יום ראשון, 30 בינואר 2011

פרשת בשלח - חכם לב יקח מצוות ואויל שפתיים ילבט

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו"(שמות י"ג י"ט)

הגמרא בסוטה (יג.) מתייחסת למעשה זה של משה רבינו. "תנו רבנן, בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל נתעסקו בבזה והוא נתעסק במצוות. שנאמר "חכם לב יקח מצוות" (משלי י' ח') . בזמן שבני ישראל עסוקים בלשאול כלי כסף וכלי זהב מהמצרים, משה רבינו מחפש את עצמות יוסף הטבועים ביאור. ועל זה הביאו חז"ל את הפסוק חכם לב יקח מצוות.

הבן יהוידע (ובשמו המפורסם יותר - הבן איש חי), עומד על לשון הברייתא "בא וראה", לומר שאם אדם אומר כשיהיה לי הרבה כסף אעשה מצוות, זה שקר! שאינו יודע ערך הממון בעיניו. וכדי להבין זאת יש לבא לידי נסיון זה, שמצד אחד יש ממון הרבה ומצד שני מצוה ואפשר לקחת רק אחד מהם. אז תדע ערך השבח הזה שאני משבח את משה רבנו בחבוב המצוות כנגד אהבת הממון.

המהרש"א אומר, חכם לב – שמחשב שכר מצווה כנגד הפסדה.

גם ישראל שעסקו באותה התעשרות קיימו מצווה, שהרי הקב"ה ציווה את משה "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". וכך אמנם עושים בני ישראל, "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב...". הדבר היחיד שבני ישראל רוצים לעשות כעת הוא לצאת ממצרים ובכ"ז הם הולכים ושואלים מהמצרים כלי כסף וזהב. למה? "כדבר משה", כי כך משה צווה אותם.

ובכ"ז חז"ל קוראים למשה חכם לב יקח מצוות ולבני ישראל לא. ואם תחילת הפסוק מדבר על משה רבנו, הרי עלינו לומר על מי שלא נהג כמשה רבנו את המשך הפסוק "ואויל שפתיים ילבט".

מה זה חכם לב? אם היו שואלים אותנו, ייתכן שהיינו אומרים שדוקא זה שלקח את הכסף והזהב ועוד קיים בזה מצווה, הוא החכם. אבל חז"ל לא מדברים על חכמה שטחית אלא על חכם לב. הגמרא בברכות (ס"א) מתארת את תפקידם של אבריו הפנמיים של האדם וביניהם "כליות יועצות ולב מבין". חכם לב, שחכמתו מגיע מהלב הוא יודע איזה מצוות לקחת והם לא בהכרח יהיו אלו שרווח גשמי בצידם. וכנגדו ואויל שפתיים ילבט. מי שחכמתו בשפתיו בלבד, ילבט – ייכשל. אמנם יקח מצוות, אבל מצוות שקשורות לביזה – לכסף. (וכעין זה כתב המלבי"ם שם).

ומכאן לפרשת המן הנלמדת בהמשך הפרשה, ולצנצנת המן שנשארה למשמרת וכבר נעשה בה שימוש על ידי ירמיהו הנביא כשהוכיח את בני דורו למה אינכם עוסקים בתורה? והם אומרים, נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן ואמר להם "אתם ראו דבר ה'" בזה נתפרנסו אבותיכם הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו (רש"י ט"ז ל"ב).

ואנחנו יכולים לבדוק את עצמנו בקלות איפה אנחנו עומדים ביחס שבין לקיחת מצוות ולימוד תורה לבין הדאגה לכסף, לפרנסה. נכון גם פרנסה זה מצוה, כי חובה עלינו לדאוג לפרנסת בני ביתנו. יש עלינו גם חובת ההשתדלות. אבל איזה מצווה אנחנו עושים יותר בשמחה, ביתר חשק? על מה אנחנו מוותרים בשביל מה? כמה אנחנו משקיעים באותו קנס שנקנסנו בחטאו של אדם הראשון ונקרא חובת ההשתדלות?

