פרשת תרומה

פרשת תרומה עוסקת בתכנית בניית המשכן וכליו. הקב"ה נותן למשה הוראות ברורות ותכנית מדויקת של כל פרט ופרט. ההוראות יורדות לפרטים הכי קטנים של בניית המשכן ושל כלי המשכן ובפרשה הבאה גם של בגדי הכהנים.

פשוט הדבר שכשבונים בית שיהיה מקום להשראת השכינה, נעשה זאת לפחות כמו שאנו בונים בית לעצמנו - ארכיטקט, מהנדס, מעצב פנים. בניגוד לבית פרטי שם אנו יכולים לשנות מהתכניות ולחרוג פה ושם, כשהקב"ה מצווה לבנות לו משכן כדי שישכון בתוכו, הדבר אמור להתבצע לפי התכנית עד לפרטים הכי קטנים. כמות היריעות, אורכן ורוחבן ואפי' מספר הלולאות המחברות בין יריעה ליריעה. אותו הדבר בקרשים ובשאר חלקי המשכן. אמנם איננו יודעים מה משמעות הכמויות והמידות המדויקות האלו, אבל ודאי שיש בזה ענינים נשגבים על פי תורת הסוד.

ובדרך הפשט אנחנו יכולים ללמוד מכך דבר נוסף:

המדרש מספר ש"בשעה שאמר הקב"ה למשה 'עשה לי משכן', התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים, והוא אומר עשה לי משכן?" והתשובה לזה במדרש אחר -  "אמרו לפניו, רבש"ע, מלכי גויים יש להם אהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת תכסיסי מלוכה... ואתה הוא מלכנו... לא יהיו לפניך תכסיסי מלוכה? אמר להם: בני, אתם בשר ודם צריכים לזה אני איני צריך" אם אתם בכ"ז רוצים אז "עשו מה שאתם חפצים, אלא, עשו אותו כאשר אני מצוה אתכם".

אומר להם הקב"ה אתם רוצים לעבוד אותי? אתם רוצים לכבד אותי? בבקשה, אבל כמו שאני אצווה אתכם! לא תעשו שום דבר על דעת עצמכם.

ואולי זאת כוונת התורה – המשכן הוא רק דוגמא. בעבודת ה' כמו בבניית המשכן, גם כשאתה בטוח שאתה יודע איך צריך לעשות ואיך צריך להיות, עדיין תעשה לפי הציווי ולא תסמוך על הבנתך.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אומר על זה האלשיך "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם".  הקב"ה מבקש מכל אחד מישראל לעשות בליבו משכן לשכינה. ואם השראת שכינה זו  נרמזה בציווי על בניית המשכן הרי שהמשכן בלב האדם צריך להיות כמשכן שנבנה במדבר. כמו כן, עשייתו צריכה להיות כמו העשייה המקורית. הכל צריך להיות על פי התורה שבכתב ועל פי התורה שבעל פה. יכול אדם להגיד, הדרך שלי להשרות את השכינה בליבי היא בצורה כזו או בצורה אחרת. מלמדת אותנו התורה, יש דרך אחת והיא הכתובה בתורה שבכתב והמסורה לנו בתורה שבעל פה על ידי רבותינו.

תפקידנו בעולם הוא להרבות כבוד שמים. אי אפשר לעשות זאת בדרך אחרת מהדרך המסורה לנו. גם אם נראה לנו שאנו מבינים ואולי אפי' מבינים יותר (בלי להיכנס לשאלה האם באמת מבינים יותר), בכל מקרה כבוד שמים ניתן להרבות רק על פי התורה. התורה שבכתב והתורה שבע"פ – זאת שמועברת לנו מדור לדור – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים......." עד דורנו אנו על ידי רבותינו.

פרשת משפטים - האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" אומר רש"י ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.

כדי להבין את העניין אנו צריכים לחזור לפרשת השבוע שעבר, לעשרת הדברות שנאמרו בשעת מתן תורה. לאחר שראינו איך חמשת המצוות הראשונות שנאמרו בסיני עוסקות בביסוס האמונה, הנה חמשת המצוות הבאות בצמוד אליהן עוסקות בדברים הכי בסיסיים לקיום חברה אנושית. דווקא בגלל היותם מצוות אוניברסאליות כביכול, כללים המקובלים בכל חברה מתוקנת ושרוצה להיות מתוקנת. אומרת לנו התורה, לא בגלל זה תקיים כללים אלו אלא בגלל היותם מצוות שניתנו בסיני.

וכאן, בפרשת משפטים, ממשיכה התורה על אותה הדרך. מייד לאחר קבלת התורה, באילו מצוות עוסקים בני ישראל? מה מלמדם משה דבר ראשון? את המשפטים הכי בסיסיים, שלא תחשבו שזה משהו אחר, זה התורה! זו אותה תורה שניתנה לכם בסיני.

הגמרא (ב"ק ל' א') אומרת "אמר רב יהודה, האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין".הרמח"ל פותח את ספרו מסילת ישרים ב"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו... שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו". מה זה חסיד? אדם שמחפש מה חובתו ומה עוד הוא צריך לעשות כדי להתקרב ולהתענג על ה'. בדיני נזיקין יש את הדין אבל יש גם לפנים משורת הדין ובמספר מקומות בגמ' זה נקרא מידת חסידות (כגון ב"מ נ"ב ע"ב, שבת ק"כ ע"א). כי אם אנחנו מחפשים ממון אז יש את הדין, אבל אם אנחנו מחפשים קרבת ה' אז לשם כך צריך לנהוג לפנים משורת הדין.

איך אדם יכול לעבוד את ה' כל היום, גם אם הוא לא עוסק כל היום בתורה, כשיקיים מילי דנזיקין. איך אפשר להפוך יום עבודה, שעות מנוחה וארוחה בכולל או כל מקום אחר בו אנו נמצאים למקום להתעלות ולעבודת ה'? על ידי מחשבה על השני, איך להימנע מלהזיק אלו, איך לעזור לו, איך לעשות עמו חסד, זה עבודת ה'. וזה עבודת ה' בדיוק כמו חמשת המצוות הראשונות בעשרת הדברות. כי בלי האמונה שהכל בהשגחה פרטית, אם יש אפי' קצת תחושה של מקריות בהנהגת העולם, אי אפשר לקיים את מילי דנזיקין, את מצוות בין אדם לחבירו ובוודאי לא לנהוג לפי לפנים משורת הדין. וכשאנחנו נוהגים כך אנו מגלים את אמונתנו בבורא עולם.

אך כדי להגיע לכך שנוכל לנהוג כך, צריך ללמוד והרבה, לא רק כדי לדעת איך לנהוג, אלא גם ובעיקר כדי שיהיה את הרצון לנהוג כך. כי לימוד התורה ולימוד המוסר, הם הערובה היחידה לכך שנרצה לנהוג כך. המשנה אומרת "לא עם הארץ חסיד". בפשטות מי שלא לומד לא יכול להיות חסיד כי הוא לא יודע. אבל הדברים עמוקים יותר. כדי להיות חסיד, כדי לרצות להתענג על ה' צריך להגביר את השכל על הנפש וזה לא אפשרי ללא עיסוק תמידי בתורה ובמוסר.

פרשת יתרו

בבואנו לפרשת יתרו, לקבלת התורה, נראה שסיימנו עם פרשיות האמונה ואנו עוברים לשלב הבא. אבל מעיון בעשרת הדברות אותם אמר לנו הקב"ה בהר סיני, עם בעצמו ועם על ידי עבדו משה, נראה שהלימוד עדיין נמשך.

חמשת הדברות הראשונות מעשרת הדברות מהוות מעין סיכום של פרשיות האמונה שלמדנו עד כה.

