יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

פרשת כי תצא - הדרך מאשת יפת תואר לבן סורר

פרשת השבוע פותחת בשלושה פרשיות שלמרות שנראה על פניו שאין שום קשר ביניהם, הרי הקשר הוא הדוק.

פרשה ראשונה, אשת יפת תאר – "כי תצא למלחמה על אויביך.... וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה". ומפרש רש"י על פי המדרש (ילקו"ש) "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור". הקב"ה בוחן כליות ולב יודע שבמצב מלחמה אפשר להגיע למצבים בהם נעמוד לפני איסורים שלא נוכל לעמוד בהם ולכן הוא מתיר אותם, כמובן עם המגבלות של התורה.

פרשה שניה מדברת על ירושת בן בכור שאביו לא יכול לנשלו מחלקו הכפול גם אם הוא בן של אישה שנואה. לכאורה אין קשר בין הפרשות אבל....

הפרשה השלישית, בן סורר ומורה – בן שאינו שומע בקול אביו ובקול אימו, זולל וסובא בשר ויין, עד שיש חשש שיגיע לדיותה התחתונה של ליסטות ורציחה. גם כאן הקשר לא נראה מיידית לעין.

אך רש"י הקדוש מעיר את עינינו גם בזה על פי דברי הגמרא, "אם נשאה סופו להיות שונאה. וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות הללו". ולא אין מדובר כאן במשהו סגולי, או עונש על התנהגותו, או לפחות לא רק זה. המדובר כאן בתהליך מתבקש.

אשת יפת תאר – "וחשקת בה" נכון זה מותר, כי אחרת יש חשש שיעשה באיסור, אבל זה לא ראוי וזה וודאי לא טוב. לקיחת אשת יפת תאר היא הליכת האדם אחרי תאוותיו, אמנם בהיתר אבל זה לא משנה את המציאות.

וההמשך צפוי, ההתלהבות תיגמר, התאווה תיעלם ואז צריכים לבנות את החיים המשותפים על בסיס משותף, שאיננו. ופה אנחנו מגיעים שוב לאותה בעיה, אדם זה פועל על פי דחפיו הרגעיים או על פי מחשבה מעמיקה ורצון לעשות את הטוב ואת הישר. האם הוא יבחר לנסות למצוא בכל זאת בסיס משותף, האם הוא ינסה ליצור בסיס משותף, האם יתגבר על מידותיו, או שמא ילך אחר תאוותיו ומידותיו? מסתבר שהמידות אותם הוא חיזק בעת שלקח אותה במלחמה, ימשיכו לגבור וממילא ההמשך ברור - "האחת שנואה".

ונמשיך הלאה, לזוג הזה נולד בן והם אמורים לחנכו. מאמא כזו אין לצפות הרבה, אבל גם מהאבא מה כבר אפשר לצפות? הבן לומד מהר מה מפעיל את אביו. ואם לאבא מותר ללכת אחר תאוותיו, אם האבא לא שם גבולות ליצרו, למה שהבן יהיה אחרת. ואז הוא זולל וסובא, והוא לא שומע בקול אביו ואמו, כי למה שישמע בקולם, הוא עושה מה שרצונותיו מכתיבים לו. ואם יהיה חסר לו משהו אז הוא ילסטם את הבריות. ואם מישהו יתנגד אז הוא יהרוג אותו. נכון, דין בן סורר ומורה, אומרת הגמ' שלא היה מעולם, אבל זה בגלל שהתורה העמידה קשיים רבים על האפשרות לחייבו מיתה. אך ההתנהגות המתוארת הייתה וממשיכה להיות.

כי תצא למלחמה – במלחמת היצר הכתוב מדבר. את הלימוד שלמדנו מפרשה זו, עלינו לקחת למלחמה היום יומית של האדם עם יצרו. תמיד יש את הפיתוי למצוא בכל מיני מצבים את הקולות ואת ההיתרים של שעת הדחק וכדו'. אבל צריך לשים אל הלב, שזה רק ההתחלה והסוף מי ישורנו. כי עם דרכנו תהיה על דרך שלחפש לחיות את חיינו על פי רצונותינו ותאוותינו - אפי' אם הכל יהיה על פי המותר, את התוצאות אנו יכולים לראות בפרשה זו.

פרשת מטות - מלחמה ללא נפגעים או מי מגן על מי

כשחוזרים בני ישראל ממלחמת מדין הם באים למשה רבינו ומדווחים לו שאיש לא נעדר. הייתכן? מלחמה שכזו, שנים עשר אלף חיילים ואין ולו נפגע אחד?

כשיהושוע נלחם בהעי ומתים 33 איש במלחמה הוא שואל על מה ולמה? היי! מה קרה?! מדובר במלחמה! שלושים ושלושה הרוגים?

כן! במלחמות ישראל לא אמור להיות ולו נפגע אחד.

וכדי להבין איך זה קורה צריך לבחון איך היה נראה צבא ישראל באותם ימים. לשם כך יש לפנות לפרשת משפטים מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו - ירא מעבירות שבידו - אפי' מדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

מה היה סדר הכוחות בצבא ישראל? כנגד כל חייל לוחם, היה אדם שהתפלל ועסק בתורה. וזה מלבד רוב העם שזה היה כל עיסוקם במדבר.

כשכך נראה הצבא, כשכך נראה העם, אין פלא שאין נפגעים לכוחותינו. ולא בפעולה של כוח מצומצם, אלא עשרים וארבע אלף חיילים חוזרים ללא שריטה.

אם צה"ל מנצח בקרב, אם יש חייל אחד שחוזר שלם מהקרב, זה רק בזכות התורה שלומדים בני הישיבות. זה רק בגלל התפילות שמתפללים שומרי התורה והמצוות. ההשתמטות מלימוד התורה, ההשתמטות מקיום המצוות, היא זו שמביאה עלינו את כל המלחמות, את ההרוגים, את הפיגועים. ואנחנו צריכים להתנצל?!

מסופר על אחד מבניו של רבי חיים מבריסק שהשתדך בשידוך מיוחד. כשזחה עליו דעתו, אמר לו אביו, תנוח דעתך זה לא בגללך אלא בגללי. אמר לו הבן, אם זה היה בגללך אבא, הייתי מקבל הרבה יותר. אמר לו מה שקיבלת זה בזכותי, אבל אתה קלקלת.

זו התשובה שלנו להם וצריכים לצעוק אותה בראש חוצות, ללא בושה וללא פחד! אנו שומרים עליכם ולא אתם שומרים עלינו. אנו מגינים עליכם ולא אתם עלינו.

אבל גם אנחנו צריכים תשובה למה רגשה עלינו הצרה הזו? ופה יחשוב כל אחד האם הוא ממלא את חלקו? האם תורתו כמו שצריך להיות? האם תפילותיו כמו שצריך להיות. כי במצבנו, אנו לא לומדים ומתפללים רק לעצמנו, אנו לומדים ומתפללים בשביל כלל ישראל. ופה אולי זה לא מספיק.

יום חמישי, 5 ביולי 2012

פרשת בלק - "עשה רצונך כרצונו"

בפרשת השבוע אנו פוגשים בדמותו רבת הפנים וההפכפכה של בלעם. בלק שולח אל בלעם שיבא לקלל את העם שיצא ממצרים. בלעם, אשר מעיד על עצמו שהוא "יודע דעת עליון", יודע טוב מאד שהקב"ה אינו חפץ לקללם. ואכן, לאחר המשלחת הראשונה אומר לו ה' " לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא". אבל בלעם ממשיך לנסות, ומגיעה משלחת נוספת והנה באמת הפעם ה' מסכים שילך, אך עם הסתייגות - "אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". בלעם יודע מה בדיוק הקב"ה ידבר אליו ובכל זאת הוא הולך מתוך מחשבה שימצא את ההזדמנות לשכנע כביכול את ה'. ואכן הפעולות מלמדות על ההתכוננות. "ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו", אומר רש"י, רשע, כבר קדמך אביהם של אלו שנאמר "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו". אם רש"י מקשר לכאן את דברי אברהם, הרי שהמעשה של ההשכמה בבוקר של בלעם וחבישת האתון בעצמו, היה מעשה של "זריזין מקדימין". וכן בהמשך כשבלעם כבר מגיע לבלק הוא מצווהו לבנות שבעה מזבחות – כנגד שבעת המזבחות שבנו האבות. ובקרבנות שהוא מצווהו להקריב – פר ואיל למזבח – יותר מאברהם שהקריב רק איל (רש"י שם). הרי שכל כוונתו הייתה לרצות כביכול את הקב"ה ולקבל הסכמה לקלל את ישראל. ועונה לו ה' גם על זה בניסיון השני, "לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם". אתה יודע את רצוני, וכל המשחקים לא יעזרו. בלעם עם כל רשעותו ידע שהוא יכול לעשות רק את רצון ה' אך הוא חשב שהוא יוכל לגרום לשינוי ברצונו.

