עשרה בטבת - לא ברוח ה'

צום עשרה בטבת שונה משלושת התעניות האחרות שבארבעת התעניות, בכך שכאשר הוא חל ביום שישי, מתענים בו. בשונה משאר התעניות שדוחים את התענית.

מה המיוחד ביום זה? במיוחד אם ניקח בחשבון שביום זה רק התחיל המצור, עדיין לא היו הרוגים, לא היה רעב, רוחם של הנצורים עדיין הייתה איתנה.

בעשרה בטבת הקב"ה נתן לעם ישראל תזכורת עדינה. אם היו שבים אל ה', זה היה נגמר בזה, כמו שהיה עם חילו של סנחריב. אך כיוון שלא שבו, הגענו לפריצת החומה בשבעה עשר בתמוז, לחורבן הבית בתשעה באב ולסבל הנמשך עד ימינו אנו.

ואת זה אנחנו צריכים לזכור גם בימינו! הקב"ה נותן לנו כל הזמן תזכורות, מנסה לעורר אותנו לשפר את דרכינו, להתקרב אליו, למלאות את יעודנו. בתחילה התזכורות עדינות אבל אם זה לא עוזר, אם אנחנו לא מתעוררים, אז זה מתחיל לכאוב.

כמו בסיפור הידוע על המבריחים היהודים שהבריחו סחורות בארונות מתים. כאשר חשדו של המוכס התעורר, פתח את אחד הארונות וגילה את התרמית, פתחו היהודים הנ"ל בבכיות. אמר להם המוכס, שוטים! אם הייתם בוכים בזמן לא הייתם צריכים לבכות עכשיו, אבל עכשיו זה כבר יכאב.

כל מה שקורה בעולם - שריפות ענק, שיטפונות, מלחמות, פיגועים וכדו', קורה בשביל ישראל. לא כדי שנראה תמונות מדהימות, נקרא כתבות מרתקות, ננתח את המחדלים ואת מה היה קורה אילו.... אלא כדי שניקח מוסר,  נתחזק ונשוב בתשובה. כשזה לא עוזר, כשאנחנו לא מתעוררים, זה מגיע אלינו. שריפת ענק עם נפגעים רבים בכרמל. סערה עם נזקים עצומים ברכוש וגם בנפש.

לכן חמור במיוחד יום זה. כדי להזכיר לנו שאם היו ישראל שבאותו דור מבינים את המסר ועושים מה שצריך, בית המקדש היה עדיין קיים. ואם היינו מבינים את המסרים מהקורה בעולם, אולי גם השריפה והסערה היו נמנעות.

ובסמוך ונראה, אם לא נזכה ויבא משיח צדקנו ביומיים הקרובים, אנחנו שוב נתענה השנה ביום שישי. אך הפעם נזכור ונבין את המסר. ואז נזכה בעזרת ה' לנבואתו של אליהו הנביא על התגלותו של הקב"ה. "לא ברוח ה'... לא ברעש ה'... לא באש ה'.... ואחר האש קול דממה דקה".

פרשת ויחי - אי אפשר להיות יהודי כשהלב פונה לרומי

בברכות יעקב לבניו אנו מוצאים ברכות שנראות גשמיות לחלוטין אבל מן הראוי לבחון את הדברים ולהסתכל קצת יותר לעומק.

בברכת יעקב ליהודה – "אוסרי לגפן עירה ... כיבס ביין לבושו..... חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב". יעקב מתנבא על נחלת שבט יהודה שתהיה משופעת בכרמים המניבים יין רב ומשובח. ובלשונו של רש"י, "נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין".

אם נזכר ביציאתו של נח מהתיבה ובמה שקרה לאחר שנטע כרם, נראה שריבוי כרמים ויין אינו מהדברים הטובים, ואכן רבו מדרשי חז"ל על כוונת פסוקים אלו. וביניהם, "כבס ביין לבושו שהוא מחוור להן דברי תורה. ובדם ענבים סותה שהוא מחוור להם טעויותיהן" (מדרש רבה).

ויש המפרשים את הברכה בריבוי היין, שממנו ייקחו יין לנסכים ולכל המצוות הקשורות ביין.

