הושענה רבה ושמחת תורה

שמיני עצרת נקבע על ידי חז"ל כיום שמחת תורה, יום גמרה של תורה ובו מתחילים גם מחזור חדש של קריאת התורה מבראשית. במספר מקומות בחז"ל אנו מוצאים הסבר לקביעת סדר הפרשיות בקריאת התורה מדי שבת, כגון "עזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבמשנה תורה לפני ראש השנה" וכדו'. ובכל זאת צריך להבין את הסיבה לגמרה של תורה דוקא בשמיני עצרת.

מעיון בדברי רז"ל עולה שנכון להתחיל את התורה בתחילת שנה. שמיני עצרת נבחר מהטעם שאין בו מצווה יחודית. אלא שמרש"י ומהמדרש עולה עניין מיוחד ביום זה.

על הפסוק בפרשת אמור המדבר על שמיני עצרת אומר רש"י משל למלך שזימן את בניו לכך וכך ימים. כיוון שהגיע הזמן להפטר, אמר, בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם. הקב"ה מבקש הישארו עמי עוד יום אחד. במה יפחית עוד יום אחד את קושי הפרידה שתהיה אם לא היום אז מחר. שמעתי הסבר מעניין. בתחילה אומר רש"י כשהגיע הזמן להפטר ובסיום אומר קשה עלי פרידתכם. ישנו חילוק בין הלשונות, פטירה היא התרחקות פיזית, פרידה היא התרחקות רוחנית. יכולים אנשים להיות רחוקים מאד אחד מהשני אבל הם לא פרודים. מצד שני יכולים לחיות בבית אחד ולהיות פרודים. בני ישראל בנמשל נפטרים מקרבתו של הקב"ה. אומר להם הקב"ה אני חושש שזה יהיה פרידה ולכן הישארו עימי יום נוסף כדי לחזק את הקשר. מה יועיל יום נוסף אחד לחיזוק הקשר? זה יום שמחת תורה, יום בו אנו שמחים בהשם ובתורתו.

והדברים מפורשים במדרש בילקוט שמעוני (פרשת פנחס תשפ"ב) "אמר רבי אלכסנדרי: משל למלך שבאה לו שמחה כל שבעת ימי המשתה והיה בנו של המלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו: יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים, עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה אלא טול תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר, כך כל שבעת ימי החג ישראל עסוקים בקרבנותיהן של אומות העולם,.... וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל: עכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד. כיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. אמר ר' אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך, אמר רבי יצחק: בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך ב' – תרי, ך' - עשרים". והם הם הדברים שאמרנו. מה ישמור על הקשר בינינו לבין בורא עולם? מה ימנע את הפרידה בין ישראל לקב"ה? שמחת התורה! כי "קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, חד הוא".

ואחרי שהבנו את משמעותה של שמחת התורה בקשר בין ישראל לקב"ה, צריכים לדאוג שאכן תהיה שמחה כזו וזה אפשרי רק על ידי לימוד התורה, על ידי שקיעות בתורה. כי בלי תורה אין במה לשמוח. נכון, ידוע הסיפור על אותו תלמיד חכם שראה את היהודי הפשוט, זה שנרדם מדי יום בשיעור בעין יעקב, והנה הוא עולז וצוהל בשמח תורה. שאלו, ולשמחה זו מה עושה, מה לך ולתורה? ענה לו אותו יהודי וכשהכיתי על ליבי בעל חטא שחטאנו לפניך בעיניים רמות, הכיתי על חטאי? מה לי ולעיניים רמות. אלא כל ישראל ערבין והכיתי על העיניים רמות שלך. א"כ גם היום בשמחת תורה אני יכול לשמוח בתורה שלך. אבל עדיין עדיף להיות מאלה ששמחים בתורה שלנו.

