יום חמישי, 28 ביוני 2012

פרשת חוקת - מנחש הנחושת לאדם כי ימות באהל

פרשת השבוע מלמדת אותנו מה עושים כשבאה צרה על ישראל, בין צרה כללית ובין צרה פרטית, הטיפול הוא הסתכלות כלפי מעלה ופניה לאבינו שמיים.

וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין. בפרשת בשלח אנו לומדים אותו דבר. נאמר על מלחמת עמלק, וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים.

נכון אנחנו עושים וצריכים לעשות השתדלות. פונים לרופאים, מחזיקים צבא, אבל מה פועל? מה מרפא? מה מנצח את המלחמות? הסתכלות כלפי מעלה ושעבוד הלב.

הקב"ה שולח צרות כשחסר בהסתכלות כלפי מעלה. לפעמים אנחנו לא יכולים לשייך למשהו מסוים, ואז אנחנו מבינים שהקב"ה רוצה שנחזק את הקשר. אך לפעמים הקשר צועק.

המדרש אומר למה נענשו בנחשים? הם התלוננו על המן שהרגישו בו את כל הטעמים, ייענשו על ידי הנחש שמרגיש טעם חול בכל מה שהוא אוכל. ייתכן שבשביל זה נחש הנחושת, להזכיר להם את חטאם. ההבטה אל נחש הנחושת הבהירה להם את ההבדל בינם לבין הנחש וזה מביא אותם שישעבדו את ליבם לאביהם שבשמים.

עולם התורה עומד כעת מול מתקפה חסרת תקדים בנוגע לגיוס לצבא. ברור לי שאנחנו צריכים להתפלל אבל לפני כן עלינו להבין על מה יצא הקצף. וכדי להבין על מה יצא הקצף למעלה, ניתן להתבונן בקצף למטה. כבר תקופה ארוכה שפועלים בדרכים רבות לפתות את לומדי התורה להתגייס לכל מיני מסגרות משתלמות מאד בצבא. לימוד ועיסוק במקצועות שהעוסקים בהם בצבא, מבוקשים אח"כ בשוק העבודה. והעסק עובד, אמנם טיפין טיפין, אבל אף אחד לא רוצה באמת לגייס את כל בחורי השיבות ליחידות לוחמות. אז מה קרה? למה החליטו לשבור את הכלים?

בעל הניסים אנחנו אומרים "ועל המלחמות". יש מצבים בהם אנו צריכים להודות על עצם המלחמה. היוונים ניסו להשליט את תרבותם בעולם. בתחילת דרכם בארץ ישראל הם פעלו בדרכי נועם, בפיתוי ובשכנוע. וזה אכן הצליח, חלק גדול מעם ישראל, התייוון. עד שניסוי ליוון את הנשארים בכח. אז, מתתיהו כהן גדול ובניו החלו במלחמה ונצחו בה. על מלחמה זו אנו מודים, כי אם לא שינוי הגישה אצל היוונים והפעלת הכח, ייתכן ולא היה נשאר מעם ישראל אלא קומץ נאמנים לה' ולתורתו. כשבאים נגדנו בכח, גם אלו שהיו מתפתים, כעת יצטרפו למלחמה.

אולי הדרך היחידה למנוע מאותם המתפתים לעזוב חיי תורה וללכת לרעות בשדות ירוקים כחולים או לבנים בשביל חיי נוחות ורווחה, היא לגרום למלחמה. כי במלחמה חלקם הגדול יצטרפו למחנה לומדי התורה.

אבל אני חושב שיש כאן נקודה נוספת. בתחילת הפרשה, אדם כי ימות באהל – אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה. הטענה של דורשי "גיוס שווה לכולם" היא שהחיילים מתים בשדה הקרב, ואיפה אנחנו בעסק. בלי להיכנס לדמגוגיה שבזה – מה עם כל הג'ובניקים -, התשובה שלנו היא שאנחנו ממיתים עצמנו באוהלה של תורה. האם אכן כך? אנחנו לא צריכים תשובה בשביל אלו מהצד השני אלא בשביל עצמנו. האם אנחנו באמת ממיתים עצמנו באוהלה של תורה. גם אלו שחיים חיי דחק כדי לעסוק בתורה, עדיין לא מסתכנים בנפשם.

הממית עצמו על התורה ממית את העצמיות שלו, מי שמוותר לא על חיי פאר ומותרות אלא אפי' על חיים סבירים וחי חיי דחק, הוא ממית את העצמיות שלו הדורשת את כל זה, בשביל התורה.

ופה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו? כמה יש באמת בעולם הישיבות כאלו שמוכנים לוותר על משהו בשביל התורה. אפשר לראות את זה אצל בחורים ולא פחות אצל אברכים.

אבל על העוסקים בתורה יומם ולילה אני לא רוצה לדבר, הלוואי ואזכה ויהיה חלקי עמהם.

אני כן רוצה לדבר על כל אותם יהודים שהגיעו מעולם התורה ויצאו לעשות לביתם. האם הם נשארים בני תורה? כמה הערכה יש להם לתורה. גם אותם הקובעים עיתים לתורה, למה הם עושים זאת? כי זה עוד דבר שצריך לעשות? איך הם עושים זאת? על מה מוותרים בשביל הזכות ללמוד תורה? לצערי אני שומע אנשים שכשיוצאים לעבוד לא מרגישים שיוצאים ממקומם אלא שנכנסים אל המקום שלהם. עכשיו סוף סוף הם עושים משהו. ולא מדובר על כאלו שלא הסתדרו אף פעם בישיבה ולא היה להם טעם בלימוד.

גם אדם שעובד לפרנסתו יכול להמית עצמו באוהלה של תורה. אם זה עיקר חייו. אם סביב התורה נסוב כל יומו. אם הוא יודע לשים גבול לעסקיו כדי לעסוק בתורה. אם הוא מוותר על העצמיות שלו בשביל התורה, אז הוא ממית עצמו באוהלה של תורה. אבל אם אנחנו כמו כולם, אם העצמיות שלנו חשובה לנו כמו כולם, אז למה שלא נשרת בצבא כמו כולם? טענתם צודקת!

ואולי ואולי על זה יצא הקצף. ולא הקצף למטה אלא הקצף למעלה. וכאן כל אחד יכול לתרום את חלקו. כי כל ויתור על העצמיות - אפי' הקל ביותר - בשביל התורה, מצרף אותנו ללגיונם של הממיתים עצמם על התורה - כמובן לא באותה רמה. מחזק ומגדיל את אוהל התורה, את קיום התורה, ומפחית את הצורך באיתותים הנשלחים ממרום דרך כל מיני גזירות של גיוס לצבא.

יום רביעי, 27 ביוני 2012

פרשת חוקת - וכי נחש ממית או נחש מחיה

בני ישראל שוב באים בטרוניות ושוב "למה העליתנו ממצרים למות במדבר" והפעם "כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". יורד להם כל יום מן מהשמים. לחם אבירים, אוכל של מלאכי השרת. ובכל זאת הם מתלוננים. ומיד מגיע העונש, "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל". מה הקשר בין העונש לחטא? היכן כאן המידה כנגד מידה?

והתרופה, "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" ושואלת המשנה בראש השנה (כ"ט א') וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין".

עם ישראל בדרכו לארץ המובטחת צריך לבנות את עצמו באמונה בקב"ה. בשביל זה היו חמישים הימים עד מתן תורה, ואחרי חטא המרגלים הוברר שצריכים עוד 40 שנה. גם כאן חטאם של ישראל נבע מחסרון באמונה בקב"ה. כל רוח סערה מנידה את אמונתם ממקומה. מיד דואגים מה יהיה עם מים? אנחנו רוצים אוכל רגיל שכשם שהוא נכנס כך הוא יוצא ולא נשאר במעיים. והתשובה היא בשילוב שבין העונש והתרופה. העונש, נחשים שמכישין אותם. התרופה, נחש נחושת. לא תרופה קונבנציונלית אלא סמל שיגרום להם להסתכל כלפי מעלה ולכוון את ליבם לאביהם שבשמים. אין הבדל בין נחש נחושת לבין נסיוב נגד ארס הנחש, שניהם לא עושים כלום. שניהם צריכים את ההסתכלות כלפי מעלה לאבינו שבשמים. ההבדל ביניהם שבתרופה רגילה, קשה להגיע להסתכלות כלפי מעלה, והרי זה מה שרצה הקב"ה ללמדם את ההסתכלות כלפי מעלה. ולכן נחש נחושת.

אותו דבר אנחנו מוצאים כשבא עמלק להילחם בישראל בסוף פרשת בשלח "ומשה אהרון וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח .... וגבר עמלק" וגם שואלת הגמרא (שם) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים.

עמלק, "אשר קרך בדרך" לשון מקרה. אין השגחה, הכל מקרה. והמלחמה נגדו היא בניגוד המושלם, רק השגחה. לא תלוי במעשיהם של לוחמי ישראל אלא רק בידיו של משה שמסמלים את הסתכלותם של ישראל כלפי מעלה וכיוון ליבם לאביהם שבשמים.

