פרשת משפטים - האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" אומר רש"י ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.

כדי להבין את העניין אנו צריכים לחזור לפרשת השבוע שעבר, לעשרת הדברות שנאמרו בשעת מתן תורה. לאחר שראינו איך חמשת המצוות הראשונות שנאמרו בסיני עוסקות בביסוס האמונה, הנה חמשת המצוות הבאות בצמוד אליהן עוסקות בדברים הכי בסיסיים לקיום חברה אנושית. דווקא בגלל היותם מצוות אוניברסאליות כביכול, כללים המקובלים בכל חברה מתוקנת ושרוצה להיות מתוקנת. אומרת לנו התורה, לא בגלל זה תקיים כללים אלו אלא בגלל היותם מצוות שניתנו בסיני.

וכאן, בפרשת משפטים, ממשיכה התורה על אותה הדרך. מייד לאחר קבלת התורה, באילו מצוות עוסקים בני ישראל? מה מלמדם משה דבר ראשון? את המשפטים הכי בסיסיים, שלא תחשבו שזה משהו אחר, זה התורה! זו אותה תורה שניתנה לכם בסיני.

הגמרא (ב"ק ל' א') אומרת "אמר רב יהודה, האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין".הרמח"ל פותח את ספרו מסילת ישרים ב"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו... שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו". מה זה חסיד? אדם שמחפש מה חובתו ומה עוד הוא צריך לעשות כדי להתקרב ולהתענג על ה'. בדיני נזיקין יש את הדין אבל יש גם לפנים משורת הדין ובמספר מקומות בגמ' זה נקרא מידת חסידות (כגון ב"מ נ"ב ע"ב, שבת ק"כ ע"א). כי אם אנחנו מחפשים ממון אז יש את הדין, אבל אם אנחנו מחפשים קרבת ה' אז לשם כך צריך לנהוג לפנים משורת הדין.

איך אדם יכול לעבוד את ה' כל היום, גם אם הוא לא עוסק כל היום בתורה, כשיקיים מילי דנזיקין. איך אפשר להפוך יום עבודה, שעות מנוחה וארוחה בכולל או כל מקום אחר בו אנו נמצאים למקום להתעלות ולעבודת ה'? על ידי מחשבה על השני, איך להימנע מלהזיק אלו, איך לעזור לו, איך לעשות עמו חסד, זה עבודת ה'. וזה עבודת ה' בדיוק כמו חמשת המצוות הראשונות בעשרת הדברות. כי בלי האמונה שהכל בהשגחה פרטית, אם יש אפי' קצת תחושה של מקריות בהנהגת העולם, אי אפשר לקיים את מילי דנזיקין, את מצוות בין אדם לחבירו ובוודאי לא לנהוג לפי לפנים משורת הדין. וכשאנחנו נוהגים כך אנו מגלים את אמונתנו בבורא עולם.

אך כדי להגיע לכך שנוכל לנהוג כך, צריך ללמוד והרבה, לא רק כדי לדעת איך לנהוג, אלא גם ובעיקר כדי שיהיה את הרצון לנהוג כך. כי לימוד התורה ולימוד המוסר, הם הערובה היחידה לכך שנרצה לנהוג כך. המשנה אומרת "לא עם הארץ חסיד". בפשטות מי שלא לומד לא יכול להיות חסיד כי הוא לא יודע. אבל הדברים עמוקים יותר. כדי להיות חסיד, כדי לרצות להתענג על ה' צריך להגביר את השכל על הנפש וזה לא אפשרי ללא עיסוק תמידי בתורה ובמוסר.

פרשת יתרו

בבואנו לפרשת יתרו, לקבלת התורה, נראה שסיימנו עם פרשיות האמונה ואנו עוברים לשלב הבא. אבל מעיון בעשרת הדברות אותם אמר לנו הקב"ה בהר סיני, עם בעצמו ועם על ידי עבדו משה, נראה שהלימוד עדיין נמשך.

חמשת הדברות הראשונות מעשרת הדברות מהוות מעין סיכום של פרשיות האמונה שלמדנו עד כה.