מעניין שדווקא יהודה הוא זה שנתברך ביין, כאשר תחילת הברכה מדברת על כך שמנהיגי העם יהיו מיהודה. "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" מפרשים חז"ל והובאו הדברים ברש"י, שבט, אלו ראשי גלויות שבבל שרודים את העם בשבט. מחוקק , תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל. יהודה ממנו תצא המלוכה, ממנו מלכות בית דוד שתחודש במהרה בימינו בבואו של משיח בן דוד, ממנו גם מנהיגיו הרוחניים של העם. וזה ההמשך של מאן מלכי רבנן מהשבוע שעבר. ודווקא מהם יגיע גם היין למצוות ולבית המקדש.

"זבולון לחוף ימים ישכון". זבולון מתברך בברכה של עשירות. סוחר גדול, עסקים חובקי עולם, נמלים, ספינות. אבל הכל בשביל מה? בשביל החזקת התורה, בשביל יששכר חמור גרם. "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיה וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה. הוא שאמר משה 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך', זבולון עוסק בפרקמטיה ויששכר עוסק בתורה" (רש"י). כל עשירותו של זבולון ניתנה לו כדי לפרנס את לומדי התורה, את יששכר.

"נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר". מפרשים חז"ל, "זו בקעת גינוסר, שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. נפתלי מתברך בארץ שתתן את הפירות הטובים ביותר בארץ ישראל עד כדי כך שאומרת הגמ' (פסחים ח' א') "אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים – כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים – דיינו". אבל יש המשך לברכה – "הנותן אמרי שפר" ומתרגם אונקלוס, "יהון מודין ומברכין עליהון". מה כל מטרת הברכה של נפתלי היותו יודע להודות ולברך על הטוב, לכן קיבל ארץ זו הנותנת פירות כאלו.

עדיין טריים בזכרוננו, ימי החנוכה והנצחון על תרבות יוון. ומיד, שבוע לאחר מכן עשרה בטבת. אמנם תחילת המצור שהביא לחורבן בית ראשון ולגלות בבל. אבל זה מביא אותנו למחשבות על חורבן הבית שנמשך עד היום, חורבן בית שני שנחרב על ידי מלכות רומי.

הבדל גדול יש בין תרבות יוון לתרבות רומי ומכך גם ההבדל בין הגלויות. תרבות יוון מתבססת על "יפת אלוקים ליפת" יפיפיותו של יפת מתבטאת בחוכמה היוונית שניסתה במשך שנים וללא הצלחה להוות תחליף לחכמת התורה. יוון ניסו להשכיח את התורה על ידי החדרת תרבות של השכלה, של מדעים, של כפירה מתוך מחשבה ואידיאולוגיה. רומי לעומת זאת, הביאה תרבות של נהנתנות. מרחצאות, תיאטראות וכדו'. את יוון ואת תרבותה נצחנו. כי שום חכמה שבעולם לא יכולה להתמודד מול חכמת התורה. לכן גם לא נחרב בית המקדש בתקופת יוון. תרבות רומי לעומתה הביאה לחורבן בית המקדש. כי נהנתנות מביאה לידי חשיבה על עצמך בלבד ומכאן ועד לשנאת חינם הדרך קצרה. את "תרבות" רומי עדיין לא נצחנו, כי נגד נהנתנות, גם לחכמת התורה קשה להתמודד. כי מי שממלא את מוחו ואת ליבו בהנאות ובסיפוק רצונות ותאוות, אין מקום לחכמת התורה. אי אפשר להיות יהודי כשהלב פונה לרומי.

יעקב אבינו מברך את בניו אבל גם מלמדם ומצוום את הדרך ילכו בה. חלקם מקבלים ברכות שעל פניו נראות כברכות לשפע גשמי, והנאה מהעולם הזה. אך לכל ברכה כזו מצורפת גם ההנחיה איך תתקיים ברכה זו ולשם מה ניתנה. אם לצורך לומדי התורה אצל זבולון, אם לצורך הודאה ושבח לקב"ה אצל נפתלי, וכן הלאה.

ועל הכל מלמדת אותנו הברכה ליששכר " יששכר חמור גרם" חמור בעל עצמות, סובל עול תורה – סובל מלשון סַבַּל, לא סֶבֶל- כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד. "רובץ בין המשפטיים" כחמור המהלך ביום ובלילה וכשרוצה לנוח רובץ בין התחומין (רש"י). הברכה ליששכר מלמדת אותנו מה זה לימוד תורה וכיצד אמורים להראות חייו של בן תורה. אמנם יששכר הוא שבט לומדי התורה – אברכי הכולל, אבל זו הדרכה לחיי בן תורה בכלל, גם עם הוא עסוק גם בדברים אחרים. איך לומדים! לא משנה כמה אתה לומד, הדרך היא אותו דרך – סובל עול תורה. כשלומדים, לומדים כמו אותו חמור עם המשא על הגב, שלא עוסק בשום דבר אחר.

ועוד מלמדת אותנו הברכה ליששכר, "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות (רש"י) גם יששכר מקבל חלק משובח בארץ, ועל אף זאת ואולי דוקא בגלל זה - "ויט שכמו לסבל" עול תורה. "ויהי למס עובד" לפסוק לאחיו בני ישראל, הוראות של תורה וסדרי עיבורין (רש"י). נכון המנוחה היא נעימה במיוחד כשיש שפע של ברכה וארץ טובה, אבל מה הוא הטוב האמיתי, "ויט שכמו לסבול עול תורה".

הקב"ה חנן וחונן אותנו בהרבה מתנות. ברא לנו עולם נפלא, אבל לשם מה? האם נבראנו כדי לצבור עוד ועוד הנאות, עוד ועוד סיפוקים גשמיים? כל מה שקיבלנו ואנו מקבלים, הוא למטרה אחת, לעבוד את ה'. לעסוק בתורה! לתמוך בעוסקי התורה! ולהודות ולשבח לקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו!

פרשת ויגש - עוסקי תורתך כנגד כתבו לכם על קרן השור

מלחמת היוונים ביהודים לא היתה מלחמה מדינית על הגוף אלא מלחמה על הנפש. "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". זו הייתה מלחמה תרבותית על השלטת התרבות היוונית בעולם ומחיקת תרבות ישראל – תורת ישראל.

המלחמה אכן לא התחילה בכח אלא להיפך בדרכי נועם על ידי הכנסת השכלה, ספורט, "תרבות" וכדו' לערי ישראל. זה הצליח חלקית בלבד והיו מעטים (היום קוראים לזה בשולי המחנה) שנמשכו אחר ההבל והתייוונו. את היוונים זה כמובן לא סיפק ולכן החלו בהפעלת כח. גזרו גזירות על קיום המצוות - בעיקר שבת, חודש ומילה, שהעובר עליהם נענש בעינויים קשים ובמיתות משונות. כאן הצלחתם הייתה רבה יותר ורוב העם – גם אלה שלא התייוונו מרצון, לא עמדו בנסיונות הקשים, בעינויים ובחשש ממוות והתייוונו עכשיו מאונס.

קומץ קטן של יהודים שהמשיך למרות הכל בשמירת ובקיום המצוות, הטריף את דעתם של היוונים שראו בכך כשלון מוחלט. הם ידעו שאם יש אפי' מעט יהודים שמוכנים למסור את נפשם על קידוש ה', על לימוד התורה וקיום המצוות, תורת ישראל נצחה. הם ידעו גם שמספיק קומץ יהודים זה כדי לחזור ולהבעיר את הניצוץ שבליבם של כל היהודים. הגזירה האחרונה נועדה לפתור בעיה זו. "כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל". מה זה חלק באלוקי ישראל ולמה דוקא על קרן השור? אמרו היוונים, גזירות על ביטול מצוות מעשיות לא הצליחו? נגיע לזה בדלת אחורית. אתם רוצים לעבוד את הקב"ה למרות העינויים וסיכון החיים? תעבדו! אבל, "כתבו לכם על קרן השור" כשאתם עסוקים בענייני החולין שלכם כשאתם עסוקים בשור - בפרנסתכם, שם אל תתנו דריסת לאלוקי ישראל.

כאן בשלב זה החליטו מתתיהו ובניו שהגיע הזמן להלחם. כל עוד יש פיתויים ואפי' עינויים, נצח ישראל לא ישקר ועם ישראל ותורת ישראל יישארו לנצח נצחים. אבל כאשר תהיה שמירת מצוות אבל נוציא את האלוקים מחיי היום יום, פה יבא הקץ על עם ישראל. פה, לאט אבל בטוח, תשתכח התורה מישראל. ועל זה מלחמה!

איך נלחמים? מי נלחם? הפייטן בעל הניסים אומר "מסרת גיבורים ביד חלשים...... וזדים ביד עוסקי תורתך" רבו ההסברים איך נכנס לכאן נושא הרוחניות – רשעים וצדיקים, טמאים וטהורים, זדים ועוסקי תורתך. רובם מנסים להסביר בכל מיני דרכים למה זה קשור לנס. אותי תפס ההסבר שיש פה שני חלקים – חלק הנס וחלק הגורם לנס. ההבדלים הפיזיים זה חלק הנס, ההבדלים הרוחניים הם הגורמים לנס. "וזדים ביד עוסקי תורתך" מי הם אלו שימנעו את ה"כתבו לכם על קרן השור"? עוסקי התורה. כי רק כאשר העוסקים במלאכה, האוחזים במחרשה, ההולכים אחרי השור, רק כאשר הם עוסקים בתורה, רק כך יכולים להינצל ממצב זה של הפרדת חיי היום יום מאלוקי ישראל.

פרשיות השבוע האחרונות מלמדות אותנו את סיפור חייו של יוסף. מהיותו בן זקונים – בר חכים השוקד על תורתו של יעקב אביו, דרך המכירה לעבד, הנסיון עם אשת פוטיפר, שתים עשרה שנה בבית האסורים, עד היותו למשנה למלך המושל על כל ארץ מצרים. איך נשארים יוסף בר חכים של יעקב? האם זה שייך בכלל? כשיעקב מתבשר בפרשת ויגש על כך שיוסף חי והוא מושל בכל ארץ מצרים, אומר הפסוק (מ"ה כ"ו) "ויפג ליבו כי לא האמין להם" מתי הוא מאמין להם? "וירא את העגלות אשר שלח יוסף.. ותחי רוח יעקב אביהם". יעקב גם הוא לא מאמין שיוסף נשאר יוסף אחרי כל מה שעבר עליו במשך עשרים ושתיים השנים מאז עזב את אביו ואת ביתו. מתי הוא נרגע? כשהוא מקבל את הרמז שמרמז לו יוסף על ידי העגלות, על הסוגיה בה הם עסקו ביום פרידתם. יוסף, לבד מכך שהוא אומר לו אני עדיין אוחז בסוגיה, אני אותו יוסף. הוא גם אומר לנו איך נשאר אותו יוסף, רק על ידי הקשר לסוגיה, על ידי לימוד התורה.

רק על ידי העיסוק בתורה נוכל לכתוב על קרן השור "יש לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל".

פרשת מקץ - הגזירה אמת והחריצות שקר

"ויהי מקץ שנתיים ימים" בפרשה זו התורה מתארת את יציאתו של יוסף מבית הסוהר היישר לפסגת מצרים – משנה למלך. חז"ל מביאים על כך את הפסוק באיוב (כ"ח ג') "קץ שם לחושך". זמן ניתן ליוסף כמה שנים ישהה בבית האסורים, כיוון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום.

"ויהי מקץ שנתיים ימים" התורה מדגישה כאן כמה זמן שהה יוסף בבית האסורים מאז שפתר את חלומו של שר המשקים. וגם על זה עומדים חז"ל: 'ודבר שפתים אך למחסור' (משלי יד, כג). על ידי שאמר לשר המשקים 'זכרתני והזכרתני' נתווספו לו שתי שנים. שנאמר ויהי מקץ שנתיים ימים" (מדרש רבה פט, ב).

הרמב"ן בתחילת המעשה עם יוסף נותן לנו במשפט קטן אחד, הקדמה להבנת סיפורו של יוסף, סיפורו של עם ישראל ובעצם סיפורו של כל העולם. "הגזירה אמת והחריצות שקר". כשיוסף מחפש אחר אחיו באזור שכם ולא מוצא אותם מתגלה עליו המלאך גבריאל ומכוונו למקום אליו הלכו. ואומר הרמב"ן "ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו, להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו באומרם כי ה"אישים" האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הספור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום".

וזה לא התחיל כאן ולא מסתיים כאן. ההתחלה "וישלחהו מעמק חברון". אומר רש"י, והלא חברון בהר.....? אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

סיפור שנראה על פניו כמריבה בין אחים הופך לפתע לתכנית מחושבת עשרות שנים לפני כן ומתוכננת עד מאות שנים אחרי כן. בני ישראל, זרעו של אברהם צריכים להיות בגלות מצרים כהכנה להיותם לעם הנבחר. לשם כך יוסף חולם חלום, אחיו ששונאים אותו על חלומותיו, חושבים להפר את חלומותיו על ידי מכירתו לעבד. ומה קורה? הם שולחים אותו למקום בו הוא אמור למלוך, למקום אליו הם אמורים לרדת אחריו.

