פרשת ויחי - אי אפשר להיות יהודי כשהלב פונה לרומי

בברכות יעקב לבניו אנו מוצאים ברכות שנראות גשמיות לחלוטין אבל מן הראוי לבחון את הדברים ולהסתכל קצת יותר לעומק.

בברכת יעקב ליהודה – "אוסרי לגפן עירה ... כיבס ביין לבושו..... חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב". יעקב מתנבא על נחלת שבט יהודה שתהיה משופעת בכרמים המניבים יין רב ומשובח. ובלשונו של רש"י, "נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין".

אם נזכר ביציאתו של נח מהתיבה ובמה שקרה לאחר שנטע כרם, נראה שריבוי כרמים ויין אינו מהדברים הטובים, ואכן רבו מדרשי חז"ל על כוונת פסוקים אלו. וביניהם, "כבס ביין לבושו שהוא מחוור להן דברי תורה. ובדם ענבים סותה שהוא מחוור להם טעויותיהן" (מדרש רבה).

ויש המפרשים את הברכה בריבוי היין, שממנו ייקחו יין לנסכים ולכל המצוות הקשורות ביין.

מעניין שדווקא יהודה הוא זה שנתברך ביין, כאשר תחילת הברכה מדברת על כך שמנהיגי העם יהיו מיהודה. "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" מפרשים חז"ל והובאו הדברים ברש"י, שבט, אלו ראשי גלויות שבבל שרודים את העם בשבט. מחוקק , תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל. יהודה ממנו תצא המלוכה, ממנו מלכות בית דוד שתחודש במהרה בימינו בבואו של משיח בן דוד, ממנו גם מנהיגיו הרוחניים של העם. וזה ההמשך של מאן מלכי רבנן מהשבוע שעבר. ודווקא מהם יגיע גם היין למצוות ולבית המקדש.

"זבולון לחוף ימים ישכון". זבולון מתברך בברכה של עשירות. סוחר גדול, עסקים חובקי עולם, נמלים, ספינות. אבל הכל בשביל מה? בשביל החזקת התורה, בשביל יששכר חמור גרם. "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיה וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה. הוא שאמר משה 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך', זבולון עוסק בפרקמטיה ויששכר עוסק בתורה" (רש"י). כל עשירותו של זבולון ניתנה לו כדי לפרנס את לומדי התורה, את יששכר.

"נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר". מפרשים חז"ל, "זו בקעת גינוסר, שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. נפתלי מתברך בארץ שתתן את הפירות הטובים ביותר בארץ ישראל עד כדי כך שאומרת הגמ' (פסחים ח' א') "אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים – כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים – דיינו". אבל יש המשך לברכה – "הנותן אמרי שפר" ומתרגם אונקלוס, "יהון מודין ומברכין עליהון". מה כל מטרת הברכה של נפתלי היותו יודע להודות ולברך על הטוב, לכן קיבל ארץ זו הנותנת פירות כאלו.

עדיין טריים בזכרוננו, ימי החנוכה והנצחון על תרבות יוון. ומיד, שבוע לאחר מכן עשרה בטבת. אמנם תחילת המצור שהביא לחורבן בית ראשון ולגלות בבל. אבל זה מביא אותנו למחשבות על חורבן הבית שנמשך עד היום, חורבן בית שני שנחרב על ידי מלכות רומי.

הבדל גדול יש בין תרבות יוון לתרבות רומי ומכך גם ההבדל בין הגלויות. תרבות יוון מתבססת על "יפת אלוקים ליפת" יפיפיותו של יפת מתבטאת בחוכמה היוונית שניסתה במשך שנים וללא הצלחה להוות תחליף לחכמת התורה. יוון ניסו להשכיח את התורה על ידי החדרת תרבות של השכלה, של מדעים, של כפירה מתוך מחשבה ואידיאולוגיה. רומי לעומת זאת, הביאה תרבות של נהנתנות. מרחצאות, תיאטראות וכדו'. את יוון ואת תרבותה נצחנו. כי שום חכמה שבעולם לא יכולה להתמודד מול חכמת התורה. לכן גם לא נחרב בית המקדש בתקופת יוון. תרבות רומי לעומתה הביאה לחורבן בית המקדש. כי נהנתנות מביאה לידי חשיבה על עצמך בלבד ומכאן ועד לשנאת חינם הדרך קצרה. את "תרבות" רומי עדיין לא נצחנו, כי נגד נהנתנות, גם לחכמת התורה קשה להתמודד. כי מי שממלא את מוחו ואת ליבו בהנאות ובסיפוק רצונות ותאוות, אין מקום לחכמת התורה. אי אפשר להיות יהודי כשהלב פונה לרומי.

