יום חמישי, 31 במרץ 2011

פרשת תזריע - על מה באים נגעים

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת....., והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרון הכהן...". פרשת תזריע עוסקת ברובה ב"מחלת" הצרעת, בסימני המחלה ובדרכי רפואתה. כבר בתחילת הפרשה מדגישה לנו התורה, שמחלה זו אינה כשאר המחלות וגם דרכי רפואתה אינם כרפואת שאר המחלות. המצורע לא הולך לרופא כדי להירפא. זה גם לא יעזור לו אם ילך, כי הצרעת היא מחלה רוחנית שרפואתה גם היא רוחנית בלבד. לכן "והובא אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכהנים". הכהן הוא זה שיזהה את המחלה והוא זה שייתן את דרכי רפואתה.

על מה באה צרעת? הגמרא (ערכין ט"ו) מביאה את הסיבה הידועה לכולנו, "אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע זו תהיה תורתו של מוציא שם רע". ועוד שם בגמרא " אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין".

הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת (פרק ט"ז הלכה י') מתאר את התפתחות המחלה ואת הדרך לריפויה. "השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא הוא בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע; שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו, יטהר הבית, ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנים הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו - משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצנות ולשון הרע."

הצרעת היא תהליך שמטרתו להביא את החוטא לחזור בתשובה על חטאו. לכן קודם נפגע הבית, אח"כ הבגדים ורק אם עדיין לא שב מחטאו, הנגעים יגיעו גם לגופו.

נגעי הצרעת הכתובים בפרשה אינם מחלת הצרעת הידועה היום. האם הנגעים נעלמו? החפץ חיים בשמירת הלשון, אומר שהם רק שינו מקום מהגוף אל הנשמה. אם בעבר בזמן גילוי פנים היה החוטא מקבל מיד את התזכורת, היום זה הרבה יותר קשה, כי היום זה נסתר. אותם נגעים קיימים רק במקום שנראה אותם וננקה אותם, נצטרך לנקות אותם בלא לראותם.

הקב"ה עדיין מדבר אלינו גם בצורה גלויה יותר, על ידי מחלות וייסורים אחרים. ובכל זאת גם כאן זה עדיין בהסתר. בזמן היות נביאים בעם ישראל, מי שהיה חולה היה הולך לנביא, מבין על מה נענש, שב מחטאו ומתרפא. גם לאחר מכן ידעו חז"ל למצוא את המידה כנגד מידה שבייסורים הבאים על האדם. הרמב"ן בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו י"א. עיי"ש) מנציח לדורות את השאלה המפורסמת "מה לרופא בבית ירא ה'" ובלשונו "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'". ומבסס את דבריו על מאמר חז"ל (ברכות ס') "שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרי הטבעים".

חטאים משאירים כתם. מה שמתנקה למטה על ידי תשובה, ייסורים ותיקון המעשים, התנקה. אך מה שלא, יצטרך לעבור ניכוי למעלה ושם זה הרבה יותר קשה.

וייסורים זה לאו דוקא מחלות. זה קשיי פרנסה, זה צער גידול הילדים, רישום לישיבות ולסמינרים, שידוכים, (כל אחד והחבילה שלו) ואפי' מה שאומרת הגמ' (ערכין טז ב), "אפי' הושיט ידו לכיס ליטול שלוש (מטבעות) ועלו בידו שתים". הטרחה הזו שצריך להכניס את ידו שוב לכיס, גם זה ייסורים. כי אם אתה לא צריך את הטרחה הזו היא לא תהיה. יוסף עם כל ייסוריו של מכירתו לישמעלים לא היה צריך להריח רע, אז הביאו בשמים במקום נפט.

גם היום כשההסתר רב ובדרך כלל קשה לראות את המידה כנגד מידה, עדיין נותן לנו הקב"ה את האפשרות לבחור, האם לראות בייסורים ובמחלות תזכורות להתעוררות ועונשי שמים, או להתייחס אל זה כדבר טבעי.

וכמו שהצרעת מנעה מאנשים לחטוא, כי ידעו בחוש מה יקרה להם למחרת. כך, מי שרואה את הדברים כהווייתם, ייקח את ייסוריו או ייסורים של אחרים אליהם הוא נחשף - וכולנו נחשפים- וישתמש בהם כמנוף להגיע לפחות ליראת העונש ומשם אל התכלית - יראת הרוממות ואהבה.

