביר לו אחד הנוכחים מבני העיר. האדם הזה שקבור פה היה בן תשעים ושלוש במותו, אך בעירנו אנו סופרים רק את הזמנים שראויים לסופרם, רק את הזמן בו מילא הנפתר את חייו בתוכן רוחני, רק את הזמן בו הוא גדל באמת. ולפי ספירה זו אכן הנפתר היה רק בן עשרים וחמש.

זו כוונת הכתוב בא בימים, אברהם חי את כל חייו בשלמותם, לא בזבז אף דקה מימי חייו.

ואת המאזן הזה צריכים לעשות כל הזמן לא לחכות ליום המיתה. מסופר על החפץ חיים שבכה על עשר דקות שלא ידע מה עשה בהם. זה בא בימים – כל ימיו ספורים ומדודים ועם כולם הוא בא לבית עולמו.

הפרשה מתחילה ב"ויהיו חיי שרה" ומיד "ותמת שרה". כי בשעת המיתה, אז נמדד איך היו חייך. הרבה פעמים אנחנו משתתפים בלוויות, שומעים הספדים, ואז עולה המחשבה מה יגידו עלי? ואין הכוונה שבשביל זה לעשות, כמו שיש כאלה שכל חייהם מכינים את ספר הזכרון שיכתבו עליהם לאחר מותם. אבל זה בעצם משקף, מה שיגידו עלי זה בעצם מה שאני, במקרה הטוב.

יש כאלו שיגידו עליהם "היה מסור לעבודתו" או אפי' יכתבו זאת על המצבה, האם זה מה שאנחנו, מסורים לעבודה? זה מה שעשינו כל ימינו. זה מתאים למצבה המפורסמת על גדות הירדן שעליה נכתב "קבר שמעון הצדיק! מסירותו בעבודה הובילה אותנו בדרך" רק שאותו צדיק מה לעשות היה סוס! לסוס זה מתאים. אבל מה יהיה עלינו?

ומה עושים כדי שבאמת נבא עם קצת יותר? הרי הבן אדם צריך לישון, לאכול להתפרנס. כמה כבר נשאר לעבודת ה'?

אבל האמת שצריך את כל חיי העוה"ז, השאלה לַמה ולְמה אתה עושה את זה. ישנת בשביל ההנאה שבשינה, בזבזת שעות אלו מחייך. אכלת בשביל ההנאה שבאכילה, שוב בזבזת זמן זה. בילית את רוב זמנך בעבודה כדי לאסוף כסף שתוכל להנות בסוף ימיך או גם בחופשותיך, גם זמן זה אבד. אבל אם ישנת ואכלת ואפי' נפשת כדי לצבור כוחות, עבדת כדי שיהיה לך את כל מה שאתה צריך כדי לעבוד את ה', הרי שאתה לוקח אתך גם את כל הזמן הזה. 

הרמח"ל במסילת ישרים פרק י"ג מביא סתירה בין מה שאמרו חז"ל בירושלמי (נדרים פ"ט ה"א) שאדם צריך להימנע מלנדור נדרים כי "לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים". ועוד כתבו בקידושין סוף ה"ד שעתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול אף שהיה מותר והיה יכול. ומצד שני אמרו חז"ל בכתובות (קד) רבנו הקדוש (רבי), בשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו ואמר, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי. וכן אמרו ביבמות (כ') "קדש עצמך במותר לך" דהיינו לאסור על עצמו דברים המותרים. ועיין שם בביאורו את העניין.

ולפי דברינו, גם אם לא הגענו עדיין לדרגה של פרק זה במסילת ישרים, עדיין נוכל להנות מן העולם הזה ובכל זאת לא לאבד את הזמן הזה, אבל בתנאי שיש מטרה מאחורי זה.

וזה קשה! שכל מעשינו יהיו לשם שמים זה קשה. אבל לפחות את הזמן הפנוי שלנו ננצל לדברים נכונים וחשובים. מה נמצא אצלך ליד המיטה לקריאה לפני השינה? מהם הדברים שאיתם אתה ממלא את זמנך הפנוי, אם יש לך זמן כזה? מה הם השיחות להם אתה שותף במפגשים חברתיים מכל סוג שהוא?

ועוד יותר בזמן שאתה כן מקדיש לעבודת ה', בזמן שאתה מקדיש ללימוד תורה שיהיה נטו לימוד תורה. אדם שלומד שעה או שעתיים ביום לא יכול להרשות לעצמו שהשעה הזו תהיה עם חורים כי אז גם את זה אין לו.

