פרשת כי תבא - תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה

בפרשת השבוע הנקראת בכל שנה לפני ובסמוך לראש השנה אנו קוראים את הברכות שנתברכו אלו אשר ישמעו בקול ה' אלוקיהם לשמור ולעשות את כל מצוותיו. וכנגד זה גם את הקללות שנתקללו אלו שלא ישמעו ולא ישמרו.

קריאת פרשה זו בדיוק לפני ראש השנה אינה מקרית. עזרא הסופר תיקן את סדר קריאת התורה המוכר לנו בכל שבת ושבת, ומביאה הגמ' את אחת הסיבות לסדר זה: "רבי שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כוהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי ואי תימא ריש לקיש כדי שתכלה שנה וקללותיה" (מגילה ל"ג ב'). למה אנו קוראים את פרשת כי תבא ובתוכה את הקללות לפני ראש השנה? כי אנחנו רוצים שיכלו הקללות של השנה שעברה ושתחל עלינו שנה חדשה ומבורכת.

זה ברור, שאין המדובר בעוד סגולה לפיה אם נקרא את הקללות, הרי שהן ייעלמו והשנה הבאה תהיה מבורכת ונפלאה. ברור שקריאת הקללות אמורה לעשות לנו משהו ולהביא אותנו מוכנים יותר ליום הדין. קריאת הקללות הכתובות בספר התורה וזכירת הצרות החרוטות על בשרינו, אמורות לעורר אותנו לשים לב מאין הגיעו צרות אלו. לחקור, לחפש ולנסות להבין למה ועל מה הן באו עלינו. וכמו שכותב רבינו יונה (שערי תשובה שער ב') "ודע כי דרכי הסיבות שיתעורר האדם בהם לשוב מדרכיו הרעים ששה. הדרך הא' כאשר תמצאנה את האיש צרות. ישיב אל לבו ויאמר אין זה כי אם דרכיו ומעלליו אשר עשו אלה לו. וחטאיו עוללו לנפשו. וישוב אל ה' וירחמהו". מי שפקדו אותו צרות במהלך השנה וישים אל ליבו מאין באו צרות אלו אליו, יבא לר"ה אחרת מאיך שבא בשנה שעברה. מי שהפסיד בעסקיו יודע מה זה "מי יעשיר ומי יעני". והוא גם מבין שהוא לא עשה את ההשתדלות הנכונה בזמן הנכון. כמו שאומר ר' חיים קנייבסקי שהוא מכיר רק שני ימים בהם ניתן לעשות השתדלות – שני ימים של ראש השנה. מי שלא עלינו חלה במהלך השנה והוא יודע שהוא עומד לפני שנה חדשה המתחילה במשפט חדש אם אפשרויות חדשות. מי שעמד על סף המוות וניצל יודע מה זה "מי יחיה ומי ימות". וכל הצרות שבאו עליו הם אך ורק כדי שיחזור בתשובה על חטאיו כמו שאומר הכתוב " ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים ל"א).

בדרך כלל אנו תולים את הכל בדברים אחרים רק לא בחשבונות שמים. לא קיבלתי תוספת שכר, פיטרו אותי מהעבודה או קיצצו קיצוץ משמעותי בשכרי, מס הכנסה הגיעו לבקר, מנהל הבנק הקשיח את עמדותיו, כי.....! הניתוח לא הצליח, כי הרופא התרשל! וכן הלאה. קבע לנו עזרא הסופר את קריאת הקללות לפני ראש השנה. כדי להזכיר לנו מתי נקבע הכל ושהסיבה לכל זה נמצאת במקום אחר לגמרי, כדבריו המפורסמים של הרמב"ן בסוף פרשת בא: "שאין לאדם חלק בתורת ישראל, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל. אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם, יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון."

"עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם" (רמב"ם הל' תשובה ג' ז'). יש מי שצריך את ההתבוננות בצרותיו הוא כדי להתעורר. החכם יותר יסתפק בצרותיהם של אחרים. אבל לחכם באמת יספיקו תקיעת השופר של חודש אלול וקריאת הקללות שבפרשת כי תבא כדי לשוב מדרכו הרעה ולהיכתב וליחתם לחיים טובים בזה יום הדין.

פרשת כי תצא - דיוקנו של מלך

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ.... כי קללת אלוקים תלוי" (כ"א, כ"ב-כ"ג). חז"ל דורשים מפסוק זה שכל הנסקלים נתלים לאחר מיתתם על עץ. התורה נותנת כאן הסתייגות, לא תלין נבלתו על העץ. נכון תתלה אותו למען יראו אותו העוברים ושבים אבל בטרם רד הלילה תוריד אותו. למה? כי "קללת אלוקים תלוי". מבאר רש"י (על פי הגמרא בסנהדרין מ"ו ב') זלזולו של מלך הוא שאדם שעשוי בדמות דיוקנו יהיה תלוי ובפרט ישראל שהם בניו. ומשל לשני אחים תאומים שהיו דומים זה לזה אחד נעשה שר ואחד לסטים ונתלה, כל הרואה אותו אומר השר תלוי. וודאי שאין הנמשל שמי שרואה אדם תלוי ובפרט אם הוא מישראל, יחשוב שזה הקב"ה. אלא גם במשל הבעיה היא לא שיחשוב באמת שהשר נתלה, אלא יאמר השר נתלה. כוונתו שבזיון הוא לשר שאחיו תלוי. ובנמשל בזיון הוא לקב"ה שבניו תלויים על עץ.

כשרואים אדם מקשרים אותו מיד לקב"ה וכשרואים את מעשיו גם הם מתקשרים לקב"ה. ואם בכל אדם כך, על אחת כמה וכמה בישראל שהם בניו של מקום. ואם בסתם ישראל כך על אחת כמה וכמה במי שקרוב יותר. ככל שהאדם קרוב יותר לבוראו, האנשים הרואים אותו מקשרים יותר בינו לבין הקב"ה. כשרואים אדם שומר מצוות מצפים ממנו ליותר כי אתה מקורב. כשרואים אדם חרדי, הציפיות עולות כי אתה יותר מקורב. וכשרואים בחור ישיבה או אברך על אחת כמה וכמה שהציפיות והדרישות עולות. וכגודל הציפייה כך גודל החילול ה' כשהציפייה לא מתממשת.

מספרים על הרב ראובן כץ שהיה רבה של פתח תקוה וראש ישיבת לומז'א, שפעם אחד מהתושבים הלא דתיים בא בטענות שראה בחורים מהישיבה נכנסים לקולנוע או מדברים עם בחורה. שאל אותו הרב והילדים שלך לא עושים את זה? ענה לו כן, אבל הם הרי בחורי ישיבה. אמר לו הרב, את החטא הזה אני לוקח על עצמי.
זה תשובה טובה לאותו מקנטר, אבל האמת איתו, מבחורי ישיבה, מבני תורה, נדרש קוד התנהגות אחר, ואם הם לא עומדים בו, נמצא שם ה' מתחלל.

ולכן זה מחייב. זה מחייב בדיבור, זה מחייב בלבוש, זה מחייב במשא ומתן עם בני אדם. כי כל דבר שאנו לא בסדר מקשרים את זה ישר לקשר שלנו עם בורא עולם. וחובתנו היא לדאוג שיאמרו עלינו אשרי אביו שלימדו תורה אשרי רבו שלימדו תורה ולא חלילה להיפך. כי אנו דיוקנו של מלך.

פרשת שופטים - מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" החינוך מבאר שורשי המצוה "שורש המצוה נגלה הוא, שעם הדבר הזה נעמיד דתנו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה, ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת". אומרת לנו התורה על פי דברי בעל החינוך, אתם רוצים להיות טובים וללכת בדרך הישר, אבל לבד זה קשה ולכן נכוף אתכם לעשות זאת עד שתרגילו בדבר מיראה ואז תעשו מאהבה.
מצוה זו אינה מצוה של אדם פרטי אלא מצוה כללית על כל עם ישראל, על כל עיר ועיר, על כל קהילה וקהילה. אבל בעלי המוסר כהרגלם לומדים זאת גם לכל אדם ואדם כלפי עצמו. חובה על האדם להעמיד לו שופטים ושוטרים כדי לכפות את עצמו ללכת בדרך האמת. תפקידו של כל אדם כלפי עצמו הוא כתפקידם של השופטים, לבחון כל מעשה אשר יעשה האם הוא ישר או לא, האם הוא טמא או טהור, האם נעשה כדין או לא נעשה כדין. על האדם גם למלא כלפי עצמו את תפקידו של השוטר, לייסר את עצמו עד שיעשה את דבר המשפט.
המיוחד בזה הוא הכנסת התוכן לכל חיי האדם. רוב המצוות הקיומיות שאנו עושים, נעשים בחלק קטן מאד ממהלך חיינו. בפסח אנו אוכלים מצה בלילה הראשון. בסוכות אנחנו נוטלים ד' מינים וגם זה רק במשך מספר דקות ביום אם נכלול את אמירת ההלל וההושענות. בראש השנה תקיעת שופר. יש לנו גם מצווה יום יומית (לפחות לגברים שבינינו) הנחת תפילין ובעצם גם הציצית שאנו לובשים במשך כל היום אבל מי חושב עליה או זוכר אותה כשהיא עליו. ומה בשאר היום? איפה עבודת ה' שלנו במשך כל חיינו בעצם?
הגמרא במסכת בבא קמא (דף ל') אומרת, "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות". וכבר עמדו רבים הל כך שדברי רבא – אבות או ברכות – ברורים. אבל דברי רב יהודה תמוהים, מה הקשר בין מילי דנזיקין לחסידות. זהירות מלהזיק זה להיות בן אדם לא חסיד.
שמעתי מחכם אחד שפה נכנס היחס שלנו כלפי כל האנשים איתם אנו מתחככים במשך היום. איך אנחנו מדברים אל השני – הונאת דברים. איך אנחנו מקיימים את היחס בין עובד למעביד ולהיפך. איך אנחנו במשא ומתן ובמקח וממכר – הונאת ממון, גזל וכו'. אם נתבונן נראה שרוב היום שלנו מסתובב סביב בין אדם לחבירו ובעצם סביב מילי דנזיקין.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ג' ב') עונה למלך כוזר על שאלתו מי הוא חסיד (תמצות הדברים). "החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם, ומספק להם את כל צרכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם, ולא ייתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו". אומר לו הכוזרי: "לחסיד שאלתיך לא למושל". עונה לו החבר: "החסיד הוא הוא המושל! שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש...". הוא "חוסם הכוחות הכעסניים המבקשים לנצוח .... ומשמש בידיו ורגליו ולשונו בעניין הצריך ובחפצו המועיל".
חסיד הוא זה ששולט על כל כוחותיו ותכונותיו וטבעיו, בוחן אותם לפני כל פעולה ופעולה ומפעיל אותם בצורה הנכונה. מעניין שכשהגמרא מבררת מי הוא חסיד שוטה, היא מביאה דוגמא של אחד שרואה אישה טובעת בנהר ולא קופץ להצילה. הוא חסיד כי הוא חושב לפני שהוא עושה אבל הוא חושב מחשבה של שטות ולכן הוא שוטה. כי חסידות זה לשלוט על המעשים שלנו אבל בצורה נכונה. ואם רוב עסקו של אדם הוא במשא ומתן עם אנשים, אם רוב עסקו הוא במילי דנזיקין, הרי החסיד הוא זה ששומר את עצמו ממילי דנזיקין ומי אשר משאו ומתנו עם הבריות באמונה. ובזה מתבטאת א"כ עיקר עבודת ה' של האדם.
ואולי בזה מתקיים גם השיוותי ה' לנגדי תמיד. כי אם כל מעשה שאנו עושים נבדק האם מתקיים בזה רצון ה' או לא הרי שאנו שמים את ה' לפנינו בכל רגע תמיד.

פרשת ראה – והרחיקנו מחבר רע

"כי יסיתך אחיך ... או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור, נלכה ונעבדה אלוהים אחרים..."
פרשת השבוע מלמדת אותנו את דינו של אדם המסית את חברו או את בן משפחתו לעבוד עבודה זה. הפרשה גם מלמדת אותנו לא רק את דינו אלא גם את היחס שצריך להיות לנו לאותו מסית.
עונשו של מסית לעבוד עבודה זרה, הוא מיתה ולא סתם מיתה אלא המיתה הכי חמורה – סקילה. רוצח למשל שהרג נפש מישראל, חייב מיתה בסייף. בזה לא מסתיים חומרת העונש. התורה גם מצווה אותנו "לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו". וכפי שמבאר רש"י את הפסוק, ולא תחוס עינך עליו – אפי' שנאמר לא תעמוד על דם רעך, על זה לא תחוס. ולא תחמול – לא תהפך בזכותו. בכל חייבי מיתה יש דינים רבים שמטרתם לזכות את הנאשם. במסית אין דינים אלו, נהפוך הוא, צריך לחפש לו חובה.
ובזה לא הסתיים הסיפור. מי הורג אותו? "הרג תהרגנו, ידך תהיה בו בראשונה להמיתו". זה החטא היחיד עליו יש מצוה שהצד הנפגע הוא יהיה המעניש.
גדול המחטיאו מן ההורגו, שזה ממיתו בעולם הזה וזה ממיתו בעולם הזה ובעולם הבא. לכן חמור עונשו של מסית מעונשו של רוצח. לכן גם היחס אל המסית בין מצד הנפגע ובין מצד כל העם, חמור מהיחס לשאר החוטאים.
התורה אמנם מדברת על מסית לעבוד עבודה זרה. אבל מכאן עלינו ללמוד, מה היחס הנדרש כלפי כל מי שמסית או מושך לעשיית דבר רע. כי אם חמור כל כך חטאו, כמה אנחנו צריכים להתרחק מכל מי שעלול להשפיע עלינו לרעה.
אנחנו אומרים כל יום בסיומם של ברכות השחר, והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע. וביהי רצון השני אנו מוסיפים גם משכן רע. ככה אנחנו מתחילים את היום בבקשה להתרחק מכל מי שעלול להשפיע עלינו לרעה. סתם כך מאדם רע, אבל יותר מזה מחבר רע ומשכן רע. כי מחבר ומשכן יותר קל להיות מושפעים. יש הרבה פעמים את האי נעימות והחשש לקלקל את היחסים. ולכן אנחנו מבקשים במיוחד על שלושתם, על סתם אדם על חבר ועל שכן. לכן נקטה גם התורה במסית, כי יסיתך אחיך בן אמך, או רעך. כי כשזה אח או חבר מסית, הרבה יותר קשה להזהר ממנו. ולכן אנחנו מבקשים, כדי לקבל סייעתא דשמיא וכדי לחדד לעצמנו את חשיבות הדבר.
רש"י מבאר את המילים "לא תאבה לו" שנאמרו לגבי מסית, 'לא תאהבנו, למרות שנאמר ואהבת לרעך כמוך, אותו לא תאהב'. כי המטרה היא להרחיק את עצמנו מהרע, לא לאהוב אותו, עד כדי שהנפגע עצמו צריך להרוג אותו. עד כדי כך מחדירה התורה בנו את חובת ההרחקה מאנשים כאלו.
אנחנו רגילים לדאוג לילדים שלנו, אם אילו חברים הוא מתחבר, במקומות הלימוד ומחוץ להם. ואם מי הוא מסתובב. כי אנו מבינים את עצמת ההשפעה שיש לחבר ובמיוחד על ילדים, אבל התורה מלמדת אותנו כאן שהסכנה היא לכל אדם, גם מבוגרים. נפגשים בכל מיני אנשים בכל מיני הזדמנויות, יוצרים קשרים במקומות העבודה. וצריך תמיד לזכור את הזהירות הנדרשת, ולדעת איפה לשים את הגדרות והחסמים. כי ממי הזהירות נדרשת יותר, דוקא מהחבר ומהשכן.

פרשת עקב

"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך..." (דברים י' י"ב)

משה רבינו אומר לבני ישראל, מה ה' מבקש מכם? רק יראת שמים. יראת שמים זה רק? שאלה זאת שואלת הגמ' בברכות (ל"ג ב'). ומתרצת הגמ' "אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא". אכן לגבי משה יראת שמים זה דבר קטן שניתן לומר עליו רק. ועדיין צריך להבין, הרי משה מדבר אל כלל ישראל ולגביהם זה לא דבר קטן, ולמה קורה לזה רק?
ואולי יש לומר שאין כוונת הגמ' למשה רבינו עצמו אלא לעם ישראל שעמדו לפני משה, בשבילם זה אכן היה דבר קטן (וכן מצאתי בדברי הכלי יקר). והדברים יתבארו על פי המשך הפסוקים (י"א, ב' – ז'). ,וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלוקיכם, את גדלו ואת ידו החזקה.... כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה". בפסוקים אלו מתאר משה לבני ישראל את שראו בעיניהם, איך הקב"ה משלם לשונאיו ולעוברי רצונו, במכות מצרים. את עונשם של דתן ואבירם, את שנגף את ישראל בעגל ובתבערה, בנחשים ובשרפים ובקברות התאוה. במגיפת השיטים כשחטאו בבנות מואב, במרגלים וכו' (על פי דברי הרמב"ן). ואומר להם משה, לא את בניכם אני מדבר עכשיו שיוכלו לומר לא ראינו כל זאת (רש"י), כי להם הדבר באמת יהיה קשה. אליכם אני מדבר. אתם שראיתם את כל זה. לכם הדבר קל, לכם אפשר לומר על יראת ה' רק.
מצוות האמונה נאמרה בדברה הראשונה מעשרת הדברות – "אנכי ה' אלוקיך". וכמו שכתב הרמב"ן "הדבור הזה מצות עשה... שידעו ויאמינו כי יש ה', כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת. והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו". והסיבה שלא נאמר שם אשר בראתי שמים וארץ, אלא אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אומר הרמב"ן כי היא תורה על כל יסודות האמונה. ומסיים הרבמ"ן כי הם היודעים ועדים בכל אלה. אם היה הקב"ה תולה את חיוב האמונה בבריאת שמים וארץ, הרי אין מי שראה והעביר הלאה עד אלינו. ביציאת מצרים חזו שישים ריבוא גברים לבד מנשים זקנים וטף, בגדולתו ובכוחו של הבורא. משם למדו על המציאות ועל החפץ, על החידוש והיכולת, ועל היחוד, כלשונו של הרמב"ן שם. והם מעבירים את זה מדור לדור מאב לבנו עד אלינו ואנו ממשיכים להעביר זאת הלאה.
האמונה הזו ביציאת מצרים, היא הבסיס לכל עבודת ה' שלנו. כמו שאומר רש"י שם "אשר הוצאתיך מארץ מצרים – כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי. האמונה ביציאת מצרים תחייב אותנו בעבודת ה' מעצם היותנו משועבדים לו אחר שקנה אותנו לעבדים בהוציאו אותנו ממצרים.
בפרשה שלנו, אנחנו מוצאים את החלק הנוסף בתוצאת אמונה זו, יראת ה'. גם יראת ה' מקורה באמונתו ביציאת מצרים. אמונה וידיעת האותות והמופתים בהם שילם ה' לשונאיו ולעוברי מצוותיו.
לכן חייבים אנו בהזכרת יציאת מצרים פעמיים ביום. לכן חייבים אנו בסיפור יציאת מצרים לבנינו ולעצמנו, פעם אחת בשנה בליל ראשון של פסח.
ומכאן נלמד מה הדרך ליראת ה'. אמנם לנו זה יותר קשה שהרי לא ראינו בעינינו, אבל בכל זאת באזנינו שמענו ואבותינו סיפרו לנו. אם נתעמק בפרשיות יציאת מצרים, ועוד יותר מזה בתמצות הדברים והבהרתם על ידי משה רבינו בפרשיות חומש דברים, נקבל לנו מושג כל שהוא על גדלותו של הקב"ה ועל דרכו לשלם לשונאיו. וזה יהיה הבסיס ממנו נוכל להגיע ליראת ה'.

פרשת ואתחנן - קריאת שמע

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו' ד')

פרשת השבוע מביאה אותנו אל הפרשה שבראשה הפסוק המפורסם ביותר אצל כל יהודי. כשהרב מפוניבז' רצה לזהות יתומים יהודים בבתי יתומים ובמנזרים נוצרים, הוא פנה אליהם בקריאת "שמע ישראל". והתשובה שקיבל היתה "מאמע"! כי יהודי זה שמע ישראל ושמע ישראל זה יהודי.

פעמיים ביום אנו קוראים את פרשת שמע ישראל ובשתי הפעמים מלוות אותה ברכות קריאת שמע שלפניה ולאחריה. הקשר בין ק"ש לברכה שלאחריה, ברור, שהרי פרשה אחרונה פרשת ציצית נאמר בשביל הזכרת יציאת מצרים שבה. וברכה שלאחריה היא ברכה על הגאולה, גאולת מצרים והגאולה העתידה. אבל מה הקשר בין ק"ש לברכות שלפניה? נכון הברכות הם לא על ק"ש ומי שקרא ק"ש ללא ברכות יצא ידי חובה. אבל הן נקראות ברכות ק"ש. והמצוה לכתחילה היא לקראו ק"ש בברכותיה.

בפסוק הראשון של ק"ש אנו מכריזים על אחדותו יתברך, על אדון הכל שהוא גם היה הווה ויהיה. על תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ועל כך שהוא אחד בעולם ואין כח אחר זולתו בעולם.

ברכה ראשונה של ק"ש בשחרית היא על המאורות. יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל. הברכה מסתיימת ב- המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. ברוך ... יוצר המאורות. לפני שאנו קוראים ק"ש, הקדימו לנו אנשי כנסת הגדולה פירוט של גדלותו ואחדותו של הבורא. פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות. והברכה, יוצר המאורות. כשרוצים אנשי כנסת הגדולה לחדד בפנינו את אחדותו של הקב"ה, הם בוחרים בדווקא ביצירה של הדבר שנראה על פניו כבעל כח עצמי. ולא רק זה אלא גם של שלטון על הבריאה. השמש והירח הם המסובבים את עונות השנה. הם המסובבים את כל גלגל המזלות השולט בעולם. עד כדי כך שאברהם אבינו כשהתבונן בבריאה וחיפש את הבורא, דבר ראשון חשב על השמש ואח"כ על הירח. בשבת בפיוט "א-ל אדון" אנחנו מחזקים את זה לכאורה באמרנו "כח וגבורה נתן בהם, להיות מושלים בקרב תבל".

ההיפך מק"ש זה עבודה זרה הנקראת בלשון חז"ל עבודת כוכבים. העבודה זרה הראשונה הייתה עבודה לשמש ולירח ולצבא השמים. באו אנשי כנסת הגדולה, ובהסתמכם על דברי דוד המלך בתהלים, קבעו לנו כלל ברזל איתו אנו פותחים וסוגרים את ברכת יוצר אור הארוכה. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". הקב"ה מחדש בכל יום ויום ובכל רגע ורגע - תמיד, מעשה בראשית. גם את אותם שני מאורות גדולים הנראים כמנהיגים את העולם.