שלושת המצוות הראשונות אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני ולא תשא שם ה' אלוקיך לשוא, שורשם מצוה אחת - ידיעת ה' והכרה שאין עוד מלבדו וממילא הצורך לכבדו. על המצוה הראשונה ועל המצוות הממשיכות אותה, אומר ספר החינוך: "שורש מצוה זו אין צריך ביאור. ידוע הדבר ונגלה לכל כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות בעם ישראל". והרמב"ן מאריך ומוסיף שאמר אנכי ה' אלוקיך ללמד שהוא היה הווה ויהיה ומאיתו הכל והוא בעל היכולת. וכל זה, אומר הרמב"ן ראינו ביציאת מצרים. את מציאות ה'. את החידוש - שאם חידש דברים עכשיו הרי שגם בבריאה חידש הכל. את היכולת, לשנות הטבע כרצונו. וממילא את הייחוד שהקב"ה יחיד ואין עוד מלבדו. למה אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אשר בראתי את העולם, כי יציאת מצרים ראינו בחוש (או שמענו מאבותינו שתיארו את מה שראו בעיניהם).

והנה המצוה הבאה "זכור את יום השבת לקדשו", גם היא יסודה בביסוס האמונה כמו שכותב ספר החינוך. "משורשי המצוה, שנקבע בלבנו אמונת חידוש העולם". והרמב"ן כתב, "אחר שצווה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, וכו', צווה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל". נתן לנו הקב"ה את השבת כדי שנחזור מידי שבוע על התזכורת שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים יש מאין.

ולסיום החלק הראשון בעשרת הדברות, מצוות כיבוד אב ואם. לכאורה מה בינה לבין אמונה? גם כאן נפנה לדברי החינוך: "משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה". אין מי שעשה ועושה עמו טובה יותר מאביו ואימו וחיוב הכיבוד להם הוא מדין הכרת הטוב על כל הטוב שגמלו וגומלים איתו בעצם לידתו וגידולו. ומה בין זה לבין אמונה בבורא? ממשיך החינוך "וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת אבותיו עד אדם הראשון. ושהוציאו לאוויר העולם וספק צרכו כל ימיו..... ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו הא-ל, יהי כסוס, כפרד אין אבין". אם חובה עלינו להכיר טובה למי שנותן לנו, הרי מי נותן לנו יותר מהקב"ה, וממילא חובת הכרת הטוב כלפיו היא לאין שיעור.

נקודה זו של הכרת הטוב נמצאת כבר בדיבר הראשון. "אנכי ה' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אומר רש"י כדאי היא ההוצאה שתהיו עבדים לי. וכן כתב הרמב"ן על המשך הפסוק, "מבית עבדים", שהם חייבין שיהיה ה' הגדול הנכבד והנורא הזה להם לאלוקים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות. אמונה זה להכיר שאין עוד מלבדו והכל מה' ואין מקריות בעולם - כמו שאומר החזו"א באמונה ובטחון. המטרה היא שמזה יגיע להכרת הטוב לקב"ה. הכרת הטוב על שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, על שזן ומפרנס אותנו, על שנותן לנו חיים בכל רגע ורגע, ועל כל הטוב שיש לנו בעולם שברא הקב"ה בששת ימי בראשית. וכמו שכותב רבינו בחיי בחובות הלבבות, שמה שמבקש אדם מהקב"ה, צריך שיבקש כמתנת חינם, שהרי לא מגיע לו כלום. כי כל קיום מצוותיו ולא משנה באיזו רמה הם, זה רק תשלום על מה שהקב"ה כבר נתן לנו מעצם חיותו. וזה הבסיס לכל קיום המצוות.

ובאמת מן הראוי היה שנקרא ונחזור על זה מידי יום כמו שאנחנו קוראים פעמיים ביום קריאת שמע. אלא שהגמרא (ברכות י"ב א') מביאה משנה ממסכת תמיד שבביהמ"ק היו קורין ביחד עם קריאת שמע גם את עשרת הדברות. וביקשו לקבוע זאת גם בגבולין, אלא שביטלו בגלל תרעומת המינים ומבאר רש"י שלא יאמרו לעמי הארץ, אין שאר התורה אמת.

עכשיו שאנו קוראים את עשרת הדברות רק שלוש פעמים בשנה, נשים לב אל הדברים, נכניס אותם אל ליבנו, נתחזק באמונה, נחזק את הכרת הטוב שלנו לקב"ה וממילא נתחזק בעבודת ה'.