יעקב אבינו מברך את בניו אבל גם מלמדם ומצוום את הדרך ילכו בה. חלקם מקבלים ברכות שעל פניו נראות כברכות לשפע גשמי, והנאה מהעולם הזה. אך לכל ברכה כזו מצורפת גם ההנחיה איך תתקיים ברכה זו ולשם מה ניתנה. אם לצורך לומדי התורה אצל זבולון, אם לצורך הודאה ושבח לקב"ה אצל נפתלי, וכן הלאה.

ועל הכל מלמדת אותנו הברכה ליששכר " יששכר חמור גרם" חמור בעל עצמות, סובל עול תורה – סובל מלשון סַבַּל, לא סֶבֶל- כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד. "רובץ בין המשפטיים" כחמור המהלך ביום ובלילה וכשרוצה לנוח רובץ בין התחומין (רש"י). הברכה ליששכר מלמדת אותנו מה זה לימוד תורה וכיצד אמורים להראות חייו של בן תורה. אמנם יששכר הוא שבט לומדי התורה – אברכי הכולל, אבל זו הדרכה לחיי בן תורה בכלל, גם עם הוא עסוק גם בדברים אחרים. איך לומדים! לא משנה כמה אתה לומד, הדרך היא אותו דרך – סובל עול תורה. כשלומדים, לומדים כמו אותו חמור עם המשא על הגב, שלא עוסק בשום דבר אחר.

ועוד מלמדת אותנו הברכה ליששכר, "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות (רש"י) גם יששכר מקבל חלק משובח בארץ, ועל אף זאת ואולי דוקא בגלל זה - "ויט שכמו לסבל" עול תורה. "ויהי למס עובד" לפסוק לאחיו בני ישראל, הוראות של תורה וסדרי עיבורין (רש"י). נכון המנוחה היא נעימה במיוחד כשיש שפע של ברכה וארץ טובה, אבל מה הוא הטוב האמיתי, "ויט שכמו לסבול עול תורה".

הקב"ה חנן וחונן אותנו בהרבה מתנות. ברא לנו עולם נפלא, אבל לשם מה? האם נבראנו כדי לצבור עוד ועוד הנאות, עוד ועוד סיפוקים גשמיים? כל מה שקיבלנו ואנו מקבלים, הוא למטרה אחת, לעבוד את ה'. לעסוק בתורה! לתמוך בעוסקי התורה! ולהודות ולשבח לקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו!

פרשת ויגש - עוסקי תורתך כנגד כתבו לכם על קרן השור

מלחמת היוונים ביהודים לא היתה מלחמה מדינית על הגוף אלא מלחמה על הנפש. "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". זו הייתה מלחמה תרבותית על השלטת התרבות היוונית בעולם ומחיקת תרבות ישראל – תורת ישראל.

המלחמה אכן לא התחילה בכח אלא להיפך בדרכי נועם על ידי הכנסת השכלה, ספורט, "תרבות" וכדו' לערי ישראל. זה הצליח חלקית בלבד והיו מעטים (היום קוראים לזה בשולי המחנה) שנמשכו אחר ההבל והתייוונו. את היוונים זה כמובן לא סיפק ולכן החלו בהפעלת כח. גזרו גזירות על קיום המצוות - בעיקר שבת, חודש ומילה, שהעובר עליהם נענש בעינויים קשים ובמיתות משונות. כאן הצלחתם הייתה רבה יותר ורוב העם – גם אלה שלא התייוונו מרצון, לא עמדו בנסיונות הקשים, בעינויים ובחשש ממוות והתייוונו עכשיו מאונס.