כשהיו נביאים בעם ישראל יכל כל אחד לדעת לשם מה הוא נוצר ובמה הוא צריך להתמקד כדי לבצע את תפקידו, היה הולך לנביא ומקבל הדרכה מפורטת. עכשיו שאין לנו נביאים איך נדע במה אנחנו צריכים להתמקד יותר. אומרים גדולי המוסר, היצה"ר, דוקא הוא יראה לנו את הדרך. כי הדבר שהכי קשה לנו לעשות אותו, זה הדבר אותו אנו הכי צריכים לעשות. כי היצר הרע משקיע את כל כוחותיו בלהפריע לנו להשלים את יעודנו. ובזה הוא מכוון אותנו בעצם. אדם יכול להיות בעל חסד עצום, לנהל ארגוני חסד, לסייע לאנשים רבים. אבל הכל הולך לו בקלות. יש נקודה קטנה אחת ששם הוא מתקשה, לקחת טרמפיסטים. שם ימצא את כל התירוצים למה לא לעצור. זה זמן הרגיעה היחיד שיש לו בכל היום. הטלפון לא מפסיק לצלצל והוא צריך את הפרטיות כדי לענות. הוא בכלל חושב שצריך לחנך את כל אלו שמבקשים טרמפ בשביל מאה מטר. או את אלה שעומדים באמצע הכביש כדי לעצור ומפריעים לתנועה. ואת אותם העומדים בצומת, מה שנקרא טרמפ לחץ. ייתכן שזה באמת אמיתי, אבל ייתכן שלא. וצריך אדם לבדוק באמת, לרדת לעמקי נשמתו ולבדוק האם באמת הכל לשם שמים או שהוא מרמה ומשכנע את עצמו שרצון הקב"ה שהוא לא יעצור לטרמפ עכשיו. ואם כל כך קשה לו, אולי זה המקום בו הוא כן צריך לעשות, אולי זו בדיוק הנקודה אותה הקב"ה רוצה שהוא יחזק. יש שקשה לו ללמוד. הוא יעסוק בחסד, הוא יעסוק בהרבה מצוות אחרות. הוא גם יתרץ לעצמו שלפרנס את משפחתו זה מצווה, ולחסוך זה בעצם גם מצוות הכנסת כלה. הוא גם ישקיט את מצפונו על ידי לימוד חוק לישראל בגירסה מודרנית יותר או פחות. אבל אולי הוא מפספס את הנקודה? אולי הקב"ה רוצה ממנו דווקא את שעת הלימוד שכל כך קשה לו איתה? וכל אחד יודע מרת נפשו ואיפה בדיוק הנקודות בהם המלחמה הקשה.

יכול אדם להכיר את בוראו, לדעת מה הוא צריך לעשות אבל לחשוב שהוא יכול לגרום שיתקיים רק החלק השני של מאמר חז"ל "עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך" . אבל זה לא עובד ככה. עבודתנו האמיתית היא לא לעשות את רצונו כרצוננו. אלא לעשות את רצונו בלבד ולעשות את רצוננו כרצונו.

יום חמישי, 28 ביוני 2012

פרשת חוקת - מנחש הנחושת לאדם כי ימות באהל

פרשת השבוע מלמדת אותנו מה עושים כשבאה צרה על ישראל, בין צרה כללית ובין צרה פרטית, הטיפול הוא הסתכלות כלפי מעלה ופניה לאבינו שמיים.

וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין. בפרשת בשלח אנו לומדים אותו דבר. נאמר על מלחמת עמלק, וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים.

נכון אנחנו עושים וצריכים לעשות השתדלות. פונים לרופאים, מחזיקים צבא, אבל מה פועל? מה מרפא? מה מנצח את המלחמות? הסתכלות כלפי מעלה ושעבוד הלב.

הקב"ה שולח צרות כשחסר בהסתכלות כלפי מעלה. לפעמים אנחנו לא יכולים לשייך למשהו מסוים, ואז אנחנו מבינים שהקב"ה רוצה שנחזק את הקשר. אך לפעמים הקשר צועק.

המדרש אומר למה נענשו בנחשים? הם התלוננו על המן שהרגישו בו את כל הטעמים, ייענשו על ידי הנחש שמרגיש טעם חול בכל מה שהוא אוכל. ייתכן שבשביל זה נחש הנחושת, להזכיר להם את חטאם. ההבטה אל נחש הנחושת הבהירה להם את ההבדל בינם לבין הנחש וזה מביא אותם שישעבדו את ליבם לאביהם שבשמים.

עולם התורה עומד כעת מול מתקפה חסרת תקדים בנוגע לגיוס לצבא. ברור לי שאנחנו צריכים להתפלל אבל לפני כן עלינו להבין על מה יצא הקצף. וכדי להבין על מה יצא הקצף למעלה, ניתן להתבונן בקצף למטה. כבר תקופה ארוכה שפועלים בדרכים רבות לפתות את לומדי התורה להתגייס לכל מיני מסגרות משתלמות מאד בצבא. לימוד ועיסוק במקצועות שהעוסקים בהם בצבא, מבוקשים אח"כ בשוק העבודה. והעסק עובד, אמנם טיפין טיפין, אבל אף אחד לא רוצה באמת לגייס את כל בחורי השיבות ליחידות לוחמות. אז מה קרה? למה החליטו לשבור את הכלים?

בעל הניסים אנחנו אומרים "ועל המלחמות". יש מצבים בהם אנו צריכים להודות על עצם המלחמה. היוונים ניסו להשליט את תרבותם בעולם. בתחילת דרכם בארץ ישראל הם פעלו בדרכי נועם, בפיתוי ובשכנוע. וזה אכן הצליח, חלק גדול מעם ישראל, התייוון. עד שניסוי ליוון את הנשארים בכח. אז, מתתיהו כהן גדול ובניו החלו במלחמה ונצחו בה. על מלחמה זו אנו מודים, כי אם לא שינוי הגישה אצל היוונים והפעלת הכח, ייתכן ולא היה נשאר מעם ישראל אלא קומץ נאמנים לה' ולתורתו. כשבאים נגדנו בכח, גם אלו שהיו מתפתים, כעת יצטרפו למלחמה.

אולי הדרך היחידה למנוע מאותם המתפתים לעזוב חיי תורה וללכת לרעות בשדות ירוקים כחולים או לבנים בשביל חיי נוחות ורווחה, היא לגרום למלחמה. כי במלחמה חלקם הגדול יצטרפו למחנה לומדי התורה.

אבל אני חושב שיש כאן נקודה נוספת. בתחילת הפרשה, אדם כי ימות באהל – אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה. הטענה של דורשי "גיוס שווה לכולם" היא שהחיילים מתים בשדה הקרב, ואיפה אנחנו בעסק. בלי להיכנס לדמגוגיה שבזה – מה עם כל הג'ובניקים -, התשובה שלנו היא שאנחנו ממיתים עצמנו באוהלה של תורה. האם אכן כך? אנחנו לא צריכים תשובה בשביל אלו מהצד השני אלא בשביל עצמנו. האם אנחנו באמת ממיתים עצמנו באוהלה של תורה. גם אלו שחיים חיי דחק כדי לעסוק בתורה, עדיין לא מסתכנים בנפשם.

הממית עצמו על התורה ממית את העצמיות שלו, מי שמוותר לא על חיי פאר ומותרות אלא אפי' על חיים סבירים וחי חיי דחק, הוא ממית את העצמיות שלו הדורשת את כל זה, בשביל התורה.

ופה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו? כמה יש באמת בעולם הישיבות כאלו שמוכנים לוותר על משהו בשביל התורה. אפשר לראות את זה אצל בחורים ולא פחות אצל אברכים.

אבל על העוסקים בתורה יומם ולילה אני לא רוצה לדבר, הלוואי ואזכה ויהיה חלקי עמהם.

אני כן רוצה לדבר על כל אותם יהודים שהגיעו מעולם התורה ויצאו לעשות לביתם. האם הם נשארים בני תורה? כמה הערכה יש להם לתורה. גם אותם הקובעים עיתים לתורה, למה הם עושים זאת? כי זה עוד דבר שצריך לעשות? איך הם עושים זאת? על מה מוותרים בשביל הזכות ללמוד תורה? לצערי אני שומע אנשים שכשיוצאים לעבוד לא מרגישים שיוצאים ממקומם אלא שנכנסים אל המקום שלהם. עכשיו סוף סוף הם עושים משהו. ולא מדובר על כאלו שלא הסתדרו אף פעם בישיבה ולא היה להם טעם בלימוד.

גם אדם שעובד לפרנסתו יכול להמית עצמו באוהלה של תורה. אם זה עיקר חייו. אם סביב התורה נסוב כל יומו. אם הוא יודע לשים גבול לעסקיו כדי לעסוק בתורה. אם הוא מוותר על העצמיות שלו בשביל התורה, אז הוא ממית עצמו באוהלה של תורה. אבל אם אנחנו כמו כולם, אם העצמיות שלנו חשובה לנו כמו כולם, אז למה שלא נשרת בצבא כמו כולם? טענתם צודקת!

ואולי ואולי על זה יצא הקצף. ולא הקצף למטה אלא הקצף למעלה. וכאן כל אחד יכול לתרום את חלקו. כי כל ויתור על העצמיות - אפי' הקל ביותר - בשביל התורה, מצרף אותנו ללגיונם של הממיתים עצמם על התורה - כמובן לא באותה רמה. מחזק ומגדיל את אוהל התורה, את קיום התורה, ומפחית את הצורך באיתותים הנשלחים ממרום דרך כל מיני גזירות של גיוס לצבא.

יום רביעי, 27 ביוני 2012

פרשת חוקת - וכי נחש ממית או נחש מחיה

בני ישראל שוב באים בטרוניות ושוב "למה העליתנו ממצרים למות במדבר" והפעם "כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". יורד להם כל יום מן מהשמים. לחם אבירים, אוכל של מלאכי השרת. ובכל זאת הם מתלוננים. ומיד מגיע העונש, "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל". מה הקשר בין העונש לחטא? היכן כאן המידה כנגד מידה?

והתרופה, "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" ושואלת המשנה בראש השנה (כ"ט א') וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין".

עם ישראל בדרכו לארץ המובטחת צריך לבנות את עצמו באמונה בקב"ה. בשביל זה היו חמישים הימים עד מתן תורה, ואחרי חטא המרגלים הוברר שצריכים עוד 40 שנה. גם כאן חטאם של ישראל נבע מחסרון באמונה בקב"ה. כל רוח סערה מנידה את אמונתם ממקומה. מיד דואגים מה יהיה עם מים? אנחנו רוצים אוכל רגיל שכשם שהוא נכנס כך הוא יוצא ולא נשאר במעיים. והתשובה היא בשילוב שבין העונש והתרופה. העונש, נחשים שמכישין אותם. התרופה, נחש נחושת. לא תרופה קונבנציונלית אלא סמל שיגרום להם להסתכל כלפי מעלה ולכוון את ליבם לאביהם שבשמים. אין הבדל בין נחש נחושת לבין נסיוב נגד ארס הנחש, שניהם לא עושים כלום. שניהם צריכים את ההסתכלות כלפי מעלה לאבינו שבשמים. ההבדל ביניהם שבתרופה רגילה, קשה להגיע להסתכלות כלפי מעלה, והרי זה מה שרצה הקב"ה ללמדם את ההסתכלות כלפי מעלה. ולכן נחש נחושת.

אותו דבר אנחנו מוצאים כשבא עמלק להילחם בישראל בסוף פרשת בשלח "ומשה אהרון וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח .... וגבר עמלק" וגם שואלת הגמרא (שם) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים.

עמלק, "אשר קרך בדרך" לשון מקרה. אין השגחה, הכל מקרה. והמלחמה נגדו היא בניגוד המושלם, רק השגחה. לא תלוי במעשיהם של לוחמי ישראל אלא רק בידיו של משה שמסמלים את הסתכלותם של ישראל כלפי מעלה וכיוון ליבם לאביהם שבשמים.

זו צריכה להיות ההסתכלות שלנו גם היום על כל תרופה שאנו לוקחים, ובכל מלחמה שאנו מנהלים. דוד המלך אומר בתהילים, "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". פירוש "כי לעולם חסדו", כי לנצח מתקיים חסדו. ומבאר זאת רבי יחזקאל לווינשטיין על פי דברי הראשונים, אותה הנהגה שנהג הקב"ה עם בני ישראל במדבר בשעת גילוי פנים, אותה הנהגה נוהגת גם היום בשעת הסתר פנים, רק בצורה נסתרת שאנו לא רואים אותה.

אותה הנהגה שהייתה בנחש נחושת, של הסתכלות כלפי מעלה ומיד מתרפאין, קיימת גם היום. רק שהיום בהנהגה של הסתר פנים אין לנו נחש נחושת אלא אנו צריכים להיעזר בתרופות. אותה הנהגה של ירים משה ידו, של הסתכלות כלפי מעלה וכיוון הלב לאביהם שבשמים ומיד היו מתגברין, קיימת גם היום. רק שהיום אנחנו צריכים טנקים, מטוסים, יחידות עילית. וכל זה כדי לבלבל אותנו ולהסתיר מאיתנו את האמת שלא התרופות מרפאות ולא הטכנולוגיות המדהימות וחיילי העילית מנצחים את הקרבות. ולהקשות עלינו את הידיעה הפשוטה שאותו בורא עולם שניצח את עמלק ושריפא את הנשוכים הוא זה שמרפא אותנו מחוליינו ונוצח את מלחמותינו.