יום שישי, 25 במרץ 2011

פרשת שמיני – ועל פני כל העם אכבד

נדב ואביהוא בני אהרון חטאו בהקריבם אש זרה לפני ה'.

נחלקו חז"ל מה היה חטאם, שהורו הלכה בפני משה רבם, שנכנסו שתויי יין, וי"א שכלל לא חטאו אל שעמדו להוסיף אהבה על אהבה – להוסיף אש משלהם על האש שירדה מהשמים (ויקרא רבא). ומיד "ותצא אש מלפני ה'.... וימותו לפני ה'".

ואומר המדרש (תורת כהנים) "היה אהרון עומד ותוהה ואומר, אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני". ביום חנוכת המשכן, יום שמחתם של ישראל, יום שמחתו של אהרון הכהן הגדול, מתים שני בניו מיד עם חטאם, ללא ארך אפים, חייב להיות כאן חטא עצום, שהרי אין הקב"ה חשוד ליעביד דינא בלא דינא. אומר לו משה רבינו "הוא אשר דיבר ה' לאמר, בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד". אומר משה לאהרון כבר בזמן הציווי על המשכן אמר לי הקב"ה שיתקדש בקרוביו והיכן אמר? "'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' אל תקרי בכבודי אלא במכובדי" וממשיך משה ואומר לאהרון, "הייתי סבור שיתקדש שמו של הקב"ה בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (רש"י). ועדיין צריך הסבר במה מתקדש הקב"ה במיתת הצדיקים. ועל זה המשיך משה ואמר "ועל פני כל העם איכבד" וברש"י "כשהקב"ה עושה דין בצדיקים, מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם באלו כל שכן ברשעים". נכון, העונש כביכול אינו במידה עם החטא, אך הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה כי בזה הוא מתקדש, כשכולם מתייראין מפניו כשרואים את עומק מידת הדין.

אנחנו רואים כאן איך מיתת הצדיקים מקדשת שם שמים. ובמקומות אחרים נראה לכאורה להיפך, שכפוגעת מידת הדין בישראל ובצדיקים מתחלל שם שמים. כך אומר משה רבינו לקב"ה "למה יאמרו מצרים לאמור ...", כך אמר דוד המלך "למה יאמרו בגויים איה אלוקיהם". אם עם ישראל סובל, הרי הקב"ה עזבם כביכול או חלילה אין בכוחו לעזור להם. וביומא פ"ו ע"א לגבי עוון חילול ה', אומר רש"י "באמור להם עם ה' אלה – את זו קרא הכתוב חילול ה', כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליו והכל אומרים מה הועילו לו, ראה החסידים והחכמים רעה באה עליהם". כשנענש הצדיק מתחלל שמו של הקב"ה כביכול אין דין ואין דיין.

ושני הדברים נכונים והכל תלוי בעיני המתבונן. אפשר לראות כאן השגחת ה' ואפי' השגחה יתירה. ואפשר חלילה לפרש זאת כהעדר השגחה. כשבני אהרון מתו לפני ה', ישראל הרואים אותם מתחזקים ביראת ה' ומתקדש שם שמים. אך בעיני העמים נראה הדבר שה' עזבם או שתש כוחו, כמו שאמר המן לאחשורוש - אלוקיהם זקן.

כשבאים צרות על עם ישראל יש השואלים היכן הקב"ה כמו השאלה הידועה היכן היה אלוקים בשואה. אבל התשובה היא שאין כאן שאלה, הקב"ה עשה את השואה. וזה בדיוק הנקודה, מבט אחד רואה כאן העדר השגחה חלילה, אך המבט האמיתי רואה כאן ריבוי השגחה שאמור ללמדנו ולעורר אותנו.

לאהרון הכן לא היו שאלות אבל היה תוהה על העבירה שיש בידו וביד בניו. עד שאמר לו משה, להיפך, צדיקים גמורים הם והקב"ה דקדק איתן כדי להתקדש במכובדיו. אז "וידום אהרון".

כל הצרות והקשיים הבאים על כלל ישראל ועל כל אדם פרטי נועדו לדבר אחד, להגביר יראת ה'. ופה הנסיון איך נקבל ונתייחס אנחנו לדברים.

התגברות הפיגועים, חזרתם של הטילים לישובי הדרום והתקרבותם למרכז, לא נועדו לתת לנו תעסוקה של ניתוח מהלכים מדיניים וצבאיים. הם נועדו להגביר יראת שמים, להגביר עסק התורה, עיסוק במצוות ובתפילות. כי כשקולו של יעקב מתגבר בבתי מדרשות, אז הקב"ה מתיירא, מתקלס ומתעלה.

יום חמישי, 24 במרץ 2011

פרשת צו – בושתו של החוטא

במקום אשר ישחט את העולה ישחט את החטאת. עולה שחיטתה בצפון. חטאת שחיטה גם היא בצפון למה כדי שזה יהיה במקום העולה. חסה התורה על כבודו של החוטא. אם היה שוחט במקום אחר כל מי שהיה בבית המקדש היה רואה אותו בקלקלתו ומבין שחטא. הבדל יש בין קרבן עולה לקרבן חטאת. עולה באה מן הזכר וחטאת מביאים נקבה. לכאורה מה מועיל שישחט בצפון הרי רואים שמביא נקיבה? אך מכיוון שהבדל זה בין המינים לא ניכר כי לכבש יש אליה שמכסה ומסתירה, שוב לא ניכר איזה קרבן הוא מביא. שונה מי שמביא עז לחטאת, כאן רואים מיד שמביא נקבה אבל על כך אומרת הגמרא שאם רוצה לבייש את עצמו זה בעיה שלו. מקרה נוסף יש בו מביאים עז, בעבודה זרה. ושם הסיבה כי על חטא של עבודה זרה ראוי שיתפרסם ויתבייש.

בית המקדש היה מלא במביאי קורבנות ביניהם יש להניח שהיו לא מעט חוטאים בשגגה שהביאו את קורבנותיהם. בכל זאת למרות שהוא בחברה "טובה", הבושה קיימת והתורה חסה על כבודו.

כשאנו לומדים פרשיות קדשים, אנו עוסקים ב"הלכתא למשיחא" הלכות ששייכות לתקופתו של משיח, ליום בו יבנה בית המקדש במהרה בימנו אמן. האם אנחנו באמת מחכים למשיח?

ידוע שהחפץ חיים דאג מאד שיהיו בעם ישראל לומדי קודשים, כי הנה יבנה בית המקדש ולא נדע מה לעשות.

פחות ידוע שהחפץ חיים שלח מכתב לכל רבני ליטא שישלחו לו רשימה מפורטת של כל הכהנים בעירם, כשרים ובעלי מומים. של כל תלמידי החכמים בעיר ואלו שאינם תלמידי חכמים אבל ראויים ללמוד ולהבין, ששווה להשקיע בהם. כי הנה מגיע משיח, יבנה את בית המקדש וצריך להיות מוכנים, לדעת מה מצבת כח האדם שיש לנו לעבודת המקדש וכמה יודעי הלכות יש לנו.

על הדברי חיים מצאנז מספרים שהיה לו בגד מיוחד לקבלת פני משיח. פעם היה צריך להגיע מישהו ממשפחתו שלא ראה אותו הרבה זמן וכשהגיעו לבשרו שהוא הגיע, נעמד הדברי חיים בהתרגשות ושאל, באמת, הוא הגיע? כשאמרו לו כן הנה הוא עוד רגע קט בדלת, שאל בהתרגשות, מה? הוא מגיע אלי? לקח קצת זמן עד שהבינו שהוא היה בטוח שמשיח בא. כי מי עוד יכול להגיע?!

אנחנו לא מחכים ברמה כזו, אבל אפשר לומר שאנחנו מחכים לו. אבל האם אנחנו מוכנים לבואו של משיח? חז"ל אומרים שמשיח יגלה את כל צפונות ליבנו. האם נעמוד בבושה הגדולה הזו. אם חז"ל כל כך חששו לבושתו של החוטא חטא אחד בשגגה, מה נעשה אנחנו אם כל שקי החטאים והעוונות שאנו סוחבים איתנו? צרת הרבים לא תעזור כי הבושה תהיה מעצמנו, בעומדנו מול האמת.

אם נחשוב על זה כשאנו אומרים "ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו" יש סיכוי שבפעם הבאה שיבא חטא כל שהוא לפנינו יהיה לנו יותר קל להתמודד איתו, אם נזכור שעוד רגע קט ונצטרך לעמוד מול משיח צדקנו.