קומץ קטן של יהודים שהמשיך למרות הכל בשמירת ובקיום המצוות, הטריף את דעתם של היוונים שראו בכך כשלון מוחלט. הם ידעו שאם יש אפי' מעט יהודים שמוכנים למסור את נפשם על קידוש ה', על לימוד התורה וקיום המצוות, תורת ישראל נצחה. הם ידעו גם שמספיק קומץ יהודים זה כדי לחזור ולהבעיר את הניצוץ שבליבם של כל היהודים. הגזירה האחרונה נועדה לפתור בעיה זו. "כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל". מה זה חלק באלוקי ישראל ולמה דוקא על קרן השור? אמרו היוונים, גזירות על ביטול מצוות מעשיות לא הצליחו? נגיע לזה בדלת אחורית. אתם רוצים לעבוד את הקב"ה למרות העינויים וסיכון החיים? תעבדו! אבל, "כתבו לכם על קרן השור" כשאתם עסוקים בענייני החולין שלכם כשאתם עסוקים בשור - בפרנסתכם, שם אל תתנו דריסת לאלוקי ישראל.

כאן בשלב זה החליטו מתתיהו ובניו שהגיע הזמן להלחם. כל עוד יש פיתויים ואפי' עינויים, נצח ישראל לא ישקר ועם ישראל ותורת ישראל יישארו לנצח נצחים. אבל כאשר תהיה שמירת מצוות אבל נוציא את האלוקים מחיי היום יום, פה יבא הקץ על עם ישראל. פה, לאט אבל בטוח, תשתכח התורה מישראל. ועל זה מלחמה!

איך נלחמים? מי נלחם? הפייטן בעל הניסים אומר "מסרת גיבורים ביד חלשים...... וזדים ביד עוסקי תורתך" רבו ההסברים איך נכנס לכאן נושא הרוחניות – רשעים וצדיקים, טמאים וטהורים, זדים ועוסקי תורתך. רובם מנסים להסביר בכל מיני דרכים למה זה קשור לנס. אותי תפס ההסבר שיש פה שני חלקים – חלק הנס וחלק הגורם לנס. ההבדלים הפיזיים זה חלק הנס, ההבדלים הרוחניים הם הגורמים לנס. "וזדים ביד עוסקי תורתך" מי הם אלו שימנעו את ה"כתבו לכם על קרן השור"? עוסקי התורה. כי רק כאשר העוסקים במלאכה, האוחזים במחרשה, ההולכים אחרי השור, רק כאשר הם עוסקים בתורה, רק כך יכולים להינצל ממצב זה של הפרדת חיי היום יום מאלוקי ישראל.

פרשיות השבוע האחרונות מלמדות אותנו את סיפור חייו של יוסף. מהיותו בן זקונים – בר חכים השוקד על תורתו של יעקב אביו, דרך המכירה לעבד, הנסיון עם אשת פוטיפר, שתים עשרה שנה בבית האסורים, עד היותו למשנה למלך המושל על כל ארץ מצרים. איך נשארים יוסף בר חכים של יעקב? האם זה שייך בכלל? כשיעקב מתבשר בפרשת ויגש על כך שיוסף חי והוא מושל בכל ארץ מצרים, אומר הפסוק (מ"ה כ"ו) "ויפג ליבו כי לא האמין להם" מתי הוא מאמין להם? "וירא את העגלות אשר שלח יוסף.. ותחי רוח יעקב אביהם". יעקב גם הוא לא מאמין שיוסף נשאר יוסף אחרי כל מה שעבר עליו במשך עשרים ושתיים השנים מאז עזב את אביו ואת ביתו. מתי הוא נרגע? כשהוא מקבל את הרמז שמרמז לו יוסף על ידי העגלות, על הסוגיה בה הם עסקו ביום פרידתם. יוסף, לבד מכך שהוא אומר לו אני עדיין אוחז בסוגיה, אני אותו יוסף. הוא גם אומר לנו איך נשאר אותו יוסף, רק על ידי הקשר לסוגיה, על ידי לימוד התורה.

רק על ידי העיסוק בתורה נוכל לכתוב על קרן השור "יש לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל".

פרשת מקץ - הגזירה אמת והחריצות שקר

"ויהי מקץ שנתיים ימים" בפרשה זו התורה מתארת את יציאתו של יוסף מבית הסוהר היישר לפסגת מצרים – משנה למלך. חז"ל מביאים על כך את הפסוק באיוב (כ"ח ג') "קץ שם לחושך". זמן ניתן ליוסף כמה שנים ישהה בבית האסורים, כיוון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום.

"ויהי מקץ שנתיים ימים" התורה מדגישה כאן כמה זמן שהה יוסף בבית האסורים מאז שפתר את חלומו של שר המשקים. וגם על זה עומדים חז"ל: 'ודבר שפתים אך למחסור' (משלי יד, כג). על ידי שאמר לשר המשקים 'זכרתני והזכרתני' נתווספו לו שתי שנים. שנאמר ויהי מקץ שנתיים ימים" (מדרש רבה פט, ב).

הרמב"ן בתחילת המעשה עם יוסף נותן לנו במשפט קטן אחד, הקדמה להבנת סיפורו של יוסף, סיפורו של עם ישראל ובעצם סיפורו של כל העולם. "הגזירה אמת והחריצות שקר". כשיוסף מחפש אחר אחיו באזור שכם ולא מוצא אותם מתגלה עליו המלאך גבריאל ומכוונו למקום אליו הלכו. ואומר הרמב"ן "ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו, להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו באומרם כי ה"אישים" האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הספור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום".

וזה לא התחיל כאן ולא מסתיים כאן. ההתחלה "וישלחהו מעמק חברון". אומר רש"י, והלא חברון בהר.....? אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

סיפור שנראה על פניו כמריבה בין אחים הופך לפתע לתכנית מחושבת עשרות שנים לפני כן ומתוכננת עד מאות שנים אחרי כן. בני ישראל, זרעו של אברהם צריכים להיות בגלות מצרים כהכנה להיותם לעם הנבחר. לשם כך יוסף חולם חלום, אחיו ששונאים אותו על חלומותיו, חושבים להפר את חלומותיו על ידי מכירתו לעבד. ומה קורה? הם שולחים אותו למקום בו הוא אמור למלוך, למקום אליו הם אמורים לרדת אחריו.

האדם חושב שהוא במעשיו פועל משהו. מגלה לנו התורה, "הגזירה אמת", מה שגזר הקב"ה יתקיים. "והחריצות שקר", מה שתעשו לא יעזור. כי "עצת ה' היא תקום".

ואם חשבנו שרק נסיונות להפריע למהלך האלוקי הם "שקר". מגלה לנו התורה בפסוק בו התחלנו שגם "סיוע" לקב"ה, גם הוא שקר. "ודבר שפתיים אך למחסור" תוספת דבריו של יוסף אל שר המשקים, לא רק שלא הועילה אלא דחתה את שחרורו בשנתיים ימים.

ויוסף אכן מבין את המסר וכשהוא עומד לפני פרעה הכופר שעשה עצמו לאלוהים, ופרעה אומר לו "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו", עונה לו יוסף, "בלעדי, האלוקים יענה את שלום פרעה". יוסף עומד לפני פרעה, אף אחד לא יודע איך יסתיים המפגש אם הפתרון לא ימצא חן בעיניו. ויוסף ללא חשש וללא שום נסיון ליפות אתך הדברים, אומר לו, "בלעדי" - לי אין כלום, "האלוקים יענה את שלום פרעה" הפתרון הוא מהקב"ה.

וזה מה שאנחנו צריכים להוציא מפרשיות אלו, נכון שיש חובת השתדלות ולכן אנחנו צריכים לעמול ולהיות חרוצים אך נזכור תמיד שהכל שקר, הדבר היחיד האמיתי הוא הגזירה, גזירתו של הקב"ה.

ולוואי ונאמץ את דבריו של רבי יחזקאל לווינשטיין, ההשתדלות היא קנס שנקנסנו בחטאו של אדם הראשון ולכן עלינו להשתדל ולמעט בקנס כמה שיותר.

פרשת וישב - מקום השלוה

"וישב יעקב" "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". "אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם בעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה".

במי מדובר? מדובר ביעקב אבינו שכל ימיו רחוקים משלווה. עוד ממעי אימו מתחילה המריבה עם עשו. אח"כ הוא צריך לקחת במרמה את הברכות, עד שעשו מבקש להורגו. 22 שנה בבית לבן, כאשר לבן מרמה אותו ומחליף את אשתו, מרמה אותו בשכרו. וגם כשהקב"ה מסדר לו את השכר, מאשימים אותו בגניבה "כל אשר לו מאבינו". ואם זה לא מספיק, אז בדרך חזרה לארץ כנען, חוטפים את ביתו, ובניו מסכנים אותו במלחמה עם כל יושבי האזור אחרי שהרגו את כל העיר שכם. ואחרי זה מבקש יעקב לישב קצת בשלוה, רוצה קצת חיים "רגילים". ועל איזו שלוה מדובר? יעקב איש תם יושב אהלים, כל ילדותו שקוע בלימוד. יורד לחרן, לברוח מעשו ולחפש אישה ובדרך נכנס לעוד 14 שנה של לימוד בישיבה, 14 שנה בהם לא עלה על מיטה. 22 שנה בבית לבן והוא אותו יעקב יושב אהלים. מבקש יעקב לישב בשלוה ולעסוק בתורה, לחנך את בניו, לבנות את התשתית של עם ישראל – העם הנבחר – עם מקבלי התורה. ועל זה אומר לו הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם בעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה".

סיפור חסידי מספר על חסיד שהגיע לרבו ובפיו הודאה והודיה על כל הטוב שיש לו. ברוך ה' הכל בסדר, בריאות יש, פרנסה יש, רק בקשה קטנה לו – את משכורתו הוא מקבל בסוף כל שבוע וכך כל השבוע הוא טרוד ולא רגוע, האם תהיה משכורת או שיהיו קיצוצים וכדו'. בקשתו שיברכו הרבי ויתפלל עליו שיקבל את פרנסתו מראש בתחילת כל שבוע, כך יוכל לעבוד את הקב"ה בלב שקט בלא טרדות, יוכל ללמוד בשלוה ולהתפלל מתוך ישוב הדעת. אומר לו הרבי, ומי אמר לך שזה מה שהקב"ה רוצה ממך? מי אמר שהקב"ה רוצה שתעבוד מתוך רגיעה ומנוחת הנפש? הקב"ה רוצה בדיוק את זה, את עבודת ה' מתוך הטרדות, מתוך הצער, מתוך הכאב, מתוך הבלבול.

כולנו רוצים חיים קלים, חיים של שלווה,של נחת, כדי שנוכל לעסוק בתורה ובמצוות. ואכן בתפילה על פרנסה המודפסת בסידורים לאמרה בברכת שמע קולנו, מבקשים "המצא לי ולכל בני ביתי מזונותי קודם שאצטרך להם, בנחת ולא בצער... כדי שאוכל לעשות רצונך ולעסוק בתורתך ולקיים מצוותיך". אבל מה אם זה לא קורה?

"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" לפי רוב המפרשים, לכל בריה כפי רצונה, כמה ומה שהיא רוצה. אבל אנחנו לא תמיד מקבלים מה, איך וכמה שאנחנו רוצים. על זה בא הפסוק הבא "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו". לא רק צדק יש כאן אלא חסד יש כאן.

דוד המלך אומר בפסוקים אלו את מה שהתורה אומרת לנו כאן בפרשה, ייתכן שמה שאנו לא מקבלים את חיי השלווה, כאן בעולם הזה, כי הם מחכים לנו בעולם הבא. או כמו שאומר חבר שלי העוסק בחסד של אמת יהיה לנו הרבה זמן לנוח אחרי מאה עשרים.

פרשת וישלח - יש לי כל, או יש לי רב

כשיעקב ועשו נפגשים, מתפתח ביניהם דיון לגבי רכושם. עשו אומר יש לי רב ויעקב אומר יש לי כל. בפשטות, מה שאנחנו מבינים, שיעקב מסתפק במה שיש לו ולכן אומר "יש לי כל" (ל"ג י"א) – יש לי כל מה שאני צריך. עשו לעומתו אומר "יש לי רב" (ל"ג ט') אבל לא מספיק.

עיון ברש"י מלמדנו נקודה נוספת. על מאמר יעקב יש לי כל אומר רש"י כל סיפוקי. ועשו דיבר בלשון גאווה, יש לי רב יותר ויותר מכדי צרכי. עשו יש לו הרבה יותר ממה שהוא צריך. יעקב לעומתו יש לו בדיוק מה שהוא צריך. אם הקב"ה נתן לו את זה הרי זה נצרך לו. אם לא היה צריך, הקב"ה לא היה נותן לו. וההבדל בהשקפתם נובע מהבדל בהבנה של מטרת החיים בעוה"ז. עשו נהנתן ת"א מצוי, חי כדי להנות. כל מה שיש לו נועד כדי לעזור לו למלות את מטרת חייו – להנות. אם יש לו יותר ממה שהוא מסוגל לבזבז, הרי שיש לו יותר מכדי צורכו. יעקב לעומתו חי כדי לעבוד את ה', כל מה שיש לו נועד לעזור לו במילוי תפקידו. אם יש לו יותר מכדי צורכו, הרי שתפקידו עדיין לא בוצע בשלמותו. יעשה בזה חסד, ייתן צדקה לעניים, ינצל את זה לצורך עבודתו.