החפץ חיים שאל פעם את תלמידיו, האם השמש תזרח מחר? אמרו לו וודאי. ולשאלתו מהיכן זה כל כך ברור להם, ענו שכבר יותר מה' אלפים שנה השמש זורחת בכל בוקר ושוקעת בכל ערב, אין סיבה שמחר היא לא תזרח. אמר להם החפץ חיים, אם זו הסיבה, כדאי שתתחילו לדאוג. אתם יודעים למה אני רגוע, כי הקב"ה הבטיח לנו, "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם".

ובערבית - אשר בדברו מעריב ערבים, בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עיתים ומחליף את הזמנים, ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו. נכון, נראה לנו משהו קבוע שאף פעם לא משתנה, אבל זה נעשה בכל יום ויום כרצונו!

אחרי ההקדמה הזו אנו יכולים לקרוא פסוק ראשון של ק"ש ולהבין במקצת מהו "אחד".

הברכה השניה - אהבה רבה אהבתנו ואהבת עולם אהבתנו, היא ההקדמה להמשך הפרשה - ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך - בשני יצריך. בכל נפשך - אפי' נוטלים את נשמתך. וברש"י - אפי' הוא נוטל את נפשך. בכל מאודך - בכל ממונך, לאלה שממונם חביב עליהם מגופם. וגם, בכל מדה ומדה שמודד לך, בין במדה טובה בין במדת פורענות. הציווי לאהוב את הקב"ה הוא בכל מצב, עד כדי מסירת הנפש - למות על אהבתו. ועוד יותר, לחיות באהבתו, בכל מדה ומדה שמודד לך, גם במדת פורענות.

אהבה כזו ראינו אצל יהודים בשואה, במסעי הצלב, בפרעות שהיו בכל הדורות. אהבה כזו הביאה אותם לברך ביתר כוונה ושמחה "שלא עשני גוי". לשיר את "עלינו לשבח" בדרכם להריגה. לברך בשמחה על קידוש ה'. להכניס את עצמם לסכנת מוות נורא בשביל הנחת תפילין, בשביל תקיעת שופר ובשביל נר חנוכה.

איך מגיעים לכזו אהבה? בשביל זה הקדימו לנו אנשי כנסת הגדולה את הברכה השניה מברכות ק"ש. אהבה רבה אהבתנו ... חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו. ולכן מה? בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים, כן תחוננו ותלמדנו .... רחם עלינו ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים .... והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך וכו' וכו'. אתה ה' כל כך אוהב אותנו, ולכן מה אנחנו מבקשים ממך? כסף, זהב, עושר, בריאות? לא! אנחנו מבקשים שתייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. הדבר היחיד שאנו רוצים באהבתך, זה, שנוכל להתקרב אליך ולהדבק בך.

ויותר מזה בברכת ק"ש של ערבית. אהבת עולם, בית ישראל עמך אהבת. ובמה מתבטאת אהבה זו? תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת.

ואם הבנה זו, מהי אהבת ה' אלינו. הרי שברור שאהבה זו אינה מתבטאת במצבנו הפיזי בעולם הזה, אלא במצבנו בעולם הבא, ובמתן האפשרויות להגיע לשם. וכשנבין ונפנים את זה, יהי לנו יותר קל לאהוב את הקב"ה בכל מצב בו אנו נמצאים. עד כדי למות על אהבתו, ויותר מזה, לחיות באהבתו בכל מדה ומדה שמודד לנו.

פרשת דברים - על מה אבדה הארץ

על מה אבדה הארץ? דבר זה נשאל לחכמים ולא פירשוה, נשאל לנביאים ולא פירשוה, עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא).
שנים לפני החורבן מתריע ירמיהו הנביא בפני העם על חורבן הבית. שנים בהם עברו עם ישראל על שלושת העברות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ועדיין נשאלה השאלה על מה אבדה הארץ? והשאלה קשה עד כדי כך שגם החכמים והנביאים לא ידעו לפרשה? והתשובה לתמיהה נמצאת בתשובת הקב"ה, עם ישראל בדורות שלפני החורבן עסקו בתורה ועסקו הרבה בתורה. ולכן השאלה קשה שבעתיים, על מה אבדה הארץ? למה התורה לא הגינה עליהם מן החטא ומן העונש. ועל זה רק הקב"ה יכול לענות, על עזבם את תורתי - על שלא ברכו בתורה תחילה. וכמו שמבאר רש"י - שלא היתה חשובה בעיניהם. עסק התורה יכול להציל מג' העברות החמורות ויכול גם להציל מהעונש הנורא של חורבן בית המקדש, אבל בתנאי שתהיה חשובה בעיניהם. כשיש גם עסק התורה וגם דברים אחרים, המדד מה יותר חשוב! את מה שמים במרכז החיים. ואם עוסקים בתורה אך היא לא מספיק חשובה בעיניהם כי יש גם דברים אחרים, הרי זה "עזבם את תורתי".
פרשת השבוע פרשת דברים נקראת מדי שנה, בשבת שלפני תשעה באב - יום בו נחרב הבית. פרשה זו עוסקת בתוכחה אותה מוכיח משה ברמז את בני ישראל לפי מותו ולפני כניסתם לארץ. משה רבנו עובר איתם על כל הארבעים שנה במדבר ועל כל חטאיהם שחטאו לפני ה'. אם נתבונן בהם אחד לאחד, נראה שרובם אם לא כולם נבעו מכך שהחשיבו דברים אחרים על פני עבודת ה' ועסק התורה. חטא העגל, כמו שפירש רש"י את "די זהב" הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם. חטא המרגלים שהתחיל מהחשש שיאבדו את משרותיהם כשיכנסו לארץ – תאוות השררה. חטאם של קורח ועדתו, קנאה ורדיפת השררה. ובמיוחד אם נתייחס לקנאה שנתקנאה אשת קורח בציפורה אשת משה לאחר שנתעשר מפסולתן של לוחות. קברות התאווה שהתאוו לבשר. וכן הלאה. בהמשך הפרשה ממשיך משה רבינו ומתאר את מעברם לאורך המדבר והמדינות השוכנות לאורכו עם המלחמות והכיבושים למיניהם. וכאן מזכיר משה רבינו גם את נחלת בני גד ובני ראובן בעבר הירדן בארץ סיחון ועוג. ייתכן שהזכרתם נעשית כחלק מהמסע והכיבושים, אך ייתכן שגם כאן תזכורת לתוכחה. שהרי על בני גד ובני ראובן אומר המדרש (והארכנו בזאת בפרשת מטות) "ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחבבו ממונם יותר מן הנפשות...." ועוד מוסיף המדרש (מדרש רבה) "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ לארץ ישראל. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים. ומי גרם להם, על שהפרישו עצמם מן אחיהם". ולמרות שבמקום אחר אומר המדרש שרצו לגור סמוך למקום קבורת משה רבינו ע"ה אבל עדיין חיבבו את ממונם יותר. גם כאן אנו רואים את החטא של החשבת הטפל על פני העיקר, "שלא הייתה חשובה בעיניהם".
יכול אדם לעסוק ולעמול בתורה כל היום אבל השאלה כמה היא חשובה בעיניו. אם זה באמת עיקר מחשבתו ותכלית חייו, הרי שחשובה היא בעיניו ומה טוב. אבל עם עושה זאת כי זאת פרנסתו – כולל, כי זו הדרך בה גדל ובה הורגל, אבל מה שעומד בראשו זה כסף, תענוגות וכל עניני העוה"ז, הרי שלא חשובה התורה בעיניו. ועל זה חרבה הארץ. ומנגד יכול אדם לעסוק לפרנסתו רב היום ולקבוע עיתים לתורה, שיעור, חברותא או בכל צורה אחרת. אם זה כל מעיניו, אם בזה הוא רואה את תכלית חייו ואת עיקר יומו, הרי שחשובה התורה בעיניו. ובזכות החשבת התורה בעינינו נזכה ונגאל במהרה בימינו אמן ונזכה ויהפוך למחול אבלנו ויום תשעה באב ליום שמחה בבנין בית המקדש.