כשנעמוד בפני בחירה בין קביעת עיתים לתורה מצד אחד ומצד שני הצורך להוסיף בפרנסה, אז נבין את גודל הנסיון. ואם נזכור את צנצנת המן שאמנם נגנזה אבל עדיין קיימת. אז יש סיכוי שנהיה מן החכמי לב ולא מן האוילי שפתיים.



פרשת בא - עד שיאמין שכל דברנו ומקרנו שכולם ניסים

פרשת בא



הרמב"ן בסוף פרשת בא נותן טעם לריבוי המצוות שנצטוונו בהם זכר ליציאת מצרים. כיוון שהחלו הדעות להשתבש באמונה ורבו הכופרים. כשבחר הקב"ה בבני ישראל להיות לו לעם, ראה ללמדם את יסודות האמונה על ידי אותות ומופתים שמוכיחים על מציאותו, על החידוש ועל היכולת שהוא שולט בכל ואין מעכב בעדו. וכיוון שהקב"ה לא יעשה מופתים אלו בכל דור ודור צווה אותנו במצוות שיזכירו לנו את הניסים שנעשו לאבותינו ביציאת מצרים. ומסיים הרמב"ן "ומן הניסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה, עד שיאמין שכל דברנו ומקרנו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

אומר הרמב"ן, יסוד התורה כולה הוא האמונה בהנהגת הקב"ה את הבריאה בכל פרט. וכדי להשריש בליבנו יסוד זה אנו מזכירים יציאת מצרים פעמיים ביום. כותבים זאת במזוזה התלויה על דלתות ביתנו ובתפילין אותן אנו מניחים על ידנו ובין עינינו. שבתות ומועדים גם הם זכר ליציאת מצרים. ועל הכל ליל הסדר המוקדש כולו לסיפור יציאת מצרים.

וכל כך למה? כל ילד יהודי גדל עם סיפורי יציאת מצרים מיום שנולד. כל ילד יהודי יודע מי ברא את השמים ואת הארץ, בכמה ימים ומה נברא בכל יום. ועוד יותר מזה, דוד המלך אומר בתהילים, "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" צריך רק לצאת החוצה להביט על השמים ועל כל הבריאה והאמונה מי שברא את כל זה תבוא מאיליה. למה צריך את התזכורות החוזרות ונשנות האלו כל יום בוקר וערב?



הרמח"ל בהקדמה לספרו מסילת ישרים כותב שאין בספרו שום חידוש והכל הם דברים שרב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל. אלא שכמידת הידיעה כך גודל השכחה כי דברים שלא חוזרים עליהם ולא מדברים בהם, משתכחים. לכן, כותב הרמח"ל, התועלת בספרו היא רק על ידי חזרה עליו בהתמדה.



רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות כותב שעבודת האלוקים היא נצרכת ולו רק בגלל הכרת הטוב שצריך להיות לנו לקב"ה על כל הטובות שגמל וגומל איתנו. ובמאמר המוסגר – הכרת הטוב אינה אמירת תודה. הכרת הטוב זה להכיר בטובה שעושה איתנו המיטיב לנו, וממילא הרגשת החוב שיש לי כלפיו. וא"כ, שואל רבנו בחיי, למה צריך התעוררות מיוחדת לכך, למה זה לא קורה באופן טבעי אצל כל אדם? ומונה בעל חובות הלבבות שלוש סיבות לדבר ושלושתם מדברות על כך שהאדם מורכב מנפש (הנפש הבהמית) ושכל (נשמה – חלק אלוה ממעל). הנפש מקבלת את כל חיותה מהנאות העולם הזה והנפש מקבלת את חיותה מלמעלה, מדברים רוחניים. והתחרות לא שווה. מיום לידת האדם עוד הרבה לפני שהתעורר בו השכל, הוא מורגל בהנאות העולם הזה, ואילו הנשמה מתחילה ליזון רק כששכלו מתגבר בו. הנפש מקבלת את הנאותיה כאן במקום חיותה ושייכותה. הנשמה מקבלת את חיותה ממקום רחוק מהעליונים, שם מקורה ומשכנה האמיתי. והדבר השלישי, הנפש מקבלת את סיפוקה הגשמי בכל רגע ורגע. הנשמה לעומת זאת מקבלת רק כאשר האדם מפעיל ומשתמש בשכלו. לכן אנו צריכים להתעוררות חיצונית שתתן לנשמה את מזונה הראוי לה, וזה על ידי העיסוק בתורה ובמצוות.



כשאנו לא חוזרים ועוסקים בקיום המצוות, בלימוד התורה, הרי שחלק הנשמה שבנו מוזנח והחלק הגשמי ממשיך לקבל את חלקו, ממילא אין סיכוי במלחמה זו. כך הוא בעבודת ה' וכך הוא באמונה. הנפש לא רוצה להאמין כי זה יחייב עבודת ה' וכל זמן שלא נספק את הנשמה, הרי שהאמונה תרחק מאתנו יותר ויותר.

וכאן אנו חוזרים לעצתו של פרעה שהיא גם עצתו של היצר עד היום, "תכבד העבודה על האנשים ועל ישעו בדברי שקר". כשאנשים עסוקים עד שאין להם זמן לחשוב על חובתם בעולמם, על חיוב עבודת ה', על אמונה בה', ה ם ימשיכו להאכיל את נפשם אבל ישאירו את נשמתם רעבה.

דוד המלך אומר בתהילים ואנו אומרים זאת בהלל בכל ר"ח ובחגים, "האמנתי כי אדבר". איך מגיעים לאמונה על ידי שמדברים בה.

כשאנו מזכירים פעמיים ביום את יציאת מצרים נחשוב על מה שאנו אומרים, "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים...." נחשוב על האמונה שאנו לומדים מניסי יציאת מצרים. נחשוב על הכרת הטוב שצריכה להיות לנו לקב"ה. וכך נתחזק באמונה ובעבודת ה'.

פרשת וארא - קורס באמונה

בפרשת וארא אנו ממשיכים את לימוד האמונה בקב"ה. לימוד שניתן לפרעה, למצרִים ובעיקר לעם ישראל. וננסה ללמוד מזה משהו גם לגבינו.




פרעה נזקק לקורס מקיף וארוך כדי לדעת מי ה' וכדי לשמוע בקולו. קורס שנמשך שנה בה ספג הוא ועמו מכות שלא היו מעולם ולא יהיו עד עולם. פרעה התחיל באמירה "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה'." ובמשך שנה שלימה הוא לומד את מציאות ה' "בזאת תדע כי אני ה' (ז' י"ז), את זה שה' בורא העולם ומנהיגו " למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (ח' י"ח). ולסיום, אין עוד מלבדו "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (ט' י"ד).


פרעה מלך מצרים לא אמור להיות אדם טיפש ובכ"ז זה לוקח לו שנה שלימה עד שהוא נכנע ושולח את בנ"י מארצו. את הסיבה לקשיי הלמידה שהוא מגלה פתאום, אנחנו יכולים למצוא בציוויו של הקב"ה למשה על המכה הראשונה - מכת דם. "לך אל פרעה בבוקר, הנה יוצא המימה" (ז' ט"ו) מספרים לנו חז"ל שפרעה שהחשיב עצמו לאלוה היה יוצא בסתר השכם בבוקר להתפנות על יד היאור כדי לשמור על תדמיתו כאלוה. ובמילים שלו עצמו כמו שמובא ביחזקאל (כ"ט ג') "לי יאורי ואני עשיתיני".