יום חמישי, 17 במרץ 2011

פורים - הדור קיבלוה בימי אחשורוש.

במתן תורה אמרו ישראל נעשה ונשמע על תורה שבכתב וכפה עליהם הר כגיגית על תורה שבע"פ. בימי אחשורוש קיבלו ברצון גם את התורה שבע"פ.

קבלת התורה שבע"פ מחייבת אותנו בהיצמדות לפרשנות חז"ל לכל המצוות. קבלת תורה שבע"פ מחייבת אותנו גם בכל הגזירות וההרחקות שקבעו לנו חז"ל.

קבלת תורה שבכתב ללא תורה שבע"פ נותנת הרבה יותר מקום לפרשנות שלנו למצוות התורה.

נחזור לרגע בו נתגלתה הגזירה למרדכי (פרק ד'). "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר....". וכששומעת זאת אסתר, שולחת לשאול אותו "לדעת מה זה ועל מה זה" ומסבירה הגמרא שאסתר שאלה, שמא עברו על חמשה חומשי תורה שכתוב בהם "מזה ומזה הם כתובים"? כזאת גזירה נגזרה, בטח לא מקיימים את התורה. ומה עונה לה מרדכי, "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו". אומרים חז"ל בן בנו של קרהו בא עלינו. בן בנו של עמלק שעליו נאמר אשר קרך בדרך, אותו אחד שקירר את האמבטיה, עכשיו נכדו מגיע ומקרר את עם ישראל.

זה מתחיל במשתה שהיה כשר למהדרין בהכשרו של מרדכי, כמו שאומר המהרש"א על דברי הגמרא בביאור הפסוק כרצון איש ואיש אלו מרדכי והמן. כל האוכל היה כרצונו של מרדכי. גם היין – "השתיה כדת". הבקבוקים נפתחו ללא חשש יין נסך ואפי' לא סתם יינם. "אין אונס" לא חייבו אף אחד, כל אחד ישתה לפי רצונו, חוקיו ומצפונו. דבר נוסף אומרת הגמ' "השתיה כדת" כדת של תורה, אכילה מרובה משתייה. לא רק כשרות אלא גם השקפה של תורה יש כאן.

אבל יש אחד, מרדכי, משירי כנסת הגדולה, מממשיכי המסורה והנחלת התורה ממשה רבינו, שרואה את הסכנות הצפויות. הוא רואה את הכוונה המסתתרת מאחרי משתה הנשים שעשתה ושתי דוקא בבית המלך אחשורוש. נכון הכל נפרד עם מחיצה אבל יהיו שם מנגנים, יהיה שם יין, יהיו מחולות ואם כוונתם תצלח, אז המחיצות יפלו. הוא רואה גם את מקום עריכת המשתה "בחצר גינת ביתן המלך" והוא מבין את הכוונה – חצר לסעודה, גינה לטייל עם מי שירצה, וביתנים להתבודדות. את כל זה רואה מרדכי ומתריע בפני היהודים מפני השתתפות במשתה. אבל הם לא רואים ולא מבינים מה רע בלהיות חלק מהעם, במיוחד שיש כאן גם מדיניות והרבה פוליטיקה. מה יגידו ואיך הם יסתכלו על התבדלותנו, מה יהיה עם התקציבים לכוללים ולישיבות, והם הולכים למשתה.

את התוצאה הם מבינים כשכמעט מאוחר, כשכבר נגזרה הגזירה ורק צום ותפילות בשילוב עם לימוד התורה של תינוקות של בית רבן הצילו את העם מכליה. כאן, לאחר שראו את תוצאת השתתפותם במשתה אחשורוש, כשראו כמה קצרה דעתם בהבנת רצון ה', בהבנת נפש האדם ודרכי פעולתו של היצר הרע ושלוחיו. כאן הם הבינו עד כמה בלתי אפשרי קיום התורה שבכתב ללא הצמדות מוחלטת לתורה שבע"פ ולמנחיליה שבכל דור ודור. כאן הם גם מבינים מה זה תורה ומצוות. מה זה אורה של תורה, מה זה שמחה של מצוה.

לכן הדור קבלוה ברצון בימי אחשורוש.

לכן ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. אורה זו תורה... שמחה זה יו"ט... ששון זו ברית מילה... ויקר אלו תפילין.