ומכאן ההכנה ליום הושענא רבה. יום זה הוא ההזדמנות האחרונה לשנות את גזר הדין. והגישה ליום זה שונה משאר הימים הנוראים - ר"ה ויוה"כ. אחרי המלכת הקב"ה בר"ה. אחרי ההוספה בקיום המצוות ובהקפדה עליהם בעשרת ימי תשובה. אחרי הווידוי, החרטה והחזרה בתשובה ביוה"כ. מה אנו עושים בהושענא רבה מלבד חבטת הערבה? אנו פותחים את היום בלימוד התורה, מי יותר ומי פחות. לפני הערעור האחרון, אנו לוקחים את עורך הדין הטוב ביותר - התורה. כי אם זה כוחה של תורה שמונעת את הפירוד בין ישראל לקב"ה. את אותה תורה אנו מביאים לפניו ואמרים לו, הנה גם אנחנו רוצים בקרבתך, גם אנחנו לא רוצים להפרד והנה אנו עוסקים ושמחים בתורה. ושנזכה לפיתקא טבא.

כי יצפנני בסכה

בראש חודש אלול התחלנו לומר פעמיים ביום את המזמור לדוד ה' אורי וישעי. דורשים חז"ל אורי זה ראש השנה, ישעי זה יום הכיפורים. ובהמשך, כי יצפנני בסכה זה חג הסוכות. דוד המלך מבקש במזמור זה את בקשתו האחת: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". ואנו שאומרים מזמור זה כל יום, ודאי שמבקשים את אותו דבר. וככל שמתקדמים הימים הרצון הזה הולך ומתגבר.

חודש אלול, הכנה ליום הדין. התקדמות והתקרבות יומית לקב"ה כדי שנגיע לראש השנה ליום הדין מוכנים וראויים יותר לקבל את בקשותינו מאריכים בתפילה, מוסיפים שעת לימוד, לימוד מוסר. לאחר מכן ראש השנה, כשרובו של יום מוקדש להמלכת הקב"ה על העולם כולו ובתוכו גם על עצמנו. יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה. יום שכולו לה' כולו תפילה ותחנונים. בימים קדושים אלו כל אחד חש את השבתי בבית ה'. והנה, הסתיימו ימי הרחמים והסליחות (כמעט, יש עוד את יום הושענא רבה) ואנו עומדים בפתחו של חג הסוכות, עוד מעט ונכנסים לסוכה, יש לנו את ההזדמנות לבחון את עצמנו האם אנו באמת רוצים בישיבה בבית ה' כל ימי חיינו. הרי אם היינו חוזרים מיוה"כ ישירות לחיי החולין השגרתיים, היינו תמיד מרגיעים את עצמנו שבטח, אנחנו רוצים מאד, אבל יש עבודה, צריך לפרנס את המשפחה, לדאוג לחתן את הילדים, נחכה לפנסיה. הקב"ה נתן לנו מיד לאחר יוה"כ את חג הסוכות. אין עבודה, אין דאגות פרנסה, כל הימים לפניך, קדימה נראה מה אתה עושה אם הזמן שיש לך עכשיו בשפע. מבלה אותו כמנהג עם ישראל בטיולים, הופך את חג הסוכות לחג הביקורים. או אולי אתה מנצל אותו לתפילה בנחת, ליותר לימוד, לשהייה בסוכה, לימוד עם הילדים, לשוחח עם הילדים.אומר לנו הקב"ה בואו נראה עד כמה באמת אתם רוצה את ה"שבתי בבית ה' ".

וכדי שנדע במה מדובר, החג הזה מלמד אותנו מה זה שבתי בבית ה'. עזיבת הנוחות של הבית לצורך עבודת ה' על ידי קיום המצווה לגור בדירת ארעי. כי העיסוק בעולם הזה כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא הפך משבתי בבית ה'. וכדי לשבת בבית ה' אנחנו צריכים להבין מה זה עוה"ז ומה זה עוה"ב. צריכים להזכיר לנו את החיים בפרוזדור המוביל לטרקלין. ולכן אנחנו גם קוראים בשבת חול המועד את "דברי קהלת בן דוד". שלמה המלך ניסה את כל מה שיש לעולם הזה להציע ונותן את הבחנתו הסופית "כי הכל הבל". ומה כן? "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".

ובנוסף מגיע בהמשך הפסוק "כי יצפנני בסוכה ביום רעה ..." וכפי שמבאר המלבי"ם " אחר ששאלתי היא מאת ה' שאשב בביתו ..... אז כי יצפנני בסכה.. יסתירני בסתר אהלו" הרי שמובטח לנו שאם נרצה ונבקש לשבת בבית ה' הרי שהקב"ה יצפין אותנו בסוכתו ובאוהלו.

פרשת נצבים - ובחרת בחיים

אנו עומדים שלושה ימים לפני ראש השנה ונראה שעולם כמנהגו נוהג. אם ר' ישראל סלנטר מדבר על "פלצות" שאחזה לפנים בישראל, אצלנו אפי' הרגשה כל שהיא של חשש, גם היא לא מורגשת. זכורני את הפעם היחידה בה הייתי בבית משפט וגם זה רק בבית משפט לתעבורה. ימים לפני כן דאגתי וחרדתי מפני השלילה והקנס שאולי אקבל (המשפט התבטל בסוף). ביום המשפט עצמו הפרפרים חגגו אצלי בבטן כבר מהבוקר. שלא נדבר על מי שיושב מחוץ לחדר בדיקות או חדר ניתוח ומחכה לתוצאות הבדיקה/ניתוח של הקרוב אליו. את המתח והחרדה אפשר לחוש באוויר. והנה אנו עומדים לפני יום הדין בו יקבע כל מהלך השנה הבאה שלנו. איזה עסקים יצליחו ואיזה לא. האם פרנסתנו תספיק לנו - ובלשון ה"עמך" האם נגמור את החודש - או לא. האם מס הכנסה יבא לביקור בית. האם נהיה בריאים או נחלה חלילה. מי יחיה ומי ימות, מי ישלו ומי יתייסר, מי יעני ומי יעשר. ואנו רגועים כאילו הדברים לא קשורים אלינו. הרי השנה שעברה עלינו לא הייתה נקייה מקשיים ומצרות וגם אם היא הייתה בסדר יחסית או אפי' יותר מזה - וצריך להודות על מה שהיה - אבל מי מבטיח לנו שכך זה ימשך.

ר' ישראל סלנטר מבאר את חוסר הפחד בטמטום הלב הנובע מהעבירות. כך שגם אם אדם חושב על הכל ומבין את משמעות הדין, יש חסימה שלא נותנת להשיב את זה אל הלב. והפתרון לזה הוא תשובה – מחיקת העברות, ותפילה.

ולי יש את התחושה שאנחנו נמצאים שלב אחד או יותר לפני זה. בשבת שעברה קראנו את פרשת נצבים הנקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. פרשה זו ממשיכה את משאו האחרון של משה רבינו לפני פרידתו מעם ישראל, בו הוא מוכיח אותם על העבר ומלמדם על העתיד. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע" (דברים ל' ט"ו). משה רבינו תולה את החיים בעשיית הטוב ואת המוות בעשיית הרע. ובלשונו של רש"י זה תלוי בזה, עם תעשה טוב הרי לך חיים ואם תעשה רע הרי לך המוות. וכמה פסוקים הלאה בסיום הפרשה, "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" (ל' י"ט). וברש"י אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים. האם אנחנו בוחרים בחיים? האם כשקראנו את הפרשה הזו חמשה ימים לפני יום הדין, קישרנו את הדברים אלינו?

דבר ראשון, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו באמת רוצים לבחור בחיים. וכדי לדעת אם אנחנו רוצים חיים, בואו נבין מה זה חיים. כי אם ניקח את המושג "לעשות חיים" - היינו להנות כמה שיותר מן העולם הזה, לכאלו חיים נראה שיש ביקוש רב אבל לא אלו החיים שאנו מבקשים בימים נוראים. אבל בואו נראה למה התורה קוראת חיים. כשהקב"ה אומר לבני ישראל ובחרת בחיים, הוא גם אומר להם במפורש איך בוחרים בחיים. "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו". מה זה חיים, אהבת השם, שמיעה בקולו – קיום כל המצוות, ולהידבק בדרכיו. לבחור בחיים זה אומר לבחור בכל אלה. זה אומר לבחור בדרך חיים שעלולה להיות שונה מהדרך בה אנו רגילים ללכת. ולבקש חיים זה אומר לבקש "וכתבנו בספר החיים למענך".

כשנבין שבבחירה בטוב ובבחירה בחיים אלו של "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו", בזה טמון כל מה שיבא עלינו בשנה הבאה, אז אולי נתחיל לחשוב האם אנחנו באמת חיים נכון, האם אנחנו בדרך הנכונה. וביחד עם התשובה, יש סיכוי שנתחיל לחשוש ולפחד אולי אנו לא בדיוק חיים בצורה שהקב"ה רוצה שנחיה. ואז, מה עם כל עתידנו התלוי בזה.

פרשת כי תבא - תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה

בפרשת השבוע הנקראת בכל שנה לפני ובסמוך לראש השנה אנו קוראים את הברכות שנתברכו אלו אשר ישמעו בקול ה' אלוקיהם לשמור ולעשות את כל מצוותיו. וכנגד זה גם את הקללות שנתקללו אלו שלא ישמעו ולא ישמרו.

קריאת פרשה זו בדיוק לפני ראש השנה אינה מקרית. עזרא הסופר תיקן את סדר קריאת התורה המוכר לנו בכל שבת ושבת, ומביאה הגמ' את אחת הסיבות לסדר זה: "רבי שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כוהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי ואי תימא ריש לקיש כדי שתכלה שנה וקללותיה" (מגילה ל"ג ב'). למה אנו קוראים את פרשת כי תבא ובתוכה את הקללות לפני ראש השנה? כי אנחנו רוצים שיכלו הקללות של השנה שעברה ושתחל עלינו שנה חדשה ומבורכת.

זה ברור, שאין המדובר בעוד סגולה לפיה אם נקרא את הקללות, הרי שהן ייעלמו והשנה הבאה תהיה מבורכת ונפלאה. ברור שקריאת הקללות אמורה לעשות לנו משהו ולהביא אותנו מוכנים יותר ליום הדין. קריאת הקללות הכתובות בספר התורה וזכירת הצרות החרוטות על בשרינו, אמורות לעורר אותנו לשים לב מאין הגיעו צרות אלו. לחקור, לחפש ולנסות להבין למה ועל מה הן באו עלינו. וכמו שכותב רבינו יונה (שערי תשובה שער ב') "ודע כי דרכי הסיבות שיתעורר האדם בהם לשוב מדרכיו הרעים ששה. הדרך הא' כאשר תמצאנה את האיש צרות. ישיב אל לבו ויאמר אין זה כי אם דרכיו ומעלליו אשר עשו אלה לו. וחטאיו עוללו לנפשו. וישוב אל ה' וירחמהו". מי שפקדו אותו צרות במהלך השנה וישים אל ליבו מאין באו צרות אלו אליו, יבא לר"ה אחרת מאיך שבא בשנה שעברה. מי שהפסיד בעסקיו יודע מה זה "מי יעשיר ומי יעני". והוא גם מבין שהוא לא עשה את ההשתדלות הנכונה בזמן הנכון. כמו שאומר ר' חיים קנייבסקי שהוא מכיר רק שני ימים בהם ניתן לעשות השתדלות – שני ימים של ראש השנה. מי שלא עלינו חלה במהלך השנה והוא יודע שהוא עומד לפני שנה חדשה המתחילה במשפט חדש אם אפשרויות חדשות. מי שעמד על סף המוות וניצל יודע מה זה "מי יחיה ומי ימות". וכל הצרות שבאו עליו הם אך ורק כדי שיחזור בתשובה על חטאיו כמו שאומר הכתוב " ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים ל"א).

בדרך כלל אנו תולים את הכל בדברים אחרים רק לא בחשבונות שמים. לא קיבלתי תוספת שכר, פיטרו אותי מהעבודה או קיצצו קיצוץ משמעותי בשכרי, מס הכנסה הגיעו לבקר, מנהל הבנק הקשיח את עמדותיו, כי.....! הניתוח לא הצליח, כי הרופא התרשל! וכן הלאה. קבע לנו עזרא הסופר את קריאת הקללות לפני ראש השנה. כדי להזכיר לנו מתי נקבע הכל ושהסיבה לכל זה נמצאת במקום אחר לגמרי, כדבריו המפורסמים של הרמב"ן בסוף פרשת בא: "שאין לאדם חלק בתורת ישראל, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל. אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם, יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון."

"עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם" (רמב"ם הל' תשובה ג' ז'). יש מי שצריך את ההתבוננות בצרותיו הוא כדי להתעורר. החכם יותר יסתפק בצרותיהם של אחרים. אבל לחכם באמת יספיקו תקיעת השופר של חודש אלול וקריאת הקללות שבפרשת כי תבא כדי לשוב מדרכו הרעה ולהיכתב וליחתם לחיים טובים בזה יום הדין.

פרשת כי תצא - דיוקנו של מלך

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ.... כי קללת אלוקים תלוי" (כ"א, כ"ב-כ"ג). חז"ל דורשים מפסוק זה שכל הנסקלים נתלים לאחר מיתתם על עץ. התורה נותנת כאן הסתייגות, לא תלין נבלתו על העץ. נכון תתלה אותו למען יראו אותו העוברים ושבים אבל בטרם רד הלילה תוריד אותו. למה? כי "קללת אלוקים תלוי". מבאר רש"י (על פי הגמרא בסנהדרין מ"ו ב') זלזולו של מלך הוא שאדם שעשוי בדמות דיוקנו יהיה תלוי ובפרט ישראל שהם בניו. ומשל לשני אחים תאומים שהיו דומים זה לזה אחד נעשה שר ואחד לסטים ונתלה, כל הרואה אותו אומר השר תלוי. וודאי שאין הנמשל שמי שרואה אדם תלוי ובפרט אם הוא מישראל, יחשוב שזה הקב"ה. אלא גם במשל הבעיה היא לא שיחשוב באמת שהשר נתלה, אלא יאמר השר נתלה. כוונתו שבזיון הוא לשר שאחיו תלוי. ובנמשל בזיון הוא לקב"ה שבניו תלויים על עץ.

כשרואים אדם מקשרים אותו מיד לקב"ה וכשרואים את מעשיו גם הם מתקשרים לקב"ה. ואם בכל אדם כך, על אחת כמה וכמה בישראל שהם בניו של מקום. ואם בסתם ישראל כך על אחת כמה וכמה במי שקרוב יותר. ככל שהאדם קרוב יותר לבוראו, האנשים הרואים אותו מקשרים יותר בינו לבין הקב"ה. כשרואים אדם שומר מצוות מצפים ממנו ליותר כי אתה מקורב. כשרואים אדם חרדי, הציפיות עולות כי אתה יותר מקורב. וכשרואים בחור ישיבה או אברך על אחת כמה וכמה שהציפיות והדרישות עולות. וכגודל הציפייה כך גודל החילול ה' כשהציפייה לא מתממשת.

מספרים על הרב ראובן כץ שהיה רבה של פתח תקוה וראש ישיבת לומז'א, שפעם אחד מהתושבים הלא דתיים בא בטענות שראה בחורים מהישיבה נכנסים לקולנוע או מדברים עם בחורה. שאל אותו הרב והילדים שלך לא עושים את זה? ענה לו כן, אבל הם הרי בחורי ישיבה. אמר לו הרב, את החטא הזה אני לוקח על עצמי.
זה תשובה טובה לאותו מקנטר, אבל האמת איתו, מבחורי ישיבה, מבני תורה, נדרש קוד התנהגות אחר, ואם הם לא עומדים בו, נמצא שם ה' מתחלל.

ולכן זה מחייב. זה מחייב בדיבור, זה מחייב בלבוש, זה מחייב במשא ומתן עם בני אדם. כי כל דבר שאנו לא בסדר מקשרים את זה ישר לקשר שלנו עם בורא עולם. וחובתנו היא לדאוג שיאמרו עלינו אשרי אביו שלימדו תורה אשרי רבו שלימדו תורה ולא חלילה להיפך. כי אנו דיוקנו של מלך.