פרעה שמחשיב עצמו לאלוה לא יכול להסכים ולקבל את זה שיש מנהיג גדול ממנו. וכשיש נגיעה, כשיש אגו, צריך לשבור אותם כדי שהמסר יובן. ובשביל זה הוא ועמו צריכים לקבל את כל עשרת המכות, כדי ללמד את עם ישראל, את מצרים ואת פרעה עצמו, מי הוא בורא ומנהיג העולם.


בני ישראל במצרים ערב הגאולה. מצד אחד אנו עדים לאמונה בגאולה שתבא, שעוברת מאב לבן במשך 210 שנים.


כשהקב"ה נותן למשה את שתי האותות הראשונים, הנחש והיד המצורעת, אומר הקב"ה למשה "והיה אם... ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון" (ד' ח') וברש"י "שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם, לוקים בנגעים. כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה".


על הפסוק "אהיה שלחני אליכם" אומר רש"י מסורת בידם שבלשון זו נגאלים".


מאתיים ועשר שנים של גלות, חלקם עם עבודה קשה, עם שעבוד נורא. וישראל באמונתם עומדים ומחכים מתי יבא הגואל שיגאלם בלשון "אהיה שלחני אליכם" ומתי ילקה פרעה על ידם.


ומצד שני "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". כשמשה בא לבשרם על הגאולה המתקרבת, לאחר שחיכו לה כל כך הרבה שנים, הם לא מסוגלים לשמוע, הם רוצים את העכשיו, הם רוצים להקל מהעבודה הקשה.


ואת זה ידע פרעה עוד בתחילת הדרך. "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר". שיהיו עסוקים בעבודה קשה, לא יהיה להם זמן לחשוב על כלום גם לא על גאולה. וזו הייתה עיקר גלות מצריים, גלות הנפש. מכובד העבודה הקשה ומקוצר הרוח, לא היו יכולים אפי' לחשוב.


במכת ברד מספרת התורה על התנהגות המצרים. "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. ואשר לא שם ליבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה" (ט' כ'-כ"א). מה קשורה יראת ה' לכאן. לא הספיק להם הנסיון המר של יותר מחצי שנה בה כל מה שמשה אומר מתקיים בדם ואש ותמרות עשן? גם מי שלא ירא ה' אמור להיות חכם ולפחות לחשוש שגם הפעם זה יצליח.


המצרים כמו מלכם פרעה היו שקועים בעבודה זרה ובכל תועבות מצרים. עם יש בורא לעולם, אם תהיה יראת ה', כל עולמם יתהפך עליהם. פתאום יהיו מחויבויות, פתאום א"א לעשות כל מה שהלב רוצה וחומד. ובשביל זה הם מוכנים אפי' להשאיר את בהמתם בשדה.


שלוש דוגמאות אלו מביאות למסקנה אחת. גם אם האמת ברורה ואנו יודעים מהי, כל מיני נגיעות אישיות יעצרו אותנו מליישם אמת זו. יכול אדם להיות חכם גדול כמו פרעה ובכל זאת להזדקק לשנת לימודים כואבת ומייסרת. והכל בגלל גאווה ושגעון גדלות.


יכול אדם לחזות את כל רכושו יודר לטמיון ולא לעשות כלום כדי למנוע זאת, כי זה יחייב אותו למחשבה על מהות העולם, שעלולה להביא לידי שינוי לא קל של כל חייו.


יכול אדם להיות שומר מצוות, להיות יהודי מאמין ולא להשתחרר מהגלות הזו של תכבד העבודה על האנשים. להשקיע את כל חייו בעבודה או בכל עניין אחר עד שלא משאיר לעצמו זמן לחשוב, כי החשיבה תחייב אותו. אם נאמין באמת שהקב"ה הוא לבדו מנהיג את העולם, הוא המפרנס היחיד הוא הרופא היחיד, הרי שייתכן שיידרש שינוי גדול מדי במהלך חיינו, ויתור כביכול על דברים שאדם רגיל ורוצה אותם. וזה שינוי שלא כל אחד מוכן לקחת על עצמו.