יום שלישי, 15 במרץ 2011

פרשת ויקרא – דרוש וקבל שכר

לאחר שבחלקו השני של חומש שמות סיימנו את הקמת המשכן וחנוכתו, התחלנו את חומש ויקרא העוסק ברובו בעבודה הנעשית במשכן. ללומדי הדף היומי הלומדים גם שנים מקרא ואחד תרגום עם רש"י, פרשיות אלו יראו אחרת.

בגמ' במסכת זבחים (מ"ד ב' – מ"ה א') "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר שאמר משום רבי יוסי. אמר רבה, הלכתא למשיחא?! א"ל אביי, אלא מעתה, כל שחיטת קדשים לא לתני, הלכתא למשיחא הוא! אלא דרוש וקבל שכר, ה"נ דרוש וקבל שכר! הכי קאמינא לך, הלכתא למה לי. לישנא אחרינא, א"ל, הלכה קאמינא". רב נחמן הביא את אמרתו של רב שפסק הלכה בקודשים. שאל רבה מה לנו בהלכות קדשים שינהגו רק לימות המשיח כשיבנה בית המקדש. אמר לו אביי, אם כך אפשר לא ללמוד את כל סדר קדשים, אלא למה אנחנו כן עוסקים בזה? "דרוש וקבל שכר!" למרות שזה לא למעשה, אנחנו לומדים כי זה תורה. גם רבה הסכים עם אביי בזה רק שאלתו היא על הלשון "הלכה" או על פסיקת הלכה.

ספר ויקרא נקרא גם "תורת כהנים", כי אכן רוב הספר עוסק בהלכות עבודת הכהנים. חלק גדול מהמצוות בספר זה הם לכהנים או ללויים, ובכ"ז אנו לומדים וחוזרים ולומדים אותו כי "דרוש וקבל שכר".

אבל בלימוד ספר ויקרא אנחנו יכולים לקבל דבר נוסף ובשביל זה נחזור לציווי על כל אחד מישראל לעשות עצמו משכן מקום להשראת השכינה, אותו לומד האלשיך מהכתוב "ושכנתי בתוכם". וכמו שקישרנו את כל חלקו השני של ספר שמות לאותו משכן שבליבנו, עלינו להמשיך כך גם בספר ויקרא העוסק בעבודת המשכן. משחרב בית המקדש ובטלה העבודה, נשארה לנו רק עבודה שבלב ואיזו היא עבודה שבלב, זו תפילה. ואכן תפילת שחרית ומנחה כנגד תמידים של שחר ושל בין הערביים. ותפילות המוספים בשבתות, ראשי חודשים ובחגים כנגד קרבנות המוספין. אבל העבודה לא מסתיימת בזה. יש חטאות ואשמות, יש נדרים ונדבות, יש קרבנות עולה שעולים כליל לה' ללא שום הנאה לאדם אך יש גם קרבנות שלמים המשתפים גם את גופו של האדם בהנאת המצווה כדי לתת גם לגוף את מנת הרוחניות שלו.

וכך גם במשכן שלנו, בחיי היום יום. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". אפשר ללמוד זאת מלשון "זְכוּת", רצה הקב"ה להרבות לנו זכויות. ואפשר גם לפרש מלשון "זָכּוּת" רצה הקב"ה לזכך אותנו. כי כשאנחנו עסוקים במצוות איננו פנויים לחטוא, כשעינינו וליבנו עסוקים במצווה הרי זה מבטל את היותם סרסורי עבירה.

הנביא ירמיהו אומר לבני דורו "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ז' כב). שואל המגיד מדובנא וכי הקב"ה לא ציוה אותנו על הקרבנות בהר סיני. ואומר על פי משל על אדם שחותם חוזה על בניית בית ונותן מפרט טכני מושלם ולבסוף מקבל את המפרט הטכני בלי הבית. הקב"ה אומר לבני ישראל על ידי ירמיהו נביאו, ביציאת מצרים לא ביקשתי מכם קורבנות. מה כן ביקשתי מכם? "כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר, שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם .....!" (ז כג). קודם כל תהיו עם שלי, תהיו עבדים שלי, אח"כ הגיע פירוט המצוות והקרבנות בהר סיני. בלי הבסיס של היותכם עם, עבדים, המפרט לא שווה. והנביא ישעיהו אומר גם הוא (א יא), "למה לי רב זבחיכם יאמר ה'. כי עיקר עבודת ה' היא עבודת הלב. וכשעבודת הלב לא כראוי, הרי העיקר חסר מן הספר.