זו צריכה להיות ההסתכלות שלנו גם היום על כל תרופה שאנו לוקחים, ובכל מלחמה שאנו מנהלים. דוד המלך אומר בתהילים, "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". פירוש "כי לעולם חסדו", כי לנצח מתקיים חסדו. ומבאר זאת רבי יחזקאל לווינשטיין על פי דברי הראשונים, אותה הנהגה שנהג הקב"ה עם בני ישראל במדבר בשעת גילוי פנים, אותה הנהגה נוהגת גם היום בשעת הסתר פנים, רק בצורה נסתרת שאנו לא רואים אותה.

אותה הנהגה שהייתה בנחש נחושת, של הסתכלות כלפי מעלה ומיד מתרפאין, קיימת גם היום. רק שהיום בהנהגה של הסתר פנים אין לנו נחש נחושת אלא אנו צריכים להיעזר בתרופות. אותה הנהגה של ירים משה ידו, של הסתכלות כלפי מעלה וכיוון הלב לאביהם שבשמים ומיד היו מתגברין, קיימת גם היום. רק שהיום אנחנו צריכים טנקים, מטוסים, יחידות עילית. וכל זה כדי לבלבל אותנו ולהסתיר מאיתנו את האמת שלא התרופות מרפאות ולא הטכנולוגיות המדהימות וחיילי העילית מנצחים את הקרבות. ולהקשות עלינו את הידיעה הפשוטה שאותו בורא עולם שניצח את עמלק ושריפא את הנשוכים הוא זה שמרפא אותנו מחוליינו ונוצח את מלחמותינו.

יום ראשון, 17 ביוני 2012

פרשת קורח - בשבילו אני נמלט


קרח רוצה את המנהיגות ולשם כך הוא צריך לשכנע כמה שיותר מעם ישראל כדי שיצאו נגד משה על ידי הצגת השאלות המובאות במדרש רבה. "קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? א"ל חייבת בציצית. א"ל קרח, טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה? בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו חייב במזוזה. א"ל כל התורה כולה - רע"ה פרשיות - אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?". ולסיום, הסיפור הדרמטי והמרגש על אותה אישה ושתי בנותיה שלא היו לא נבראו כפי שמובא בילקוט שמעוני. "ובמושב לצים לא ישב זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה עשה כינס עליהם כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות אמר להן אלמנה אחת בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וגו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז שכן אמר הקב"ה וראשית גז צאנך תתן לו אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפי' אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב"ה כל חרם בישראל לך יהיה, נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה".
קרח יודע שטענותיו הם דמגוגיה זולה, כי הקב"ה ציווה על ציצית המורכבת מחוטי לבן ותכלת ועל מזוזה בפתח החדר ולא משנה מה יש שם. ועל כולם הסיפור שלא היה ולא נברא וגם אם היה אז כך נכון לעשות. קרח גם הוא היה במתן תורה גם הוא שמע את ה' מדבר את שתי הדברות הראשונות וגם הוא ראה את משה עולה אל ההר לקבל את התורה. גם הוא מכיר את י"ג העיקרים וביניהם שנבואת משה רבינו עליו השלום היתה אמיתית.... ושכל התורה המצויה בידינו היא הנתונה למשה רבנו.... ושזאת התורה לא תהא מוחלפת... ובכל זאת בטענות אלו מנסה קורח לשכנע את העם שמשה לא נביאו של הקב"ה והתורה שיש בידינו לא מן השמים אלא בדאה מליבו. איך קורה דבר כזה? מה מביא את קורח לרמה כזו?
ואת התשובה עונה רש"י בתחילת הפרשה "נתקנה על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל". "והשוחד יעוור עיני חכמים",  הקנאה התאווה והכבוד הם השוחד הגדול ביותר.
אלא שבפסוק ז' שואל רש"י שוב, "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו". ולכאורה הרי כבר קיבלנו תשובה מפורטת ומנומקת למה עשה זאת!
אלא, יש דברים שגם שוחד לא אמור לגרום. גם להשפעת הקנאה והכבוד על נפש האדם, יש גבולות. הרי יודע את חומרת הדברים ושיש דין ויש דיין. הרי הוא יודע שכל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו. וא"כ "מה ראה לשטות זו"?
ואת התשובה נותן לנו רש"י עכשיו, כשהוא מוסיף משפט אחד שנותן לנו הבנה נוספת בנפש האדם. "עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט. וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר כל אלה בנים להימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו". קרח יודע את האמת. קרח יודע שהוא חוטא ובכל זאת אותו שוחד שהטעה את עינו גרם לו להאמין שלא ייענש. ולמה? כשראה מי יצא ממנו, אמר "בשבילו אני נמלט".
אדם יכול לחשוב הכל יהיה בסדר, למה? כי הוא נתלה בכל מיני דמיונות וחושב יש לי איך להימלט. ה' ירחם! הכל יהיה בסדר! אמנם אני לא משהו, אבל אני מחנך טוב את הילדים שלי! סבא שלי היה רב גדול, הוא יציל אותי! אני עושה חסד עם הרבה אנשים! סיבות רבות למה הקב"ה לבסוף לא יעניש אותי. אבל אנו רואים מהפרשה שגם כשיש לנו הוכחה לכאורה מנבואה או מרוח הקודש, שהכל יהיה בסדר, בסוף משלמים על הכל. הרבה דרכים למקום והכל יכול להיות ממש לא בסדר.

