פרשת בא
הרמב"ן בסוף פרשת בא נותן טעם לריבוי המצוות שנצטוונו בהם זכר ליציאת מצרים. כיוון שהחלו הדעות להשתבש באמונה ורבו הכופרים. כשבחר הקב"ה בבני ישראל להיות לו לעם, ראה ללמדם את יסודות האמונה על ידי אותות ומופתים שמוכיחים על מציאותו, על החידוש ועל היכולת שהוא שולט בכל ואין מעכב בעדו. וכיוון שהקב"ה לא יעשה מופתים אלו בכל דור ודור צווה אותנו במצוות שיזכירו לנו את הניסים שנעשו לאבותינו ביציאת מצרים. ומסיים הרמב"ן "ומן הניסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה, עד שיאמין שכל דברנו ומקרנו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם".
אומר הרמב"ן, יסוד התורה כולה הוא האמונה בהנהגת הקב"ה את הבריאה בכל פרט. וכדי להשריש בליבנו יסוד זה אנו מזכירים יציאת מצרים פעמיים ביום. כותבים זאת במזוזה התלויה על דלתות ביתנו ובתפילין אותן אנו מניחים על ידנו ובין עינינו. שבתות ומועדים גם הם זכר ליציאת מצרים. ועל הכל ליל הסדר המוקדש כולו לסיפור יציאת מצרים.
וכל כך למה? כל ילד יהודי גדל עם סיפורי יציאת מצרים מיום שנולד. כל ילד יהודי יודע מי ברא את השמים ואת הארץ, בכמה ימים ומה נברא בכל יום. ועוד יותר מזה, דוד המלך אומר בתהילים, "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" צריך רק לצאת החוצה להביט על השמים ועל כל הבריאה והאמונה מי שברא את כל זה תבוא מאיליה. למה צריך את התזכורות החוזרות ונשנות האלו כל יום בוקר וערב?
הרמח"ל בהקדמה לספרו מסילת ישרים כותב שאין בספרו שום חידוש והכל הם דברים שרב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל. אלא שכמידת הידיעה כך גודל השכחה כי דברים שלא חוזרים עליהם ולא מדברים בהם, משתכחים. לכן, כותב הרמח"ל, התועלת בספרו היא רק על ידי חזרה עליו בהתמדה.
רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות כותב שעבודת האלוקים היא נצרכת ולו רק בגלל הכרת הטוב שצריך להיות לנו לקב"ה על כל הטובות שגמל וגומל איתנו. ובמאמר המוסגר – הכרת הטוב אינה אמירת תודה. הכרת הטוב זה להכיר בטובה שעושה איתנו המיטיב לנו, וממילא הרגשת החוב שיש לי כלפיו. וא"כ, שואל רבנו בחיי, למה צריך התעוררות מיוחדת לכך, למה זה לא קורה באופן טבעי אצל כל אדם? ומונה בעל חובות הלבבות שלוש סיבות לדבר ושלושתם מדברות על כך שהאדם מורכב מנפש (הנפש הבהמית) ושכל (נשמה – חלק אלוה ממעל). הנפש מקבלת את כל חיותה מהנאות העולם הזה והנפש מקבלת את חיותה מלמעלה, מדברים רוחניים. והתחרות לא שווה. מיום לידת האדם עוד הרבה לפני שהתעורר בו השכל, הוא מורגל בהנאות העולם הזה, ואילו הנשמה מתחילה ליזון רק כששכלו מתגבר בו. הנפש מקבלת את הנאותיה כאן במקום חיותה ושייכותה. הנשמה מקבלת את חיותה ממקום רחוק מהעליונים, שם מקורה ומשכנה האמיתי. והדבר השלישי, הנפש מקבלת את סיפוקה הגשמי בכל רגע ורגע. הנשמה לעומת זאת מקבלת רק כאשר האדם מפעיל ומשתמש בשכלו. לכן אנו צריכים להתעוררות חיצונית שתתן לנשמה את מזונה הראוי לה, וזה על ידי העיסוק בתורה ובמצוות.
כשאנו לא חוזרים ועוסקים בקיום המצוות, בלימוד התורה, הרי שחלק הנשמה שבנו מוזנח והחלק הגשמי ממשיך לקבל את חלקו, ממילא אין סיכוי במלחמה זו. כך הוא בעבודת ה' וכך הוא באמונה. הנפש לא רוצה להאמין כי זה יחייב עבודת ה' וכל זמן שלא נספק את הנשמה, הרי שהאמונה תרחק מאתנו יותר ויותר.
וכאן אנו חוזרים לעצתו של פרעה שהיא גם עצתו של היצר עד היום, "תכבד העבודה על האנשים ועל ישעו בדברי שקר". כשאנשים עסוקים עד שאין להם זמן לחשוב על חובתם בעולמם, על חיוב עבודת ה', על אמונה בה', ה ם ימשיכו להאכיל את נפשם אבל ישאירו את נשמתם רעבה.
דוד המלך אומר בתהילים ואנו אומרים זאת בהלל בכל ר"ח ובחגים, "האמנתי כי אדבר". איך מגיעים לאמונה על ידי שמדברים בה.
כשאנו מזכירים פעמיים ביום את יציאת מצרים נחשוב על מה שאנו אומרים, "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים...." נחשוב על האמונה שאנו לומדים מניסי יציאת מצרים. נחשוב על הכרת הטוב שצריכה להיות לנו לקב"ה. וכך נתחזק באמונה ובעבודת ה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה