פרשת במדבר - גאוות יחידה

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות ..." (במדבר א, ב')

מיד לאחר קבלת התורה והשראת השכינה, לאחר חנוכת המשכן, מצטווה משה רבנו למנות את עם ישראל. למה לספור? אומר רש"י, "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. וכשבא להשרות שכינתו ביניהם מנה אותם, באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם".

וכדי שלא נחשוב שחיבתו של הקב"ה היא ל"עם ישראל", מפרטת לנו התורה את צורת המניין. למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות. לא מספר כולל של עם ישראל אלא מספר הנפשות בכל משפחה, מספר הנפשות בכל בית אב. ועל כולם ב"מספר שמות"! כל אחד ואחד מעם ישראל, לא כמספר אלא בשמו. הקב"ה מגלה לנו כאן את אהבתו לכל אחד ואחד מעם ישראל. כל אחד כבן יחיד הוא לפניו.

וגילויי החיבה לא מסתיימים כאן. מיד לאחר מכן הקב"ה מסדר להם את סדר חנייתם ואת סדר מסעם. לא יהיו בערבוביה אלא מסודרים לפניו כל אחד על שבטו ועל דגלו. "איש על דגלו לבית אבותם יחנו... סביב לאהל מועד יחנו" (ב' ב'). ובמדרש (ילקו"ש) "חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל שעשאם דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו בני ראובן לעצמם ובני שמעון לעצמם. ומנין שהיא אהבה? שנאמר 'ודגלו עלי אהבה'".

דברי רש"י על פסוק זה פותחים בפנינו כיוון מחשבה נוסף. רש"י מפרש "באותות, כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה... ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו".

אם נדמיין לנו תמונה של מחנה ישראל במדבר, הרי זה מזכיר מחנה צבא המחולק ליחידות השונות, כל יחידה עם דגליה וצביעה השונים. למה הצבעים השונים כדי שכל אחד יכיר את דגלו.

ואין הכוונה כאן להכרה כדי שלא יטעה בדרך, הכוונה כאן להכרת מקומו, הכרת המשפחה אליה הוא שייך, הכרת השבט אליו הוא שייך. בני ישראל קיבלו את התורה, הקב"ה משרה את שכינתו בתוכם, אך לפניהם דרך ארוכה מלאה בנסיונות. הקב"ה נותן להם משהו שייתן להם כח וחיזוק נוסף לעמוד באותם נסיונות , והדבר הזה הוא גאוות יחידה. כשיעקב בירך את בניו, נתייחד כל אחד מהשבטים בברכה המיוחדת לו, ולבסוף כללם בברכה אחת לכולם. כי המטרה היא אותה מטרה ולשם עם ישראל יגיע כאחד. אך הדרך שונה לכל אחד מהבנים – השבטים וכל אחד עם תכונותיו ודרכו. חילק הקב"ה את השבטים לדגלים עם מפות וצבעים שונים כדי שכל אחד יכיר את דגלו. כל אחד ידע מהי דרכו ויהא גאה בדגל זה ובדרכו זו.

מכאן נחזור לתחילת הפרשה. לא רק אהבה יש כאן במניין השבטים. יש כאן גם רוממות והחשבה של כל אחד ואחד. והמטרה היא אותה מטרה, להחשיב את בן ישראל בעיני עצמו. לקשר אותו למשפחתו, לשבטו ולדגלו. ועל הכל הוא עצמו. שידע לאן הוא שייך, לאיזו משפחה ולאיזה עם מפואר אך גם ובעיקר שידע מי הוא עצמו. בנו יחידו אהובו של הקב"ה.

אם הכח הזה והגאווה הזו, אפשר להמשיך בדרך רצופת הנסיונות, לעלות ולהתעלות ולהגיע אל המטרה – הדבקות בקב"ה.

פרשת בחוקותי כהכנה לקבלת התורה

פרשת בחוקותי נקראת בכל שנה סמוך לעצרת – חג מתן תורה ולא במקרה. הגמ' במסכת מגילה (ל"א ב') אומרת, "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה". עצרת הוא חג מתן תורה ולפני שאנו מגיעים בכל שנה ליום זה ומקבלים מחדש את התורה, צריך להתכונן. אחד הדברים הוא התוכחה, מה יקרה אם לא נקבל ונשמור את התורה.