חזרה קצת אחורה בפרשה תראה לנו את יישום הדברים על ידי יעקב. "ויותר יעקב לבדו" (ל"ב כ"ה) אומר רש"י שכח פכים קטנים וחזר עליהם. יעקב מעביר את משפחתו, עבדיו, מקנהו וכל רכושו את הירדן וחוזר בשביל כמה כלי חרס קטנים. כי אם ה' יתברך נתן לו את הכלים האלו הרי שיש להם מטרה וא"כ אין הבדל בינם לבין הכלים היקרים וה"חשובים" יותר, שניהם חשובים ליעקב באותה מידה ושווה וצריך לחזור בשבילם.

אלו מביננו שעדיין זוכרים את מתנות החתונה שקיבלו, זוכרים את הסט קפה הזכור לטוב(?) שהגיע בהמוניו (היום אולי יש דברים אחרים). התורה בסיפור זה של יעקב, מלמדת אותנו איך צריך להיות היחס גם לכלים פשוטים אלו. אם קיבלנו את זה, ה' שלח לנו את זה וא"כ זה נצרך לנו. מה לעשות עם זה, זה כבר סיפור אחר. האם להעביר אותם כמתנה לזוג המסכן הבא, נחשב שימוש הולם? אני לא יודע.

ואני רוצה לקחת את זה קצת יותר רחוק. אותם פכים קטנים יכולים להיות לא סתם דברים שנראים סתמיים ושאפשר לוותר עליהם. אלא גם דברים שהינו רוצים מאד לוותר עליהם. קשיי פרנסה, בן/ת זוג שהתגלה כלא מושלם בלשון המעטה, ילדים לא מושלמים וגם זה בלשון המעטה, מחלות וקשיים אחרים. אולי מראש היינו מוותרים על מתנה כזו אבל אחרי שקיבלנו אותה, איך נתייחס אליה? נזרוק אותה בהזדמנות הראשונה אם נוכל ונבעט בה כשלא נוכל. או שנתייחס אליה כמשהו שהקב"ה נתן לנו וא"כ אז אנו צריכים אותה? וזה מחזיר אותנו להבדלי ההשקפה התהומיים בין יעקב לעשו. אם המטרה חיי עוה"ז של הנאות, תענוגות וסיפוק גשמי. אם "יש לי רב" – יותר מכדי צרכי, הרי מתנות אלו מפריעות לנו וא"כ קחו אותם חזרה. אבל אם מטרתנו היא חיי עולם הבא, חיי רוח ונשמה. אם "יש לי כל" – כל מה שיש לי אני צריך. הרי שמתנות אלו הם אכן "מתנות" שאם קיבלנו אותן, לא נוכל בלעדיהן להשלים את יעודנו ומשימתנו פה בעולם. ועלינו להשתדל להתייחס אליהן ככאלה. זה לא קל ואפי' קשה אבל אלו הם החיים האמתיים. רבינו תם בספר הישר מגדיר את העולם הזה כ"נווה התלאות". אף אחד לא רוצה לחיות בנווה כזה. אבל מי שכבר חי בו, אם יחיה בצורה הנכונה, אם יכיר בהיותו ב"נווה". אם יכיר במתנות שקיבל וינצל אותם כראוי, אזי לא רק עולם הבא יהיה לו אלא גם העוה"ז שלו יראה לפתע אחרת.

פרשת ויצא - תורה מביאה לידי ... יראת חטא

אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה.... ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים" (כ"ח כ' כ"א) אומר רש"י מה זה ושבתי בשלום, שלם מן החטא. יעקב יודע לאיזה מקום הוא הולך. הוא יודע לאיזה סכנות רוחניות הוא נחשף ולכן הוא מבקש לשוב משם שלם מן החטא.

