פרשת במדבר - גאוות יחידה

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות ..." (במדבר א, ב')

מיד לאחר קבלת התורה והשראת השכינה, לאחר חנוכת המשכן, מצטווה משה רבנו למנות את עם ישראל. למה לספור? אומר רש"י, "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. וכשבא להשרות שכינתו ביניהם מנה אותם, באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם".

וכדי שלא נחשוב שחיבתו של הקב"ה היא ל"עם ישראל", מפרטת לנו התורה את צורת המניין. למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות. לא מספר כולל של עם ישראל אלא מספר הנפשות בכל משפחה, מספר הנפשות בכל בית אב. ועל כולם ב"מספר שמות"! כל אחד ואחד מעם ישראל, לא כמספר אלא בשמו. הקב"ה מגלה לנו כאן את אהבתו לכל אחד ואחד מעם ישראל. כל אחד כבן יחיד הוא לפניו.

וגילויי החיבה לא מסתיימים כאן. מיד לאחר מכן הקב"ה מסדר להם את סדר חנייתם ואת סדר מסעם. לא יהיו בערבוביה אלא מסודרים לפניו כל אחד על שבטו ועל דגלו. "איש על דגלו לבית אבותם יחנו... סביב לאהל מועד יחנו" (ב' ב'). ובמדרש (ילקו"ש) "חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל שעשאם דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו בני ראובן לעצמם ובני שמעון לעצמם. ומנין שהיא אהבה? שנאמר 'ודגלו עלי אהבה'".

דברי רש"י על פסוק זה פותחים בפנינו כיוון מחשבה נוסף. רש"י מפרש "באותות, כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה... ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו".

אם נדמיין לנו תמונה של מחנה ישראל במדבר, הרי זה מזכיר מחנה צבא המחולק ליחידות השונות, כל יחידה עם דגליה וצביעה השונים. למה הצבעים השונים כדי שכל אחד יכיר את דגלו.

ואין הכוונה כאן להכרה כדי שלא יטעה בדרך, הכוונה כאן להכרת מקומו, הכרת המשפחה אליה הוא שייך, הכרת השבט אליו הוא שייך. בני ישראל קיבלו את התורה, הקב"ה משרה את שכינתו בתוכם, אך לפניהם דרך ארוכה מלאה בנסיונות. הקב"ה נותן להם משהו שייתן להם כח וחיזוק נוסף לעמוד באותם נסיונות , והדבר הזה הוא גאוות יחידה. כשיעקב בירך את בניו, נתייחד כל אחד מהשבטים בברכה המיוחדת לו, ולבסוף כללם בברכה אחת לכולם. כי המטרה היא אותה מטרה ולשם עם ישראל יגיע כאחד. אך הדרך שונה לכל אחד מהבנים – השבטים וכל אחד עם תכונותיו ודרכו. חילק הקב"ה את השבטים לדגלים עם מפות וצבעים שונים כדי שכל אחד יכיר את דגלו. כל אחד ידע מהי דרכו ויהא גאה בדגל זה ובדרכו זו.

מכאן נחזור לתחילת הפרשה. לא רק אהבה יש כאן במניין השבטים. יש כאן גם רוממות והחשבה של כל אחד ואחד. והמטרה היא אותה מטרה, להחשיב את בן ישראל בעיני עצמו. לקשר אותו למשפחתו, לשבטו ולדגלו. ועל הכל הוא עצמו. שידע לאן הוא שייך, לאיזו משפחה ולאיזה עם מפואר אך גם ובעיקר שידע מי הוא עצמו. בנו יחידו אהובו של הקב"ה.

אם הכח הזה והגאווה הזו, אפשר להמשיך בדרך רצופת הנסיונות, לעלות ולהתעלות ולהגיע אל המטרה – הדבקות בקב"ה.

פרשת בחוקותי כהכנה לקבלת התורה

פרשת בחוקותי נקראת בכל שנה סמוך לעצרת – חג מתן תורה ולא במקרה. הגמ' במסכת מגילה (ל"א ב') אומרת, "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה". עצרת הוא חג מתן תורה ולפני שאנו מגיעים בכל שנה ליום זה ומקבלים מחדש את התורה, צריך להתכונן. אחד הדברים הוא התוכחה, מה יקרה אם לא נקבל ונשמור את התורה.

אם נלך על דרך זו, הרי שזה לא הדבר היחיד בפרשה שמכין אותנו לקבלת התורה.

"אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה" (רש"י כ"ו ג') תנאי לקבלת כל הטוב המובטח בפרשה הוא עמל התורה. וזה גם תנאי לקבלת התורה. האדם נברא כדי להתענג על ה', וכדי שהתענוג יהיה גדול יותר, נדרש האדם לעבוד כדי להגיע לזה. לשם כך נברא יצה"ר המפריעו מעבודת ה', וכשינצחו, אז יגיע לתכלית של ההתענגות על ה'. איך מנצים את היצה"ר? בדרך אחת בלבד, "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", התורה ניתנה כתרופה כנגד היצה"ר. הגמרא במסכת עבודה זרה (כ' ב') מביאה את דברי רבי פנחס בן יאיר, "תורה מביאה לידי זהירות .... לידי יראת חטא".

פרק ו' במסכת אבות נפתח בדברי רבי מאיר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה". מה זה תורה לשמה? אומר התפארת ישראל, "לא לבעבור יראת העונש, מדידע כי ה' צוה לעסוק בה. רק בעבור שמה הגדול שנתברר לו כבוד גודלה היא תכלית כל האדם ותכלית כל הבריאה". תורה לשמה זה אומר ללמוד תורה לא מיראת העונש. תורה לשמה זה לשם התורה! מתוך הבנה מה זה תורה! מתוך הכרת שמה הגדול וכבוד גודלה ושהיא תכלית האדם ותכלית הבריאה.

פרשת השבוע מגלה לנו מה נצרך כדי לקבל התורה, יראת העונש – הקללות, ולימוד התורה. ומוסיפה התורה, לימוד תורה בגלל יראת העונש, בגלל הפחד מהקללות, לימוד כדי לצאת ידי חובה, לא יביא אותנו לקבלת התורה. מה שיביא אותנו לשם זה לימוד לשמה, לימוד מתוך הבנה מה זה תורה, לימוד עם השקעה, עם מאמץ, לימוד עם עמל התורה. זה לימוד שיביא אותנו לא ליראת עונש, אלא לזהירות שתביא אותנו ליראת חטא, לדבקות בקב"ה, להנות מזיו השכינה.

וההכנה לא מסתיימת כאן. המשך הפרשה, מיד לאחר הקללות, עוסקת באדם הנודר את ערכו לביהמ"ק. איך מעריכים את ערכו הכספי של האדם? האם בכלל יש לו ערך? בנזיקין, כדי לשום כמה לשלם, מעריכים את שוויו של האדם הניזק כאילו היה עבד, אך מה בהקדש? התורה קובעת את הסכום להקדש על פי מינו וגילו של אדם. גבר בן עשרים עד שישים – חמישים שקלים, אישה בגיל זה - שלושים שקלים. ילד מגיל חמש עד עשרים – עשרים שקלים, ילדה – עשרה שקלים. וכן הלאה, תעריפים לתינוק ותינוקת, לזקן וזקנה. זה לא שוויו של האדם כי לאדם אין ערך כספי, כמו שאומר רש"י (כ"ז ג') "אין ערך זה לשון דמים". האדם הוא עולם ומלואו, האדם נברא יחידי כדי לומר לו אתה יחיד בעולם וכל העולם נברא בשבילך. זו צריכה להיות מחשבתו של אדם שבא לקבל את התורה. הקב"ה לא נותן את התורה לעם ישראל וגם אני בתוכם מקבל משהו כחלק מהעם. הקב"ה נותן את התורה בשבילך! לא משנה מי ומה אתה. אתה לא נמדד לפי ערכך כי אתה עולם מלא ולך הקב"ה נותן את התורה, על כל חלקיה ועל כל רבדיה, רק תהיה מוכן לקחת.

יראת שמים, עמל התורה והכרה בחשיבותך זה כל הנצרך כדי לקבל את התורה אותה נותן הקב"ה לך!