נבנה בליבנו מקום להשראת השכינה, נעבוד אותו כמו שצריך ואז נזכה בעז"ה וישיב הקב"ה את העבודה לדביר ביתו ונוכל להביא את הדברים למעשה.



יום שני, 7 במרץ 2011

משנכנס אדר מרבים בשמחה

נתבקשתי השבוע להגדיר מהי "שמחה".

העליתי במחשבתי את הדברים הקשורים לשמחה (אלו הזכורים לי) וניסיתי למצוא מכנה משותף ביניהם.

"השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה".

"אין שמחה כהתרת הספיקות".

"אין שמחה אלא תורה".

"אין שמחה אלא בבשר ויין".

"איזהו עשיר השמח בחלקו"

"אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה".

ועל כולם, "משנכנס אדר מרבים בשמחה".

פרשנות שלי לכל האמרות האלו העלתה ששמחה משמעותה "שלימות".

"השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה". זכר ונקבה ברא אותם, האדם ואשתו נבראו כיחידה אחת שהופרדה. לאחר שאדם מוצא את אבידתו, הוא חוזר להיות אדם שלם. קודם שמצא את אשתו, הרי הוא חצוי ולכן שרוי בלא שמחה. לעומת זו השרוי עם אשתו, הגיע לשלימות ולכן שרוי בשמחה.

"אין שמחה כהתרת הספיקות". אדם השרוי בספק, קרוע בין צדדי הספק. התרת הספק, ולא משנה לאיזה צד תיפול ההכרעה, מביאה אותו לשלימות ומכאן לשמחה.

"אין שמחה אלא תורה". אין שלימות כשלימותה של תורה. אדם העוסק בתורה עוסק בדבר השלם ביותר הנמצא, ומחבר את עצמו לשלימות זו. לכן אין שמחה אלא תורה ואין שמחה כשמחתה של תורה.

"אין שמחה אלא בבשר ויין". הכוונה לבשר שלמים שהוקרב לה' ונאכל בקדושה ובירושלים. אחת הסיבות למצווה לאכול בשר ולשתות יין בחג, כדי לשתף גם את הגוף בשמחת החג. הנשמה נהנית ושמחה בהשראת השכינה שהייתה בבית המקדש, הגוף לא שותף לשמחה זו. שמחה זה רק כאשר האדם בשלמותו חווה את השמחה, הנשמה בשלה והגוף בשלו. גם כאן השלימות בין הגוף והנשמה היא השמחה.

"איזהו עשיר השמח בחלקו". אדם שלא מסתפק במה שיש לו (בדברים חומריים), אלא תמיד שואף ליותר, רוצה את מה שהוא רואה אצל אחרים - לעולם לא יהיה שלם עם עצמו. לעומתו מי שמאושר במה שיש לו, יודע שזה מה שהקב"ה נתן לו ולכן זה מה שהוא צריך, אדם כזה שלם עם עצמו – שמח בחלקו והוא הוא העשיר.

"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". אין אדם זוכה להשראת השכינה אלא כשהוא שלם. יעקב אבינו מיום שבנו יוסף נעלם ממנו, לא שרתה עליו שכינה עד ליום בו נתבשר שבנו חי. ליעקב הייתה חסרה השלימות שמקורה בעצבות על בנו הנעדר. כשיוסף נמצא חזר יעקב להיות האדם השלם והשכינה חזרה לשרות עליו.



וזה מביא אותנו לחודש אדר ולשמחת הפורים. חג הפורים כשמקבל את ההתייחסות הנכונה, מביא אותנו לאותה שלימות. לאחר שאנחנו מגלים את ההסתר שבאסתר, לאחר שאנו קוראים את המגילה כ"אגרת" – כאוסף של סיפורים שאינם קשורים זה לזה, אך מברכים עליה לאחר שגוללים אותה כספר – כסיפור אחד ארוך המתוכנן ומושגח לפרטי פרטים. אז אנו מגיעים לאותה שלימות עצמית המתבטאת בשמחת פורים.