כשיעקב מבקש מהקב"ה שישמור אותו בדרך, שייתן לו לחם ובגדים, הוא אומר "ושמרני", "ונתן לי". ה' ישמור אותי, ה' ייתן לי. אך כשהוא מבקש לשוב שלם מן החטא הוא אומר "ושבתי", אני אשוב. כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. על שמירה, על לחם ובגדים מבקשים מהקב"ה. אך על יראת שמים ויראת חטא צריך לעבוד לבד. נכון צריך לבקש סייעתא דשמיא גם בשביל יראת שמים אבל בלי עבודה זה לא ילך.

איך עובדים? גם את זה פרשת השבוע מלמדת אותנו.

פרשת השבוע מתחילה בפסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. בפשטות הדבר נעשה מיד לאחר שרבקה ואחריה יצחק שלחו את יעקב לחרן. רש"י בפסוק האחרון בפרשת תולדות מביא לנו את דברי חז"ל שלפני שיצא יעקב לחרן הלך קודם כל ללמוד תורה ארבע עשרה שנה בישיבתם של שם ועבר. יעקב שיודע שיהיה קשה מאד לחזור שלם מן החטא במקום אליו הוא הולך, עד שהוא יצטרך את עזרת ה' לכך, מכין את עצמו לפני צאתו לדרך. איך? על ידי ארבע עשרה שנה של לימוד תורה. ככה עובדים על יראת שמים. הגמ' במסכת עבודה זרה (כ' ב') מביאה את הברייתא המפורסמת המלמדת אותנו את הדרך לעבודת ה'. "אמר רבי פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות ...... ענווה מביאה לידי יראת חטא". הדרך ליראת חטא ארוכה, היא נמצאת במדרגה התשיעית. אבל ההתחלה היא בתורה.

התורה לא מספרת לנו מה ואיך למד יעקב בבית שם ועבר אבל היא רומזת לנו על כך במילה אחת. בהמשך הפרשה כשיעקב חוזר להר המוריה, נאמר, "וישכב במקום ההוא". ומפרש רש"י, שם שכב אבל כל ארבע עשרה שנה בבית שם ועבר לא שכב. ארבע עשרה שנה של לימוד ללא הפסקה אפי' כדי לשכב לישון. כי יעקב לא מבקש מה' להינצל מן החטא. יעקב מבקש לשוב שלם מן החטא. כדי לשוב שלם צריך יראת חטא שלימה. ובשביל זה צריך לימוד תורה בהתאם, לימוד תורה בשלמות.

לא עם הארץ חסיד ולא בור ירא חטא. זה לא רק מחסרון ידיעה אלא זה חסרון במהות. אי אפשר להיות ירא שמים ללא עיסוק בתורה. אבל לשם כך צריך שהעיסוק בתורה יהיה עיסוק בתורה.

רש"י על הפסוק הראשון בפרשה אומר מלמד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. גם אברהם יצא ממקומו, גם יצחק יצא ממקומו. באף אחד מהם לא נאמר ויצא ובאף אחד מהם לא אמר רש"י שיציאתו עשתה רושם. אם היו שואלים אותנו בחסרונו של מי נרגיש יותר, בחסרונו של איזה אברך שקט שיושב בפינת בית המדרש, עוסק בתורה ולא זז כל היום ממקומו. או של מי שעומד בראש ארגון חסד גדול או בראש ארגון קירוב גדול. סביר שהיינו אומרים, וודאי השני מפורסם, מורגש, פועל, כולם מכירים אותו ונעזרים על ידו. וודאי שחסרונו יורגש יותר.

אברהם אבינו היה בעל בית הכנסת אורחים הגדול בעולם. ולא רק הכנסת אורחים ובית תבשיל היו שם. אברהם גם היה המקרב רחוקים הגדול ביותר. בכל זאת כשיצא אברהם מחרן לארץ כנען, או כשיצא מארץ כנען למצרים לא נאמר ויצא, לא נאמר שיציאתו עשתה רושם. ואילו יעקב יושב האוהלים שארבע עשרה שנה לא יצא מבית המדרש, יציאתו עשתה רושם.

כי כשיש תורה בעיר אפי' כשהיא סגורה בבית המדרש, כשיש יראת שמים בעיר אפי' שאנו לא רואים אותה, כל אווירה של העיר שונה. עד כדי כך שיציאתו עושה מיד רושם כי הוא זיווה, הוא הודה והוא הדרה.

פרשת תולדות - בכורה תמורת נזיד עדשים

"ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים..... ויבז עשו את הבכורה" (בראשית כ"ה ל"ד).

עשו חוזר מהשדה עייף ורעב ורואה את יעקב מכין נזיד עדשים. כשהוא רוצה לאכול, אומר לו יעקב, תצטרך לשלם על זה "מכרה כיום את בכורתך לי". עשו עושה חשבון של רווח והפסד ואומר "הנה אני הולך ולמה זה לי בכורה". ומבאר רש"י "אמר עשו, מה טיבה של עבודה זו (עבודת הקורבנות שהיתה מיועדת לבכורות)? אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה. אמר אני הולך למות על ידה, א"כ מה לי חפץ בה". יעקב אמנם נוהג כאן כמנהג הסוחרים ומתאר בפני עשו את הקשיים, את הסכנות ו"שוכח" להזכיר את כל המעלות והשכר שיש בעבודת הקרבנות. אבל עשו לא טיפש וגם אם הוא לא מבין את חשיבותה, הוא כן מבין שאם יעקב רוצה לקנות אותה, סכנה גדולה אין כאן. מה כן יש כאן, יש כאן עבודה לא פשוטה שאכן סכנתה בצידה. אם לא עושים אותה כמו שצריך יש בה סכנה.

בכור שעובד את עבודת הקורבנות הוא פוחד להיות, אבל צייד שמסתכן מחיות טרף ומציידים אחרים הוא לא פוחד להיות. למרות שדמו של נמרוד שנהרג על ידו, עדיין טרי. כי צייד זה חיי עולם הזה במיטבם. מלא אקשן, הרבה אדרנלין, יש חיים טובים מאלו? משא"כ עבודת הקורבנות היא כולה עבודה של עולם הבא ובשביל עשו זה לא מספיק.

עשו עושה כאן את מה שעושה העצל מספר משלי "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות". כשהוא צריך לעבוד את ה' הוא ימצא אלף ואחד סיבות למה זה קשה ואפי' מסוכן.

ואם זה היה נעצר כאן עוד ניחא. אבל התורה ממשיכה ואמרת לנו מה קורה אחרי שעשו מוכר את בכורתו בעבור נזיד עדשים, "ויבז עשו את הבכורה". ואומר רש"י "העיד על רשעו שביזה עבודתו של מקום". בסדר קשה לך, אתה חושש שלא תחזיק מעמד? מה לעשות לא כל אחד זוכה. אבל מכאן ועד לבזות הדרך רחוקה. אבל זה חלק מניכוי המצפון שלו, אני חושש? אני עצלן? אני לא רוצה להתאמץ? מה פתאום, זה פשוט לא שווה. יש לי עיסוקים שווים יותר מעבודת הקרבנות. כאן חטאו הגדול.

וזה לא מתחיל כאן, זה מתחיל כבר מהבטן. "ויתרוצצו הבנים בקרבה" אומר רש"י בפירושו השני, 'מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות'. יעקב רוצה לבתי מדרשות ועשו לבתי עבודה זרה. הוא לא צריך את העבודה זרה הוא צריך את ההנאות שיתלוו לחיים אלו. יעקב איש תם יושב אהלים , עשו איש שדה, עושה כביכול ככל העולה על רוחו.

ופה צריכה להדהד בראשנו השאלה, האם אנו לא מוכרים את חיינו בעבור נזיד עדשים? האם אנו לא מוותרים על עבודה בשביל נוחות? אנחנו לא מוותרים על עליה והתקדמות בשביל חיים טובים? אנחנו לא בורחים מקשיים והתמודדויות שמפריעות להנאות החיים? נכון צריכים פרנסה, צריכים9 לדאוג לפנסיה, צריכים לחשוב על לחתן את הילדים. אבל צריך לזכור שגם צריך לחיות את הימים שיש. ולחיות הכוונה חיים של תורה, חיים של עובדת ה', חיים שיביאו אותנו לאחרי הפנסיה – לחיי עולם הבא. חיים של יעקב אבינו, לא לחיי עשו. והסכנה הכי גדולה שלא נגיע למצב של "ויבז" כדי להרגיע את מצפוננו. ולא ביזוי של המצוות חלילה, אלא אפי' זלזול במי שמשקיע יותר מאיתנו בעבודת ה'.