"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות ..." (במדבר א, ב')
מיד לאחר קבלת התורה והשראת השכינה, לאחר חנוכת המשכן, מצטווה משה רבנו למנות את עם ישראל. למה לספור? אומר רש"י, "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. וכשבא להשרות שכינתו ביניהם מנה אותם, באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם".
וכדי שלא נחשוב שחיבתו של הקב"ה היא ל"עם ישראל", מפרטת לנו התורה את צורת המניין. למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות. לא מספר כולל של עם ישראל אלא מספר הנפשות בכל משפחה, מספר הנפשות בכל בית אב. ועל כולם ב"מספר שמות"! כל אחד ואחד מעם ישראל, לא כמספר אלא בשמו. הקב"ה מגלה לנו כאן את אהבתו לכל אחד ואחד מעם ישראל. כל אחד כבן יחיד הוא לפניו.
וגילויי החיבה לא מסתיימים כאן. מיד לאחר מכן הקב"ה מסדר להם את סדר חנייתם ואת סדר מסעם. לא יהיו בערבוביה אלא מסודרים לפניו כל אחד על שבטו ועל דגלו. "איש על דגלו לבית אבותם יחנו... סביב לאהל מועד יחנו" (ב' ב'). ובמדרש (ילקו"ש) "חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל שעשאם דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו בני ראובן לעצמם ובני שמעון לעצמם. ומנין שהיא אהבה? שנאמר 'ודגלו עלי אהבה'".
דברי רש"י על פסוק זה פותחים בפנינו כיוון מחשבה נוסף. רש"י מפרש "באותות, כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה... ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו".
אם נדמיין לנו תמונה של מחנה ישראל במדבר, הרי זה מזכיר מחנה צבא המחולק ליחידות השונות, כל יחידה עם דגליה וצביעה השונים. למה הצבעים השונים כדי שכל אחד יכיר את דגלו.
ואין הכוונה כאן להכרה כדי שלא יטעה בדרך, הכוונה כאן להכרת מקומו, הכרת המשפחה אליה הוא שייך, הכרת השבט אליו הוא שייך. בני ישראל קיבלו את התורה, הקב"ה משרה את שכינתו בתוכם, אך לפניהם דרך ארוכה מלאה בנסיונות. הקב"ה נותן להם משהו שייתן להם כח וחיזוק נוסף לעמוד באותם נסיונות , והדבר הזה הוא גאוות יחידה. כשיעקב בירך את בניו, נתייחד כל אחד מהשבטים בברכה המיוחדת לו, ולבסוף כללם בברכה אחת לכולם. כי המטרה היא אותה מטרה ולשם עם ישראל יגיע כאחד. אך הדרך שונה לכל אחד מהבנים – השבטים וכל אחד עם תכונותיו ודרכו. חילק הקב"ה את השבטים לדגלים עם מפות וצבעים שונים כדי שכל אחד יכיר את דגלו. כל אחד ידע מהי דרכו ויהא גאה בדגל זה ובדרכו זו.
מכאן נחזור לתחילת הפרשה. לא רק אהבה יש כאן במניין השבטים. יש כאן גם רוממות והחשבה של כל אחד ואחד. והמטרה היא אותה מטרה, להחשיב את בן ישראל בעיני עצמו. לקשר אותו למשפחתו, לשבטו ולדגלו. ועל הכל הוא עצמו. שידע לאן הוא שייך, לאיזו משפחה ולאיזה עם מפואר אך גם ובעיקר שידע מי הוא עצמו. בנו יחידו אהובו של הקב"ה.
אם הכח הזה והגאווה הזו, אפשר להמשיך בדרך רצופת הנסיונות, לעלות ולהתעלות ולהגיע אל המטרה – הדבקות בקב"ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה