משה רבינו מברך ביום פטירתו את בני ישראל לשבטיהם. בין הברכות נעמוד על הברכה לזבולון וליששכר. ברכה אחת להם, "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" (דברים ל"ג י"ח), כי ללא יששכר אין זבולון. "כי שפע ימים ינקו ושפוני טמוני חול" (שם י"ט), כאן ברכת על התעשרות מהחילזון העולה מן הים, ומזכוכית לבנה הנמצאת בחול בחלקם של יששכר וזבולון (רש"י). אך רש"י מוסיף כאן דבר מעניין, "כי שפע ימים ינקו – יששכר וזבולון ויהא להם פנאי לעסוק בתורה". ברכה אחת היא לזבולון כמו יששכר, לאיש העסקים כמו לאברך הכולל. שפע של פרנסה לא כדי לצבור עוד ממון ועוד נכסים. שפע של פרנסה כדי שיהיה להם – גם לזבולון – פנאי לעסוק בתורה.
הגמרא בתחילת עבודה זרה (ב'.:) אומרת, לעתיד לבא מביא הקב"ה ס"ת ומניחו בחיקו ואמר למי שעסק בה שיבא ויטול את חלקו. מגיעים כל האומות ואז מתחיל דו שיח בין הקב"ה למלכות רומי. אמר להם הקב"ה במאי עסקתם? אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקנו הרבה מרחצאות עשינו... וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם. הקב"ה לא אומר להם שקרנים אל שוטים. כי בעולם האמת הם רואים את האמת שכל מה שהם עשו היה באמת לצורך ישראל וזו הייתה טענתם. אמר להם הקב"ה שוטים! נכון שאתם רואים את התוצאה, אבל השאלה מה הייתה כוונתכם. אנו רואים פה את חשיבות לימוד התורה. כל מה שעושים אומות העולם זה באמת כדי שישראל יעסקו בתורה.
וממשיכה הגמ' ואומרת, כלום יש בכם מגיד זאת? ואין זאת אלא תורה. והדברים צריכים ביאור. הם טענו אמנם לא עסקנו בתורה אבל עשינו דברים בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה וא"כ מגיע לנו שכר בלימוד התורה שלהם. והקב"ה לכאורה מקבל את טענתם אלא שיש בעיה אחת שהם עשו בשביל עצמם. א"כ למה מוסיף הקב"ה ושואל האם יש בכם מי שלמד תורה? מספיק למצוא מישהו שעשה בשביל ישראל. אומר העיון יעקב, שמי שתורת ישראל חשובה בעיניו, לא יסתפק בסיוע לישראל שיוכלו ללמוד, אלא הוא בעצמו גם ילמד. ושאלת הקב"ה מי בכם מגיד זאת היא המשך לטענה הקודמת. כל מה שעשיתם, לצורך עצמכם עשיתם. והראי' מי בכם מגיד זאת? אם באמת עשיתם בשביל התורה, איך זה שאין ביניכם אף אחד שגם למד קצת.
אין דבר כזה להיות אוהב תורה בלי ללמוד תורה. זבולון התומך ביששכר שלומד תורה ומקבל את חלקו בלימודו של יששכר, זה בגלל חשיבותה של התורה בעיניו. נכון, הוא עצמו לא זכה, ולכן הוא מפרנס את יששכר אבל שאיפתו היא להיות יששכר. לכן הברכה המתאימה לו היא הרכה שברכו משה רבינו, שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה.
סיימנו את התורה עם הברכות לעם ישראל ומיד אנחנו מתחילים מחדש את בראשית. וכאן אנו מגיעים לבריאת האדם – תכלית הבריאה.
"ויברא אלוקים את האדם בצלמו .... זכר ונקיבה ברא אותם" (בראשית א' כ"ז). אומרת הגמרא בסוף מסכת ברכות (ס"א א'), מתחילה עלה במחשבה לבראם שניים ולבסוף לא נברא אלא אחד". שואל הגאון מוילנא בספרו אמרי נעם על מסכת ברכות, "היאך שייך לומר בהקב"ה עלה במחשבה, הלא לא אדם הוא להנחם?" ואמר הגאון, שתחילת המעשה הוא סוף המחשבה. כל מה שמעשה מתחילה הוא על דעת הכוונה והמטרה הסופית. וזה כוונת הפסוק כבר ביצירתם בגוף אחד, היתה המחשבה לעשותם שניים. וכדי לבאר את הדברים מוסיף הגאון ושואל ,"למה כתיב באדם והיו לבשר אחד יותר מבשאר מינים הלא גם בשאר בהמות וחיות נעשה הולד משניהם? ועוד קשה למה באדם נבראו הזכר והנקבה בגוף אחד מתחילה? ולמה אדם קרוב אצל אשתו יותר משאר קרוביו"? ואומר הגאון, "שרצה הקב"ה שיהיה כרוך אחר אשתו יותר משאר קרוביו לכך בראם מתחילה בגוף אחד. והטעם שברא אותם שיהיו כרוכים כל כך זה אחר זה, הינו מפני שתכלית האדם בעוה"ז הוא לעסוק בתורה כדי שיזכו לעוה"ב. ואם לא היו נבראים בגוף אחד היה מוכרח הבעל בעצמו לחזור אחר פרנסתו ויבטל מן התורה, ואשתו לא תתעסק בשבילו... לכך בראם הקב"ה בגוף אחד כדי שתטריח בשבילו ויהיה לו פנאי לעסוק בתורה. ומה שחילקם אח"כ, היינו דאם לא היה מחלקם לא היה מתקן כלום, דבשעה שהיא הולכת לשוק או לשאר דברים היה הוא ג"כ הולך אחריה".
מטרת בריאת העולם היא שיעסקו בתורה. האשה פטורה מלימוד תורה לא כי היא מפרנסת את בעלה כעין יששכר וזבולון, אלא כי היא ובעלה הם גוף אחד. פתרון זה טוב רק לבעל ואישה, אך זבולון לא יכול לפתור עצמו בלימודו של יששכר אם לא שילמד גם הוא משהו, שיהיה לו קשר מעשי ואמיתי ללימוד התורה. ואם יש לו קשר כזה, אכן ברכתו של משה רבינו יאה לו" שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה".