פרשת שופטים - מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" החינוך מבאר שורשי המצוה "שורש המצוה נגלה הוא, שעם הדבר הזה נעמיד דתנו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה, ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת". אומרת לנו התורה על פי דברי בעל החינוך, אתם רוצים להיות טובים וללכת בדרך הישר, אבל לבד זה קשה ולכן נכוף אתכם לעשות זאת עד שתרגילו בדבר מיראה ואז תעשו מאהבה.
מצוה זו אינה מצוה של אדם פרטי אלא מצוה כללית על כל עם ישראל, על כל עיר ועיר, על כל קהילה וקהילה. אבל בעלי המוסר כהרגלם לומדים זאת גם לכל אדם ואדם כלפי עצמו. חובה על האדם להעמיד לו שופטים ושוטרים כדי לכפות את עצמו ללכת בדרך האמת. תפקידו של כל אדם כלפי עצמו הוא כתפקידם של השופטים, לבחון כל מעשה אשר יעשה האם הוא ישר או לא, האם הוא טמא או טהור, האם נעשה כדין או לא נעשה כדין. על האדם גם למלא כלפי עצמו את תפקידו של השוטר, לייסר את עצמו עד שיעשה את דבר המשפט.
המיוחד בזה הוא הכנסת התוכן לכל חיי האדם. רוב המצוות הקיומיות שאנו עושים, נעשים בחלק קטן מאד ממהלך חיינו. בפסח אנו אוכלים מצה בלילה הראשון. בסוכות אנחנו נוטלים ד' מינים וגם זה רק במשך מספר דקות ביום אם נכלול את אמירת ההלל וההושענות. בראש השנה תקיעת שופר. יש לנו גם מצווה יום יומית (לפחות לגברים שבינינו) הנחת תפילין ובעצם גם הציצית שאנו לובשים במשך כל היום אבל מי חושב עליה או זוכר אותה כשהיא עליו. ומה בשאר היום? איפה עבודת ה' שלנו במשך כל חיינו בעצם?
הגמרא במסכת בבא קמא (דף ל') אומרת, "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות". וכבר עמדו רבים הל כך שדברי רבא – אבות או ברכות – ברורים. אבל דברי רב יהודה תמוהים, מה הקשר בין מילי דנזיקין לחסידות. זהירות מלהזיק זה להיות בן אדם לא חסיד.
שמעתי מחכם אחד שפה נכנס היחס שלנו כלפי כל האנשים איתם אנו מתחככים במשך היום. איך אנחנו מדברים אל השני – הונאת דברים. איך אנחנו מקיימים את היחס בין עובד למעביד ולהיפך. איך אנחנו במשא ומתן ובמקח וממכר – הונאת ממון, גזל וכו'. אם נתבונן נראה שרוב היום שלנו מסתובב סביב בין אדם לחבירו ובעצם סביב מילי דנזיקין.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ג' ב') עונה למלך כוזר על שאלתו מי הוא חסיד (תמצות הדברים). "החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם, ומספק להם את כל צרכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם, ולא ייתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו". אומר לו הכוזרי: "לחסיד שאלתיך לא למושל". עונה לו החבר: "החסיד הוא הוא המושל! שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש...". הוא "חוסם הכוחות הכעסניים המבקשים לנצוח .... ומשמש בידיו ורגליו ולשונו בעניין הצריך ובחפצו המועיל".
חסיד הוא זה ששולט על כל כוחותיו ותכונותיו וטבעיו, בוחן אותם לפני כל פעולה ופעולה ומפעיל אותם בצורה הנכונה. מעניין שכשהגמרא מבררת מי הוא חסיד שוטה, היא מביאה דוגמא של אחד שרואה אישה טובעת בנהר ולא קופץ להצילה. הוא חסיד כי הוא חושב לפני שהוא עושה אבל הוא חושב מחשבה של שטות ולכן הוא שוטה. כי חסידות זה לשלוט על המעשים שלנו אבל בצורה נכונה. ואם רוב עסקו של אדם הוא במשא ומתן עם אנשים, אם רוב עסקו הוא במילי דנזיקין, הרי החסיד הוא זה ששומר את עצמו ממילי דנזיקין ומי אשר משאו ומתנו עם הבריות באמונה. ובזה מתבטאת א"כ עיקר עבודת ה' של האדם.
ואולי בזה מתקיים גם השיוותי ה' לנגדי תמיד. כי אם כל מעשה שאנו עושים נבדק האם מתקיים בזה רצון ה' או לא הרי שאנו שמים את ה' לפנינו בכל רגע תמיד.