יום ראשון, 17 ביוני 2012

פרשת קורח - בשבילו אני נמלט


קרח רוצה את המנהיגות ולשם כך הוא צריך לשכנע כמה שיותר מעם ישראל כדי שיצאו נגד משה על ידי הצגת השאלות המובאות במדרש רבה. "קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? א"ל חייבת בציצית. א"ל קרח, טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה? בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו חייב במזוזה. א"ל כל התורה כולה - רע"ה פרשיות - אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?". ולסיום, הסיפור הדרמטי והמרגש על אותה אישה ושתי בנותיה שלא היו לא נבראו כפי שמובא בילקוט שמעוני. "ובמושב לצים לא ישב זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה עשה כינס עליהם כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות אמר להן אלמנה אחת בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וגו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז שכן אמר הקב"ה וראשית גז צאנך תתן לו אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפי' אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב"ה כל חרם בישראל לך יהיה, נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה".
קרח יודע שטענותיו הם דמגוגיה זולה, כי הקב"ה ציווה על ציצית המורכבת מחוטי לבן ותכלת ועל מזוזה בפתח החדר ולא משנה מה יש שם. ועל כולם הסיפור שלא היה ולא נברא וגם אם היה אז כך נכון לעשות. קרח גם הוא היה במתן תורה גם הוא שמע את ה' מדבר את שתי הדברות הראשונות וגם הוא ראה את משה עולה אל ההר לקבל את התורה. גם הוא מכיר את י"ג העיקרים וביניהם שנבואת משה רבינו עליו השלום היתה אמיתית.... ושכל התורה המצויה בידינו היא הנתונה למשה רבנו.... ושזאת התורה לא תהא מוחלפת... ובכל זאת בטענות אלו מנסה קורח לשכנע את העם שמשה לא נביאו של הקב"ה והתורה שיש בידינו לא מן השמים אלא בדאה מליבו. איך קורה דבר כזה? מה מביא את קורח לרמה כזו?
ואת התשובה עונה רש"י בתחילת הפרשה "נתקנה על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל". "והשוחד יעוור עיני חכמים",  הקנאה התאווה והכבוד הם השוחד הגדול ביותר.
אלא שבפסוק ז' שואל רש"י שוב, "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו". ולכאורה הרי כבר קיבלנו תשובה מפורטת ומנומקת למה עשה זאת!
אלא, יש דברים שגם שוחד לא אמור לגרום. גם להשפעת הקנאה והכבוד על נפש האדם, יש גבולות. הרי יודע את חומרת הדברים ושיש דין ויש דיין. הרי הוא יודע שכל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו. וא"כ "מה ראה לשטות זו"?
ואת התשובה נותן לנו רש"י עכשיו, כשהוא מוסיף משפט אחד שנותן לנו הבנה נוספת בנפש האדם. "עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט. וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר כל אלה בנים להימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו". קרח יודע את האמת. קרח יודע שהוא חוטא ובכל זאת אותו שוחד שהטעה את עינו גרם לו להאמין שלא ייענש. ולמה? כשראה מי יצא ממנו, אמר "בשבילו אני נמלט".
אדם יכול לחשוב הכל יהיה בסדר, למה? כי הוא נתלה בכל מיני דמיונות וחושב יש לי איך להימלט. ה' ירחם! הכל יהיה בסדר! אמנם אני לא משהו, אבל אני מחנך טוב את הילדים שלי! סבא שלי היה רב גדול, הוא יציל אותי! אני עושה חסד עם הרבה אנשים! סיבות רבות למה הקב"ה לבסוף לא יעניש אותי. אבל אנו רואים מהפרשה שגם כשיש לנו הוכחה לכאורה מנבואה או מרוח הקודש, שהכל יהיה בסדר, בסוף משלמים על הכל. הרבה דרכים למקום והכל יכול להיות ממש לא בסדר.