האדם חושב שהוא במעשיו פועל משהו. מגלה לנו התורה, "הגזירה אמת", מה שגזר הקב"ה יתקיים. "והחריצות שקר", מה שתעשו לא יעזור. כי "עצת ה' היא תקום".

ואם חשבנו שרק נסיונות להפריע למהלך האלוקי הם "שקר". מגלה לנו התורה בפסוק בו התחלנו שגם "סיוע" לקב"ה, גם הוא שקר. "ודבר שפתיים אך למחסור" תוספת דבריו של יוסף אל שר המשקים, לא רק שלא הועילה אלא דחתה את שחרורו בשנתיים ימים.

ויוסף אכן מבין את המסר וכשהוא עומד לפני פרעה הכופר שעשה עצמו לאלוהים, ופרעה אומר לו "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו", עונה לו יוסף, "בלעדי, האלוקים יענה את שלום פרעה". יוסף עומד לפני פרעה, אף אחד לא יודע איך יסתיים המפגש אם הפתרון לא ימצא חן בעיניו. ויוסף ללא חשש וללא שום נסיון ליפות אתך הדברים, אומר לו, "בלעדי" - לי אין כלום, "האלוקים יענה את שלום פרעה" הפתרון הוא מהקב"ה.

וזה מה שאנחנו צריכים להוציא מפרשיות אלו, נכון שיש חובת השתדלות ולכן אנחנו צריכים לעמול ולהיות חרוצים אך נזכור תמיד שהכל שקר, הדבר היחיד האמיתי הוא הגזירה, גזירתו של הקב"ה.

ולוואי ונאמץ את דבריו של רבי יחזקאל לווינשטיין, ההשתדלות היא קנס שנקנסנו בחטאו של אדם הראשון ולכן עלינו להשתדל ולמעט בקנס כמה שיותר.

פרשת וישב - מקום השלוה

"וישב יעקב" "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". "אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם בעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה".

במי מדובר? מדובר ביעקב אבינו שכל ימיו רחוקים משלווה. עוד ממעי אימו מתחילה המריבה עם עשו. אח"כ הוא צריך לקחת במרמה את הברכות, עד שעשו מבקש להורגו. 22 שנה בבית לבן, כאשר לבן מרמה אותו ומחליף את אשתו, מרמה אותו בשכרו. וגם כשהקב"ה מסדר לו את השכר, מאשימים אותו בגניבה "כל אשר לו מאבינו". ואם זה לא מספיק, אז בדרך חזרה לארץ כנען, חוטפים את ביתו, ובניו מסכנים אותו במלחמה עם כל יושבי האזור אחרי שהרגו את כל העיר שכם. ואחרי זה מבקש יעקב לישב קצת בשלוה, רוצה קצת חיים "רגילים". ועל איזו שלוה מדובר? יעקב איש תם יושב אהלים, כל ילדותו שקוע בלימוד. יורד לחרן, לברוח מעשו ולחפש אישה ובדרך נכנס לעוד 14 שנה של לימוד בישיבה, 14 שנה בהם לא עלה על מיטה. 22 שנה בבית לבן והוא אותו יעקב יושב אהלים. מבקש יעקב לישב בשלוה ולעסוק בתורה, לחנך את בניו, לבנות את התשתית של עם ישראל – העם הנבחר – עם מקבלי התורה. ועל זה אומר לו הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם בעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה".

סיפור חסידי מספר על חסיד שהגיע לרבו ובפיו הודאה והודיה על כל הטוב שיש לו. ברוך ה' הכל בסדר, בריאות יש, פרנסה יש, רק בקשה קטנה לו – את משכורתו הוא מקבל בסוף כל שבוע וכך כל השבוע הוא טרוד ולא רגוע, האם תהיה משכורת או שיהיו קיצוצים וכדו'. בקשתו שיברכו הרבי ויתפלל עליו שיקבל את פרנסתו מראש בתחילת כל שבוע, כך יוכל לעבוד את הקב"ה בלב שקט בלא טרדות, יוכל ללמוד בשלוה ולהתפלל מתוך ישוב הדעת. אומר לו הרבי, ומי אמר לך שזה מה שהקב"ה רוצה ממך? מי אמר שהקב"ה רוצה שתעבוד מתוך רגיעה ומנוחת הנפש? הקב"ה רוצה בדיוק את זה, את עבודת ה' מתוך הטרדות, מתוך הצער, מתוך הכאב, מתוך הבלבול.