יום רביעי, 13 ביוני 2012

פרשת שלח - ונהי בעינינו כחגבים


ושם ראינו את הנפילים בני הענק.... ונהי בעינינו כחגבים" (במדבר יג לג)
תחילת נפילתו של אדם, כאשר הוא לא מאמין בעצמו.
על השאלה מה ראו המרגלים, עליהם נאמר "כולם אנשים" - מלשון חשיבות, להוציא כך את דיבת הארץ רעה. וכי הם לא ראו את כל הניסים שעשה ה' במצרים? וכי קריאת ים סוף פשוטה יותר מנצחון על כמה ענקים? עונים חז"ל, שידעו אותם נשיאים שבכניסתם לארץ, לאחר שהושלם חינוכם של ישראל, תשתנה הנהגת ה' את עמו. מרגע כניסתם לארץ אין יותר מן, מעכשיו יחזרו לאכול בזיעת אפם את לחם הארץ. מכניסתם לארץ, אין יותר את עמוד הענן שיישר לפניהם את הדרך, שיספוג את החיצים, ויסלק את המזיקים. אומנם ה' נשאר בקרבם ועדיין זו הנהגה של גילוי פנים ולא של הסתר פנים, אבל זו כבר עבודה אחרת. חששו וחשו אותם נשיאים, שאינם ראויים להנהיג את העם במצב כזה. הם טובים למדבר, כשהכל הולך בקלות ובדרך ניסית. אבל לא כאשר צריך עבודה. לכן העדיפו להשאר במדבר.
על דרך זו ניתן להבין את אמירתם "ונהיה בעינינו כחגבים". כאשר ראו את אותם נפילים, שבדרך הטבע אין אפשרות לנצחם אלא רק על ידי ניסים גלויים. חששו שאינם יכולים להנהיג את העם מבחינה רוחנית למלחמה בהם. כאן כבר אין עמוד ענן ואולי לא נזכה שהקב"ה יהיה בעזרנו כי איננו ראויים. 
הגמ' (סוטה לד ב') אומרת אמר רב יצחק, מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל. סתור... מיכאל שעשה עצמו מך. רש"י גורס בגמ' שעשה שונאו של הקב"ה מך. וכוונת דבריו שעשה כביכול את הקב"ה חלש שלא יכול להלחם בהם.
לפי גרסת הגמ' שלנו ניתן לפרש כמו שאמרנו שעשה את עצמו חלש - היה בעיני עצמו כחגב.
בספר אורחות צדיקים כתב "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי-הימים-ב יז, ו). כי יהיה אדם יקר-רוח וגבה-לב בענייני העולם הבא... וזאת הגאווה אינה מזקת לענווה, אך מסיעתו".
זה הבסיס בעבודת ה', הכרה בכוחותינו והכרה במעלתנו. כשאדם מכיר בגדלותו ובכוחותיו, לא יבהל מאף אחד ומשום דבר הבא מולו, גם אם יהיו אלו נפילים או ענקים, בין אם בגוף ובין אם ברוח. בין אם זה אנשים שניחנו בכשר דיבור ושכנוע, ובין אם אנשים שניחנו בעושר וכבוד. כשאדם יודע את כוחו, יעמוד מול כל אלו בגאווה ובגאון בשמירה על כל תג ותג בעבודת ה'.
החובות הלבבות בפתיחה לשער הבטחון כותב, ”הבוטח באלוקים לא ייחל לבני אדם, ולא יעבדם להתרצות להם. ולא יחניף להם ולא יסכים עמהם בבלתי מה שמנוגד לעבודת האלוקים. ולא יירא ממחלוקתם, ואם יוכיח אותם לא יזהר בכבודם ואם יכלימם לא יבוש מהם ולא ייפה להם השקר".
בעל חובות הלבבות מדבר על מידת הבטחון שתגרום לאדם לא לירא ולא לחת בכל מה שקשור לעבודת ה', גם ממי שהוא נזקק לו וצריך אותו.
כן הוא גם גבי מי שמכיר בערכו ובנכונות דרכו ומעשיו. אדם כזה לא יירא מאף אחד ולא ירגיש אף פעם צורך להתנצל על כך.
  
אנחנו יותר מדי מעריכים אנשים ש"עושים" משהו. נבדוק בעצמנו איך יחסנו לאברך כולל מן השורה ואיך יחסנו לאיש עסקים, משפטן, איש מחשבים וכדו'. ובמיוחד אם הוא גם קובע עיתים לתורה.
מה ההבדל בין יחסנו לאותו אברך לבין מי שהקים אימפריה של חסד וכדו'. והרי יציאת יעקב מבאר שבע היא זאת שעשתה רושם. הרי אין ספק שגדלותו של אותו אברך היושב בפינת בית המדרש  ומשקיע את כל כולו בעמל ובעסק התורה, עולה לאין שיעור על כל הדברים האחרים.
את איזה בחור ישיבה מעריכים יותר? המתמיד השקט שיושב כל היום ולומד? או את החברמן, המשמח והמארגן לכל מיני מטרות חשובות באמת?
ראיתם אישה שתאמר בגאווה אני "עקרת בית", אני "אמא במשרה מלאה"? ההערכה נתונה לאותם נשים ש"עשו קריירה", פעילות חברתית, "עושות" הרבה כסף!  הרי אם נתרגם את תפקיד האמא לשפה יוקרתית יותר, נקבל "דוקטור בהתפתחות ילדים וביחסי אנוש". והתפקידים? "פיתוח תכניות לטווח ארוך במעבדה ובשטחי ניסוי" (בבית ובחוץ). "מנהלת צוות וחמישה (או יותר) פרויקטים" (ילדים). תפעילו את הדמיון ותגיעו לעוד תארים מפוצצים.
אם נפסיק להתייחס אל עצמינו כחגבים. אם נעריך את מה ומי שאנחנו, נעריך את מה שאנחנו עושים מהדברים החשובים באמת שבשבילם נוצרנו. נכיר בכוחותינו, בגדלותנו ובחשיבות מעשינו. עבודת ה' שלנו תהיה בהתאם ונתעלה מדרגתנו כחגבים לרמה של גדולים וענקים, גדולים בתורה וענקים ברוח!

פרשת שלח - יהושוע וכלב שני דרכים בהתמודדות עם החברה


יהושע מתברך על ידי משה ואף מוסיף לו אות על שמו כדי שה' יושיעו מעצת המרגלים.
כלב יוצא בכוחות עצמו והולך לקברי אבות ומתפלל על עצמו.
יהושע לאורך כל הדרך מוכר כאופוזיציה לוחמת נגד הקו המוביל של הוצאת דיבת הארץ.
כלב מצניע את דעותיו ומצטייר בעיני חבריו כאחד מהם.
שתי גישות איך מגיעים למקום בו החברה בעייתית כאשר מוכרחים לעשות זאת ולשניהם דרכי התמודדות שונות.
הדרך האחת אומרת, מהרגע הראשון להציב את עצמך במקום, גם אם זה נגד כולם. כך נשמר המרחק ויש סיכוי טוב לשמור על עצמך. כך כולם יודעים מי אתה ולמה אפשר לצפות ממך וממילא החיכוכים והמאבקים פחותים. כדי לנהוג בדרך זו, צריך שיהיה לך יסודות איתנים להישען עליהם, גב חזק ותמיכה מאחוריך. וזה מה שעשה משה ליהושע, הפך אותו לנציג רשמי שלו. רש"י מסביר את "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" כתפילה, שהתפלל עליו. ומבאר השפתי חכמים שלשון ויקרא פירושו תפילה. והלמ"ד של להושע מבאר השפתי חכמים כ"על הושע". אבל זה לא מסביר למה שינה את שמו. ואולי אפשר לומר ששינוי שמו ליהושע היה כדי להראות את הקשר לבורא עולם. יהושע יוצא לשליחות כשליחו של משה רבינו ועם שם שאומר, ה' איתי ואני איתו. ממנו שאר המרגלים כבר לא רוצים כלום. אותו א"א לשכנע. וגם הוא לא יכול לסתות מהדרך כי הוא מייצג משהו, הוא מחויב למשהו. אבל מצד שני גם לא שומעים אותו, קשה לו יותר להשפיע.
הדרך השניה היא להיטמע בתוך הציבור, להיראות כמו כולם, אולי גם להשפיע מבפנים ובשעת הצורך אפשר להשמיע את קולך ברמה כמו שנאמר "ויהס כלב את העם". איך הצליח להשתיק אותם, כי חשבו שמצטרף אליהם וגם לו יש מה להגיד נגד הכניסה לארץ. וכאן צריך עבודה אחרת, כאן זו כבר התמודדות שונה וזהירות מופלגת לא להיסחף ולא להגרר. והדרך לכך היא תפילה. כשאדם מתפלל על עצמו שינצל מהשפעת הסביבה, חוץ מהעזרה שהוא יקבל משמים, הוא גם בונה, מחזק ומחסן את עצמו נגד השפעתה. ולכן הולך כלב להתפלל על קברי אבות. כדי לחזק את עצמו, לחזק את הקשר שלו אל אבותיו, וכמובן להתפלל לה' ושיתפללו עליו אבותיו שישאר בצדקתו.
המפרשים מתקשים למה התפלל משה רק על יהושע ולא על כלב. ואולי אפשר לומר שבכזה מצב, צריך תפילה על עצמו ולא מספיק תפילה של גדולי ישראל. ורצה משה שכלב לא יסמוך יותר מדי על תפילותיו אלא יתפלל מעצמו.
ויתכן שבכוונה נשלחו שניהם כל אחד בדרכו. אחד כשליח של משה שינסה לשמור עליהם מ"בחוץ" ואחד כמישהו משלהם שיוכל אולי להשפיע מ"בפנים".
אנחנו נתקלים במצבים בהם אנו שוהים בחברה לא מתאימה. לפנינו שני דרכים, שניהם נכונות ושניהם טובות כל אחד וכל מקרה לפי עניינו. אבל אנחנו צריכים לדעת שלכל דרך יש את דרכי ההכנה וההתגוננות שלו. ולכל דרך יש את הקשיים והנסיונות שלה. ועל כולם צריך הרבה תפילה ועבודה עצמית. 