פרשת ראה – והרחיקנו מחבר רע

"כי יסיתך אחיך ... או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור, נלכה ונעבדה אלוהים אחרים..."
פרשת השבוע מלמדת אותנו את דינו של אדם המסית את חברו או את בן משפחתו לעבוד עבודה זה. הפרשה גם מלמדת אותנו לא רק את דינו אלא גם את היחס שצריך להיות לנו לאותו מסית.
עונשו של מסית לעבוד עבודה זרה, הוא מיתה ולא סתם מיתה אלא המיתה הכי חמורה – סקילה. רוצח למשל שהרג נפש מישראל, חייב מיתה בסייף. בזה לא מסתיים חומרת העונש. התורה גם מצווה אותנו "לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו". וכפי שמבאר רש"י את הפסוק, ולא תחוס עינך עליו – אפי' שנאמר לא תעמוד על דם רעך, על זה לא תחוס. ולא תחמול – לא תהפך בזכותו. בכל חייבי מיתה יש דינים רבים שמטרתם לזכות את הנאשם. במסית אין דינים אלו, נהפוך הוא, צריך לחפש לו חובה.
ובזה לא הסתיים הסיפור. מי הורג אותו? "הרג תהרגנו, ידך תהיה בו בראשונה להמיתו". זה החטא היחיד עליו יש מצוה שהצד הנפגע הוא יהיה המעניש.
גדול המחטיאו מן ההורגו, שזה ממיתו בעולם הזה וזה ממיתו בעולם הזה ובעולם הבא. לכן חמור עונשו של מסית מעונשו של רוצח. לכן גם היחס אל המסית בין מצד הנפגע ובין מצד כל העם, חמור מהיחס לשאר החוטאים.
התורה אמנם מדברת על מסית לעבוד עבודה זרה. אבל מכאן עלינו ללמוד, מה היחס הנדרש כלפי כל מי שמסית או מושך לעשיית דבר רע. כי אם חמור כל כך חטאו, כמה אנחנו צריכים להתרחק מכל מי שעלול להשפיע עלינו לרעה.
אנחנו אומרים כל יום בסיומם של ברכות השחר, והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע. וביהי רצון השני אנו מוסיפים גם משכן רע. ככה אנחנו מתחילים את היום בבקשה להתרחק מכל מי שעלול להשפיע עלינו לרעה. סתם כך מאדם רע, אבל יותר מזה מחבר רע ומשכן רע. כי מחבר ומשכן יותר קל להיות מושפעים. יש הרבה פעמים את האי נעימות והחשש לקלקל את היחסים. ולכן אנחנו מבקשים במיוחד על שלושתם, על סתם אדם על חבר ועל שכן. לכן נקטה גם התורה במסית, כי יסיתך אחיך בן אמך, או רעך. כי כשזה אח או חבר מסית, הרבה יותר קשה להזהר ממנו. ולכן אנחנו מבקשים, כדי לקבל סייעתא דשמיא וכדי לחדד לעצמנו את חשיבות הדבר.
רש"י מבאר את המילים "לא תאבה לו" שנאמרו לגבי מסית, 'לא תאהבנו, למרות שנאמר ואהבת לרעך כמוך, אותו לא תאהב'. כי המטרה היא להרחיק את עצמנו מהרע, לא לאהוב אותו, עד כדי שהנפגע עצמו צריך להרוג אותו. עד כדי כך מחדירה התורה בנו את חובת ההרחקה מאנשים כאלו.
אנחנו רגילים לדאוג לילדים שלנו, אם אילו חברים הוא מתחבר, במקומות הלימוד ומחוץ להם. ואם מי הוא מסתובב. כי אנו מבינים את עצמת ההשפעה שיש לחבר ובמיוחד על ילדים, אבל התורה מלמדת אותנו כאן שהסכנה היא לכל אדם, גם מבוגרים. נפגשים בכל מיני אנשים בכל מיני הזדמנויות, יוצרים קשרים במקומות העבודה. וצריך תמיד לזכור את הזהירות הנדרשת, ולדעת איפה לשים את הגדרות והחסמים. כי ממי הזהירות נדרשת יותר, דוקא מהחבר ומהשכן.