הושענה רבה ושמחת תורה

שמיני עצרת נקבע על ידי חז"ל כיום שמחת תורה, יום גמרה של תורה ובו מתחילים גם מחזור חדש של קריאת התורה מבראשית. במספר מקומות בחז"ל אנו מוצאים הסבר לקביעת סדר הפרשיות בקריאת התורה מדי שבת, כגון "עזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבמשנה תורה לפני ראש השנה" וכדו'. ובכל זאת צריך להבין את הסיבה לגמרה של תורה דוקא בשמיני עצרת.

מעיון בדברי רז"ל עולה שנכון להתחיל את התורה בתחילת שנה. שמיני עצרת נבחר מהטעם שאין בו מצווה יחודית. אלא שמרש"י ומהמדרש עולה עניין מיוחד ביום זה.

על הפסוק בפרשת אמור המדבר על שמיני עצרת אומר רש"י משל למלך שזימן את בניו לכך וכך ימים. כיוון שהגיע הזמן להפטר, אמר, בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם. הקב"ה מבקש הישארו עמי עוד יום אחד. במה יפחית עוד יום אחד את קושי הפרידה שתהיה אם לא היום אז מחר. שמעתי הסבר מעניין. בתחילה אומר רש"י כשהגיע הזמן להפטר ובסיום אומר קשה עלי פרידתכם. ישנו חילוק בין הלשונות, פטירה היא התרחקות פיזית, פרידה היא התרחקות רוחנית. יכולים אנשים להיות רחוקים מאד אחד מהשני אבל הם לא פרודים. מצד שני יכולים לחיות בבית אחד ולהיות פרודים. בני ישראל בנמשל נפטרים מקרבתו של הקב"ה. אומר להם הקב"ה אני חושש שזה יהיה פרידה ולכן הישארו עימי יום נוסף כדי לחזק את הקשר. מה יועיל יום נוסף אחד לחיזוק הקשר? זה יום שמחת תורה, יום בו אנו שמחים בהשם ובתורתו.

והדברים מפורשים במדרש בילקוט שמעוני (פרשת פנחס תשפ"ב) "אמר רבי אלכסנדרי: משל למלך שבאה לו שמחה כל שבעת ימי המשתה והיה בנו של המלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו: יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים, עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה אלא טול תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר, כך כל שבעת ימי החג ישראל עסוקים בקרבנותיהן של אומות העולם,.... וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל: עכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד. כיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. אמר ר' אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך, אמר רבי יצחק: בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך ב' – תרי, ך' - עשרים". והם הם הדברים שאמרנו. מה ישמור על הקשר בינינו לבין בורא עולם? מה ימנע את הפרידה בין ישראל לקב"ה? שמחת התורה! כי "קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, חד הוא".

ואחרי שהבנו את משמעותה של שמחת התורה בקשר בין ישראל לקב"ה, צריכים לדאוג שאכן תהיה שמחה כזו וזה אפשרי רק על ידי לימוד התורה, על ידי שקיעות בתורה. כי בלי תורה אין במה לשמוח. נכון, ידוע הסיפור על אותו תלמיד חכם שראה את היהודי הפשוט, זה שנרדם מדי יום בשיעור בעין יעקב, והנה הוא עולז וצוהל בשמח תורה. שאלו, ולשמחה זו מה עושה, מה לך ולתורה? ענה לו אותו יהודי וכשהכיתי על ליבי בעל חטא שחטאנו לפניך בעיניים רמות, הכיתי על חטאי? מה לי ולעיניים רמות. אלא כל ישראל ערבין והכיתי על העיניים רמות שלך. א"כ גם היום בשמחת תורה אני יכול לשמוח בתורה שלך. אבל עדיין עדיף להיות מאלה ששמחים בתורה שלנו.

ומכאן ההכנה ליום הושענא רבה. יום זה הוא ההזדמנות האחרונה לשנות את גזר הדין. והגישה ליום זה שונה משאר הימים הנוראים - ר"ה ויוה"כ. אחרי המלכת הקב"ה בר"ה. אחרי ההוספה בקיום המצוות ובהקפדה עליהם בעשרת ימי תשובה. אחרי הווידוי, החרטה והחזרה בתשובה ביוה"כ. מה אנו עושים בהושענא רבה מלבד חבטת הערבה? אנו פותחים את היום בלימוד התורה, מי יותר ומי פחות. לפני הערעור האחרון, אנו לוקחים את עורך הדין הטוב ביותר - התורה. כי אם זה כוחה של תורה שמונעת את הפירוד בין ישראל לקב"ה. את אותה תורה אנו מביאים לפניו ואמרים לו, הנה גם אנחנו רוצים בקרבתך, גם אנחנו לא רוצים להפרד והנה אנו עוסקים ושמחים בתורה. ושנזכה לפיתקא טבא.