המצווה לשמוח בפורים וכך בכל החגים היא מצוה על כל אדם. כל החגים בטלים לעתיד לבא חוץ מפורים. כי פורים מבטא יותר מכל את שלימות האדם. לאחר שהוא מגלה, מבין ומכיר בהשגחה המלווה אותו מיום לידתו, מבין שכל חייו ערוכים לפי תכנית מסודרת ומפורטת וכל פרט באותה תכנית הכרחי לקיומו ולמילוי תכליתו בעולם. כל הקורות אותו נצרכים לצורך בנייתו הרוחנית, עם לצורך עמידתו בנסיונות ואם כעזרה להתקדמותו. אז הוא מגיע לשלימות עם עצמו ועם כל הקורה איתו, עם הטוב ועם המוטב. אז הוא מגיע לשמחה האמיתית שיכולה להביאו עד השראת השכינה.

פרשת פקודי - כאשר ציווה ה'

פרשת פקודי מסיימת את מלאכת המשכן וכליו ובגדי כהונה.

בעשיית בגדי כהונה נאמר בסיום כל בגד ובגד כאשר ציווה ה' את משה. מה שלא נאמר במשכן וכליו. אמנם גם על הכלים נאמר בהמשך הפרשה אך לא בגמר עשייתם אלא בתחילת השימוש בהם. ואולי זה נחשב גמר עשייתם וא"כ צריך להבין למה גמר עשיית הבגדים לא בלבישתם?

המשך חכמה מבאר בדרך אחרת שהבגדים היו צריכים עשייה לשמה ולכן נאמר בהם כאשר ציווה ה' שזהו עשייתן לשמה.

ובדרך המוסר יש לומר שההתעסקות ביופי, באדריכלות, בעיצוב פנים ובעיצוב אופנה צריך להיות רק כאשר ציווה ה'. שאם לא כן, די לנו בדברים פשוטים. כך הוא במשכן ה' וכך הוא במשכן שבליבנו.

כשהחפץ חיים אמר לעשיר שתמה על דלות ביתו, "גם אני בדרך", הוא לימד אותנו איפה הבית, איפה העיקר ואיפה זה רק מקום מעבר. אם העיקר זה חיי עולם הבא, הרי שכל העולם הזה נועד רק כדי להביאני לשם וא"כ למה אבזבז את זמני ואת חיי לפאר וליפות את הדרך.

נכון יש עניין של מלבוש מכובד לתלמיד חכם, של דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, אבל מכאן ועד עסק ועניין שלם מדברים אלו הפער גדול. אם הדאגה היא לכבוד התורה, ההתעסקות בזה תהיה בדיוק כמה שנצרך למלבוש תלמיד חכם. דירה נאה עד כמה שזה נצרך להרחבת הדעת ללימוד תורה, ולעבודת ה'.

מה נואל הוא מנהגם של הבונים בית חדש ועורכים סיורים מודרכים לאורחים הבאים לשמוח בשמחתם. בשביל זה בניתם? כדי להרחיב את דעתם של האורחים?

או אותם אלו שילבשו רק בגדים עם תווית של "מותג" על הגב מבחוץ או נעליים עם סמל המותג מכל עבר. בשביל מי אנחנו מתלבשים? וזה שעובר בכל חנויות הבגדים האפשריות כדי למצוא את ה"פראק" שיהלום ביותר את גופו. או הולך להסתפר דוקא אצל הספר המסוים הזה אפי' אם יושב שם במספרה ספר נוסף מבוגר בדרך כלל ועיניו כלות ומייחלות לאיזה לקוח שיסכים להפקיד את שערותיו היקרות למספריו ומכונתו.

נכון, לכהן הגדול היה ספר אישי שמספרו התספורת אומנותית במיוחד מידי ערב שבת. ולא נדבר על הבגדים המפוארים שלבש. אבל זה היה כאשר ציווה ה'. האם גם אנחנו דואגים בזה לאשר ציווה ה'? או אולי דווקא הולכים בזה אחרי תרבויות צריכה זרות החודרות בצעדי ענק לבתינו ולליבותינו על ידי ענקי הפרסום ה"חרדים".

האם אנו חיים בפרוזדור המוביל לחיי עולם הבא. או שמא זה המקום ואין בילתו ואם כן ננצל ממנעמיו את כל מה שאפשר.

עלינו לחזור ולהזכיר לעצמנו את מטרת חיינו, לזכור שאנו בדרך, לנצל את הזמן ואת הכלים ולהכין את עצמנו למקום העינוג האמיתי של להנות מזיו השכינה.