יום חמישי, 22 במרץ 2012

פרשת ויקרא - אתם קרויים אדם


"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". המילה אדם לכאורה מיותרת. כי אם התורה רוצה ללמדנו דיני קורבנות, מספיק היה לכתוב, איש כי יקריב (שפתי חכמים), או, כי תקריבו קרבן לה' (כלי יקר).
על שאלה זו כבר עמד רש"י (ע"פ השפתי חכמים) וענה, מה אדם הראשון לא הביא מהגזל כי הכל היה שלו, כך גם אתה אל תביא קרבן מן הגזל.
הכלי יקר עמד גם הוא על שאלה זו, וביאר גם הוא את המילה אדם כמו אדם הראשון, אך מכיוון אחר. כמו אדם הראשון שהביא קרבן מעצמו ולא כמו הבל שהביא רק אחרי שראה את קין מביא, כך גם כשאתה מביא קרבן יהיה כאילו אתה הראשון בעולם שמביא קרבן.
הבאת קרבן היא דרך להתקרב לקב"ה. ובחטאת ואשם, היא בקשת סליחה ומחילה מהקב"ה על חטא שחטאנו. כשמביאים קרבן חטאת, צריך להרגיש בכל מה שעושים לכבש כך היה צריך לעשות לי. כאשר אנו מביאים קרבן בגלל שככה עושים כדי לכפר על חטא, אנו עלולים לאבד את עיקר המטרה והעבודה בהבאת הקרבן. לכן התורה מדמה את הבאת הקרבן לקרבנו של אדם הראשון, שיהיה כמביא מעצמו עם כל הרצון והמחשבה העצמית להתקרב ו/או לתקן את עשר עשה.
זה בעצם גם הבעיה של קיום מצות כמצות אנשים מלומדה. המצוות ניתנו כדי להתקרב לקב"ה וכשאנו עושים אותם מתוך הרגל, כי ככה כולם עושים, כי ככה גדלנו והורגלנו, ללא מחשבה על מה ומה אנו עושים, אנו מאבדים את מטרת קיום המצוות.
וכאן אנו לומדים מושג חדש במהות האדם.
בעלי החיים מחולקים לאלו שחיים בעדר ולאלו שהם חיות בודדות. האדם חיה חברתית, חי בתוך הקהילה, בתוך העם, הוא חלק משלם, אבל הוא אדם לעצמו. ולהיות אדם המעורב עם הבריות שחי בתוך עמו ובכל זאת שהסביבה לא תשפיע עליו, לא רק לרעה אלא גם לטובה, שכל מעשיו יהיו מפנימיותו ולא כתוצאה מסביבתו, לכך צריך להיות אדם.
אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם (יבמות ס"א). רק מי שמורכב לא רק מגוף ונפש, אלא גם נשמה בו שהיא חלק אלו-ה ממעל, יכול להיקרא אדם. וכדי להיות אדם צריך להזין את הנשמה במזון הראוי לה – לימוד תורה, קיום מצוות ומעשים טובים. רק מי שחי על פי התורה, מי שמחפש לברר מה חובתו בעולמו הוא זה הנקרא אדם.

מדברי רש"י אנו לומדים דבר נוסף. רש"י מדמה את המביא קרבן לאדם הראשון לעניין הבאה מהגזול. איך אפשר להשוות אותנו למי שהכל שלו? והתשובה היא כן. כשאדם יודע שהוא מקבל את כל הנצרך לו מהקב"ה ומה שלא קיבל, לא רק שאינו שלו, אלא לא נצרך לו. הרי הוא כאילו, מה שיש לו זה מה שיש בעולם ומה שאין לו פשוט לא קיים וממילא פשוט שלא יביא מהגזל. הדרישה מאתנו היא להגיע למצב שנראה גבוה יותר ממצבו של אדם הראשון, שאף שיש דברים בעולם שאינם שלי, אני חי ומרגיש כמי שכל מה שיש בעולם זה מה שיש לו. 