כי יצפנני בסכה

בראש חודש אלול התחלנו לומר פעמיים ביום את המזמור לדוד ה' אורי וישעי. דורשים חז"ל אורי זה ראש השנה, ישעי זה יום הכיפורים. ובהמשך, כי יצפנני בסכה זה חג הסוכות. דוד המלך מבקש במזמור זה את בקשתו האחת: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". ואנו שאומרים מזמור זה כל יום, ודאי שמבקשים את אותו דבר. וככל שמתקדמים הימים הרצון הזה הולך ומתגבר.

חודש אלול, הכנה ליום הדין. התקדמות והתקרבות יומית לקב"ה כדי שנגיע לראש השנה ליום הדין מוכנים וראויים יותר לקבל את בקשותינו מאריכים בתפילה, מוסיפים שעת לימוד, לימוד מוסר. לאחר מכן ראש השנה, כשרובו של יום מוקדש להמלכת הקב"ה על העולם כולו ובתוכו גם על עצמנו. יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה. יום שכולו לה' כולו תפילה ותחנונים. בימים קדושים אלו כל אחד חש את השבתי בבית ה'. והנה, הסתיימו ימי הרחמים והסליחות (כמעט, יש עוד את יום הושענא רבה) ואנו עומדים בפתחו של חג הסוכות, עוד מעט ונכנסים לסוכה, יש לנו את ההזדמנות לבחון את עצמנו האם אנו באמת רוצים בישיבה בבית ה' כל ימי חיינו. הרי אם היינו חוזרים מיוה"כ ישירות לחיי החולין השגרתיים, היינו תמיד מרגיעים את עצמנו שבטח, אנחנו רוצים מאד, אבל יש עבודה, צריך לפרנס את המשפחה, לדאוג לחתן את הילדים, נחכה לפנסיה. הקב"ה נתן לנו מיד לאחר יוה"כ את חג הסוכות. אין עבודה, אין דאגות פרנסה, כל הימים לפניך, קדימה נראה מה אתה עושה אם הזמן שיש לך עכשיו בשפע. מבלה אותו כמנהג עם ישראל בטיולים, הופך את חג הסוכות לחג הביקורים. או אולי אתה מנצל אותו לתפילה בנחת, ליותר לימוד, לשהייה בסוכה, לימוד עם הילדים, לשוחח עם הילדים.אומר לנו הקב"ה בואו נראה עד כמה באמת אתם רוצה את ה"שבתי בבית ה' ".

וכדי שנדע במה מדובר, החג הזה מלמד אותנו מה זה שבתי בבית ה'. עזיבת הנוחות של הבית לצורך עבודת ה' על ידי קיום המצווה לגור בדירת ארעי. כי העיסוק בעולם הזה כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא הפך משבתי בבית ה'. וכדי לשבת בבית ה' אנחנו צריכים להבין מה זה עוה"ז ומה זה עוה"ב. צריכים להזכיר לנו את החיים בפרוזדור המוביל לטרקלין. ולכן אנחנו גם קוראים בשבת חול המועד את "דברי קהלת בן דוד". שלמה המלך ניסה את כל מה שיש לעולם הזה להציע ונותן את הבחנתו הסופית "כי הכל הבל". ומה כן? "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".

ובנוסף מגיע בהמשך הפסוק "כי יצפנני בסוכה ביום רעה ..." וכפי שמבאר המלבי"ם " אחר ששאלתי היא מאת ה' שאשב בביתו ..... אז כי יצפנני בסכה.. יסתירני בסתר אהלו" הרי שמובטח לנו שאם נרצה ונבקש לשבת בבית ה' הרי שהקב"ה יצפין אותנו בסוכתו ובאוהלו.

פרשת נצבים - ובחרת בחיים

אנו עומדים שלושה ימים לפני ראש השנה ונראה שעולם כמנהגו נוהג. אם ר' ישראל סלנטר מדבר על "פלצות" שאחזה לפנים בישראל, אצלנו אפי' הרגשה כל שהיא של חשש, גם היא לא מורגשת. זכורני את הפעם היחידה בה הייתי בבית משפט וגם זה רק בבית משפט לתעבורה. ימים לפני כן דאגתי וחרדתי מפני השלילה והקנס שאולי אקבל (המשפט התבטל בסוף). ביום המשפט עצמו הפרפרים חגגו אצלי בבטן כבר מהבוקר. שלא נדבר על מי שיושב מחוץ לחדר בדיקות או חדר ניתוח ומחכה לתוצאות הבדיקה/ניתוח של הקרוב אליו. את המתח והחרדה אפשר לחוש באוויר. והנה אנו עומדים לפני יום הדין בו יקבע כל מהלך השנה הבאה שלנו. איזה עסקים יצליחו ואיזה לא. האם פרנסתנו תספיק לנו - ובלשון ה"עמך" האם נגמור את החודש - או לא. האם מס הכנסה יבא לביקור בית. האם נהיה בריאים או נחלה חלילה. מי יחיה ומי ימות, מי ישלו ומי יתייסר, מי יעני ומי יעשר. ואנו רגועים כאילו הדברים לא קשורים אלינו. הרי השנה שעברה עלינו לא הייתה נקייה מקשיים ומצרות וגם אם היא הייתה בסדר יחסית או אפי' יותר מזה - וצריך להודות על מה שהיה - אבל מי מבטיח לנו שכך זה ימשך.

ר' ישראל סלנטר מבאר את חוסר הפחד בטמטום הלב הנובע מהעבירות. כך שגם אם אדם חושב על הכל ומבין את משמעות הדין, יש חסימה שלא נותנת להשיב את זה אל הלב. והפתרון לזה הוא תשובה – מחיקת העברות, ותפילה.

ולי יש את התחושה שאנחנו נמצאים שלב אחד או יותר לפני זה. בשבת שעברה קראנו את פרשת נצבים הנקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. פרשה זו ממשיכה את משאו האחרון של משה רבינו לפני פרידתו מעם ישראל, בו הוא מוכיח אותם על העבר ומלמדם על העתיד. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע" (דברים ל' ט"ו). משה רבינו תולה את החיים בעשיית הטוב ואת המוות בעשיית הרע. ובלשונו של רש"י זה תלוי בזה, עם תעשה טוב הרי לך חיים ואם תעשה רע הרי לך המוות. וכמה פסוקים הלאה בסיום הפרשה, "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" (ל' י"ט). וברש"י אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים. האם אנחנו בוחרים בחיים? האם כשקראנו את הפרשה הזו חמשה ימים לפני יום הדין, קישרנו את הדברים אלינו?

דבר ראשון, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו באמת רוצים לבחור בחיים. וכדי לדעת אם אנחנו רוצים חיים, בואו נבין מה זה חיים. כי אם ניקח את המושג "לעשות חיים" - היינו להנות כמה שיותר מן העולם הזה, לכאלו חיים נראה שיש ביקוש רב אבל לא אלו החיים שאנו מבקשים בימים נוראים. אבל בואו נראה למה התורה קוראת חיים. כשהקב"ה אומר לבני ישראל ובחרת בחיים, הוא גם אומר להם במפורש איך בוחרים בחיים. "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו". מה זה חיים, אהבת השם, שמיעה בקולו – קיום כל המצוות, ולהידבק בדרכיו. לבחור בחיים זה אומר לבחור בכל אלה. זה אומר לבחור בדרך חיים שעלולה להיות שונה מהדרך בה אנו רגילים ללכת. ולבקש חיים זה אומר לבקש "וכתבנו בספר החיים למענך".

כשנבין שבבחירה בטוב ובבחירה בחיים אלו של "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו", בזה טמון כל מה שיבא עלינו בשנה הבאה, אז אולי נתחיל לחשוב האם אנחנו באמת חיים נכון, האם אנחנו בדרך הנכונה. וביחד עם התשובה, יש סיכוי שנתחיל לחשוש ולפחד אולי אנו לא בדיוק חיים בצורה שהקב"ה רוצה שנחיה. ואז, מה עם כל עתידנו התלוי בזה.