אם נלך על דרך זו, הרי שזה לא הדבר היחיד בפרשה שמכין אותנו לקבלת התורה.

"אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה" (רש"י כ"ו ג') תנאי לקבלת כל הטוב המובטח בפרשה הוא עמל התורה. וזה גם תנאי לקבלת התורה. האדם נברא כדי להתענג על ה', וכדי שהתענוג יהיה גדול יותר, נדרש האדם לעבוד כדי להגיע לזה. לשם כך נברא יצה"ר המפריעו מעבודת ה', וכשינצחו, אז יגיע לתכלית של ההתענגות על ה'. איך מנצים את היצה"ר? בדרך אחת בלבד, "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", התורה ניתנה כתרופה כנגד היצה"ר. הגמרא במסכת עבודה זרה (כ' ב') מביאה את דברי רבי פנחס בן יאיר, "תורה מביאה לידי זהירות .... לידי יראת חטא".

פרק ו' במסכת אבות נפתח בדברי רבי מאיר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה". מה זה תורה לשמה? אומר התפארת ישראל, "לא לבעבור יראת העונש, מדידע כי ה' צוה לעסוק בה. רק בעבור שמה הגדול שנתברר לו כבוד גודלה היא תכלית כל האדם ותכלית כל הבריאה". תורה לשמה זה אומר ללמוד תורה לא מיראת העונש. תורה לשמה זה לשם התורה! מתוך הבנה מה זה תורה! מתוך הכרת שמה הגדול וכבוד גודלה ושהיא תכלית האדם ותכלית הבריאה.

פרשת השבוע מגלה לנו מה נצרך כדי לקבל התורה, יראת העונש – הקללות, ולימוד התורה. ומוסיפה התורה, לימוד תורה בגלל יראת העונש, בגלל הפחד מהקללות, לימוד כדי לצאת ידי חובה, לא יביא אותנו לקבלת התורה. מה שיביא אותנו לשם זה לימוד לשמה, לימוד מתוך הבנה מה זה תורה, לימוד עם השקעה, עם מאמץ, לימוד עם עמל התורה. זה לימוד שיביא אותנו לא ליראת עונש, אלא לזהירות שתביא אותנו ליראת חטא, לדבקות בקב"ה, להנות מזיו השכינה.

וההכנה לא מסתיימת כאן. המשך הפרשה, מיד לאחר הקללות, עוסקת באדם הנודר את ערכו לביהמ"ק. איך מעריכים את ערכו הכספי של האדם? האם בכלל יש לו ערך? בנזיקין, כדי לשום כמה לשלם, מעריכים את שוויו של האדם הניזק כאילו היה עבד, אך מה בהקדש? התורה קובעת את הסכום להקדש על פי מינו וגילו של אדם. גבר בן עשרים עד שישים – חמישים שקלים, אישה בגיל זה - שלושים שקלים. ילד מגיל חמש עד עשרים – עשרים שקלים, ילדה – עשרה שקלים. וכן הלאה, תעריפים לתינוק ותינוקת, לזקן וזקנה. זה לא שוויו של האדם כי לאדם אין ערך כספי, כמו שאומר רש"י (כ"ז ג') "אין ערך זה לשון דמים". האדם הוא עולם ומלואו, האדם נברא יחידי כדי לומר לו אתה יחיד בעולם וכל העולם נברא בשבילך. זו צריכה להיות מחשבתו של אדם שבא לקבל את התורה. הקב"ה לא נותן את התורה לעם ישראל וגם אני בתוכם מקבל משהו כחלק מהעם. הקב"ה נותן את התורה בשבילך! לא משנה מי ומה אתה. אתה לא נמדד לפי ערכך כי אתה עולם מלא ולך הקב"ה נותן את התורה, על כל חלקיה ועל כל רבדיה, רק תהיה מוכן לקחת.

יראת שמים, עמל התורה והכרה בחשיבותך זה כל הנצרך כדי לקבל את התורה אותה נותן הקב"ה לך!