פרשת בשלח - ניסי יציאת מצרים כניסיון ומבחן האמונה

"ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". הקב"ה מוציא את בני ישראל ממצרים בדרך אל הארץ המובטחת ולפניו שני דרכים, אחת קצרה ואחת ארוכה. הקב"ה לוקח אותם בדרך הארוכה. למה? יש חשש שהפלשתים ינסו לעכב בעדם ומצרים עדיין קרובה. וייתכן שמפחד המלחמה ירצו לחזור למצרים. יעויין ברש"י וברמב"ן.

שבוע לאחר מכן, המצרים רודפים מאחריהם, הים לפניהם, המדבר וחיות רעות מצידם, לכאורה עבדה תקווה. מה מצופה מעם שרק שבוע קודם יצא בראש מורם מארץ מצרים, הארץ ממנה לא ברח עבד מעולם? לפנות אל ה' ולבקש שיצילם גם הפעם. ומה הם עושים? "ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. והפסוק הבא ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר..." ועומד הרמב"ן על הסתירה בין הפסוקים, צועקים אל ה' או באים בטרוניות אל משה. ואומר הרמב"ן שהיו כתות בעם ישראל חלקם צועקים אל ה' וחלקם מכחשים בנביאו ובועטים בישועה. אונקלוס לעומתו, מפרש את הכל בעניין של תרעומת. גם אל ה' לא התפללו אלא צעקו".

שלוש שבועות מאוחר יותר, חודש לאחר שיצאו ממצרים בחמשה עשר יום לחודש השני, שוב וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון. ומה הפעם, רעבים! נגמרו המצות שלקחו איתם ממצרים ואין לחם. והפעם לא רק חלק מהעם – העדה – מתלונן, הפעם כל עדת בני ישראל, "כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב".

מה קורה פה? אחרי שנה של ניסים שלא נראו מעולם, של מכות נוראיות שהכריעו את המצרים. שנה של קורס ארוך בהכרת ה' וגבורתו. ומיד רק יראו מלחמה וירצו לחזור למצרים? המצרים רודפים אחריהם והם מול הים, מיד ויראו! מיד לקחתנו למות במדבר? היכן כל מה שלמדו על גדלותו של ה', על אהבתו אליהם ועל רצונו להצילם ולקחתם לו לעם?

ושוב כרגיל, אין אנחנו מתיימרים להבין את חטאם של דור דעה. אנו רק מנסים ללמוד את מה שניתן ללמוד לגבינו ממה שמספרת התורה.

בפרשה הקודמת עמדנו על הצורך בשנה ארוכה  של לימוד קשה ומכאיב על מציאות ה' לפרעה ולמצרים. בפרשה זו התורה מלמדת אותנו פרק נוסף בעבודת האמונה. גם היהודי המאמין שחווה על בשרו את כל אותם ניסים, עדיין צריך להמשיך ולהתחזק באמונה, כי אחרת, כל רוח מצויה או שאינה מצויה, תניד אותו מאמונתו.

הקב"ה יכל לקחתם דרך שלושת ימים דרך ארץ פלשתים ולנצח את מלחמותיהם כמו שעשה לאחר ארבעים שנה בכניסתם לארץ. אבל זה עדיין מוקדם, הם עדיין לא הוכיחו את עצמם בנסיונות האם אמונתם מספיק חזקה.

הקב"ה יכל לבקוע להם את הים עוד בטרם יתקרבו המצרים ולא להעמיד אותם במצב של פחד מוות. אבל הקב"ה רצה להעמידם בנסיון וללמדם, אתם עדיין לא מוכנים ויש לכם עוד על מה לעבוד. ולאחר שבאמת פונים אליו ומוסרים את נפשם ונכנסים לים אחרי נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אחרי שהוכיחו שאמונתם בה' חזקה, אז בקע להם ה' את הים.

  

והפרשה השלישית, פרשת המן. גם כאן יכל הקב"ה להוריד להם את המן בטרם כלו המצות שהוציאו ממצרים, בטרם רעבו ללחם. אבל גם כאן נסיון! נכון הוכחתם את אמונתכם ובטחונכם בה' בשעת צרה, בשעת סכנה. אבל מה קורה כשזה מגיע לפרנסה, האם גם כאן אתם סומכים על הקב"ה או שכאן אתם סומכים רק על עצמכם. ואם בים רק חלק מהעם לא עמדו בנסיון, הרי שכאן בנסיון של דאגות הפרנסה, נפלו כל עדת בני ישראל.