בזמן שאתה מתפלל שיהיה נטו תפילה ולא עוד זמן לסדור ענייניך החשובים.

בזמן שאתה מקדיש לאשה, לילדים (גם זה עבודת ה'), שתהיה פנוי כולך אליהם ולא מחובר לאינפוזיה הסלולרית. וכן הלאה.

וכך גם אם לא נגיע עם כל ימינו, אבל לפחות נגדיל את השנים עמהם נגיע למעלה, ובדרך אגב נרוויח גם את מה שיהיה כתוב על המצבה שלנו.

פרשת נח - ויחל נח איש האדמה

כרגיל לפני שאנחנו ניגשים ללמוד את סיפורי התורה על הדורות הראשונים, עלינו לזכור ולהזכיר שאין לנו שום מושג והבנה בגדלותם ובחטאיהם. ואין לנו אלא ללמוד מלשון התורה מה שנוגע עלינו.

"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (ט' כ') פירש רש"י, "עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק בנטיעה אחרת.

הרמב"ן מפרש, נטע כרם ולא גפן, שלא נטע אילן אחד כשאר האילנות בשביל הפרי אלא כרם בשביל יין. ומוסיף הכלי יקר, שהיין מרגילו בחטא ומרחיקו מן הקדושה, לכן נעשה חולין. ומה שקרא איש האדמה, כי זה היה מצד החומר שבו המחובר לאדמה.

"נח איש צדיק תמים" תמים פירושו שלם, שלם בצדקותו. נכון יש הדורשים את הכתוב "בדורותיו" לגנאי, אילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב.  אבל כבר פירשו שהיה צדיק לעצמו בשונה מאברהם שהיה מרבה ידיעת והכרת ה' בעולם, וכיוצא בזה עוד ביאורים שהמשותף להם שהיה נח "צדיק תמים". "את האלוקים התהלך נח" ......

איך מגיעים ממצב של צדיק תמים ומתהלך את האלוקים למצב של חולין, למצב של שתיית יין עד שכרות ועד "ויתגל בתוך אהלו"?

בלי לנסות לנתח ולהבין את "חטאו" של נח, אלא דברים שנראה לי שאנחנו יכולים לקחת אל ליבנו מצורת סיפור הדברים בתורה ובחז"ל.

נח למד תורה! מהציווי לקחת שבעה מכל הבהמה הטהורה, לומד רש"י, העתידה להיות טהורה לישראל, מכאן שלמד נח תורה. אם נתייחס למה שהבאנו קודם שהיה צדיק לעצמו ולא התעסק בהחזרה בתשובה, הרי מסתבר שהיה כל היום עסוק בתורה. ממצב זה עובר נח לבנות תיבה. תכנון, הנדסה, בניין, נגרות. אבל זה לוקח 120 שנה כך שודאי נשאר לו הרבה זמן פנוי שבו הוא התחיל כן לעסוק בהחזרה בתשובה, לספר על המבול הקרב לכל המתעניין בבניית התיבה הענקית הזו רחוק מהים. וסביר שעוד נשאר לו זמן להמשיך ולעסוק בתורה. ואז מגיעה שנה שבה נח עסוק כולו בטיפול ובהאכלת החיות, הבהמות, העופות וכל השרצים אשר איתו בתיבה. רש"י על הפסוק "וישאר אך נח" (ז' כ"ג) מביא את המדרש שהיה נח גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ומביא גם את המדרש על האריה שהכה את נח לאחר שאיחר בהבאת מזונו. אנו גם מכירים את המדרש על הלטאה (זיקית) שנח טרח רבות למצוא במה להאכילה עד שמצאה את התולעת שיצאה מהתפוח המקולקל. ומדרש תנחומא (נ"ח ט') מפרט יותר "כל י"ב חודש, שהיה נח בתיבה, לא ראה שינה, לא הוא ולא בניו. לא ביום ולא בלילה. שהיה עוסק וזן את הבריות שעמו. והיה מגיש לכל בהמה, חיה ועוף את אכלם כלימודם, ובשעות שהם למודים לאכול. יש בהמה, שהיא אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתים ויש בשליש הלילה ויש בחצות ויש בקרות הגבר, והיה נותן לכל מזונו בשעתו". נח היה עסוק כולו בטיפול בכל אותו גן חיות שהיה איתו בתיבה ומסתבר שזמן לעיסוק בתורה לא היה לו. נכון הוא עסק יום ולילה בחסד עצום. הוא עסק בקיום הבסיס לעולם שיתחיל מחדש אחרי המבול. הוא גם עסק בקיום ציוויו המפורש של הקב"ה. אבל כשזה בלי העיסוק בתורה נקל להגיע להיות איש האדמה עד כדי "ויטע כרם. וישת מן היין, וישכר, ויתגל בתוך אהלו".