וכבר מגדיר הרמח"ל במסילת ישרים את היצה"ר כאיש מלחמה בעל חכמה רבה שמיישם עד היום את שיטתו זו של פרעה כדי להשאיר אותנו במצבנו ושלא נוכל להשתנות ולהתעלות. ובלשונו: " ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא יישאר להם רוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים. כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להינחם ממעשיהם והייתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זה מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה, ה): "תכבד העבודה על האנשים וגו'", שהיה מתכון שלא לבד שלא להניח להם רוח כלל לבל יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכוח התמדת העבודה הבלתי מפסקת.

פרשת שמות - ותראנה המילדות את האלוקים

ותראנה המילדות את האלוקים



כחלק מדיכוי העם היהודי במצרים דואג פרעה להשמיד את כל הזכרים עוד בטרם נולדו. לשם כך הוא מגייס את המילדות העבריות להמתת הילדים הזכרים עוד בטרם יצאו לאוויר העולם. אבל המילדות לא משתפות פעולה. עומדות שתי נשים במצרים – המקום בו דם יהודי הפך להפקר. עם כל הפחד מפני עריצות ורשעותו של המלך הנורא. מסכנות את חייהן ועוברות על ציוויו של פרעה. ולא רק שלא ממיתות את הילדים אלא מחיות אותם - פועות להם ומשפרות אותם. איך עושים את זה? מאיפה שואבים את העוז ואומץ הלב להתנגד בצורה כזו לרודן?


התשובה נמצאת בתחילת הפסוק המתאר את תגובתן לדרישת פרעה, "ותראנה המילדות את האלוקים"!


על איזו יראת אלוקים התורה מדברת כאן? איזו יראת אלוקים יכולה לתת את הכוחות האלו? אם הכוונה ליראת העונש, הרי יכלו לתרץ לעצמם הרבה תירוצים: פיקוח נפש, זה לא ממש רציחה, זה המתת חסד (אם בן הוא והמיתן אותו. לא תרצחו אותו, גם לא תהרגו אותו. המיתן אותו – מילה יותר עדינה, רפואית כזו), ובכלל, זה לא רצח! זה הפלה! הרי הילד עדיין לא נולד, עדיין אינו בן אדם. אלא ודאי שכוונת הכתוב היא ליראת הרוממות או אפי' יראת חטא. ההכרה בגדלותו ומלכותו של ה', ההכרה באפסיותנו ובחובתנו כלפיו וממילא איך אפשר לעבור על רצונו!


הנסיון בפניו עמדו שפרה ופועה (יוכבד ומרים), לעמוד מול סביבה עוינת, לעמוד מול שלטון עריץ וגם ובעיקר לעמוד מול עצמם, מתקיים גם היום כמעט אצל כל אחד. אם זה להתמודד מול חברה שאינה שומרת מצוות ומול ה"תרבות" הנלוות אליה. אם זה להתמודד במקום עבודה מול מעסיקים וחברים לעבודה שאינם שומרי תורה ומצוות. ואם בהתמודדות היום יומית מול הפיתויים והתאוות שהיצה"ר מציב בפנינו. והתרופה היחידה נגד כל הנסיונות. התגברות על פיתויים ותאוות, שמירה על יחודיותנו מול ובתוך הסביבה בה אנו נמצאים. היא רק יראת אלוקים. וזה לא בא בקלות אלא זו עבודה קשה. זה לחיות חיים שלמים בצורה כזו. חיים של הכרה במשמעותו של להיות בן ועבד ה'. של הכרה בגדלותנו גם מול כל הסובב אותנו. של הכרה בגדלותו של ה' לעומת כל מה שיש בעולם. וזה חיבור של כל ההכרות האלה להכרה ורצון אחד, לעשות רצון ה'.