פרשת ויקרא, עבודת הקרבנות - קירבה בדרך של עבודה


פרשת השבוע פותחת את ספר ויקרא הנקרא תורת כהנים. זה הספר של עבודת הכהנים במשכן ובביהמ"ק – עבודת הקורבנות.
הרש"ר הירש בתחילת הפרשה נותן לנו מבט על מהות ומשמעות הקרבנות. קרבן מלשון קירבה. אחת הדרכים להתקרב לזולת היא על ידי נתינת מתנה. נתינת מתנה היא לא בהכרח השלמת חסר אצל השני אלא יותר נתינה ממני. השני רואה שאני נותן לו משלי הוא שמח, הוא רואה שאני רוצה בקרבתו וממילא נוצרת קירבה הדדית. יש אמנם כאלו שמודדים את המתנה בערכה הכספי אבל רוב בני האדם מחפשים את הכוונה ואת הלב שמאחורי המתנה. לעיתים מתנה זולה עם מכתב ברכה מהלב שווה הרבה יותר ממתנה יקרה ומיוחדת. כך זה גם בהקרבת הקורבנות. הקב"ה לא צריך את הקרבן כדי למלא חסר כל שהוא אצלו, הוא לא צריך את הבשר והדם העולים על המזבח וגם לא את הסולת של המנחה או את היין של הנסכים. מהות הקרבן היא שאנחנו ניתן משלנו וכך נתקרב לה'.
ייתכן שלכן ספר ויקרא נפתח דוקא בקורבן נדבה כי למרות שישנם קורבנות חובה וקרבנות לכפרה אבל מהקרבן הראשון קרבן תודה נלמד על שאר הקורבנות. המטרה היא ההתקרבות לקב"ה. אם זה כשאנו מתנדבים מעצמו להביא קרבן נדבה ואם זה כשאנו מחויבים להביא קרבן על חטא שחטאנו, גם כאן המטרה היא התקרבות לה'. הבאת הקרבן, שחיטתו, זריקת הדם והאימורים, הכל כדי להכניס בליבו של אדם את ההכרה שזה מה שהיה צריך לעשות לו בעצם, כמו שכותב החינוך בפרשת תרומה, אבל הקב"ה ברוב רחמיו מאפשר לנו להביא קרבן לכפר על חטאנו ואז מתמלא החוטא רצון עז להתקרב אליו. לכן גם לא נמצא בכל מעשה הקרבנות את השם אלוקים אלא רק שם הוי-ה כי קבלת הקרבן היא כולה רחמים.
ובהמשך הפרשה נראה כמו שראינו במלאכת המשכן, הוראות מדויקות לגבי כל קרבן. אם זה בהמה או עוף או אפי' מנחה הכל חייב להיות מדויק עד לפרטי פרטים. ולמה? כי הקרבת הקורבנות בביהמ"ק נקראת עבודה. עבודת המקדש, עבודת הקורבנות. כדי ללמד אותנו, שנכון, קרבן זה קרבה שלי כדי להתקרב לקב"ה אבל בצורה של עבודה בצורה שאותה קבע ה'. לא יכול לבא אדם ולהגיד אני מתקרב לקב"ה בדרך אחרת, זה לא עובד. נכון שרחמנא ליבא בעי וזה עיקר העבודה אבל אנו לא ממציאים שום דבר מעצמנו כמו שדיברנו בפרשת תרומה על בניית המשכן.
ומה קורה מאז שבעוונותינו חרב מקדשנו ואחד משלושה עמודים עליהם עומד העולם – עמוד העבודה, הסתלק מאיתנו? איך נתקרב עכשיו לה'? מלמדים אותנו חז"ל כי עמוד העבודה הוחלף מעבודת הקרבנות לעבודת התפילה. כי זה בדיוק אותו רעיון, התקרבות לקב"ה על ידי התפילה מעומק הלב אנו מתקרבים לה'. וגם כאן עבודה! "איזו היא עבודה שבלב זו תפילה". נכון הרצון הוא להתקרב לקב"ה אבל זה עבודה ויש לה כללים ברורים, איך מתפללים! איפה מתפללים! תפילה זה לא סימון V ברשימת המטלות להיום. התפללנו שלוש תפילות, יצאנו ידי חובתנו. תפילה זה התקרבות לקב"ה והיא צריכה להיראות ככה. היא צריכה להיות כאדם שבאמת רוצה להתקרב למלכו. נדמיין לעצמנו אדם שמוזמן לראיון אצל נשיא ארה"ב ובאמצע השיחה חבירו פונה אליו בשאלה כל שהיא, והוא עונה לו! או כשהוא נזכר במשהו "מאד חשוב" ופונה לחבירו הנמצא לצידו ומשוחח איתו על כך. הטלפון הנייד מצלצל! ולגודל הבושה, הוא עוד מוסיף חטא על פשע ובאמצע השיחה הוא מסתכל מי המתקשר. ואם נראה אותו גם עונה ואומר נו...נו.. אה... אהה...!
על אחת כמה וכמה כשאנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. יש לנו שלוש פעמים ביום פגישה אישית עם מלכו של עולם ובה אנחנו יכולים להתקרב אליו ובנוסף בונוס – אפשר לבקש כל העולה על ליבנו. האם נבזה את מלכנו בהתנהגות לא נאותה בזמן הפגישה? האם לא ננצל את הזמן הזה להתקרבות לה' ולבקש באמת על הכל?

אנחנו נמצאים כבר בתחילת חודש ניסן ומעניין שהמצווה הראשונה שנצטוו כל ישראל - אחרי מצוות קידוש החודש שמסורה לב"ד, היא מצוות קרבן פסח. כי זה ההכנה הראויה לגאולה. להקריב קרבן לה' להראות את הרצון להתקרבות. לקחת שה שהוא האליל של המצרים, לשמר אותו לעיניהם ולהראות שיצאנו מהעבדות, יצאנו מהשעבוד למצרים ולאליליה ועכשיו אנו רוצים להתקרב לקב"ה. וזו עבודת הפסח בכלל וליל הסדר בפרט, לפתח את האמונה בקב"ה ואת הרצון להתקרב אליו.

יום רביעי, 22 בפברואר 2012

פרשת תרומה


פרשת תרומה עוסקת בתכנית בניית המשכן וכליו. הקב"ה נותן למשה הוראות ברורות ותכנית מדויקת של כל פרט ופרט. ההוראות יורדות לפרטים הכי קטנים של בניית המשכן ושל כלי המשכן ובפרשה הבאה גם של בגדי הכהנים.
פשוט הדבר שכשבונים בית שיהיה מקום להשראת השכינה, נעשה זאת לפחות כמו שאנו בונים בית לעצמנו - ארכיטקט, מהנדס, מעצב פנים. בניגוד לבית פרטי שם אנו יכולים לשנות מהתכניות ולחרוג פה ושם, כשהקב"ה מצווה לבנות לו משכן כדי שישכון בתוכו, הדבר אמור להתבצע לפי התכנית עד לפרטים הכי קטנים. כמות היריעות, אורכן ורוחבן ואפי' מספר הלולאות המחברות בין יריעה ליריעה. אותו הדבר בקרשים ובשאר חלקי המשכן. אמנם איננו יודעים מה משמעות הכמויות והמידות המדויקות האלו, אבל ודאי שיש בזה ענינים נשגבים על פי תורת הסוד.

ובדרך הפשט אנחנו יכולים ללמוד מכך דבר נוסף:

המדרש מספר ש"בשעה שאמר הקב"ה למשה 'עשה לי משכן', התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים, והוא אומר עשה לי משכן?" והתשובה לזה במדרש אחר -  "אמרו לפניו, רבש"ע, מלכי גויים יש להם אהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת תכסיסי מלוכה... ואתה הוא מלכנו... לא יהיו לפניך תכסיסי מלוכה? אמר להם: בני, אתם בשר ודם צריכים לזה אני איני צריך" אם אתם בכ"ז רוצים אז "עשו מה שאתם חפצים, אלא, עשו אותו כאשר אני מצוה אתכם".

אומר להם הקב"ה אתם רוצים לעבוד אותי? אתם רוצים לכבד אותי? בבקשה, אבל כמו שאני אצווה אתכם! לא תעשו שום דבר על דעת עצמכם.

ואולי זאת כוונת התורה – המשכן הוא רק דוגמא. בעבודת ה' כמו בבניית המשכן, גם כשאתה בטוח שאתה יודע איך צריך לעשות ואיך צריך להיות, עדיין תעשה לפי הציווי ולא תסמוך על הבנתך.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אומר על זה האלשיך "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם".  הקב"ה מבקש מכל אחד מישראל לעשות בליבו משכן לשכינה. ואם השראת שכינה זו  נרמזה בציווי על בניית המשכן הרי שהמשכן בלב האדם צריך להיות כמשכן שנבנה במדבר. כמו כן, עשייתו צריכה להיות כמו העשייה המקורית. הכל צריך להיות על פי התורה שבכתב ועל פי התורה שבעל פה. יכול אדם להגיד, הדרך שלי להשרות את השכינה בליבי היא בצורה כזו או בצורה אחרת. מלמדת אותנו התורה, יש דרך אחת והיא הכתובה בתורה שבכתב והמסורה לנו בתורה שבעל פה על ידי רבותינו.
תפקידנו בעולם הוא להרבות כבוד שמים. אי אפשר לעשות זאת בדרך אחרת מהדרך המסורה לנו. גם אם נראה לנו שאנו מבינים ואולי אפי' מבינים יותר (בלי להיכנס לשאלה האם באמת מבינים יותר), בכל מקרה כבוד שמים ניתן להרבות רק על פי התורה. התורה שבכתב והתורה שבע"פ – זאת שמועברת לנו מדור לדור – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים......." עד דורנו אנו על ידי רבותינו.

יום ראשון, 12 בפברואר 2012

פרשת משפטים - האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין


"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" אומר רש"י ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.
כדי להבין את העניין אנו צריכים לחזור לפרשת השבוע שעבר, לעשרת הדברות שנאמרו בשעת מתן תורה. לאחר שראינו איך חמשת המצוות הראשונות שנאמרו בסיני עוסקות בביסוס האמונה, הנה חמשת המצוות הבאות בצמוד אליהן עוסקות בדברים הכי בסיסיים לקיום חברה אנושית. דווקא בגלל היותם מצוות אוניברסאליות כביכול, כללים המקובלים בכל חברה מתוקנת ושרוצה להיות מתוקנת. אומרת לנו התורה, לא בגלל זה תקיים כללים אלו אלא בגלל היותם מצוות שניתנו בסיני.
וכאן, בפרשת משפטים, ממשיכה התורה על אותה הדרך. מייד לאחר קבלת התורה, באילו מצוות עוסקים בני ישראל? מה מלמדם משה דבר ראשון? את המשפטים הכי בסיסיים, שלא תחשבו שזה משהו אחר, זה התורה! זו אותה תורה שניתנה לכם בסיני.
הגמרא (ב"ק ל' א') אומרת "אמר רב יהודה, האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין".הרמח"ל פותח את ספרו מסילת ישרים ב"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו... שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו". מה זה חסיד? אדם שמחפש מה חובתו ומה עוד הוא צריך לעשות כדי להתקרב ולהתענג על ה'. בדיני נזיקין יש את הדין אבל יש גם לפנים משורת הדין ובמספר מקומות בגמ' זה נקרא מידת חסידות (כגון ב"מ נ"ב ע"ב, שבת ק"כ ע"א). כי אם אנחנו מחפשים ממון אז יש את הדין, אבל אם אנחנו מחפשים קרבת ה' אז לשם כך צריך לנהוג לפנים משורת הדין.
איך אדם יכול לעבוד את ה' כל היום, גם אם הוא לא עוסק כל היום בתורה, כשיקיים מילי דנזיקין. איך אפשר להפוך יום עבודה, שעות מנוחה וארוחה בכולל או כל מקום אחר בו אנו נמצאים למקום להתעלות ולעבודת ה'? על ידי מחשבה על השני, איך להימנע מלהזיק אלו, איך לעזור לו, איך לעשות עמו חסד, זה עבודת ה'. וזה עבודת ה' בדיוק כמו חמשת המצוות הראשונות בעשרת הדברות. כי בלי האמונה שהכל בהשגחה פרטית, אם יש אפי' קצת תחושה של מקריות בהנהגת העולם, אי אפשר לקיים את מילי דנזיקין, את מצוות בין אדם לחבירו ובוודאי לא לנהוג לפי לפנים משורת הדין. וכשאנחנו נוהגים כך אנו מגלים את אמונתנו בבורא עולם.
אך כדי להגיע לכך שנוכל לנהוג כך, צריך ללמוד והרבה, לא רק כדי לדעת איך לנהוג, אלא גם ובעיקר כדי שיהיה את הרצון לנהוג כך. כי לימוד התורה ולימוד המוסר, הם הערובה היחידה לכך שנרצה לנהוג כך. המשנה אומרת "לא עם הארץ חסיד". בפשטות מי שלא לומד לא יכול להיות חסיד כי הוא לא יודע. אבל הדברים עמוקים יותר. כדי להיות חסיד, כדי לרצות להתענג על ה' צריך להגביר את השכל על הנפש וזה לא אפשרי ללא עיסוק תמידי בתורה ובמוסר.

יום חמישי, 9 בפברואר 2012

פרשת יתרו


בבואנו לפרשת יתרו, לקבלת התורה, נראה שסיימנו עם פרשיות האמונה ואנו עוברים לשלב הבא. אבל מעיון בעשרת הדברות אותם אמר לנו הקב"ה בהר סיני, עם בעצמו ועם על ידי עבדו משה, נראה שהלימוד עדיין נמשך.
חמשת הדברות הראשונות מעשרת הדברות מהוות מעין סיכום של פרשיות האמונה שלמדנו עד כה.
שלושת המצוות הראשונות אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני ולא תשא שם ה' אלוקיך לשוא, שורשם מצוה אחת - ידיעת ה' והכרה שאין עוד מלבדו וממילא הצורך לכבדו. על המצוה הראשונה ועל המצוות הממשיכות אותה, אומר ספר החינוך: "שורש מצוה זו אין צריך ביאור. ידוע הדבר ונגלה לכל כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות בעם ישראל". והרמב"ן מאריך ומוסיף שאמר אנכי ה' אלוקיך ללמד שהוא היה הווה ויהיה ומאיתו הכל והוא בעל היכולת. וכל זה, אומר הרמב"ן ראינו ביציאת מצרים. את מציאות ה'. את החידוש - שאם חידש דברים עכשיו הרי שגם בבריאה חידש הכל. את היכולת, לשנות הטבע כרצונו. וממילא את הייחוד שהקב"ה יחיד ואין עוד מלבדו. למה אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אשר בראתי את העולם, כי יציאת מצרים ראינו בחוש (או שמענו מאבותינו שתיארו את מה שראו בעיניהם).
והנה המצוה הבאה "זכור את יום השבת לקדשו", גם היא יסודה בביסוס האמונה כמו שכותב ספר החינוך. "משורשי המצוה, שנקבע בלבנו אמונת חידוש העולם". והרמב"ן כתב, "אחר שצווה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, וכו', צווה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל". נתן לנו הקב"ה את השבת כדי שנחזור מידי שבוע על התזכורת שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים יש מאין.
ולסיום החלק הראשון בעשרת הדברות, מצוות כיבוד אב ואם. לכאורה מה בינה לבין אמונה? גם כאן נפנה לדברי החינוך: "משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה". אין מי שעשה ועושה עמו טובה יותר מאביו ואימו וחיוב הכיבוד להם הוא מדין הכרת הטוב על כל הטוב שגמלו וגומלים איתו בעצם לידתו וגידולו. ומה בין זה לבין אמונה בבורא? ממשיך החינוך "וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת אבותיו עד אדם הראשון. ושהוציאו לאוויר העולם וספק צרכו כל ימיו..... ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו הא-ל, יהי כסוס, כפרד אין אבין". אם חובה עלינו להכיר טובה למי שנותן לנו, הרי מי נותן לנו יותר מהקב"ה, וממילא חובת הכרת הטוב כלפיו היא לאין שיעור.
נקודה זו של הכרת הטוב נמצאת כבר בדיבר הראשון. "אנכי ה' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אומר רש"י כדאי היא ההוצאה שתהיו עבדים לי. וכן כתב הרמב"ן על המשך הפסוק, "מבית עבדים", שהם חייבין שיהיה ה' הגדול הנכבד והנורא הזה להם לאלוקים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות. אמונה זה להכיר שאין עוד מלבדו והכל מה' ואין מקריות בעולם - כמו שאומר החזו"א באמונה ובטחון. המטרה היא שמזה יגיע להכרת הטוב לקב"ה. הכרת הטוב על שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, על שזן ומפרנס אותנו, על שנותן לנו חיים בכל רגע ורגע, ועל כל הטוב שיש לנו בעולם שברא הקב"ה בששת ימי בראשית. וכמו שכותב רבינו בחיי בחובות הלבבות, שמה שמבקש אדם מהקב"ה, צריך שיבקש כמתנת חינם, שהרי לא מגיע לו כלום. כי כל קיום מצוותיו ולא משנה באיזו רמה הם, זה רק תשלום על מה שהקב"ה כבר נתן לנו מעצם חיותו. וזה הבסיס לכל קיום המצוות.
ובאמת מן הראוי היה שנקרא ונחזור על זה מידי יום כמו שאנחנו קוראים פעמיים ביום קריאת שמע. אלא שהגמרא (ברכות י"ב א') מביאה משנה ממסכת תמיד שבביהמ"ק היו קורין ביחד עם קריאת שמע גם את עשרת הדברות. וביקשו לקבוע זאת גם בגבולין, אלא שביטלו בגלל תרעומת המינים ומבאר רש"י שלא יאמרו לעמי הארץ, אין שאר התורה אמת.
עכשיו שאנו קוראים את עשרת הדברות רק שלוש פעמים בשנה, נשים לב אל הדברים, נכניס אותם אל ליבנו, נתחזק באמונה, נחזק את הכרת הטוב שלנו לקב"ה וממילא נתחזק בעבודת ה'.

יום שלישי, 31 בינואר 2012

פרשת בשלח - ניסי יציאת מצרים כניסיון ומבחן האמונה


"ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". הקב"ה מוציא את בני ישראל ממצרים בדרך אל הארץ המובטחת ולפניו שני דרכים, אחת קצרה ואחת ארוכה. הקב"ה לוקח אותם בדרך הארוכה. למה? יש חשש שהפלשתים ינסו לעכב בעדם ומצרים עדיין קרובה. וייתכן שמפחד המלחמה ירצו לחזור למצרים. יעויין ברש"י וברמב"ן.

שבוע לאחר מכן, המצרים רודפים מאחריהם, הים לפניהם, המדבר וחיות רעות מצידם, לכאורה עבדה תקווה. מה מצופה מעם שרק שבוע קודם יצא בראש מורם מארץ מצרים, הארץ ממנה לא ברח עבד מעולם? לפנות אל ה' ולבקש שיצילם גם הפעם. ומה הם עושים? "ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. והפסוק הבא ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר..." ועומד הרמב"ן על הסתירה בין הפסוקים, צועקים אל ה' או באים בטרוניות אל משה. ואומר הרמב"ן שהיו כתות בעם ישראל חלקם צועקים אל ה' וחלקם מכחשים בנביאו ובועטים בישועה. אונקלוס לעומתו, מפרש את הכל בעניין של תרעומת. גם אל ה' לא התפללו אלא צעקו".

שלוש שבועות מאוחר יותר, חודש לאחר שיצאו ממצרים בחמשה עשר יום לחודש השני, שוב וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון. ומה הפעם, רעבים! נגמרו המצות שלקחו איתם ממצרים ואין לחם. והפעם לא רק חלק מהעם – העדה – מתלונן, הפעם כל עדת בני ישראל, "כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב".

מה קורה פה? אחרי שנה של ניסים שלא נראו מעולם, של מכות נוראיות שהכריעו את המצרים. שנה של קורס ארוך בהכרת ה' וגבורתו. ומיד רק יראו מלחמה וירצו לחזור למצרים? המצרים רודפים אחריהם והם מול הים, מיד ויראו! מיד לקחתנו למות במדבר? היכן כל מה שלמדו על גדלותו של ה', על אהבתו אליהם ועל רצונו להצילם ולקחתם לו לעם?

ושוב כרגיל, אין אנחנו מתיימרים להבין את חטאם של דור דעה. אנו רק מנסים ללמוד את מה שניתן ללמוד לגבינו ממה שמספרת התורה.

בפרשה הקודמת עמדנו על הצורך בשנה ארוכה  של לימוד קשה ומכאיב על מציאות ה' לפרעה ולמצרים. בפרשה זו התורה מלמדת אותנו פרק נוסף בעבודת האמונה. גם היהודי המאמין שחווה על בשרו את כל אותם ניסים, עדיין צריך להמשיך ולהתחזק באמונה, כי אחרת, כל רוח מצויה או שאינה מצויה, תניד אותו מאמונתו.

הקב"ה יכל לקחתם דרך שלושת ימים דרך ארץ פלשתים ולנצח את מלחמותיהם כמו שעשה לאחר ארבעים שנה בכניסתם לארץ. אבל זה עדיין מוקדם, הם עדיין לא הוכיחו את עצמם בנסיונות האם אמונתם מספיק חזקה.

הקב"ה יכל לבקוע להם את הים עוד בטרם יתקרבו המצרים ולא להעמיד אותם במצב של פחד מוות. אבל הקב"ה רצה להעמידם בנסיון וללמדם, אתם עדיין לא מוכנים ויש לכם עוד על מה לעבוד. ולאחר שבאמת פונים אליו ומוסרים את נפשם ונכנסים לים אחרי נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אחרי שהוכיחו שאמונתם בה' חזקה, אז בקע להם ה' את הים.
  
והפרשה השלישית, פרשת המן. גם כאן יכל הקב"ה להוריד להם את המן בטרם כלו המצות שהוציאו ממצרים, בטרם רעבו ללחם. אבל גם כאן נסיון! נכון הוכחתם את אמונתכם ובטחונכם בה' בשעת צרה, בשעת סכנה. אבל מה קורה כשזה מגיע לפרנסה, האם גם כאן אתם סומכים על הקב"ה או שכאן אתם סומכים רק על עצמכם. ואם בים רק חלק מהעם לא עמדו בנסיון, הרי שכאן בנסיון של דאגות הפרנסה, נפלו כל עדת בני ישראל.

התורה מספרת לנו את כל זה ללמדנו כמה קשה עבודת האמונה, עד כמה היא לא באה בקלות ועד כמה אנחנו צריכים לעבוד ולחזור ולעבוד. להעמיד מול עינינו את אותה צנצנת המן שנגנזה. עד שנגיע לאמונה שלימה ואמיתית בבורא עולם. אמונה שתעמוד לנו בשעת קשיי פרנסה, בריאות וכדו'.

מקובלת הסגולה לקרוא פרשת במן ביום שלישי בשבת פרשת בשלח. ברור לי שאין הכוונה לקרוא! ובוודאי לא לתרום כסף לקופה כל שהיא כדי שחבורת תלמידי חכמים יקראו בשבילך את הפרשה. כוונת רבי מנחם מנדל מרימינוב הייתה, שזה זמן המסוגל ללמוד ולהפנים את המסר הטמון בפרשה זו. את המסר הטמון בצנצנת המן שנשתמרה לדורות עד שנגנזה. ההכרה שמי שהוריד לאבותינו את המן הוא לבדו המפרנס אותנו, והחיים על פי הכרה זו. זה הסגולה האמיתית לפרנסה טובה.




פרשת בא - גאולת מצרים בגלל דם פסח ודם מילה או כי בני בכורי ישראל


לפני מכת בכורות, המכה האחרונה שלאחריה יצאו בנ"י ממצרים, מצווה אותם הקב"ה לקחת שה שהוא גם  אלוהי מצרים ולהקריבו לה'. בשונה מקרבן פסח אותו יקריבו לדורות, כאן נצטוו בציווי מיוחד, "דברו אל כל עדת ישראל לאמור, בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות.... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו...." (שמות י"ב ג-ו). ובטעם מצווה זו לקחת את השה ארבעה ימים קודם הקרבתו, אומר רש"י, כיוון שהגיע זמן פרעון השבועה שנשבע לאברהם שיגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו,... נתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה. הסיבה לגאולה היא בגלל השבועה לאברהם אבל בלי מצוות לא תתכן הגאולה.

