פרשת בחוקותי - שתהיו עמלים בתורה

אם בחוקותי תלכו – אומר רש"י שתהיו עמלים בתורה, שהרי קיום המצוות כבר אמור.

התורה מדברת בפרשה זו על קיומנו הפיזי כעם. פרנסה – "ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ...", בטחון – "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ...". מה הקשר של עמל התורה לזה? מילא מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מובן, יש מחיר. אתם רוצים חיים טובים, אתם צריכים  לקיים את התנאים לכך וזה תרי"ג מצוות. אבל עמל התורה נראה כמשהו אקסטרה, שניתן רק ליחידים לא כבסיס לחיי האומה. האם באמת נדרש מכולנו להיות עמלים בתורה כמו אותם שזכו שכל כולם יהיו שקועים בעיון והעמקה בסוגיות הש"ס, בראשונים ואחרונים, עד כדי כך שבזה יהיה תלוי קיומנו? ובכ"ז מפסוק זה אנו רואים שכן, עמל התורה זה בבסיס קיומנו! איך זה קשור לאותם שעוסקים לפרנסתם ולא שקועים כל היום באוהלה של תורה?

ומה אם לא? מה אם לא נהיה עמלים בתורה, לבד מהעדר השכר יהיה גם עונש. אבל עוד לפני כן ממשיכה התורה, "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה. ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי". וגם כאן מבאר רש"י, ואם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה. ולא תעשו - אם לא תלמדו לא תעשו.  ואם בחוקותי תמאסו – מואס באחרים העושים. ואם את  משפטי תגאל נפשכם – שונא החכמים. לבלתי עשות – מונע מאחרים לעשות. את כל מצוותי – כופר שלא ציוויתים. להפרכם את בריתי - כופר בעיקר, הראשונה גוררת את השניה עד השביעית. אם אנחנו לא עמלים בתורה אנו מגיעים עד כפירה בעיקר רחמ"ל. א"כ מתחדדת השאלה איפה אנחנו בכל הפרשה הזו? גם אם אנחנו קובעים עיתים לתורה, שומעים שיעור בדף היומי, שיעור בהלכה, מכאן ועד "עמל התורה" המרחק גדול. האם נגיע לכפירה בעיקר?

ההבדל בין לימוד תורה לבין לימוד תורה בעמל, הוא במה שעומד מאחורי הלימוד. יש מי שלומד כי הוא נהנה מזה (שזה חיוב בפני עצמו – "והערב נא" ע"פ רבינו אברהם מן ההר בנדרים). יש מי שלומד כי כך הוא הורגל, כי כך לימדו אותו שראוי וצריך לעשות. לימוד כזה יהיה בד"כ עד גבול מסוים, עד שזה מדי קשה לי, עד שזה מאמץ גדול מדי. שונה ממנו, זה שלומד תורה כי הוא יודע שלכך הוא נוצר ולשם כך נברא העולם. הוא יודע שיצאנו ממצרים כדי להיות לו לעבדים. הוא יודע שהקב"ה ציווה ואני עבד, אז אני עושה. אדם כזה, גם כשקשה, גם כשצריך להתאמץ, הוא ימשיך ויעמול בלימוד התורה. וזה משליך על כל חייו ולא רק על הלימוד. הוא הופך את לימוד התורה לעיקר חייו. הוא הופך את כל חייו למסכת אחת של עמל התורה.

ומכאן הדברים אמורים לכל אחד ואחד בכל רמה ובכל דרגה. בחור שקשה לו להתרכז, שקשה לו ללמוד יום שלם (שבע שמונה שעות), שקשה לו לשמוע שעתיים שיעור, אבל הוא מתאמץ כי זה תפקידו ובשביל זה הוא ירד לעולם, זה עמל התורה.  אדם שעובד לפרנסתו ומתאמץ לקום מוקדם בבוקר כדי לשמוע שיעור. אדם שחוזר אחרי יום עבודה והולך לשמוע שיעור. אדם שלאחר יום עבודה יושב עם חברותא ולומד למרות עייפותו, למרות קשייו ולמרות שעדיין לא היה בבית היום, זה עמל התורה. כי הוא יודע לשם מה הוא ירד לעולם.

אמר לי מישהו בכולל ערב, אתה יודע מה אני מפסיד בשביל לבא ללמוד. אחרי שדיברנו קצת והוא הבין שהוא לא מפסיד כלום, אמר לי אתה יודע מה אני מקריב?! אמרתי לו אתה גם לא מקריב כלום. אתה ממלא את ייעודך, אתה בונה את עצמך ואתה מקיים את משפחתך ואת כלל ישראל.

התייעצתי עם תלמיד חכם אחד, איך מביאים בעלי בתים להצטרף למסגרת לימוד, אם זה כולל ערב או שיעור. הוא העלה כמה רעיונות ביניהם, מלגה יותר גדולה, קפה, עוגות ושתיה, שבתות נופש מסובסדות. בקיצור לפתות אותם ללמוד על ידי פרסים. יש לי שכן שכל פעם שאחד הילדים לומד איתו, הוא נותן לו משהו. כשהם קטנים זה יהיה סוכרייה או ממתק אחר. כשהם קצת גדלים זה עובר לשקל על כל פעם שלומדים. כנראה שזה מצליח כי הילדים נראים טוב גם כשהם כבר גדולים. וכאן אני שואל, האם לא התבגרנו? אנחנו עדיין ילדים? אמנם שקל לא יספק אף אחד, בודאי שלא סוכרייה, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. מגיע שלב שבו אדם צריך לעמוד מול עצמו ולהבהיר לשם מה הוא נוצר ובמה הוא מצדיק את קיומו.

וזה מה שכתב השפתי חכמים על דברי רש"י בתחילת הפרשה, מזה שכתוב תלכו ולא תלמדו משמע שתהיו עמלים. כי הליכה זה לא לימוד, הליכה זה מהלך חיים, ומהלך חיים של עמל בתורה שונה מאד ממהלך חיים של לומד תורה.