יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

פרשת כי תצא - הדרך מאשת יפת תואר לבן סורר

פרשת השבוע פותחת בשלושה פרשיות שלמרות שנראה על פניו שאין שום קשר ביניהם, הרי הקשר הוא הדוק.

פרשה ראשונה, אשת יפת תאר – "כי תצא למלחמה על אויביך.... וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה". ומפרש רש"י על פי המדרש (ילקו"ש) "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור". הקב"ה בוחן כליות ולב יודע שבמצב מלחמה אפשר להגיע למצבים בהם נעמוד לפני איסורים שלא נוכל לעמוד בהם ולכן הוא מתיר אותם, כמובן עם המגבלות של התורה.

פרשה שניה מדברת על ירושת בן בכור שאביו לא יכול לנשלו מחלקו הכפול גם אם הוא בן של אישה שנואה. לכאורה אין קשר בין הפרשות אבל....

הפרשה השלישית, בן סורר ומורה – בן שאינו שומע בקול אביו ובקול אימו, זולל וסובא בשר ויין, עד שיש חשש שיגיע לדיותה התחתונה של ליסטות ורציחה. גם כאן הקשר לא נראה מיידית לעין.

אך רש"י הקדוש מעיר את עינינו גם בזה על פי דברי הגמרא, "אם נשאה סופו להיות שונאה. וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות הללו". ולא אין מדובר כאן במשהו סגולי, או עונש על התנהגותו, או לפחות לא רק זה. המדובר כאן בתהליך מתבקש.

אשת יפת תאר – "וחשקת בה" נכון זה מותר, כי אחרת יש חשש שיעשה באיסור, אבל זה לא ראוי וזה וודאי לא טוב. לקיחת אשת יפת תאר היא הליכת האדם אחרי תאוותיו, אמנם בהיתר אבל זה לא משנה את המציאות.

וההמשך צפוי, ההתלהבות תיגמר, התאווה תיעלם ואז צריכים לבנות את החיים המשותפים על בסיס משותף, שאיננו. ופה אנחנו מגיעים שוב לאותה בעיה, אדם זה פועל על פי דחפיו הרגעיים או על פי מחשבה מעמיקה ורצון לעשות את הטוב ואת הישר. האם הוא יבחר לנסות למצוא בכל זאת בסיס משותף, האם הוא ינסה ליצור בסיס משותף, האם יתגבר על מידותיו, או שמא ילך אחר תאוותיו ומידותיו? מסתבר שהמידות אותם הוא חיזק בעת שלקח אותה במלחמה, ימשיכו לגבור וממילא ההמשך ברור - "האחת שנואה".

ונמשיך הלאה, לזוג הזה נולד בן והם אמורים לחנכו. מאמא כזו אין לצפות הרבה, אבל גם מהאבא מה כבר אפשר לצפות? הבן לומד מהר מה מפעיל את אביו. ואם לאבא מותר ללכת אחר תאוותיו, אם האבא לא שם גבולות ליצרו, למה שהבן יהיה אחרת. ואז הוא זולל וסובא, והוא לא שומע בקול אביו ואמו, כי למה שישמע בקולם, הוא עושה מה שרצונותיו מכתיבים לו. ואם יהיה חסר לו משהו אז הוא ילסטם את הבריות. ואם מישהו יתנגד אז הוא יהרוג אותו. נכון, דין בן סורר ומורה, אומרת הגמ' שלא היה מעולם, אבל זה בגלל שהתורה העמידה קשיים רבים על האפשרות לחייבו מיתה. אך ההתנהגות המתוארת הייתה וממשיכה להיות.

כי תצא למלחמה – במלחמת היצר הכתוב מדבר. את הלימוד שלמדנו מפרשה זו, עלינו לקחת למלחמה היום יומית של האדם עם יצרו. תמיד יש את הפיתוי למצוא בכל מיני מצבים את הקולות ואת ההיתרים של שעת הדחק וכדו'. אבל צריך לשים אל הלב, שזה רק ההתחלה והסוף מי ישורנו. כי עם דרכנו תהיה על דרך שלחפש לחיות את חיינו על פי רצונותינו ותאוותינו - אפי' אם הכל יהיה על פי המותר, את התוצאות אנו יכולים לראות בפרשה זו.

פרשת מטות - מלחמה ללא נפגעים או מי מגן על מי

כשחוזרים בני ישראל ממלחמת מדין הם באים למשה רבינו ומדווחים לו שאיש לא נעדר. הייתכן? מלחמה שכזו, שנים עשר אלף חיילים ואין ולו נפגע אחד?

כשיהושוע נלחם בהעי ומתים 33 איש במלחמה הוא שואל על מה ולמה? היי! מה קרה?! מדובר במלחמה! שלושים ושלושה הרוגים?

כן! במלחמות ישראל לא אמור להיות ולו נפגע אחד.

וכדי להבין איך זה קורה צריך לבחון איך היה נראה צבא ישראל באותם ימים. לשם כך יש לפנות לפרשת משפטים מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו - ירא מעבירות שבידו - אפי' מדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

מה היה סדר הכוחות בצבא ישראל? כנגד כל חייל לוחם, היה אדם שהתפלל ועסק בתורה. וזה מלבד רוב העם שזה היה כל עיסוקם במדבר.

כשכך נראה הצבא, כשכך נראה העם, אין פלא שאין נפגעים לכוחותינו. ולא בפעולה של כוח מצומצם, אלא עשרים וארבע אלף חיילים חוזרים ללא שריטה.

אם צה"ל מנצח בקרב, אם יש חייל אחד שחוזר שלם מהקרב, זה רק בזכות התורה שלומדים בני הישיבות. זה רק בגלל התפילות שמתפללים שומרי התורה והמצוות. ההשתמטות מלימוד התורה, ההשתמטות מקיום המצוות, היא זו שמביאה עלינו את כל המלחמות, את ההרוגים, את הפיגועים. ואנחנו צריכים להתנצל?!

מסופר על אחד מבניו של רבי חיים מבריסק שהשתדך בשידוך מיוחד. כשזחה עליו דעתו, אמר לו אביו, תנוח דעתך זה לא בגללך אלא בגללי. אמר לו הבן, אם זה היה בגללך אבא, הייתי מקבל הרבה יותר. אמר לו מה שקיבלת זה בזכותי, אבל אתה קלקלת.

זו התשובה שלנו להם וצריכים לצעוק אותה בראש חוצות, ללא בושה וללא פחד! אנו שומרים עליכם ולא אתם שומרים עלינו. אנו מגינים עליכם ולא אתם עלינו.

אבל גם אנחנו צריכים תשובה למה רגשה עלינו הצרה הזו? ופה יחשוב כל אחד האם הוא ממלא את חלקו? האם תורתו כמו שצריך להיות? האם תפילותיו כמו שצריך להיות. כי במצבנו, אנו לא לומדים ומתפללים רק לעצמנו, אנו לומדים ומתפללים בשביל כלל ישראל. ופה אולי זה לא מספיק.