פרשת בחוקתי – הזכות למדרס רגל בעולם

הקללות שבספר תורת כהנים מתחילות ב "ואם לא תשמעו לי" ומסביר רש"י כהמשך לתחילת הפרשה, אם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה. אז מה יקרה, "אף אני אעשה זאת לכם ..... ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויביכם, ורדו בכם שונאיכם...."

מי הם אותם שונאיכם שירדו בכם? אומר רש"י "שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם" השונאים הם אנשים מתוככם. ומה הכח של שנאתם? ממשיך רש"י ואומר "שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי...... אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם..."

אני חושב שדברי רש"י מדברים בברור על כך שאנשים מבפנים יודעים את החלאים והחסרונות שלנו ומנצלים זאת כדי להזיק לנו. יש אברכי כולל שלא שקועים בלימוד, יש גם בחורים שאין תורתם אומנותם. אויבי התורה מבחוץ לא מכירים אותם, שונאי התורה מבפנים מכירים אותם ומנצלים זאת להוצאת שם רע על עולם התורה- על הישיבות ועל הכוללים. להפחית בערכם של לומדי התורה ומנצלים זאת כדי להצדיק מגמות ללימודי מקצוע כאלו ואחרים. לאותם אנשים קוראת התורה "שונאיכם".

והכל נובע מאי הבנה מהי זכות הקיום שלנו. בתחילת הפרשה אם בחוקתי תלכו, אומר רש"י שתהיו עמלים בתורה. אז ונתתי גשמיכם בעתם וכו'. אז תהיה פרנסה, יהיה בטחון, תהיה בריאות, יהיה הכל ובשפע. ואם לא תשמעו לי - לא תהיו עמלים בתורה, אביא אליכם שונאים מתוככם שיעזרו לכם להפטר מהחובה שהיא שבות להיות מעמלי התורה.

האור החיים הקדוש אומר על הפסוק הראשון בתורה - בראשית ברא אלוקים, (אות ה') "בראשית בשביל תורה שנקראת ראשית.... ומעתה מי שזכה בתורה זכה בכל העולם. ומי שלא זכה בתורה אין לו להנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר לעמליה.

לא כל אחד זוכה לעמול בתורה כבחור ישיבה או כאברך כולל למרות שיש גם בעלי בתים שיודעים לעמול בתורה (שתהיו עמלים בתורה). אבל גם מי שלא זוכה לעמול בתורה צריך לדעת שעמלי התורה הם זכות קיומו, לא רק כעם אלא כיחיד. זכותו לדרוך על האדמה הזו כדברי האור החיים היא הקדוש, היא רק בהיותו הכשר לעמליה, בהיותו המכשיר את הקרקע ומספק התנאים ליכולתם להיות עמלים בתורה. לא זכית, אתה צריך לעסוק לפרנסתך, אתה רוצה להתפרנס "בכבוד", אתה רוצה להנות ממנעמי העולם הזה, אין בעיה (או אולי יש), רק תזכור מהי זכות קיומך בעולם ומי אלו שנותנים לך אפשרות למדרס רגל בעולם.

פרשת בחוקותי - שתהיו עמלים בתורה

אם בחוקותי תלכו – אומר רש"י שתהיו עמלים בתורה, שהרי קיום המצוות כבר אמור.

התורה מדברת בפרשה זו על קיומנו הפיזי כעם. פרנסה – "ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ...", בטחון – "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ...". מה הקשר של עמל התורה לזה? מילא מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מובן, יש מחיר. אתם רוצים חיים טובים, אתם צריכים  לקיים את התנאים לכך וזה תרי"ג מצוות. אבל עמל התורה נראה כמשהו אקסטרה, שניתן רק ליחידים לא כבסיס לחיי האומה. האם באמת נדרש מכולנו להיות עמלים בתורה כמו אותם שזכו שכל כולם יהיו שקועים בעיון והעמקה בסוגיות הש"ס, בראשונים ואחרונים, עד כדי כך שבזה יהיה תלוי קיומנו? ובכ"ז מפסוק זה אנו רואים שכן, עמל התורה זה בבסיס קיומנו! איך זה קשור לאותם שעוסקים לפרנסתם ולא שקועים כל היום באוהלה של תורה?

ומה אם לא? מה אם לא נהיה עמלים בתורה, לבד מהעדר השכר יהיה גם עונש. אבל עוד לפני כן ממשיכה התורה, "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה. ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי". וגם כאן מבאר רש"י, ואם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה. ולא תעשו - אם לא תלמדו לא תעשו.  ואם בחוקותי תמאסו – מואס באחרים העושים. ואם את  משפטי תגאל נפשכם – שונא החכמים. לבלתי עשות – מונע מאחרים לעשות. את כל מצוותי – כופר שלא ציוויתים. להפרכם את בריתי - כופר בעיקר, הראשונה גוררת את השניה עד השביעית. אם אנחנו לא עמלים בתורה אנו מגיעים עד כפירה בעיקר רחמ"ל. א"כ מתחדדת השאלה איפה אנחנו בכל הפרשה הזו? גם אם אנחנו קובעים עיתים לתורה, שומעים שיעור בדף היומי, שיעור בהלכה, מכאן ועד "עמל התורה" המרחק גדול. האם נגיע לכפירה בעיקר?

ההבדל בין לימוד תורה לבין לימוד תורה בעמל, הוא במה שעומד מאחורי הלימוד. יש מי שלומד כי הוא נהנה מזה (שזה חיוב בפני עצמו – "והערב נא" ע"פ רבינו אברהם מן ההר בנדרים). יש מי שלומד כי כך הוא הורגל, כי כך לימדו אותו שראוי וצריך לעשות. לימוד כזה יהיה בד"כ עד גבול מסוים, עד שזה מדי קשה לי, עד שזה מאמץ גדול מדי. שונה ממנו, זה שלומד תורה כי הוא יודע שלכך הוא נוצר ולשם כך נברא העולם. הוא יודע שיצאנו ממצרים כדי להיות לו לעבדים. הוא יודע שהקב"ה ציווה ואני עבד, אז אני עושה. אדם כזה, גם כשקשה, גם כשצריך להתאמץ, הוא ימשיך ויעמול בלימוד התורה. וזה משליך על כל חייו ולא רק על הלימוד. הוא הופך את לימוד התורה לעיקר חייו. הוא הופך את כל חייו למסכת אחת של עמל התורה.

ומכאן הדברים אמורים לכל אחד ואחד בכל רמה ובכל דרגה. בחור שקשה לו להתרכז, שקשה לו ללמוד יום שלם (שבע שמונה שעות), שקשה לו לשמוע שעתיים שיעור, אבל הוא מתאמץ כי זה תפקידו ובשביל זה הוא ירד לעולם, זה עמל התורה.  אדם שעובד לפרנסתו ומתאמץ לקום מוקדם בבוקר כדי לשמוע שיעור. אדם שחוזר אחרי יום עבודה והולך לשמוע שיעור. אדם שלאחר יום עבודה יושב עם חברותא ולומד למרות עייפותו, למרות קשייו ולמרות שעדיין לא היה בבית היום, זה עמל התורה. כי הוא יודע לשם מה הוא ירד לעולם.

אמר לי מישהו בכולל ערב, אתה יודע מה אני מפסיד בשביל לבא ללמוד. אחרי שדיברנו קצת והוא הבין שהוא לא מפסיד כלום, אמר לי אתה יודע מה אני מקריב?! אמרתי לו אתה גם לא מקריב כלום. אתה ממלא את ייעודך, אתה בונה את עצמך ואתה מקיים את משפחתך ואת כלל ישראל.

התייעצתי עם תלמיד חכם אחד, איך מביאים בעלי בתים להצטרף למסגרת לימוד, אם זה כולל ערב או שיעור. הוא העלה כמה רעיונות ביניהם, מלגה יותר גדולה, קפה, עוגות ושתיה, שבתות נופש מסובסדות. בקיצור לפתות אותם ללמוד על ידי פרסים. יש לי שכן שכל פעם שאחד הילדים לומד איתו, הוא נותן לו משהו. כשהם קטנים זה יהיה סוכרייה או ממתק אחר. כשהם קצת גדלים זה עובר לשקל על כל פעם שלומדים. כנראה שזה מצליח כי הילדים נראים טוב גם כשהם כבר גדולים. וכאן אני שואל, האם לא התבגרנו? אנחנו עדיין ילדים? אמנם שקל לא יספק אף אחד, בודאי שלא סוכרייה, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. מגיע שלב שבו אדם צריך לעמוד מול עצמו ולהבהיר לשם מה הוא נוצר ובמה הוא מצדיק את קיומו.

וזה מה שכתב השפתי חכמים על דברי רש"י בתחילת הפרשה, מזה שכתוב תלכו ולא תלמדו משמע שתהיו עמלים. כי הליכה זה לא לימוד, הליכה זה מהלך חיים, ומהלך חיים של עמל בתורה שונה מאד ממהלך חיים של לומד תורה.

פרשת בהר - מה שמיטה מסיני אף כולן מסיני

פרשת השבוע המתחילה במצוות השמיטה, פותחת במילים וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. וכבר שואלים חז"ל בתורת כהנים – מובא ברש"י -  "מה עניין שמיטה אצל הר סיני. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". התורה הדגישה כאן בהר סיני, כדי ללמדנו יסוד זה שכל הפרטים והקדוקים בכל מצוות התורה, הכל נאמר מסיני. ועדיין צריך לבדוק למה נבחרה דוקא מצוות השמיטה כדי ללמדנו יסוד גדול זה.

מצוות השמיטה היא המבחן הגדול לאמונה. אמנם פרשת המן מוגדרת כפרשת האמונה, אבל המבחן שלנו לאחר שנכנסנו לארץ הקדושה, מתבטא במצוות השמיטה. אומרים לאדם לעזוב את מקור פרנסתו, לא ליום אחד, גם לא לשבוע אחד ואפי' לא לחודש אחד. שנה שלימה על האדם לעזוב את עבודתו, לעזוב את מקור פרנסתו, להסתכן באיבוד לקוחות שיחפשו להם מקורות אחרים ואולי יישארו איתם. נכון, יש הבטחה של "וצוויתי את ברכתי" "ועשת את התבואה לשלוש השנים", אבל אין מי שיאמר שזה קל. חז"ל אומרים על אותם חקלאים עובדי אדמה שמשביתים שדותיהם בשביעית, את הפסוק – "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בכל דברו". כי לקיים את המצווה הזו יכול רק גיבור כח.

איך מצליחים לקיים מצווה כזו? מהיכן שואבים את הכח והגבורה הזו? התשובה היא פשוטה – מסיני! כשאדם יודע שכללותיה ודקדוקיה הם מסיני, שכל הפרטים הקטנים, שכל הדקדוקים של זה מותר ולעומת זאת זה אסור, הכל נאמר מפי הגבורה בסיני, יש לו את הכח והיכולת לבצע הכל. להשאיר את שדותיו לא מעובדים, להשאיר את אדמתו יבשה וחרבה, לראות את שכיניו עובדים כרגיל ושדותיהם פורחים – לא תמיד רואים את הניסים בעיניים – ולדעת אני עושה את דבר ה' מסיני, זה מקור הכח.

אומרים לנו חז"ל מה שמיטה מסיני כך כל המצוות מסיני על כל פרטיהן ודקדוקיהן. הכח והיכולת לעמוד בנסיונות שמזמנים לנו מהשמים היא רק על ידי מסיני! כשאדם עומד בפני מקרה קשה ורואה שיש מקילים ככה ויש שמתירים ככה, והוא עומד בנסיונות והולך עם כל הדקדוקים והכללים ולא סוטה מהם כהוא זה, למה? איך? כי הוא יודע שהם נאמרו מסיני. זה "גיבורי כח עושי דברו". כי להכנס ביודעים לדבר שאתה יודע איך זה מתחיל אבל אין לך שום מושג איך זה יגמר ואתה עושה זאת רק כי כך ה' ציווה, זה מלאך! זה גיבור כח עושה דברו!