פרשת בהר - וצויתי את ברכתי

פרשת שמיטה ויובל מסתיימת בשאלה שכל חקלאי ששומר שמיטה - לפחות בפעם הראשונה - שואל את עצמו. "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית ... וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא כ"ה כ - כ"א). הקב"ה מצווה את בני ישראל, אתם תשמרו את השמיטה, תשביתו את האדמה לשנה שלימה ובשנת היובל הבאה לאחר שנת שמיטה – לשנתיים. לא תזרעו, לא תקצרו, לא תעבדו, לא יהיו הכנסות. אתם דואגים, מה תאכלו בשנים אלו? ממה תתפרנסו? הבטחה של הקב"ה שפרנסתכם מובטחת. ההכנסות של השנה השישית יספיקו לכם לשלוש שנים.

שאלה זו של "מה נאכל?" יכולה להשאל לא רק על ידי חקלאים. כל אדם שנזקק לפרנס את עצמו ואת משפחתו עומד בפני שאלות כאלו. מי שבקושי גומר את החודש איך יכול לתת צדקה ואפי' מעשר כספים? מי שמשכורתו אינה מספיקה לו לקיום סביר או לכיסוי חובותיו, איך יקדיש מזמנו ללימוד תורה? ונוכל ללכת עם זה הלאה, צריך לחתן ילדים, צריך לחסוך לעת זקנה.

פרשת השבוע מתחילה "וידבר ה' אל משה במדבר סיני..." (ויקרא כ"ה א'). וידועים דברי התורת כהנים המובאים ברש"י "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטוטיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". אנחנו רגילים ללמוד מכאן את החיוב שלנו בדקדוק בקיום המצוות. דיברנו בעבר גם על הצורך להיות "גיבורי כח" לא רק בשמיטה אלא בקיום כל מצוות התורה.

ונראה לי שטמונה כאן גם אותה הבטחה. אותה הבטחה של "וצויתי את ברכתי" שנאמרה בסיני על מצוות השמיטה, נאמר גם על כל מצוות התורה. מקיום מצוות לא נפסיד ולא נינזק. גם אם נראה לנו שההפסד מוכרח, שהרי אם ניתן ממה שאין לנו, או במקום לעבוד שעות נוספות או בעבודה נוספת, נקבע עיתים לתורה, ממה נתפרנס? איך יהיה לנו כדי צרכנו וסיפוקנו? אומרת לנו התורה בפרשה זו, כמו שבשמיטה יש הבטחה מפורשת שלא תינזקו ולא תפסידו אלא עד רבה תתברכו. כך בכל מצוות התורה, לא רק שלא נינזק מקיומם, אלא יתקיים בנו "וצויתי את ברכתי".

פרשת אמור - הקריבהו נא לפחתך, הירצך...?

בפרשת השבוע התורה מצווה אותנו על איסור הקרבת בעלי מומים למזבח. "כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם". "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'..... תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו". (כ"ב כ' – כ"א). הרש"ר הירש לומד את המילה קרבן - מלשון קירבה, מביא הקרבן רוצה להתקרב לקב"ה, הוא מביא לו מתנה מבקַרו ומצֹאנו כדי ליצור קירבה בינו לבין הקב"ה, כדי למצוא חן בעיניו ולשם כך המתנה צריכה להיות מושלמת ללא מומים.

הנביא מלאכי זועק על המביאים קרבנות אלו, "מגישים על מזבחי לחם מגואל ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שולחן ה' נבזה הוא. וכי תגישון עוור לזבוח אין רע, וכי תגישו פסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך הירצך או היישא פניך ...... " (מלאכי א' ז'-ח')מה יקרה אם נביא למלך בשר ודם מתנה מבוזה האם הוא יקבל אותה? האם היא תהיה לו לרצון? האם נצפה שימלא את בקשותינו ומשאלותינו או שמא נעורר את כעסו. "ועתה חלו נא פני א-ל ויחוננו, מידכם הייתה זאת, היישא מכם פנים, אמר ה'..... (שם פסוק ט'). תתפללו תתחננו לקב"ה, האם הוא יקבל את תפילותיכם, את קורבנותיכם, לא! ולמה לא כי "מידכם הייתה זאת".

גם היום כשבעוונותינו חרב בית מקדשנו ואין לנו קרבנות להקריב, העמוד השלישי עליו עומד העולם, עמוד העבודה לא חרב - "איזו היא עבודה שבלב זו תפילה". ואם התפילה היא במקום הקרבנות היא צריכה להיות כמוהם תמימה וללא מומים. תפילה כהלכתה ללא דיבורים במקום שאסור לדבר וגם במקומות שלא נאמר איסור מפורש. כי התפילה צריכה להיות כעומד לפני מלך, לרַצות, להתחנן ולבקש. ואותה זעקה של הנביא מלאכי מהדהדת עד היום " מידכם הייתה זאת, היישא מכם פנים, אמר ה' צבא-ות".

אנחנו נמצאים בימי הספירה שהם ימי אבלות על פטירתם של תלמידי רבי עקיבא וגם ימי אבילות על קדושי עליון שנהרגו על קידוש ה' במסעי הצלב, בתקופת בעלי התוספות ובמאורעות ת"ח ות"ט -תקופת הש"ך והתוספות יו"ט. על אותם הרוגים נאמרת תפילת אב הרחמים בכל שבת. ומי היו ההרוגים במאורעות אלו" "החסידים והישרים והתמימים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת ה'. מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם". ראשונים, אחרונים, קדושי עליון. וכל כך למה? על מה נגזרה הגזירה? התוספות יו"ט שאל וקיבל תשובה על שדיברו בשעת התפילה. גזירות נוראיות! קהילות שלימות חרבו, גברים נשים וילדים נשחטו ודמם נשפך כמים. על מה? על דיבור בתפילה!

השולחן ערוך (או"ח קכד ז) אומר על מי שמשוחח בחזרת הש"ץ "וגדול עוונו מנשא" ומביא המ"ב את דברי האליהו רבה בשם הכל בו "אוי לאנשים שמשיחים בשעת חזרת התפילה כי ראינו כמה בתי כנסת נחרבו בשביל עוון זה.

על המדברים בקדיש מביא המ"ב (נ"ו א א) את דברי ר' חמא במסכת דרך ארץ שפגש את אליהו בכמה אלפי גמלים טעונים באף ובחימה לשלם למדברים בקדיש ועיין שם שהעריך בזה.

המדברים בין ברוך שאמר לישתבח, יש אומרים שחוזרים מעורכי המלחמה על חטא זה אפי' מלחמת מצווה.

והטעם בכל אלו פשוט, כי דיבור בתפילה זה חילול שם שמים. כשעומדים ציבור לפני מלך מלכי המלכים, משבחים ומהללים לבורא עולם. וקם אחד או שניים או יותר ומדברים בשעה זו בדברים בטלים או אפי' יוצאים מביהכ"נ כדי לדבר, אין לך חילול ה' גדול מזה.

גם מי שנוהג כראוי עדיין יש לו חובת ערבות על שאר המתפללים. לאחר כיבוש יריחו עלו בנ"י להילחם על העיר העי ושם נהרגו 36 איש מבני ישראל וכל כך למה? על כך שעכן מעל בחרם ולקח מן השלל בעיר יריחו. והנביא קורא לזה "וימעלו בני ישראל מעל בחרם" (יהושע ז א).כי כל ישראל ערבים זה לזה. שמעתי בשם אחד מראשי ישיבת חברון – כמדומני ר' יחזקאל סרנא, שאפי' שבנ"י לא ידעו מחטאו ולא יכלו למחות בו בכל זאת יש כאן ערבות כי אדם לא חוטא אם הוא ידע שלא תהיה לו שום לגיטימציה לחטא בעיני מכריו ושכניו. אם הוא יודע שהתגובה תהיה קשה הוא לא יחטא גם בסתר שמא זה יתגלה. אם אדם חוטא זה כי הוא יודע שינהגו כלפיו בסלחנות. לא יעירו לו, לא יזעיפו פנים, יעברו על זה לסדר היום. לכן כשעכן חוטא כל ישראל חוטאים.

יכול אדם להתפלל כראוי. להקפיד על עניית אמן בקדיש ובחזרת הש"ץ. לשמור את פיו ולא לשוחח בדברים בטלים גם בין הקרואים ובכ"ז החטא של דיבור בתפילה ייזקף לחובתו. כי הוא עובר לסדר היום על הדיבורים שבסביבתו. הוא משרה אווירה של לא קרה כלום. הוא גורם לכך שאחרים ידברו בשעת התפילה.

אנו מבקשים מהקב"ה "יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם". אבל גם אנחנו צריכים לזכור את הסיבה לאותם גזירות נוראות. לזכור כדי לקיים. ויתקיימו בנו הברכות שבירך התוספות יו"ט את כל מי ששומר פיו ולשונו מלדבר בשעת התפילה.

קדושים תהיו כי אני ה' מקדשכם

"לא תשנא את אחיך בלבבך"(ויקרא יט יח). אדם עשה לך רעה גדולה, הדבר הטבעי ביותר הוא שתשנא אותו. אומרת התורה "לא תשנא.. הוכח תוכיח את עמיתך". עשה לך משהו רע, תוכיח אותו. לא מספיק מה שיש לך עליו בלב, אתה עוד צריך ללכת לדבר איתו על זה. ואומר הרמב"ן "כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתוודה על חטאו ותכפר לו". הוא חטא כלפיך ועליך לעשות מה שאתה יכול כדי להתפייס איתו.

ואם זה לא מספיק מוסיפה התורה בפסוק הבא איסור נוסף, "לא תקם ולא תטר". התורה אוסרת עלינו לא רק לשמור שנאה בלב אלא גם להשיב לאדם כגמולו על הרע אשר עשה לנו. ולא רק להשיב אלא אפי' להזכיר לו אני עושה עמך טובה למרות הרעה שעשית איתי. אין ספק, ציווי קשה מאד! ולא רק זה, אלא אני מצווה לעשות לו טובה תחת רעה זו שעשה לי. שהרי הפסוק מסיים "ואהבת לרעך כמוך". לכאורה ניתנה תורה למלאכי השרת!

הרמח"ל במסילת ישרים עומד על ציוויים אלו, "גם השנאה והנקימה קשה מאד לשימלט ממנה לב הותל אשר לבני האדם, כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה." ומוסיף הרמח"ל ומתאר מיהו ומהו אותו אחד שיצליח לעמוד במצוות אלו. "על כן לשיהיה בכחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מידותיו, ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה, ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להנקם, ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה – חזק ואמיץ הוא. והא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המידות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם". וכדי שלא נחשוב לרגע שאכן ניתנה תורה למלאכי השרת, מסיים הרמח"ל, "אמנם, גזרת מלך היא, והמקראות גלויים באר היטב, אינם צריכים פירוש, "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא תקום ולא תטר את בני עמך".

הרמח"ל נותן לנו כאן יסוד לכל התורה. נכון יש דברים שהם קשים ואפי קשים מאד. אבל עם גזרת מלך הם, אינם צריכים פירוש אלא עשייה!

והדוגמאות רבות. קשה ללמד זכות, במיוחד עם העוול נעשה כלפיך? – "בצדק תשפוט עמיתך"! קשה לחשוב על השני? – "ואהבת לרעך כמוך"! קשה ללמוד תורה? – "ודברת בם" "והגית בו יומם ולילה"! קשה לקום לתפילה בזמן? – בשכבך ובקומך – זמן קריאת שמע! קשה להתפלל במניין? - זה ציווי חז"ל! קשה לקדש עצמנו במותר לנו? – קדושים תהיו!

אומר לנו הרמח"ל, אף אחד לא אומר שזה תמיד קל לקיים את המצוות, אבל זה תמיד ציווי מלך.

המצוות הללו שמזכירה התורה הם חלק מרשימה של מצוות שנאמרו בהמשך לתחילת הפרשה "קדושים תהיו". רש"י מפרש שזה המשך של הפרשה הקודמת, איסורי עריות. אך הרמב"ן ועוד מפרשים, מבארים את הפסוק כתחילת פרשה המצווה להיות קדושים כמו שנאמר לפני מתן תורה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". איך על ידי הרחקה מהתועבות, ועל ידי קיום המצוות שבהמשך הפרשה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. ומוסיף הרמב"ן שציווי זה נאמר גם על מצוות דרבנן כמו מים ראשונים ומים אחרונים. וזה מה שמסיים הפסוק "כי קדוש אני ה' אלוקיכם". אני קדוש, ואתם בני ועבדי תהיו גם אתם קדושים תהיו גם אתם מרוממים.

"אשר קידשנו במצוותיו וצוונו" אנו אומרים לפני קיום מצוה. כי המצוות ניתנו לנו כדי לקדש אותנו. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". "לזכות" מלשון "זיכוך".