אנשים יושבים שנים באוהלה של תורה ועוסקים בתורה. ואחר שנים הם נאלצים לצאת להביא טרף לביתם. זה יכול להיות גם בנות בית יעקב שקיבלו את החינוך הכי טוב בבית ובבית הספר ולבסוף יצאו לעבוד כדי שיוכלו להקים בית של תורה. הם מקיימים מצווה. הם עושים חסד עם משפחתם. תהיה להם אולי גם האפשרות לעסוק בחסד עם שאר העולם. אבל נקל מאד להפוך מיושב אהלים לאיש אדמה. זה יכול לקרוא כשעובדים עם חיות ובהמות אבל זה יותר מסוכן כשעובדים עם בני אדם. פתאום המושגים משתנים, השאיפות מותאמות לאותם מושגים שהתקבלו מהסביבה. צורת הבילוי ו"ניצול" הזמן הפנוי משתנה. היום קוראים לזה לפתוח את העיניים, הבעיה שזה בסגנון "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם".

והאפשרות היחידה להינצל מזה ולשמור על צדקותנו ועל תמימותנו והמשך ההליכה את (עם) האלוקים, היא העיסוק בתורה במוסר ובתפילה. והקדשת זמן למחשבה על החשוב והנכון ועל מהי מטרת חיינו. 

פרשת בראשית

בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ - נחלקו המפרשים מה טעם התחילה התורה בסיפור בריאת העולם. רש"י מביא את דבריו הידועים של רב יצחק " משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" הקב"ה ברא את העולם והוא נותנה למי שרצונו בכך. הרמב"ן שואל הרי צורך גדול הוא להתחיל מבראשית, כי הוא שורש האמונה. ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל? ועונה הרמב"ן שמעשה בראשית הוא סוד גדול שאין לנו הבנה בו מהפסוקים אלא מקבלה מפי משה רבינו. ולנו מספיק שנאמין במה שנזכר בעשרת הדברות "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" לכן צריך את הסיבה של כח מעשיו הגיד לעמו.

איך שנפרש, לנו ודאי יש מה ללמוד לגבינו מסיפור זה של בריאת העולם.

הגמרא במסכת סנהדרין מביאה ברייתא - ת"ר אדם נברא בערב שבת.... שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך. (סנהדרין לח א). במקום אחר מוסיפים חז"ל ואמרים "אם זכה אדם, אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית. ואם לאו, אומרים לו: יתוש קדמך, שלשול קדמך" (ויקרא רבה, י"ד). חז"ל תמהים הרי כל תכלית בריאת העולם היא בשביל האדם כמו שמבאר הרמב"ן "תכלית הארץ להיות ישוב לאדם שאין בתחתונים מכיר בוראו זולתו" (א' י'). וכמו שמפרש רש"י את הפסוק "כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" ומפרש רש"י למה לא המטיר כי אדם אין (ב' ה'). כל בריאת העולם רק בשביל האדם וא"כ למה נברא אחרון. ועל זה אומרים חז"ל את דבריהם, נכון העולם נברא בשביל האדם, אבל לאיזה אדם?

ויהי האדם לנפש חיה מתרגם אונקלוס - "רוח ממללא". ומבאר רש"י גם בבהמה וחיה נאמר נפש חיה, אבל שונה האדם שנתווסף בו דעה ודיבור. למה קיבל האדם תוספת זו? אם בשביל להנות מהבריאה המופלאה הזו, הרי מותר האדם מן הבהמה אין, כי גם הבהמה נהנת ממנעמי העולם הזה. ולאחר הקללה, מעלתה רבה על האדם שהרי אינה צריכה לטרוח בשביל הנאותיה. וכמו שאמר אדם הראשון "אני וחמורי באבוס אחד ?!"  ועיין בהקדמת הרמח"ל לספרו מסילת ישרים.

הרמב"ן שהזכרנו מבאר למה נבראה העולם בשביל האדם? "שאין בתחתונים מכיר בוראו זולתו". זה מותר האדם מן הבהמה, מכיר את בוראו.על הפסוק שהזכרנו - ואדם אין לעבוד את האדמה, מוסיף רש"י "וכשבא אדם וידע שהם (הגשמים) צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והגשמים". בשביל איזה אדם נברא העולם בשביל מי שמכיר את בוראו. בשביל מי שמתפלל אל הקב"ה.

ועל זה אומרים חז"ל אם זכה אדם, אם זכה להבין מה תפקידו בעולמו, בשביל מה הוא נוצר ובשביל איזה אדם נבראה העולם, אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית. והרי לא נברא ראשון? אלא סוף מעשה במחשבה תחילה. המחשבה הייתה על האדם ובשבילו נברא העולם. אבל, אם לא זכה, אם לא הבין את ההבדל בינו לבין החיה והבהמה, אומרים לו, יתוש קדמך. אפי' היתוש - הפחות שבבריאה, גם הוא נוצר לפניך וא"כ חשוב ממך.

וההבנה הזו מחייבת! "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין פרק ד' משנה ה') חייב? כן כי כשאדם יודע למי נברא העולם והא חושב על כך שזה בשבילו הוא ידאג להיות האדם שבשבילו נברא העולם.

הברייתא שהזכרנו - אדם נברא בערב שבת.... שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך. לא מתייחסת רק לבריאתו אחרון למעשה בראשית, אלא גם לכך שהוא נברא בערב שבת. לא יום שישי אלא ערב שבת. ובהמשך הברייתא דעה נוספת, "דבר אחר, כדי שיכנס לסעודה מיד". וודאי שאין הכוונה לסתם אכילה שא"כ יכל לבוראו ביום אחר ולתת לו את מזונותיו. ובמיוחד שהיה אסור לאדם אכילת בשר, א"כ יכל לבוראו לפני בהמה חיה ועופות.

אנו אומרים כל שבת במזמור לכה דודי "לקראת שבת לכו ונלכה, .... מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה". מי שקורא את פסוקי ששת ימי בראשית בהבנה שטחית, עלול לחשוב שהשבת ניתנה למנוחה פיזית. אחרי ששת ימי העשייה באה שבת מנוחה. נכון, זה ברור שהקב"ה לא צריך את המנוחה, כמו שהוא גם לא התאמץ בבריאת העולם. אבל ניתן לחשוב שבריאת העולם היא סימן לחיינו בעולם זה וגם אנו שישה ימים נעבוד ואח"כ ננוח מעבודתנו הקשה. זה נכון, ששת ימים תעשה מלאכה! אבל השבת לה' אלוקיך. אומר לנו רבי שלמה אלקבץ בפיוט לכה דודי, השבת היא לא אחרי ששת ימי המעשה. סוף מעשה במחשבה תחילה. כל העשייה הייתה בשביל השבת. השבת היא מעין עולם הבא. ברא הקב"ה את העולם הזה עם מעין עולם הבא בתוכו וזה היה המחשבה תחילה.

ואולי לכן נקטה הברייתא שאדם נברא בערב שבת. לאחר הקללה והקנס שהושת עלינו של "בזיעת אפיך תאכל לחם" עלול אדם לשכוח שהוא נזר הבריאה ובשבילו נברא העולם. עלול אדם להשאר בגלות של "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי ....." וממילא התוצאה תהיה התמקדות בעבודה, התמקדות בחלקו הגשמי תוך זניחת "הנפש ממללא" עד כדי שיתוש קדמך. ברא הקב"ה את האדם בערב שבת לקראת יום המנוחה- יום בו אין את הקנס של  בזיעת אפך תאכל לחם, כדי ללמדו שזה עיקר חיותו ובשביל זה הוא נברא.

יצאנו מימים מרוממים של ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ועל כולם שמחת תורה. ימים של התעלות, של רוממות של איגרא רמה. לימים של שגרה, של בזיעת אפיך תאכל לחם. וההרגשה היא של נפילה עמוקה וכואבת לבירא עמיקתא. איך נשמור את העליה הרוחנית מימים אלו ונמשיך אותם לכל השנה? איך נרפד את קרקע הבור העמוק? סידר לנו עזרא הסופר את סיום התורה בשמיני עצרת ואת תחילת התורה מחדש מיד לאחר תקופה זו של החגים. ואולי בין הטעמים נמצא גם הטעם הזה, שנלמד מבריאת העולם ומיצירת האדם מי ומה הוא האדם ולשם מה נברא. וננצל את המעין עולם הבא שקיבלנו בשבת כדי למצות את מותר האדם מן הבהמה.