וזה לא נגמר בזה. זה לא נגמר בהחלטה או בעשייה חד פעמית, אלא זה ממשיך בהתמודדות יום יומית תוך ידיעה שזה רצון ה' ואנו עושים את רצון ה' בגבורה.

ואם נעמיק נראה שבעצם הכוונה לקיום כל התורה. כשאדם מקיים את המצוות כי כך הוא הורגל ולכך הוא נולד. כי הוא נמצא במסלול שנקבע לו מראש – גן, חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה כולל וכו'. או במסלול של הבנות, גן, בית יעקב, סמינר, עבודה, משפחה וילדים. הדרך ליפול ולאבד עניין היא קלה. באיזה שהוא שלב אדם עלול לומר לא מתאים לי פרט זה או אחר או הכל. האפשרות היחידה לקיים את כל מצוות התורה היא הידיעה וההבנה למה אנו עושים זאת. למה אנו מקיימים מצוות? למה אנחנו מתפללים? למה אנחנו לומדים תורה? למה אנחנו מגדלים ילדים? והתשובה לכל זה היא אחת - סיני! את כל זה קיבלנו מסיני. מאותו מקום בו שמענו" אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". מאותו מקום בו זכינו להתגלות שאף אדם אחר בעולם לא זכה לה. מהמקום בו פתח לנו הקב"ה את כל הרקיעים וראינו שאין עוד מלבדו. כשאנחנו יודעים את כל זה ואנו עושים בגלל זה, אז נוכל ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת ולהיות מאותם "מלאכים גיבורי כח עושי דברו".

פרשת אמור - הקשר בין השבת לחגי ישראל

"מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון ..." (ויקרא כ"ג ב-ג). איך קשורה השבת למועדי ישראל ומדוע מתחילה פרשת המועדות ביום השבת? וכבר עמד על כך רש"י הקדוש "מה עניין שבת אצל מועדות" ותירץ "שכל המחלל את המועדות כאילו חילל את השבת וכל המקיים את המועדות כאילו קיים את השבתות.

ונראה לבאר בדרך נוספת. בשבת אין מצוות שמייחדות את השבת משאר הימים למעט איסור מלאכה ומצוות קידוש היום ואולי גם להתענג בשבת. השבת גם נקראת יום מנוחה. "וביום השביעי שבת וינפש". היה עולה על הדעת שיום זה ניתן למנוחת הגוף לאחר ששה ימי עבודה מפרכים. נכון התורה אסרה בעשיית מלאכה אבל זה לכאורה חלק מהמנוחה, מצבירת הכוחות לשבוע הבא. המועדים לעומת זאת, הם ימים המלאים במצוות שכל מטרתם הם התקרבות לקב"ה. ימים של עליה לרגל להראות לפני ה'. חז"ל מספרים לנו שכשהיו מגיעים לביהמ"ק היו ממלאים את מחסני האמונה הקדושה והרוחניות לכל השנה עד הפעם הבאה. בחג השבועות בגלל מתן תורה כולם מודים שחציו לה' וחציו לכם, בשאר המועדים יש דעות שכולו לה'. כאן אין מנוחת הגוף כאן הכל זה בשביל הנפש.

הסמיכה התורה את יום השבת למועדים כדי ללמדנו, כשם שהמועדים כל מהותם היא התעלות רוחנית, כך גם צריכה להיות השבת. נכון אפשר לעבור את השבת בבטלה העיקר שלא נעבור על שום איסור שבת. אפשר להסתפק באכילה, שתייה ושינה הגונה שהרי שינה בשבת תענוג. אבל לא לשם כך ניתנה לנו השבת. שבת כזו אינה נקראת חמדה גנוזה. שבת כזו לא ניתנה במתנה מיוחדת לעם סגולה, עד כדי שגוי ששבת חייב מיתה. שבת כזו יש לכל העמים המודרניים שהעתיקו מישראל וקבעו לעצמם יום מנוחה שבועי.

בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן נאמר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם.... על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה' ט"ו). ואומר הרמב"ן שם שבשבת נכללו שני טעמים, האחד, להאמין בחידוש העולם כי יש אלו-ה בורא. < וכנגד זה נאמר בדברות הראשונות "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ">. והשני, לזכור חסדו הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים. ולכן אנחנו מזכירים בקידוש גם "זכרון למעשה בראשית" וגם "זכר ליציאת מצרים". והאור החיים מוסיף שאחר שיזכור יציאת מצרים וירגיש כי ה' הוא המניח לעמו מכל צריהם, ייתן ליבו לקבל גזירות המוציאו מעבדות.

שבת זה זמן של מנוחת הנפש של הרגעות מכל המפריעים שבימות החול ומילוי מצברי הרוח של היהודי. שבת היא זמן להרבות בלימוד או לימוד דברים המשובבים את הנפש תלוי מה עושים כל השבוע. שבת זה זמן לסעודות עשירות במובן הגשמי אבל גם ובעיקר במובן הרוחני – זמירות שבת, דברי תורה ומוסר על פרשת השבוע.

כשיבוא אדם לפני בית דין של מעלה וישאלוהו על מיעוטו בעבודת ה', יתרץ את עצמו בטרדות הפרנסה, בטרדות הגוף והנפש. אבל אז יבקשו לראות מה קרה בשבת, כאשר הנפש רגועה ואתה פנוי מכל עיסוקיך. איך התפילות בשבת? כמה אתה לומד בשבת? כמה השקעה בילדים? שבת זו ההזדמנות להשלים ולעשות את מה שאנחנו באמת רוצים. ולפי מעשינו נדע מה רצונותינו.

פרשת אחרי מות

"דבר אל בני ישראל ואמרת ... אני ה' אלוקיכם" (י"ח ב') תחילת פרשת איסורי עריות מתחילה באמירה זו "אני ה' אלוקיכם" ומפרש רש"י, אני הוא שאמרתי בסיני "אנכי ה' אלוקיך" וקיבלתם עלי מלכותי, מעתה קבלו גזרותי.

בסוף הפרשה שוב מזכירה זאת התורה, "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות .... אני ה' אלוקיכם" (י"ח ל'). ושם אומר רש"י הא אם תיטמאו, איני אלוקיכם ואתם נפסלים מאחרי ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה.

וכדי לחדד את הדברים. הגמרא במסכת סנהדרין (נ"ח ב') אומרת שגוי ששבת חייב מיתה שנאמר "יום ולילה לא ישבותו". ומוסיפה הגמרא שלא רק אם שבת ביום השבת אלא גם ביום שני. כי הגמ' דורשת פסוק זה על חיוב האדם לא לשבות ממלאכה יום ולילה – יממה. ומבאר רש"י שאם הייתה הגמ' אומרת יום ראשון הייתי טועה לומר שבגלל שזה יום שהם קבעוהו ליום מנוחה, כיום השבת שלנו, רק אז חייב מיתה. לכן אמרה הגמ' יום שני והוא הדין שאר ימות השבוע. גוי ששבת ממלאכה במשך יממה שלימה חייב מיתה. (חיוב המיתה במקרה זה לדעת רוב הראשונים היא לא בידי אדם אלא בידי שמים).

אם איסור שביתה של גוי היה בשבת היינו מבינים את חיוב המיתה כיוון שהשבת היא מתנה שניתנה לנו והגוי ששבת גזל אותה מאיתנו כמו שאומרת הגמרא לגבי גוי שלומד תורה. אבל מה טעם חיוב המיתה בגוי שלקח חופשה ליום אחד.

לכל אדם יש את התפקיד שבשבילו הוא נברא. בני ישראל תפקידם לקדש את שמו יתברך בעולם, על ידי לימוד התורה, וקיום המצוות. גוי תפקידו לשכלל ולתקן את העולם. לבנות מטוסים, לפתח תוכנות, לנקות רחובות ולדאוג לתחזוקת העולם. ולכן גוי, שיממה שלימה לא עובד, הוא מועל בתפקידו. וככזה אין לו מה לעשות כאן ואין לו זכות קיום, לכן ימות.

בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן נאמר " וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם.... על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת". אומר החתם סופר, בשבת שבת הקב"ה והתחיל עבודת העולם כולו וכולם משועבדים זה לזה. הארץ תוציא צמחה ואילן פירותיו לבעלי חיים. ובעלי חיים משועבדים לעבודת הארץ (נראה שכוונתו בבעלי חיים גם לבני האדם), ומלך לשדה נעבד ולא ישבתו מעבודתם כי לעמל יולדו. אך אדם מישראל  נפדה ממצרים לחירות עולם ממש. "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (ישעיה ס"א ה'). ולא נשתעבדו כי אם לה' ולתורתו וחירות על הלוחות כתיב (מדרש רבה).על כן נצטוו לשבות. והיינו ויפדך מבית עבדותא (תרגום) שלא תהיה עבד לעולם ולטבע העולם. על כן צוך לעשות את יום השבת, היפך מגוי שמוזהר מלשבות.

אדם לעמל יולד. וכשהקב"ה פונה לישראל בהר סיני ב "אנכי ה' אלוקיך", המשך הפסוק הוא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". כל מהותם של ישראל כעם הנבחר, כעבדי ה' וכבנים אתם לה' אלוקיכם, הוא יציאת מצרים. ועליה נאמר "וזה לך האות... בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". מטרת יציאת מצרים היא בשביל תעבדון את האלוקים. הקב"ה גאל אותנו ממצרים וקנה אותנו לו לעבדים. הגויים ימשיכו בעמלם ואנו בעמלנו ומי שלא מקיים את תפקידו בעולם עליו נאמרו דברי רש"י בסוף הפרשה, ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה.

בספירת העומר אנו סופרים את הימים שכבר עברו כי אנו אמורים להתכונן ולהתקדם לקראת מתן תורה ובכל יום שאנו סופרים כמה כבר עבר, יש לנו הזדמנות לשאול את עצמנו "ומה עשית בימים אלו" אם נבין את משמעות היותנו משועבדים לה' ולתורתו, הרי שהתקדמנו הרבה. 

פרשת ויקרא - אתם קרויים אדם

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". המילה אדם לכאורה מיותרת. כי אם התורה רוצה ללמדנו דיני קורבנות, מספיק היה לכתוב, איש כי יקריב (שפתי חכמים), או, כי תקריבו קרבן לה' (כלי יקר).

על שאלה זו כבר עמד רש"י (ע"פ השפתי חכמים) וענה, מה אדם הראשון לא הביא מהגזל כי הכל היה שלו, כך גם אתה אל תביא קרבן מן הגזל.

הכלי יקר עמד גם הוא על שאלה זו, וביאר גם הוא את המילה אדם כמו אדם הראשון, אך מכיוון אחר. כמו אדם הראשון שהביא קרבן מעצמו ולא כמו הבל שהביא רק אחרי שראה את קין מביא, כך גם כשאתה מביא קרבן יהיה כאילו אתה הראשון בעולם שמביא קרבן.

הבאת קרבן היא דרך להתקרב לקב"ה. ובחטאת ואשם, היא בקשת סליחה ומחילה מהקב"ה על חטא שחטאנו. כשמביאים קרבן חטאת, צריך להרגיש בכל מה שעושים לכבש כך היה צריך לעשות לי. כאשר אנו מביאים קרבן בגלל שככה עושים כדי לכפר על חטא, אנו עלולים לאבד את עיקר המטרה והעבודה בהבאת הקרבן. לכן התורה מדמה את הבאת הקרבן לקרבנו של אדם הראשון, שיהיה כמביא מעצמו עם כל הרצון והמחשבה העצמית להתקרב ו/או לתקן את עשר עשה.

זה בעצם גם הבעיה של קיום מצות כמצות אנשים מלומדה. המצוות ניתנו כדי להתקרב לקב"ה וכשאנו עושים אותם מתוך הרגל, כי ככה כולם עושים, כי ככה גדלנו והורגלנו, ללא מחשבה על מה ומה אנו עושים, אנו מאבדים את מטרת קיום המצוות.

וכאן אנו לומדים מושג חדש במהות האדם.

בעלי החיים מחולקים לאלו שחיים בעדר ולאלו שהם חיות בודדות. האדם חיה חברתית, חי בתוך הקהילה, בתוך העם, הוא חלק משלם, אבל הוא אדם לעצמו. ולהיות אדם המעורב עם הבריות שחי בתוך עמו ובכל זאת שהסביבה לא תשפיע עליו, לא רק לרעה אלא גם לטובה, שכל מעשיו יהיו מפנימיותו ולא כתוצאה מסביבתו, לכך צריך להיות אדם.

אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם (יבמות ס"א). רק מי שמורכב לא רק מגוף ונפש, אלא גם נשמה בו שהיא חלק אלו-ה ממעל, יכול להיקרא אדם. וכדי להיות אדם צריך להזין את הנשמה במזון הראוי לה – לימוד תורה, קיום מצוות ומעשים טובים. רק מי שחי על פי התורה, מי שמחפש לברר מה חובתו בעולמו הוא זה הנקרא אדם.

מדברי רש"י אנו לומדים דבר נוסף. רש"י מדמה את המביא קרבן לאדם הראשון לעניין הבאה מהגזול. איך אפשר להשוות אותנו למי שהכל שלו? והתשובה היא כן. כשאדם יודע שהוא מקבל את כל הנצרך לו מהקב"ה ומה שלא קיבל, לא רק שאינו שלו, אלא לא נצרך לו. הרי הוא כאילו, מה שיש לו זה מה שיש בעולם ומה שאין לו פשוט לא קיים וממילא פשוט שלא יביא מהגזל. הדרישה מאתנו היא להגיע למצב שנראה גבוה יותר ממצבו של אדם הראשון, שאף שיש דברים בעולם שאינם שלי, אני חי ומרגיש כמי שכל מה שיש בעולם זה מה שיש לו. 

פרשת ויקרא, עבודת הקרבנות - קירבה בדרך של עבודה

פרשת השבוע פותחת את ספר ויקרא הנקרא תורת כהנים. זה הספר של עבודת הכהנים במשכן ובביהמ"ק – עבודת הקורבנות.

הרש"ר הירש בתחילת הפרשה נותן לנו מבט על מהות ומשמעות הקרבנות. קרבן מלשון קירבה. אחת הדרכים להתקרב לזולת היא על ידי נתינת מתנה. נתינת מתנה היא לא בהכרח השלמת חסר אצל השני אלא יותר נתינה ממני. השני רואה שאני נותן לו משלי הוא שמח, הוא רואה שאני רוצה בקרבתו וממילא נוצרת קירבה הדדית. יש אמנם כאלו שמודדים את המתנה בערכה הכספי אבל רוב בני האדם מחפשים את הכוונה ואת הלב שמאחורי המתנה. לעיתים מתנה זולה עם מכתב ברכה מהלב שווה הרבה יותר ממתנה יקרה ומיוחדת. כך זה גם בהקרבת הקורבנות. הקב"ה לא צריך את הקרבן כדי למלא חסר כל שהוא אצלו, הוא לא צריך את הבשר והדם העולים על המזבח וגם לא את הסולת של המנחה או את היין של הנסכים. מהות הקרבן היא שאנחנו ניתן משלנו וכך נתקרב לה'.

ייתכן שלכן ספר ויקרא נפתח דוקא בקורבן נדבה כי למרות שישנם קורבנות חובה וקרבנות לכפרה אבל מהקרבן הראשון קרבן תודה נלמד על שאר הקורבנות. המטרה היא ההתקרבות לקב"ה. אם זה כשאנו מתנדבים מעצמו להביא קרבן נדבה ואם זה כשאנו מחויבים להביא קרבן על חטא שחטאנו, גם כאן המטרה היא התקרבות לה'. הבאת הקרבן, שחיטתו, זריקת הדם והאימורים, הכל כדי להכניס בליבו של אדם את ההכרה שזה מה שהיה צריך לעשות לו בעצם, כמו שכותב החינוך בפרשת תרומה, אבל הקב"ה ברוב רחמיו מאפשר לנו להביא קרבן לכפר על חטאנו ואז מתמלא החוטא רצון עז להתקרב אליו. לכן גם לא נמצא בכל מעשה הקרבנות את השם אלוקים אלא רק שם הוי-ה כי קבלת הקרבן היא כולה רחמים.

ובהמשך הפרשה נראה כמו שראינו במלאכת המשכן, הוראות מדויקות לגבי כל קרבן. אם זה בהמה או עוף או אפי' מנחה הכל חייב להיות מדויק עד לפרטי פרטים. ולמה? כי הקרבת הקורבנות בביהמ"ק נקראת עבודה. עבודת המקדש, עבודת הקורבנות. כדי ללמד אותנו, שנכון, קרבן זה קרבה שלי כדי להתקרב לקב"ה אבל בצורה של עבודה בצורה שאותה קבע ה'. לא יכול לבא אדם ולהגיד אני מתקרב לקב"ה בדרך אחרת, זה לא עובד. נכון שרחמנא ליבא בעי וזה עיקר העבודה אבל אנו לא ממציאים שום דבר מעצמנו כמו שדיברנו בפרשת תרומה על בניית המשכן.

ומה קורה מאז שבעוונותינו חרב מקדשנו ואחד משלושה עמודים עליהם עומד העולם – עמוד העבודה, הסתלק מאיתנו? איך נתקרב עכשיו לה'? מלמדים אותנו חז"ל כי עמוד העבודה הוחלף מעבודת הקרבנות לעבודת התפילה. כי זה בדיוק אותו רעיון, התקרבות לקב"ה על ידי התפילה מעומק הלב אנו מתקרבים לה'. וגם כאן עבודה! "איזו היא עבודה שבלב זו תפילה". נכון הרצון הוא להתקרב לקב"ה אבל זה עבודה ויש לה כללים ברורים, איך מתפללים! איפה מתפללים! תפילה זה לא סימון V ברשימת המטלות להיום. התפללנו שלוש תפילות, יצאנו ידי חובתנו. תפילה זה התקרבות לקב"ה והיא צריכה להיראות ככה. היא צריכה להיות כאדם שבאמת רוצה להתקרב למלכו. נדמיין לעצמנו אדם שמוזמן לראיון אצל נשיא ארה"ב ובאמצע השיחה חבירו פונה אליו בשאלה כל שהיא, והוא עונה לו! או כשהוא נזכר במשהו "מאד חשוב" ופונה לחבירו הנמצא לצידו ומשוחח איתו על כך. הטלפון הנייד מצלצל! ולגודל הבושה, הוא עוד מוסיף חטא על פשע ובאמצע השיחה הוא מסתכל מי המתקשר. ואם נראה אותו גם עונה ואומר נו...נו.. אה... אהה...!

על אחת כמה וכמה כשאנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. יש לנו שלוש פעמים ביום פגישה אישית עם מלכו של עולם ובה אנחנו יכולים להתקרב אליו ובנוסף בונוס – אפשר לבקש כל העולה על ליבנו. האם נבזה את מלכנו בהתנהגות לא נאותה בזמן הפגישה? האם לא ננצל את הזמן הזה להתקרבות לה' ולבקש באמת על הכל?

אנחנו נמצאים כבר בתחילת חודש ניסן ומעניין שהמצווה הראשונה שנצטוו כל ישראל - אחרי מצוות קידוש החודש שמסורה לב"ד, היא מצוות קרבן פסח. כי זה ההכנה הראויה לגאולה. להקריב קרבן לה' להראות את הרצון להתקרבות. לקחת שה שהוא האליל של המצרים, לשמר אותו לעיניהם ולהראות שיצאנו מהעבדות, יצאנו מהשעבוד למצרים ולאליליה ועכשיו אנו רוצים להתקרב לקב"ה. וזו עבודת הפסח בכלל וליל הסדר בפרט, לפתח את האמונה בקב"ה ואת הרצון להתקרב אליו.