בפרשת ציצית נאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם" וההמשך "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". איך ניצלים מהלב והעיניים שני סרסורי העבירה? על ידי זכירת מצוות ה' ועשייתם.

הרבה לנו הקב"ה מצוות כדי שנזכך את עצמנו. איך? על ידי שנהיה עסוקים במצוות, לא נתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו. וזה כולל את כלח תחומי החיים ואת כל שעות היממה. שמירת שבת, יראה מאב ואם. לא לפנות אל האלילים – אל כל האלילים גם של דורנו. מצוות של עסקים – גניבה, כחש, שקר, מידות ומשקלות. מצוות שבשדה – לקט וערלה. לשון הרע ורכילות, לימוד זכות, אישור שנאה, נקימה ונטירה. וכן הלאה כל הפרשה. כל רגע ורגע מחיינו בו אנו עסוקים בשמירה ובקיום מצוות, אנו גם נמנעים מעשיית עבירות. ובזה אנו מתקדשים. מתקדשים בעצם קיום המצוות ומתקדשים כדברי רש"י בזה שאנו "פרושים מן העריות ומן העבירה".

אחרי מות – ובחוקותיהם לא תלכו

סיומה של פרשת אחרי מות הוא בעצם הקדמה לתחילת פרשה הבאה – פרשת קדושים.

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא י"ח ג'). התורה לא מסתפקת בהזהרה לא לעשות כמעשי וכחוקות הגויים, התורה מתייחסת כאן בפרטות לארץ מצרים ולארץ כנען. רש"י לומד מכך שמעשיהם של המצרים והכנעניים מקולקלין משל שאר האומות.

אבל יש כאן גם התייחסות למקום בו ישראל היו ולמקום אליו הם הולכים. הקב"ה הוציא אותנו מארץ מצרים, ממקום הטומאה, לא רק כדי לשחרר אותנו מהשעבוד אלא גם ובעיקר כדי להיות לו לעם. מטרת גאולת עם ישראל הייתה כדי להוציאם ולהרחיקם ממעשי המצרים. אשר על כן ברור עד כמה עליהם להתרחק ממעשי הכנעניים ושאר העמים היושבים בארץ כנען המחכה לעם ישראל שישב בתוכה. כי עם ימשיכו את מעשיהם אינם עומדים בתנאי של הגאולה ממצרים והארץ שקיבלה אותם גם היא תקיא אותם.

מהם אותם מעשים מהם עלינו להתרחק? התורה בהמשך הפרשה מפרטת את איסורי עריות. ועוד לפני כן ברורה ההרחקה מעבודת האלילים לסוגיה. אבל התורה מוסיפה כאן פרט נוסף – "ובחוקותיהם לא תלכו". מה זה חוקותיהם? רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. כל מני סגולות, לחשים, וסימנים שעשו אותם האמוריים ונמנו על ידי חז"ל כאשורים. ורש"י מוסיף דבר נוסף, "אלו נימוסות שלהן, דברים החקוקים להם, כגון טרטיאות ואצטדיאות". מה זה בחוקותיהם לא תלכו? מה שנקרא היום תרבות ובידור.

יש ביניהם דברים האסורים אבל זה כבר נכלל בגדרים של איסורי עריות האמורים בהמשך.

רש"י מדבר כאן כמו שמפרש בעל השפתי חכמים על "מקום שחוק והיתול". גם זה נכלל בציווי של בחוקותיהם לא תלכו. כך זה היה במצרים, כך זה היה בארץ כנען אליה באו בני ישראל וכך זה עד היום. לא משנה מתי והיכן ומי הם אותם עמים בתוכם אנו יושבים גם עם זה בתוך עם ישראל, "בחוקותיהם לא תלכו".

על אחת כמה וכמה בדור שבו אין צורך ללכת אליהם אלא הכל מגיע אלינו בצורה הכי ישירה וקלה, ודאי שכאן קיימת ההזהרה של בחוקותיהם לא תלכו, הציווי להתרחק מכל שחוק והיתול שלהם המוגדר אצלם תרבות. כי יותר מהאיסור, יש כאן הרחקה, הרחקה מהם ומהמונם, הרחקה מהשפעתם והרחקה מ"תרבותם".



פרשת תזריע - על מה באים נגעים

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת....., והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרון הכהן...". פרשת תזריע עוסקת ברובה ב"מחלת" הצרעת, בסימני המחלה ובדרכי רפואתה. כבר בתחילת הפרשה מדגישה לנו התורה, שמחלה זו אינה כשאר המחלות וגם דרכי רפואתה אינם כרפואת שאר המחלות. המצורע לא הולך לרופא כדי להירפא. זה גם לא יעזור לו אם ילך, כי הצרעת היא מחלה רוחנית שרפואתה גם היא רוחנית בלבד. לכן "והובא אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכהנים". הכהן הוא זה שיזהה את המחלה והוא זה שייתן את דרכי רפואתה.

על מה באה צרעת? הגמרא (ערכין ט"ו) מביאה את הסיבה הידועה לכולנו, "אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע זו תהיה תורתו של מוציא שם רע". ועוד שם בגמרא " אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין".

הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת (פרק ט"ז הלכה י') מתאר את התפתחות המחלה ואת הדרך לריפויה. "השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא הוא בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע; שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו, יטהר הבית, ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנים הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו - משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצנות ולשון הרע."

הצרעת היא תהליך שמטרתו להביא את החוטא לחזור בתשובה על חטאו. לכן קודם נפגע הבית, אח"כ הבגדים ורק אם עדיין לא שב מחטאו, הנגעים יגיעו גם לגופו.

נגעי הצרעת הכתובים בפרשה אינם מחלת הצרעת הידועה היום. האם הנגעים נעלמו? החפץ חיים בשמירת הלשון, אומר שהם רק שינו מקום מהגוף אל הנשמה. אם בעבר בזמן גילוי פנים היה החוטא מקבל מיד את התזכורת, היום זה הרבה יותר קשה, כי היום זה נסתר. אותם נגעים קיימים רק במקום שנראה אותם וננקה אותם, נצטרך לנקות אותם בלא לראותם.

הקב"ה עדיין מדבר אלינו גם בצורה גלויה יותר, על ידי מחלות וייסורים אחרים. ובכל זאת גם כאן זה עדיין בהסתר. בזמן היות נביאים בעם ישראל, מי שהיה חולה היה הולך לנביא, מבין על מה נענש, שב מחטאו ומתרפא. גם לאחר מכן ידעו חז"ל למצוא את המידה כנגד מידה שבייסורים הבאים על האדם. הרמב"ן בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו י"א. עיי"ש) מנציח לדורות את השאלה המפורסמת "מה לרופא בבית ירא ה'" ובלשונו "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'". ומבסס את דבריו על מאמר חז"ל (ברכות ס') "שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרי הטבעים".

חטאים משאירים כתם. מה שמתנקה למטה על ידי תשובה, ייסורים ותיקון המעשים, התנקה. אך מה שלא, יצטרך לעבור ניכוי למעלה ושם זה הרבה יותר קשה.

וייסורים זה לאו דוקא מחלות. זה קשיי פרנסה, זה צער גידול הילדים, רישום לישיבות ולסמינרים, שידוכים, (כל אחד והחבילה שלו) ואפי' מה שאומרת הגמ' (ערכין טז ב), "אפי' הושיט ידו לכיס ליטול שלוש (מטבעות) ועלו בידו שתים". הטרחה הזו שצריך להכניס את ידו שוב לכיס, גם זה ייסורים. כי אם אתה לא צריך את הטרחה הזו היא לא תהיה. יוסף עם כל ייסוריו של מכירתו לישמעלים לא היה צריך להריח רע, אז הביאו בשמים במקום נפט.

גם היום כשההסתר רב ובדרך כלל קשה לראות את המידה כנגד מידה, עדיין נותן לנו הקב"ה את האפשרות לבחור, האם לראות בייסורים ובמחלות תזכורות להתעוררות ועונשי שמים, או להתייחס אל זה כדבר טבעי.

וכמו שהצרעת מנעה מאנשים לחטוא, כי ידעו בחוש מה יקרה להם למחרת. כך, מי שרואה את הדברים כהווייתם, ייקח את ייסוריו או ייסורים של אחרים אליהם הוא נחשף - וכולנו נחשפים- וישתמש בהם כמנוף להגיע לפחות ליראת העונש ומשם אל התכלית - יראת הרוממות ואהבה.