פרשת בהר - וצויתי את ברכתי

פרשת שמיטה ויובל מסתיימת בשאלה שכל חקלאי ששומר שמיטה - לפחות בפעם הראשונה - שואל את עצמו. "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית ... וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא כ"ה כ - כ"א). הקב"ה מצווה את בני ישראל, אתם תשמרו את השמיטה, תשביתו את האדמה לשנה שלימה ובשנת היובל הבאה לאחר שנת שמיטה – לשנתיים. לא תזרעו, לא תקצרו, לא תעבדו, לא יהיו הכנסות. אתם דואגים, מה תאכלו בשנים אלו? ממה תתפרנסו? הבטחה של הקב"ה שפרנסתכם מובטחת. ההכנסות של השנה השישית יספיקו לכם לשלוש שנים.

שאלה זו של "מה נאכל?" יכולה להשאל לא רק על ידי חקלאים. כל אדם שנזקק לפרנס את עצמו ואת משפחתו עומד בפני שאלות כאלו. מי שבקושי גומר את החודש איך יכול לתת צדקה ואפי' מעשר כספים? מי שמשכורתו אינה מספיקה לו לקיום סביר או לכיסוי חובותיו, איך יקדיש מזמנו ללימוד תורה? ונוכל ללכת עם זה הלאה, צריך לחתן ילדים, צריך לחסוך לעת זקנה.

פרשת השבוע מתחילה "וידבר ה' אל משה במדבר סיני..." (ויקרא כ"ה א'). וידועים דברי התורת כהנים המובאים ברש"י "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטוטיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". אנחנו רגילים ללמוד מכאן את החיוב שלנו בדקדוק בקיום המצוות. דיברנו בעבר גם על הצורך להיות "גיבורי כח" לא רק בשמיטה אלא בקיום כל מצוות התורה.

ונראה לי שטמונה כאן גם אותה הבטחה. אותה הבטחה של "וצויתי את ברכתי" שנאמרה בסיני על מצוות השמיטה, נאמר גם על כל מצוות התורה. מקיום מצוות לא נפסיד ולא נינזק. גם אם נראה לנו שההפסד מוכרח, שהרי אם ניתן ממה שאין לנו, או במקום לעבוד שעות נוספות או בעבודה נוספת, נקבע עיתים לתורה, ממה נתפרנס? איך יהיה לנו כדי צרכנו וסיפוקנו? אומרת לנו התורה בפרשה זו, כמו שבשמיטה יש הבטחה מפורשת שלא תינזקו ולא תפסידו אלא עד רבה תתברכו. כך בכל מצוות התורה, לא רק שלא נינזק מקיומם, אלא יתקיים בנו "וצויתי את ברכתי".

פרשת אמור - הקריבהו נא לפחתך, הירצך...?

בפרשת השבוע התורה מצווה אותנו על איסור הקרבת בעלי מומים למזבח. "כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם". "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'..... תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו". (כ"ב כ' – כ"א). הרש"ר הירש לומד את המילה קרבן - מלשון קירבה, מביא הקרבן רוצה להתקרב לקב"ה, הוא מביא לו מתנה מבקַרו ומצֹאנו כדי ליצור קירבה בינו לבין הקב"ה, כדי למצוא חן בעיניו ולשם כך המתנה צריכה להיות מושלמת ללא מומים.

הנביא מלאכי זועק על המביאים קרבנות אלו, "מגישים על מזבחי לחם מגואל ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שולחן ה' נבזה הוא. וכי תגישון עוור לזבוח אין רע, וכי תגישו פסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך הירצך או היישא פניך ...... " (מלאכי א' ז'-ח')מה יקרה אם נביא למלך בשר ודם מתנה מבוזה האם הוא יקבל אותה? האם היא תהיה לו לרצון? האם נצפה שימלא את בקשותינו ומשאלותינו או שמא נעורר את כעסו. "ועתה חלו נא פני א-ל ויחוננו, מידכם הייתה זאת, היישא מכם פנים, אמר ה'..... (שם פסוק ט'). תתפללו תתחננו לקב"ה, האם הוא יקבל את תפילותיכם, את קורבנותיכם, לא! ולמה לא כי "מידכם הייתה זאת".

גם היום כשבעוונותינו חרב בית מקדשנו ואין לנו קרבנות להקריב, העמוד השלישי עליו עומד העולם, עמוד העבודה לא חרב - "איזו היא עבודה שבלב זו תפילה". ואם התפילה היא במקום הקרבנות היא צריכה להיות כמוהם תמימה וללא מומים. תפילה כהלכתה ללא דיבורים במקום שאסור לדבר וגם במקומות שלא נאמר איסור מפורש. כי התפילה צריכה להיות כעומד לפני מלך, לרַצות, להתחנן ולבקש. ואותה זעקה של הנביא מלאכי מהדהדת עד היום " מידכם הייתה זאת, היישא מכם פנים, אמר ה' צבא-ות".

אנחנו נמצאים בימי הספירה שהם ימי אבלות על פטירתם של תלמידי רבי עקיבא וגם ימי אבילות על קדושי עליון שנהרגו על קידוש ה' במסעי הצלב, בתקופת בעלי התוספות ובמאורעות ת"ח ות"ט -תקופת הש"ך והתוספות יו"ט. על אותם הרוגים נאמרת תפילת אב הרחמים בכל שבת. ומי היו ההרוגים במאורעות אלו" "החסידים והישרים והתמימים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת ה'. מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם". ראשונים, אחרונים, קדושי עליון. וכל כך למה? על מה נגזרה הגזירה? התוספות יו"ט שאל וקיבל תשובה על שדיברו בשעת התפילה. גזירות נוראיות! קהילות שלימות חרבו, גברים נשים וילדים נשחטו ודמם נשפך כמים. על מה? על דיבור בתפילה!

השולחן ערוך (או"ח קכד ז) אומר על מי שמשוחח בחזרת הש"ץ "וגדול עוונו מנשא" ומביא המ"ב את דברי האליהו רבה בשם הכל בו "אוי לאנשים שמשיחים בשעת חזרת התפילה כי ראינו כמה בתי כנסת נחרבו בשביל עוון זה.

על המדברים בקדיש מביא המ"ב (נ"ו א א) את דברי ר' חמא במסכת דרך ארץ שפגש את אליהו בכמה אלפי גמלים טעונים באף ובחימה לשלם למדברים בקדיש ועיין שם שהעריך בזה.

המדברים בין ברוך שאמר לישתבח, יש אומרים שחוזרים מעורכי המלחמה על חטא זה אפי' מלחמת מצווה.

והטעם בכל אלו פשוט, כי דיבור בתפילה זה חילול שם שמים. כשעומדים ציבור לפני מלך מלכי המלכים, משבחים ומהללים לבורא עולם. וקם אחד או שניים או יותר ומדברים בשעה זו בדברים בטלים או אפי' יוצאים מביהכ"נ כדי לדבר, אין לך חילול ה' גדול מזה.

גם מי שנוהג כראוי עדיין יש לו חובת ערבות על שאר המתפללים. לאחר כיבוש יריחו עלו בנ"י להילחם על העיר העי ושם נהרגו 36 איש מבני ישראל וכל כך למה? על כך שעכן מעל בחרם ולקח מן השלל בעיר יריחו. והנביא קורא לזה "וימעלו בני ישראל מעל בחרם" (יהושע ז א).כי כל ישראל ערבים זה לזה. שמעתי בשם אחד מראשי ישיבת חברון – כמדומני ר' יחזקאל סרנא, שאפי' שבנ"י לא ידעו מחטאו ולא יכלו למחות בו בכל זאת יש כאן ערבות כי אדם לא חוטא אם הוא ידע שלא תהיה לו שום לגיטימציה לחטא בעיני מכריו ושכניו. אם הוא יודע שהתגובה תהיה קשה הוא לא יחטא גם בסתר שמא זה יתגלה. אם אדם חוטא זה כי הוא יודע שינהגו כלפיו בסלחנות. לא יעירו לו, לא יזעיפו פנים, יעברו על זה לסדר היום. לכן כשעכן חוטא כל ישראל חוטאים.

יכול אדם להתפלל כראוי. להקפיד על עניית אמן בקדיש ובחזרת הש"ץ. לשמור את פיו ולא לשוחח בדברים בטלים גם בין הקרואים ובכ"ז החטא של דיבור בתפילה ייזקף לחובתו. כי הוא עובר לסדר היום על הדיבורים שבסביבתו. הוא משרה אווירה של לא קרה כלום. הוא גורם לכך שאחרים ידברו בשעת התפילה.

אנו מבקשים מהקב"ה "יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם". אבל גם אנחנו צריכים לזכור את הסיבה לאותם גזירות נוראות. לזכור כדי לקיים. ויתקיימו בנו הברכות שבירך התוספות יו"ט את כל מי ששומר פיו ולשונו מלדבר בשעת התפילה.