יום רביעי, 6 ביוני 2012

פרשת בהעלותך - על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו


שאלה עתיקת יומין היא מה עדיף, עבודה קבועה מסודרת עם משכורת קבועה, או להיות עצמאי שדואג כל יום לפרנסתו. בדרך כלל ההסתכלות היא מהמבט העסקי, לעצמאי יש יותר סיכוי להתעשר, לעומת שכירים שלא ראינו הרבה עשירים ביניהם. לעומת זאת יש את השיקול של הרוגע הנפשי. לא משנה מה גודל המשכורת אבל היא קבועה, בשונה מעצמאי או איש מכירות או כל שכר שמשתלם ביחס ישיר לעבודה, שם אתה פחות רגוע, פחות יכול לתכננן את העתיד.
אותה שאלה קיימת ביחס לדירה, הדעה הרווחת (בדרך כלל בישראל) סוברת שחייבים להשקיע בדירה. כי אין דבר יותר חשוב ממקום לגור בו, וכשיש לנו דירה משלנו אנחנו בטוחים ורגועים יותר. לא חוששים מהעלאת מחירי השכירות. לא מודאגים מעליית או ירידת שער הדולר. גם לא דואגים עד מתי נהיה בדירה הזו – גם אם זו שכירות לטווח ארוך, ומתי בעל הבית יחליט לפנות אותנו כדי למכור או להשתקע בה. אנחנו יכולים להשקיע בה, לטפח אותה ולהפוך אותה לדירה נאה המרחיבה דעתו של אדם. מצד שני, יש שיגידו חבל על הכסף ששוכב סתם, עדיף לחיות בשכירות ואת הכסף להשקיע במקומות שיביאו רווחים (דעה אמריקאית בעיקר).
עד כאן דיברנו על הצד הכלכלי והעסקי. אבל יש כאן גם צד נוסף ואולי עיקרי, אותו לא מלמדים בשיעורי כלכלה.
לאחר הקמת המשכן בחלקו השני של ספר שמות, ולאחר חומש ויקרא המתאר את עבודת המשכן – עבודת הקרבנות, אנו חוזרים למסע הלימודי הארוך שעברו בני ישראל יוצאי מצרים במשך ארבעים שנה במדבר. מסע המלמדם מהו יהודי, בטרם בואם לארץ המובטחת.
בפרשת השבוע מתארת התורה את צורת ודרך המסעות שנסעו בנ"י. ארבעים ושתיים מסעות מפורטות בפרשת מסעי שנסעו בנ"י במדבר מצאתם ממצרים עד כניסתם לארץ כנען, וכולם כמו שנאמר בפרשתנו, "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו". "לפי העלות הענן מעל האהל... יסעו בני ישראל, ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל".
בד"כ היוצא למסע, ובפרט אם זה מסע ארוך, מתכנן את המסע לפרטיו. כמה זמן ינוע בדרכים, באיזה דרכים ייסע, היכן יחנה, כמה זמן ישהה בכל מקום. לא כן מסע בנ"י במדבר. הם אינם אדונים לעצמם לקבוע את משך המסעות ואת זמן החניה. לא הם קובעים כמה זמן יארך כל מסע וכמה זמן תארך החניה בין מסע למסע. הם גם לא יודעים מראש כמה זמן זה ייקח. "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" לפעמים החניה תהיה מערב עד בוקר, לפעמים לילה ויום ולפעמים יומיים או חודש או אפי' שנה. חיים לא מתוכננים ולא מסודרים. אדם חונה בערב ולא יודע אם כדאי לפרוק את מיטלטליו, אולי בבוקר כבר יסעו. לאחר יום או יומיים, כשהחליטו כן לפרוק את מיטלטליהם ולסדרם ב"ארונות", יתכן שלמחרת או אפי' באותו יום, שוב נוסעים, שוב לארוז עד החניה הבאה שגם היא לא ידוע מתי.
בדומה לזה אנו מוצאים במן. בהמשך הפרשה האספסוף מתאווים תאווה, מתגעגעים לדגים, לקישואים ולאבטיחים שהיו להם במצרים ועכשיו יש להם רק את המן "נפשנו יבשה... כי עם אל המן עינינו" אותו מן שעינו כעין הבדולח. אותו מן שטעמו בו את כל הטעמים שבעולם, גם טעם דגים ובצלים. וזה עובר לכל העם "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו". ורש"י הקדוש מעיר את עינינו מה הייתה סיבת הבכי "על עסקי משפחות, על עריות שנאסרו להם". וכדי להבין נחזור לפרשת בשלח שם מתוארת ירידת המן דבר יום ביומו. לא היה קניה חודשית וגם לא קניה שבועית. לא היה מזווה מלא אוכל. בכל יום ויום יורד המן בשביל אותו יום. דבר זה יוצר קשר ישיר בין האדם לקב"ה. הציפייה הזו לאוכל בכל יום מחייבת. אם לא אהיה טוב לא יהיה אוכל. זה מה שהפריע לעם במן, לא עצם האוכל שהיה אוכל שמלאכי השרת אוכלים אותו. אלא התוצאה של אכילת אוכל כזה המגיע מדי יום ישירות מהקב"ה. על מה בכו? על עריות שנאסרו להם ובעצם על כל המצוות שנתחייבו בהם.
זאת מטרת הקב"ה בטרטור הזה כביכול, חינוך והטמעת ההכרה של ישראל בתלותם בו. את ההכרה כי שום דבר לא נעשה בלי הקב"ה. הקניית הבטחון בקב"ה, והחובה שלנו לקב"ה. לכן המן היורד דבר יום ביומו, ולכן חיי הנדודים חסרי הבטחון כביכול.
נכון שפרנסה יותר רגועה ובטוחה כביכול זה עבודה במקום מסודר עם משכורת קבועה. נכון גם שמגורי קבע שלנו, זה הרבה יותר נוח. אבל לקרבת ה', להתחזקות בבטחון בקב"ה יותר קל להגיע כששום דבר לא קבוע וכששום דבר לא מובטח. כשבכל יום צריך להתפלל על אותו יום, כשבכל יום אתה מתפלל שתהיה עבודה, שתהיה פרנסה. כשבכל יום אתה מתפלל שהדולר לא יעלה ושכר הדירה לא יעלה, שהמשכיר לא ימצא קונה לדירה בה אתה גר כבר כמה שנים. נכון יש את הסיכון של הרגשת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" כי הרי כשאני עובד יותר קשה ויותר טוב, אני מצליח יותר. אבל אם קצת התבוננות רואים את ההשגחה הפרטית בכל צעד ושעל. איך מאמצים גדולים יכולים להפיק אכזבה אחת גדולה וממקום אחר בו לא השקענו תבא הרווחה. קל מאד להתפתות ולעבוד כמו חמור כדי שיהיה יותר, או כי אחרת לא יספיק. אבל אפשר גם לקבוע לעצמנו כמה חובת ההשתדלות והשאר בידי השי"ת. יותר קשה לעשות זאת כשאנו מסודרים במשהו קבוע, אבל גם כאן אנו צריכים לזכור בכל יום מי נותן לנו את פרנסתנו, מי נותן לנו קורת גג, להודות ולהתפלל על העתיד שימשיך כך ואף ישתפר.
התורה מלמדת כאן את בני ישראל, לא משנה באיזו דרך תבחרו, את הכל תעשו על פי ה' ותדעו גם שהכל נעשה על פי ה'.

פרשת במדבר - ודגלו עלי אהבה


השבוע אנו קוראים את פרשת במדבר הפותחת את ספר במדבר. ספר במדבר כולל בתוכו מספר מאורעות קשים לעם ישראל בתחילת דרכו. לפי התכנית המקורית, לאחר מספר ימים מיציאת מצרים ומתן תורה, היו צריכים להגיע לארץ ישראל שאז עדיין נקראה ארץ כנען. אך חטאיהם ובראשם חטא המרגלים עליו נלמד בהמשך בפרשת שלח, הוכיח שאינם מוכנים עדיין להיות עם חופשי בארצו ולכן נאלצו לעבור סדרת חינוך בת ארבעים שנה במדבר.
במשך שנים אלו פוקדים את העם מאורעות קשים, מגפות ואסונות שנשלחים אליהם מאת ה' לאחר שמנסים אותו וממרים את פיו. הזכרנו את חטא המרגלים שבעקבותיו נגזרה עליהם מיתה מיידית שהומרה לבסוף לאחר השתדלותו של משה, למיתה הדרגתית במשך ארבעים השנים. עד שבכניסתם לארץ לא נשאר אחד מיוצאי מצרים הבוגרים – גילאי עשרים עד שישים.
בהמשך עדת קורח הנועדים על ה'. קורח מנסה להמריד את העם כנגד מנהיגותו של משה. גם כאן הקב"ה רוצה לכלותם ובהשתדלותם של משה ואהרון, קורח ומשפחתו נבלעו באדמה ואת שאר מאתיים וחמישים האיש אשר איתו, יצאה אש מאת ה' ושרפתם. בנוסף, מגפה פרצה בעם ובה מתו ארבע עשרה אלף ושבע מאות איש, עד שעצרה אהרון על ידי הקטורת.
בלק מנסה להשמיד את עם ישראל על ידי שימוש בכוחו של בלעם כמכשף ומקלל ידוע. התכנית לא צלחה בידו כי ה' לא נתן לבלעם לקלל. מה שכן כמעט הצליח זה השמדת העם על ידי החטאתו בבנות מואב ובעבודה זרה. גם פה פורצת מגיפה המפילה עשרים וארבע אלף, שנעצרת על ידי מעשה קנאות של פנחס שהרג את נשיא שבט שמעון.
אירועים קשים אלו אמורים לחנך, לבנות לחשל את העם כעבדי ה'. אבל איפה שהוא, עלול להיות גם הפוך ולגרום להם לחשוב - כמו שאכן היו שהתלוננו, שהקב"ה עזב אותם. ומכאן ועד לעזיבת התורה הדרך קצרה. לשם כך נותנת לנו התורה הקדמה בפרשת במדבר הפותחת את ארבעים השנים האלו.
 הפרשה פותחת במניין בני ישראל לשבטיהם. אומר על כך רש"י מתוך חיבתן מונה אותם בכל שעה. הספירה של עם ישראל מבטאת את אהבת הקב"ה שבכל פרק ופרק סופר ומונה את מניינם.
ומיד אחרי המניין הכללי, מתבצע מניין נוסף והפעם כשהם מחולקים לדגלים. כל שבט ושבט קיבל דגל בצבע אחר וסמל אחר, כאשר כל שלושה דגלים מצטרפים תחת דגל אחד. כך חנו בכל חניותיהם במדבר וכך היו נוסעים את מסעותיהם. משכן ה' באמצע וסביבו מסודרים השבטים כגדודים גדודים כל גדוד עם דגלו, צבעו, וסמלו השונים. חלוקת עם ישראל לדגלים גם היא מבטאת את אהבת הקב"ה לעמו ישראל. כמו שאומר המדרש בילקוט שמעוני "חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל... ומניין שהיא אהבה, שנאמר ודגלו עלי אהבה. ברא הקב"ה שבעים אומות ומכולם לא מצא הנאה אלא מישראל, שנאמר הביאני אל בית היין.. ומכולם לא אהב אלא את ישראל שנאמר ודגלו עלי אהבה". המדרש מספר גם שעד אז לא היה מושג של דגלים כאלו ומכאן למדו אומות העולם לעשות את דגליהם.
בתחילת הדרך הארוכה שלפעמים גם תהיה קשה, נותן הקב"ה לישראל הקדמה - אני אוהב אתכם! לא משנה מה שיעבור עליכם, תזכרו תמיד, ה' אוהב אתכם! לשם כך הוא ספר אותם בתחילת מסעם. אך זה לא מספיק. יכולים לחשוב, נכון, הקב"ה אהב אותנו פעם, אבל עכשיו אנו רואים שהוא עזב אותנו, או לפחות פסקה אהבתו. לכך נתן להם את הדגלים. דגלים אלו ליוו אותם בכל תקופת שהותם במדבר, לאורך כל מסעותיהם, בעיתות שמחה ובעיתות צרה. ובכל פעם שאי מי יתעוררו בו מחשבות אולי הקב"ה זנח אותנו, רואה את הדגלים ונזכר באהבתו של הקב"ה אליו ולכל עם ישראל.
אמנם כיום אין לנו מניין, אין לנו חלוקה לשבטים וודאי שאין לנו דגלים, אבל אהבתו של הקב"ה אלינו נשארה בכל עת ובכל מצב. וידיעה זאת תעזור לנו, אם לא להבין אז לפחות לקבל את כל הבא עלינו.