יום רביעי, 13 ביוני 2012

פרשת שלח - ונהי בעינינו כחגבים


ושם ראינו את הנפילים בני הענק.... ונהי בעינינו כחגבים" (במדבר יג לג)
תחילת נפילתו של אדם, כאשר הוא לא מאמין בעצמו.
על השאלה מה ראו המרגלים, עליהם נאמר "כולם אנשים" - מלשון חשיבות, להוציא כך את דיבת הארץ רעה. וכי הם לא ראו את כל הניסים שעשה ה' במצרים? וכי קריאת ים סוף פשוטה יותר מנצחון על כמה ענקים? עונים חז"ל, שידעו אותם נשיאים שבכניסתם לארץ, לאחר שהושלם חינוכם של ישראל, תשתנה הנהגת ה' את עמו. מרגע כניסתם לארץ אין יותר מן, מעכשיו יחזרו לאכול בזיעת אפם את לחם הארץ. מכניסתם לארץ, אין יותר את עמוד הענן שיישר לפניהם את הדרך, שיספוג את החיצים, ויסלק את המזיקים. אומנם ה' נשאר בקרבם ועדיין זו הנהגה של גילוי פנים ולא של הסתר פנים, אבל זו כבר עבודה אחרת. חששו וחשו אותם נשיאים, שאינם ראויים להנהיג את העם במצב כזה. הם טובים למדבר, כשהכל הולך בקלות ובדרך ניסית. אבל לא כאשר צריך עבודה. לכן העדיפו להשאר במדבר.
על דרך זו ניתן להבין את אמירתם "ונהיה בעינינו כחגבים". כאשר ראו את אותם נפילים, שבדרך הטבע אין אפשרות לנצחם אלא רק על ידי ניסים גלויים. חששו שאינם יכולים להנהיג את העם מבחינה רוחנית למלחמה בהם. כאן כבר אין עמוד ענן ואולי לא נזכה שהקב"ה יהיה בעזרנו כי איננו ראויים. 
הגמ' (סוטה לד ב') אומרת אמר רב יצחק, מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל. סתור... מיכאל שעשה עצמו מך. רש"י גורס בגמ' שעשה שונאו של הקב"ה מך. וכוונת דבריו שעשה כביכול את הקב"ה חלש שלא יכול להלחם בהם.
לפי גרסת הגמ' שלנו ניתן לפרש כמו שאמרנו שעשה את עצמו חלש - היה בעיני עצמו כחגב.
בספר אורחות צדיקים כתב "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי-הימים-ב יז, ו). כי יהיה אדם יקר-רוח וגבה-לב בענייני העולם הבא... וזאת הגאווה אינה מזקת לענווה, אך מסיעתו".
זה הבסיס בעבודת ה', הכרה בכוחותינו והכרה במעלתנו. כשאדם מכיר בגדלותו ובכוחותיו, לא יבהל מאף אחד ומשום דבר הבא מולו, גם אם יהיו אלו נפילים או ענקים, בין אם בגוף ובין אם ברוח. בין אם זה אנשים שניחנו בכשר דיבור ושכנוע, ובין אם אנשים שניחנו בעושר וכבוד. כשאדם יודע את כוחו, יעמוד מול כל אלו בגאווה ובגאון בשמירה על כל תג ותג בעבודת ה'.
החובות הלבבות בפתיחה לשער הבטחון כותב, ”הבוטח באלוקים לא ייחל לבני אדם, ולא יעבדם להתרצות להם. ולא יחניף להם ולא יסכים עמהם בבלתי מה שמנוגד לעבודת האלוקים. ולא יירא ממחלוקתם, ואם יוכיח אותם לא יזהר בכבודם ואם יכלימם לא יבוש מהם ולא ייפה להם השקר".
בעל חובות הלבבות מדבר על מידת הבטחון שתגרום לאדם לא לירא ולא לחת בכל מה שקשור לעבודת ה', גם ממי שהוא נזקק לו וצריך אותו.
כן הוא גם גבי מי שמכיר בערכו ובנכונות דרכו ומעשיו. אדם כזה לא יירא מאף אחד ולא ירגיש אף פעם צורך להתנצל על כך.
  
אנחנו יותר מדי מעריכים אנשים ש"עושים" משהו. נבדוק בעצמנו איך יחסנו לאברך כולל מן השורה ואיך יחסנו לאיש עסקים, משפטן, איש מחשבים וכדו'. ובמיוחד אם הוא גם קובע עיתים לתורה.
מה ההבדל בין יחסנו לאותו אברך לבין מי שהקים אימפריה של חסד וכדו'. והרי יציאת יעקב מבאר שבע היא זאת שעשתה רושם. הרי אין ספק שגדלותו של אותו אברך היושב בפינת בית המדרש  ומשקיע את כל כולו בעמל ובעסק התורה, עולה לאין שיעור על כל הדברים האחרים.
את איזה בחור ישיבה מעריכים יותר? המתמיד השקט שיושב כל היום ולומד? או את החברמן, המשמח והמארגן לכל מיני מטרות חשובות באמת?
ראיתם אישה שתאמר בגאווה אני "עקרת בית", אני "אמא במשרה מלאה"? ההערכה נתונה לאותם נשים ש"עשו קריירה", פעילות חברתית, "עושות" הרבה כסף!  הרי אם נתרגם את תפקיד האמא לשפה יוקרתית יותר, נקבל "דוקטור בהתפתחות ילדים וביחסי אנוש". והתפקידים? "פיתוח תכניות לטווח ארוך במעבדה ובשטחי ניסוי" (בבית ובחוץ). "מנהלת צוות וחמישה (או יותר) פרויקטים" (ילדים). תפעילו את הדמיון ותגיעו לעוד תארים מפוצצים.
אם נפסיק להתייחס אל עצמינו כחגבים. אם נעריך את מה ומי שאנחנו, נעריך את מה שאנחנו עושים מהדברים החשובים באמת שבשבילם נוצרנו. נכיר בכוחותינו, בגדלותנו ובחשיבות מעשינו. עבודת ה' שלנו תהיה בהתאם ונתעלה מדרגתנו כחגבים לרמה של גדולים וענקים, גדולים בתורה וענקים ברוח!