בפרשת שמות, בפעם הראשונה בה נגלה ה' אל משה בסנה ומצווהו ללכת למצרים ולהוציא משם את בני ישראל, אומר הקב"ה למשה, "ראה ראיתי את עני עמי .. ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו". הרי סיבה נוספת לגאולה. ומשה עונה לקב"ה "וכי הוציא את בני ישראל" ומפרש רש"י מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים. נכון הם סובלים והגיע הזמן לגאול אותם, אבל זכות צריך. אומר לו הקב"ה, "וזה לך האות... בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". מה הוא האות, אומר רש"י "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים". הזכות היא קבלת את התורה על הר סיני לאחר יציאתם.

ובהמשך אותה פרשה, הקב"ה אומר למשה לאמר לפרעה "כה אמר ה' בני בכורי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, ..אנכי הורג את בנך בכורך". הסיבה לגאולה כי עם ישראל הם בנו בכורו של ה'. הסיבה למכות שבשיאם מכת בכורות, כי אם בנו של ה' לא מתעסקים. אומר הקב"ה לפרעה על ידי משה, לא מצאת עם מי להתעסק, רק אם הבן שלי? "הנני הורג את בנך בכורך".

מצד אחד אנחנו רואים את הרצון לגאול. בגלל השבועה, בגלל בני בכורי, בגלל צער הגלות. ומצד שני, צריך זכויות. זכות קבלת התורה וכהכנה לזה זכות שתי מצוות לא פשוטות המלוות במסירות נפש.
כי אהבת הקב"ה לעמו היא אהבה לבנו בכורו. מה זה בכור? רש"י על הפסוק בני בכורי ישראל, כותב, בני בכורי – לשון גדולה. מה היא אותה גדולה של בן בכור.

עדיין בחומש שמות, בפרשת כי תשא, בציווי על פדיון הבן, על הפסוק "כל בכור בניך תפדה" (ל"ד כ'), אומר רבינו בחיי, " מי שזוכה שהוא בכור, מעלה גדולה היא לו. ..... ואע"פ שאין העבודה בהם, יש להם מעלה מצד שהם בכורות". ומה אומרת מעלה זו? ממשיך רבינו בחיי, "ויצטרך הבכור שיחזיק בתורה וביראת שמים יותר משאר בני אדם מצד המעלה שבו שהוא בכור".
מה עושה אותנו ל"בני בכורי ישראל"? העיסוק בתורה וביראת שמים. אל תתעסק איתו, עם הבן הבכור הזה! למה? כי הוא יקבל את התורה על הר סיני, כי הוא יחזיק בתורה וביראת שמים מצד מעלתו.
התורה היא לא נספח לעם ישראל. התורה היא גם לא תוספת מעלה בעם ישראל. התורה היא המהות, הבסיס והקיום של עם ישראל. קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא.

 אנחנו מבקשים כל יום בברכת אהבה רבה, "אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו ותן בליבנו בינה, להבין ולהשכיל. לשמוע ללמוד וללמד..." מתי מבקשים רחמים? כשאנחנו לא יכולים יותר, כשלא יכולים בלי מה שאנחנו מבקשים. בלי תורה אנחנו לא יכולים לחיות, אין לנו קיום, אז "המרחם רחם עלינו".
וגם בהמשך "לשמור ולעשות ולקיים...!" לא מדובר רק על שמירת מצוות, מדובר על קיום התורה. מה זה קיום התורה?
על המשנה באבות פרק ד' משנה ט' "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" אומר הברטנורא, "כל העוסק בתורה". לשמור זה מצוות לא תעשה, לעשות זה מצוות עשה. מה זה לקיים? לקיים זה להעמיד. לתת קיום לתורה, להעמידה לאורך ימים. איך עושים את זה? לימוד! לימוד התורה הוא קיומה.

"והערב נא ה' אלוקינו" אנחנו מבקשים כל יום בברכת התורה. מי שלא אוהב שוקולד, לא מבקש לאהוב שוקולד. מי שלא אוהב ללמוד מתמטיקה, לא מבקש לאהוב ללמוד מטמטיקה. אבל מי שלא אוהב ללמוד תורה, כן מבקש לאהוב. וגם מי שאוהב מבקש לאהוב יותר. כי היא חיינו ואי אפשר לוותר על החיים ואי אפשר לא להנות מהחיים.