יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

פרשת כי תבא - אשריך שנתפסת על דברי תורה

בפרשת השבוע התורה מצווה את ישראל שבכניסתם לארץ לאחר כשיעברו את הירדן "והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשׂיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת" הגמרא במסכת סוטה (ל"ה ב') דנה באבנים אלו על פי פסוקי ספר יהושע המתארים זאת ביתר פירוט. נחלקו הראשונים האם כתבו את כל התורה או רק את תרי"ג מצוות, אבל הסיבה לכתיבה, מבארת הגמרא, כדי שיבואו הגויים יעתיקו את התורה וילמדו אותה. ולכן גם נכתבה בשבעים לשון כדי שיבינו כל האומות.

בפסוק כתוב קודם "ושדת אותם בשׂיד" ואח"כ "וכתב עליהן". ונחלקו בזה התנאים בגמ' שם, רבי יהודה סובר שקודם כתבו ואח"כ שדו בסיד על הכתב ואילו רבי שמעון חולק ואומר כפשוטו, קודם סדו בסיד ואח"כ כתבו. ושואל רבי שמעון את רבי יהודה, לדבריך איך קראו את מה שכתוב שם הרי מכוסה בסיד? אמר לו, בינה יתרה נתן להם הקב"ה ושלחו את סופריהם שקילפו את הסיד והעתיקו את התורה. הרי שלשיטת רבי יהודה, לא רק שכתבו עבורם את התורה, אלא אף נעשו להם ניסים כדי שתהיה להם האפשרות ללמוד תורה. תוס' מביא דעה בירושלמי שכתיבת התורה הזו הייתה על אבני המזבח שבנו כשעלו מהירדן ולאחר מכן גנזו אותם. ולפי זה אומר הירושלמי, היה עוד נס בזה שהספיקו לכתוב את כל דברי התורה בשבעים לשון בתוך יום אחד. ובאותו יום גם באו סופרי האומות והעתיקו. שהרי באותו יום לאחר ההקרבה גנזו את האבנים.

הרי לנו כמה ניסים נעשו כדי שילמדו האומות את התורה ואולי יחזרו בתשובה כדברי הגמרא שם. וכיון שלא למדו, על זה נחתם גזר דינם לבאר שחת שהיה להם ללמוד ולא למדו. שואל התוספות למה רק עכשיו נגזר דינם הרי כבר במתן תורה לא הסכימו לקבלה? ומתרץ תוס' שעכשיו שיש להם את התורה כתובה, התביעה עליהם הרבה יותר גדולה שהרי מה שנשאר להם זה רק ללמוד. וכיוון שגם עכשיו לא למדו, נגזר דינם לבאר שחת.

והתמיהה רבה. בנ"י עברו את הירדן ונכנסו סוף סוף לארץ המובטחת, לפניהם כיבושים ומלחמות, חלוקת הארץ לשבטיה, עכשיו הזמן לדאוג לאומות ולחנכם?

התורה מוסיפה כאן פרט חשוב, " וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ א‍שר ה' אלוקיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה' אלוקי אבתיך לך". לא רק טובת האומות לעינינו בשעה זו של כניסה לארץ, אלא לימוד לדורות מה מטרת ביאתנו לארץ! מה מטרת חיינו! אנו שזכינו לקבל את התורה שבכתב ואת התורה שבע"פ, שאמרנו בהר סיני נעשה ונשמע, התביעה מאיתנו כפולה ומכופלת. ועל אחת כמה וכמה בדורנו שרבו הספרים והמבארים, החובה לפנות מזמננו ולעסוק בתורה, הרבה יותר גדולה.

הגמרא במסכת בבא בתרא (י' ב') נותנת לנו מושג על חשיבות וערך לימוד התורה. הגמ' אומרת שהרוגי מלכות אין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם. שואלת הגמרא, מיהם אותם הרוגי מלכות? אם רבי עקיבא וחבריו, וכי בלי הריגתם כן אפשר לעמוד במחיצתם? אלא אומרת הגמ' המדובר בהרוגי לוד. מיהם אותם הרוגי לוד? מספרת הגמ' במסכת תענית (י"ח ב') ביתו של טורינוס הרשע נמצאה הרוגה וכמובן כמו תמיד היהודים אשמים וצריך להרוג את כולם. היו שם שני אחים לולינוס ופפוס שאמרו אנו הרגנוה ומסרו עצמם למיתה והצילו את ישראל. ועל מסירות נפש זו למען כלל ישראל, אין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

את פפוס אנחנו מוצאים גם במקום נוסף. במסכת ברכות (ס"א ב') מספרת הגמרא פעם אחת גזרה מלכות הרשעה (רומי) שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה, עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? כאן מביאה הגמרא את המשל הידוע שאמר רבי עקיבא על השועל והדגים "אם במקום חיותנו כך, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. ממשיכה הגמ' ומספרת, שלא עברו ימים מועטים ורבי עקיבא נתפס ונלקח לבית האסורים להמתין להריגתו. באותו זמן ניתפס גם פפוס בן יהודה וכשנפגשו אמר פפוס לרבי עקיבא "אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה. או לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים". אומר הגאון מוילנא, פפוס בן יהודה הוא אותו פפוס שהיה מהרוגי לוד, שעליהם נאמר "אין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם" ועל מעשה זה של מסירות נפש למען הצלת ישראל שהביא אותו לכזה מקום בגן עדן, אומר פפוס, דברים בטלים. כי ביחס ללימוד התורה, גם מסירות נפש כזו וגם הצלת נפשות רבות מישראל, נחשב לדברים בטלים. ייתכן שעל פי דין מבטלים תורה בשביל הצלת נפשות, אבל מה גדול יותר, ערכו של מה רב יותר, לימוד התורה.

תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה יבוא ויטול. לא משנה במה אנחנו עוסקים, חייבים אנו לזכור את תכלית חיינו ולמצוא את הזמן לעסק התורה. ראוי לשים זאת אל לב כשאנו עומדים לפני חיתום גזר דין בראש השנה וביום הכיפורים הבאים אלינו לטובה. שלא נחתם חלילה לבאר שחת אלא למקום שאין שום בריה יכולה לעמוד - גם לא הרוגי מלכות - למקום של לומדי התורה.