התורה מספרת לנו את כל זה ללמדנו כמה קשה עבודת האמונה, עד כמה היא לא באה בקלות ועד כמה אנחנו צריכים לעבוד ולחזור ולעבוד. להעמיד מול עינינו את אותה צנצנת המן שנגנזה. עד שנגיע לאמונה שלימה ואמיתית בבורא עולם. אמונה שתעמוד לנו בשעת קשיי פרנסה, בריאות וכדו'.

מקובלת הסגולה לקרוא פרשת במן ביום שלישי בשבת פרשת בשלח. ברור לי שאין הכוונה לקרוא! ובוודאי לא לתרום כסף לקופה כל שהיא כדי שחבורת תלמידי חכמים יקראו בשבילך את הפרשה. כוונת רבי מנחם מנדל מרימינוב הייתה, שזה זמן המסוגל ללמוד ולהפנים את המסר הטמון בפרשה זו. את המסר הטמון בצנצנת המן שנשתמרה לדורות עד שנגנזה. ההכרה שמי שהוריד לאבותינו את המן הוא לבדו המפרנס אותנו, והחיים על פי הכרה זו. זה הסגולה האמיתית לפרנסה טובה.

פרשת בא - גאולת מצרים בגלל דם פסח ודם מילה או כי בני בכורי ישראל

לפני מכת בכורות, המכה האחרונה שלאחריה יצאו בנ"י ממצרים, מצווה אותם הקב"ה לקחת שה שהוא גם  אלוהי מצרים ולהקריבו לה'. בשונה מקרבן פסח אותו יקריבו לדורות, כאן נצטוו בציווי מיוחד, "דברו אל כל עדת ישראל לאמור, בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות.... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו...." (שמות י"ב ג-ו). ובטעם מצווה זו לקחת את השה ארבעה ימים קודם הקרבתו, אומר רש"י, כיוון שהגיע זמן פרעון השבועה שנשבע לאברהם שיגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו,... נתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה. הסיבה לגאולה היא בגלל השבועה לאברהם אבל בלי מצוות לא תתכן הגאולה.

בפרשת שמות, בפעם הראשונה בה נגלה ה' אל משה בסנה ומצווהו ללכת למצרים ולהוציא משם את בני ישראל, אומר הקב"ה למשה, "ראה ראיתי את עני עמי .. ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו". הרי סיבה נוספת לגאולה. ומשה עונה לקב"ה "וכי הוציא את בני ישראל" ומפרש רש"י מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים. נכון הם סובלים והגיע הזמן לגאול אותם, אבל זכות צריך. אומר לו הקב"ה, "וזה לך האות... בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". מה הוא האות, אומר רש"י "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים". הזכות היא קבלת את התורה על הר סיני לאחר יציאתם.

ובהמשך אותה פרשה, הקב"ה אומר למשה לאמר לפרעה "כה אמר ה' בני בכורי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, ..אנכי הורג את בנך בכורך". הסיבה לגאולה כי עם ישראל הם בנו בכורו של ה'. הסיבה למכות שבשיאם מכת בכורות, כי אם בנו של ה' לא מתעסקים. אומר הקב"ה לפרעה על ידי משה, לא מצאת עם מי להתעסק, רק אם הבן שלי? "הנני הורג את בנך בכורך".

מצד אחד אנחנו רואים את הרצון לגאול. בגלל השבועה, בגלל בני בכורי, בגלל צער הגלות. ומצד שני, צריך זכויות. זכות קבלת התורה וכהכנה לזה זכות שתי מצוות לא פשוטות המלוות במסירות נפש.

כי אהבת הקב"ה לעמו היא אהבה לבנו בכורו. מה זה בכור? רש"י על הפסוק בני בכורי ישראל, כותב, בני בכורי – לשון גדולה. מה היא אותה גדולה של בן בכור.

עדיין בחומש שמות, בפרשת כי תשא, בציווי על פדיון הבן, על הפסוק "כל בכור בניך תפדה" (ל"ד כ'), אומר רבינו בחיי, " מי שזוכה שהוא בכור, מעלה גדולה היא לו. ..... ואע"פ שאין העבודה בהם, יש להם מעלה מצד שהם בכורות". ומה אומרת מעלה זו? ממשיך רבינו בחיי, "ויצטרך הבכור שיחזיק בתורה וביראת שמים יותר משאר בני אדם מצד המעלה שבו שהוא בכור".

מה עושה אותנו ל"בני בכורי ישראל"? העיסוק בתורה וביראת שמים. אל תתעסק איתו, עם הבן הבכור הזה! למה? כי הוא יקבל את התורה על הר סיני, כי הוא יחזיק בתורה וביראת שמים מצד מעלתו.

התורה היא לא נספח לעם ישראל. התורה היא גם לא תוספת מעלה בעם ישראל. התורה היא המהות, הבסיס והקיום של עם ישראל. קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא.

 אנחנו מבקשים כל יום בברכת אהבה רבה, "אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו ותן בליבנו בינה, להבין ולהשכיל. לשמוע ללמוד וללמד..." מתי מבקשים רחמים? כשאנחנו לא יכולים יותר, כשלא יכולים בלי מה שאנחנו מבקשים. בלי תורה אנחנו לא יכולים לחיות, אין לנו קיום, אז "המרחם רחם עלינו".

וגם בהמשך "לשמור ולעשות ולקיים...!" לא מדובר רק על שמירת מצוות, מדובר על קיום התורה. מה זה קיום התורה?

על המשנה באבות פרק ד' משנה ט' "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" אומר הברטנורא, "כל העוסק בתורה". לשמור זה מצוות לא תעשה, לעשות זה מצוות עשה. מה זה לקיים? לקיים זה להעמיד. לתת קיום לתורה, להעמידה לאורך ימים. איך עושים את זה? לימוד! לימוד התורה הוא קיומה.

"והערב נא ה' אלוקינו" אנחנו מבקשים כל יום בברכת התורה. מי שלא אוהב שוקולד, לא מבקש לאהוב שוקולד. מי שלא אוהב ללמוד מתמטיקה, לא מבקש לאהוב ללמוד מטמטיקה. אבל מי שלא אוהב ללמוד תורה, כן מבקש לאהוב. וגם מי שאוהב מבקש לאהוב יותר. כי היא חיינו ואי אפשר לוותר על החיים ואי אפשר לא להנות מהחיים.

פרשת שמות – וישמע אלוקים

ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים... וישמע אלוקים את נאקתם... (שמות ב' כג-כד)

בני ישראל קיוו כל הזמן שהנה ימות מלך מצרים, יתחלף השליט ואז יהיה יותר טוב, יוקל מעליהם השעבוד. כשראו שגם לאחר מותו, כשקם מלך חדש, עדיין השעבוד בתוקפו והמצב לא רק שלא מוטב אלא להפך נהיה יותר גרוע. אז ותעל שוועתם אל האלוקים. ומיד וישמע אלוקים את נאקתם.

הקב"ה יודע את מצבם של ישראל בכל רגע ורגע מאותם מאתים ועשר שנים קשות. הוא יודע על כל צער ומכאוב של כל יהודי ויהודי. בבחינת עמו אנכי בצרה, קלני מראשי, קלני מזרועי. ובכל זאת כל זמן שיש לבני ישראל תקווה כל שהיא של פתרון בדרכים ארציות, הרי שאין הקב"ה מתערב ונותן להם להתנהל בדרך זו. רק כאשר התחלף השלטון ועדיין עולם כמנהגו נוהג, כאשר ראו שאפסו כל הסיכויים, כאשר נזכרו לפנות על ה' ולשים בה' מבטחם, מיד וישמע את נאקתם.

מספרים שכשחלה הכתב סופר בעודו ילד בן 8 ונטה למות, שאלו כמובן ברופאים הכי טובים וניסו את כל האפשרויות הרפואיות, עד שהרופאים הרימו ידיים ואמרו שאין מה לעשות. כשאמרו זאת לאביו החתם סופר, הסתגר בחדרו ולאחר זמן יצא ואמר שהוסיפו לו עוד חמישים שנה. ואכן כך היה, הכתב סופר נפתר בגיל חמישים ושמונה. כששאלו את החתם סופר למה חיכה עד עכשיו? ענה החתם סופר שבדרך שאדם נוהג כאן, כך נוהגים איתו בשמיים. כל זמן שיש תקווה ואנו סומכים על הרופאים שירפאו את החולה, משמים מוסרים את החולה בידיהם של הרופאים ונוהגים בו מנהגי הטבע. כאשר הבן אדם מפסיק לסמוך על הרופאים ונשאר עם הברירה האחרונה, שזה לסמוך על רופא כל בשר, אז גם ההנהגה בשמים מתחלפת וניתן לפעול.

ודברים אלו מבוססים על דברי הרמב"ן בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו י"א. עיי"ש) שמנציח לדורות את השאלה המפורסמת "מה לרופא בבית ירא ה'" ובלשונו "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'". ומבסס את דבריו על מאמר חז"ל (ברכות ס') "שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרי הטבעים".

הרמב"ן גם הוא אומר את אותם דברים. הקב"ה הוא הרופא חולים! ובשביל אותם "שנוהגים ברפואות והם לא מעדת ה' שחלקם בחיים" כלשונו, הנהיג מהלך של רפואה על ידי רופאים בעולם. ומי שבוחר ללכת לרופאים, הקב"ה מנהיג אותה בהנהגה זו של רפואה על ידי רופאים. וכאשר פונה מעם הרופאים ופונה לקב"ה - וחידש החתם סופר שגם עם זה מחוסר ברירה, כי אין רפואה בדרכי הרפואה - אז חוזרת ההנהגה המקורית של ה' רופא חולים. וכמו שמסיים הרמב"ן שם "וברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

חשוב לזכור זאת כדי שגם אם אנו לא בדרגה זו ואנו כן דורשים ברופאים וכן עושים השתדלות בכל עניננו, כפי שמורה לנו ההלכה, עדיין צריך לזכור תמיד שזה השתדלות בלבד, אבל הכל מאתו יתברך.

יש סיפורים רבים על אנשים שכשהלכו לרופא, בטרם נכנסו לרופא ברכו שהכל על כוס מים או משהו אחר, כדי להזכיר לעצמם שגם אם אני נכנס עכשיו לרופא, הכל נהיה בדברו של בורא עולם.

ואין הדברים אמורים רק ברפואה, אלא בכל דבר שאנו רוצים וצריכים. בפרנסה, בהצלחה בלימודים,  בנחת מהילדים ועוד ועוד. גם אם אנו עושים את ההשתדלות וגם אם נראה על פניו שהצלחתנו תלויה במאמצנו או ברצונם הטוב של אחרים וכדו',  נזכיר לעצמנו תמיד שהכל אבל הכל נהיה בדברו. ואז נזכה ל"וישמע אלוקים".

פרשת וישב - חנוכה

"וישמע ראובן ויצילהו מידם. ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה.... למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" (ל"ז כא"-כ"ב) אומר רש"י "למען הציל אותו מידם – רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו".

האחים מתנכלים על יוסף להמיתו. להרוג אותו ולהשליך את גופתו לאחד הבורות. אומר להם ראובן, למה שאנחנו נשפוך את דמו, נשליך אותו חי לבור והוא ימות מאיליו. לכאו' לא רק שותף לפשע, אלא מנקה את המצפון של כולם. בשביל זה צריך את עדותה של רוח הקודש  שכל כוונתו הייתה לחזור לאחר שהאחים ילכו, להוציאו מהבור ולהשיבו אל אביו.

המדרש אומר על פרשה זו, אם היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', היה טוענו על כתפו ומוליכו אצל אביו.

והדברים צריכים ביאור, בשביל זה ראובן רוצה להציל את יוסף, בשביל שיכתבו עליו? זה מה שראובן מחפש, זה מה שהוא צריך, קצת פרסום?

נראה שראובן לא העריך מספיק את חשיבות מעשהו. וזה מה שאומרים לנו חז"ל, אם היה ראובן יודע עד כמה מעשה זה חשוב בשמים - והפרסום והכתיבה לדורות רק ממחישה לנו ולו את עצמת המעשה - הרי שהיה משקיע בזה הרבה יותר ונותן את כל כולו לדבר.ומעשי אבות סימן לבנים ולכך נכתבו בתורה כדי שנלמד מהם. כמה דברים אדם לא עושה או עושה בצורה של לצאת ידי חובה, רק בגלל שהוא לא מעריך את חשיבות מעשיו. אם אדם היה יודע כמה חשובה שעת לימוד שלו לפני הקב"ה, הרי שהיה משקיע את כל נשמתו בה, ולא רק כדי לסמן V במשבצת של קבעתי עיתים לתורה. היה מוסיף עוד שעה, היה משתדל לנצל רגעים פנויים ללימוד. עם אדם היה חושב כמה נחשבת תפילתו לפני הקב"ה עד כדי שמעדיפה על פני שבחן של המלאכים לפניו, הרי שכל תפילתו היתה נראית אחרת, הרי שעמידתו בבית הכנסת היתה נראית אחרת. וזה גדלות האדם. שהאדם יכיר את ערך עצמו, יכיר בערך מעשיו ואז מעשיו וכל חייו ייראו אחרת.

ואם נרצה להעמיק יותר, נראה שראובן עומד לבדו מול האחים שמסכימים כולם להרוג את יוסף, כאשר לפי דעתם הם עושים זאת על פי דין. ראובן מוצא את עצמו כדעת יחיד ואינו יכול ואולי גם לא רוצה לצאת כנגדם, כי אולי בכל זאת הם צודקים. ולכן, יעשה את מעשיו, אבל בסתר לאחר לכתם. אם היה יודע ראובן שהתורה תעיד עליו כי הקב"ה מסכים על ידו, הרי שהיה יוצא נגדם בעוז ובגאון ומוליכו על כתפיו חזרה לאביו.

ופה אנו מגיעים לימי החנוכה. אנו רגילים להזכיר את גבורתם ומסירות נפשם של המכבים בני חשמונאי שהעזו ויצאו לבדם מעטים וחלשים מול עוצמתה של יוון האדירה בעלת הצבא הגדול והחזק בעולם. מסירות נפש עצומה, אך למי שהגיע לדרגות גבוהות בבטחון, הדברים פשוטים. אבל יש כאן מסירות נפש נוספת שאולי גדולה יותר, העוז והכח לצאת נגד אחיהם, נגד רוב העם שבחרו לאמץ את תרבות יוון. אולי בכל זאת הם צודקים, אולי צריך ללכת בדרכי נועם, אולי אם נצטרף אליהם אז נקרב אותם ונעצור את ההתדרדרות מבפנים. ומתתיהו ובניו, יודעים שהצדק איתם, דרכם ברורה לפניהם והם יודעים מה נחשב בשמים. והם יוצאים ונלחמים לא רק ביוונים ובתרבותם אלא גם ובעיקר במתיוונים ובדעת הקהל הישראלית באותה תקופה.

וזה מה שאנחנו צריכים לקחת איתנו מפרשה זו ומימים גדולים אלו. לא להסחף אחרי החברה גם אם הם אחים שלנו וגם אם היא חברה חרדית. לעמוד על שלנו בלא להגרר אל אותה תרבות שהשאירה לנו יוון למרות הנצחון הגדול עליה. אם אנחנו רוצים להרבות בלימוד תורה, לגדול ביראת שמים, להוסיף בקיום המצוות, להיות מוסיף והולך. אל לנו להסתכל על הסובב אותנו, אלא להתמקד במה שאנחנו ובמה שאנחנו רוצים להיות. גם אם זה לא בדיוק מה שהחברים שלנו עושים, או מה שמקובל בסביבתנו.

וכדי לקבל מושגים  על מה זה לעשות מה שאתה חושב שצריך לעשות גם עם זה נגד דעתם של  חבריך ה"גדולים", אני ממליץ על קריאת הספר "גשר צר" של הסופר ר' דוד זריצקי, על הסבא מנוברדוק.

פרשת ויצא - ותלמוד תורה כנגד כולם

ותלמוד תורה כנגד כולם

יוצא לי לא פעם, לשוחח עם אברכים או גם בחורים, על דילמא שעומדת בפניהם בכל אזכרה או ברית שיש במשפחתם. ללכת או לא ללכת? הרי בדרך כלל זה לא יהיה בנץ החמה, אלא על חשבון שעות הלימוד בכולל. מה עם ביטול תורה שלי ושל החברותא? ומצד שני הם עלולים להיעלב, ומה עם כיבוד הורים? <בדרך כלל הבעיה כשזה אצל הצד השני, שהרי אנו לא ממש מכבדים הורים ואין לנו בעיה לומר להם מה שאנחנו רוצים. אבל מהשווער לא נעים. והשוויגער, בכלל עלולה להיפגע ועוד יהיה סכסוך משפחתי חלילה.> והדילמה נהיית יותר קשה כאשר יש בן או חתן שעובד. ממנו לא מצפים, הרי יש לו עבודה והוא לא יכול להיעדר ממנה מתי שנוח לו. ואם הוא עצמאי אז וודאי זה גם הפסד ממון. אבל מה עם התורה? מה, אני מעשרה בטלנים שנמצאים כדי להצטרף לכל דבר מצווה? האם "תורתו אומנותו" לא אומר שזה יהיה לפחות כמו עבודה? יש המכריעים לכאן ויש המכריעים לכאן. בדרך כלל לפי כמה המשפחה מוכנה לקבל את זה.

את דעתי אין צורך לפרט. כל מי שקרא קצת מהדברים שאני כותב, השקפתי ברורה לו. אבל השבוע מצאתי שפרשיות השבוע העוסקות ביעקב אבינו, מדברות בדיוק על זה.

פרשת תולדות מסיימת בהוראתם של יצחק ורבקה ליעקב ללכת לחרן. עיון ברש"י על הפסוק האחרון בפרשה, שקשור בכלל לחתונתו של עשו עם ביתו של ישמעאל, שהייתה גם אחות נביות, מגלה לנו כמה שנים נעדר יעקב מבית הוריו. ולפי חשבון זה מול חשבון השנים שהיה בבית לבן, יוצא שחסרים ארבע עשרה שנה בהם היה בישיבתם של שם ועבר.

בפרשיות הבאות נלמד שיעקב נענש בעשרים ושתיים שנה בהם בנו יוסף נעלם, כנגד אותם עשרים ושתים שנה בהן היה בבית לבן ולא כיבד את הוריו. נכון הוא הלך לשם במצוותם אבל בכל זאת, באותם שנים הוא היה רחוק מהם ולא כיבדם. (צריך להבין למה זה לא נחשב, אבל זה בפעם אחרת). למה יעקב לא נענש על אותם ארבע עשרה שנה שהיה בבית שם ועבר? אם נאמר שהיה נחת רוח להוריו מכך שהוא בישיבה, הרי גם שמחו בכך שהוא נמצא בחרן, כל אחד מטעמו הוא. אלא אומר רש"י, בזכות התורה. יעקב היה בישיבתם של שם ועבר כדי ללמוד תורה. זה שהלך במצוותם לחרן ולא היה יכול לכבדם זה בסדר אבל עדיין כיבוד אב ואם הוא לא קיים לכן נענש. בשנים שהיה יעקב בישיבה, "תלמוד תורה כנגד כולם", גם כנגד כיבוד אב ואם. לכן לא נענש על שנים אלו.

הכל תלוי בהבנה מה זה לימוד תורה. למה אני לומד?! למה אני נמצא בישיבה או בכולל?! יעקב איש תם יושב אוהלים. יושב אוהלים זה לא תשובה למה יעקב אבינו עושה. יושב אהלים זה המהות של יעקב. כי הם חיינו זה לא שיר נשמה, זה מציאות, התורה זה החיים שלו. לכן כשהוא בישיבה, כשהוא לומד תורה, אין שום דבר מלבד זה. גם אין  כיבוד אב ואם.

הדברים אמורים לא רק כלפי אלה שתורתם אומנותם, לאברכים בכולל ולבחורי ישיבה. אלא לכל מי שקובע עיתים לתורה. קביעות עיתים לתורה זה לא לימוד תורה. זה לעשות קביעות לתורה. בזמן הקבוע ללימוד אין שום דבר אחר. כל התכניות והעיסוקים יקבעו לפי הזמן הקבוע ללמוד התורה. מי שקשה לו הניסיון ורבים המפריעים, ימצא לו את השעות בהם זה יותר קל, בהם המפריעים עוד ישנים – בשעות הבוקר המוקדמות. או אולי דווקא בשעות מנוחת הצהריים. לא משנה הזמן כמו הרעיון. כשקביעות עיתים לתורה זה קביעות, אז זה מעין יושב אהלים.