שלושת המצוות הראשונות אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני ולא תשא שם ה' אלוקיך לשוא, שורשם מצוה אחת - ידיעת ה' והכרה שאין עוד מלבדו וממילא הצורך לכבדו. על המצוה הראשונה ועל המצוות הממשיכות אותה, אומר ספר החינוך: "שורש מצוה זו אין צריך ביאור. ידוע הדבר ונגלה לכל כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות בעם ישראל". והרמב"ן מאריך ומוסיף שאמר אנכי ה' אלוקיך ללמד שהוא היה הווה ויהיה ומאיתו הכל והוא בעל היכולת. וכל זה, אומר הרמב"ן ראינו ביציאת מצרים. את מציאות ה'. את החידוש - שאם חידש דברים עכשיו הרי שגם בבריאה חידש הכל. את היכולת, לשנות הטבע כרצונו. וממילא את הייחוד שהקב"ה יחיד ואין עוד מלבדו. למה אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אשר בראתי את העולם, כי יציאת מצרים ראינו בחוש (או שמענו מאבותינו שתיארו את מה שראו בעיניהם).

והנה המצוה הבאה "זכור את יום השבת לקדשו", גם היא יסודה בביסוס האמונה כמו שכותב ספר החינוך. "משורשי המצוה, שנקבע בלבנו אמונת חידוש העולם". והרמב"ן כתב, "אחר שצווה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, וכו', צווה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל". נתן לנו הקב"ה את השבת כדי שנחזור מידי שבוע על התזכורת שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים יש מאין.

ולסיום החלק הראשון בעשרת הדברות, מצוות כיבוד אב ואם. לכאורה מה בינה לבין אמונה? גם כאן נפנה לדברי החינוך: "משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה". אין מי שעשה ועושה עמו טובה יותר מאביו ואימו וחיוב הכיבוד להם הוא מדין הכרת הטוב על כל הטוב שגמלו וגומלים איתו בעצם לידתו וגידולו. ומה בין זה לבין אמונה בבורא? ממשיך החינוך "וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת אבותיו עד אדם הראשון. ושהוציאו לאוויר העולם וספק צרכו כל ימיו..... ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו הא-ל, יהי כסוס, כפרד אין אבין". אם חובה עלינו להכיר טובה למי שנותן לנו, הרי מי נותן לנו יותר מהקב"ה, וממילא חובת הכרת הטוב כלפיו היא לאין שיעור.

נקודה זו של הכרת הטוב נמצאת כבר בדיבר הראשון. "אנכי ה' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אומר רש"י כדאי היא ההוצאה שתהיו עבדים לי. וכן כתב הרמב"ן על המשך הפסוק, "מבית עבדים", שהם חייבין שיהיה ה' הגדול הנכבד והנורא הזה להם לאלוקים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות. אמונה זה להכיר שאין עוד מלבדו והכל מה' ואין מקריות בעולם - כמו שאומר החזו"א באמונה ובטחון. המטרה היא שמזה יגיע להכרת הטוב לקב"ה. הכרת הטוב על שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, על שזן ומפרנס אותנו, על שנותן לנו חיים בכל רגע ורגע, ועל כל הטוב שיש לנו בעולם שברא הקב"ה בששת ימי בראשית. וכמו שכותב רבינו בחיי בחובות הלבבות, שמה שמבקש אדם מהקב"ה, צריך שיבקש כמתנת חינם, שהרי לא מגיע לו כלום. כי כל קיום מצוותיו ולא משנה באיזו רמה הם, זה רק תשלום על מה שהקב"ה כבר נתן לנו מעצם חיותו. וזה הבסיס לכל קיום המצוות.

ובאמת מן הראוי היה שנקרא ונחזור על זה מידי יום כמו שאנחנו קוראים פעמיים ביום קריאת שמע. אלא שהגמרא (ברכות י"ב א') מביאה משנה ממסכת תמיד שבביהמ"ק היו קורין ביחד עם קריאת שמע גם את עשרת הדברות. וביקשו לקבוע זאת גם בגבולין, אלא שביטלו בגלל תרעומת המינים ומבאר רש"י שלא יאמרו לעמי הארץ, אין שאר התורה אמת.

עכשיו שאנו קוראים את עשרת הדברות רק שלוש פעמים בשנה, נשים לב אל הדברים, נכניס אותם אל ליבנו, נתחזק באמונה, נחזק את הכרת הטוב שלנו לקב"ה וממילא נתחזק בעבודת ה'.