כולנו רוצים חיים קלים, חיים של שלווה,של נחת, כדי שנוכל לעסוק בתורה ובמצוות. ואכן בתפילה על פרנסה המודפסת בסידורים לאמרה בברכת שמע קולנו, מבקשים "המצא לי ולכל בני ביתי מזונותי קודם שאצטרך להם, בנחת ולא בצער... כדי שאוכל לעשות רצונך ולעסוק בתורתך ולקיים מצוותיך". אבל מה אם זה לא קורה?

"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" לפי רוב המפרשים, לכל בריה כפי רצונה, כמה ומה שהיא רוצה. אבל אנחנו לא תמיד מקבלים מה, איך וכמה שאנחנו רוצים. על זה בא הפסוק הבא "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו". לא רק צדק יש כאן אלא חסד יש כאן.

דוד המלך אומר בפסוקים אלו את מה שהתורה אומרת לנו כאן בפרשה, ייתכן שמה שאנו לא מקבלים את חיי השלווה, כאן בעולם הזה, כי הם מחכים לנו בעולם הבא. או כמו שאומר חבר שלי העוסק בחסד של אמת יהיה לנו הרבה זמן לנוח אחרי מאה עשרים.

פרשת וישלח - יש לי כל, או יש לי רב

כשיעקב ועשו נפגשים, מתפתח ביניהם דיון לגבי רכושם. עשו אומר יש לי רב ויעקב אומר יש לי כל. בפשטות, מה שאנחנו מבינים, שיעקב מסתפק במה שיש לו ולכן אומר "יש לי כל" (ל"ג י"א) – יש לי כל מה שאני צריך. עשו לעומתו אומר "יש לי רב" (ל"ג ט') אבל לא מספיק.

עיון ברש"י מלמדנו נקודה נוספת. על מאמר יעקב יש לי כל אומר רש"י כל סיפוקי. ועשו דיבר בלשון גאווה, יש לי רב יותר ויותר מכדי צרכי. עשו יש לו הרבה יותר ממה שהוא צריך. יעקב לעומתו יש לו בדיוק מה שהוא צריך. אם הקב"ה נתן לו את זה הרי זה נצרך לו. אם לא היה צריך, הקב"ה לא היה נותן לו. וההבדל בהשקפתם נובע מהבדל בהבנה של מטרת החיים בעוה"ז. עשו נהנתן ת"א מצוי, חי כדי להנות. כל מה שיש לו נועד כדי לעזור לו למלות את מטרת חייו – להנות. אם יש לו יותר ממה שהוא מסוגל לבזבז, הרי שיש לו יותר מכדי צורכו. יעקב לעומתו חי כדי לעבוד את ה', כל מה שיש לו נועד לעזור לו במילוי תפקידו. אם יש לו יותר מכדי צורכו, הרי שתפקידו עדיין לא בוצע בשלמותו. יעשה בזה חסד, ייתן צדקה לעניים, ינצל את זה לצורך עבודתו.

חזרה קצת אחורה בפרשה תראה לנו את יישום הדברים על ידי יעקב. "ויותר יעקב לבדו" (ל"ב כ"ה) אומר רש"י שכח פכים קטנים וחזר עליהם. יעקב מעביר את משפחתו, עבדיו, מקנהו וכל רכושו את הירדן וחוזר בשביל כמה כלי חרס קטנים. כי אם ה' יתברך נתן לו את הכלים האלו הרי שיש להם מטרה וא"כ אין הבדל בינם לבין הכלים היקרים וה"חשובים" יותר, שניהם חשובים ליעקב באותה מידה ושווה וצריך לחזור בשבילם.

אלו מביננו שעדיין זוכרים את מתנות החתונה שקיבלו, זוכרים את הסט קפה הזכור לטוב(?) שהגיע בהמוניו (היום אולי יש דברים אחרים). התורה בסיפור זה של יעקב, מלמדת אותנו איך צריך להיות היחס גם לכלים פשוטים אלו. אם קיבלנו את זה, ה' שלח לנו את זה וא"כ זה נצרך לנו. מה לעשות עם זה, זה כבר סיפור אחר. האם להעביר אותם כמתנה לזוג המסכן הבא, נחשב שימוש הולם? אני לא יודע.

ואני רוצה לקחת את זה קצת יותר רחוק. אותם פכים קטנים יכולים להיות לא סתם דברים שנראים סתמיים ושאפשר לוותר עליהם. אלא גם דברים שהינו רוצים מאד לוותר עליהם. קשיי פרנסה, בן/ת זוג שהתגלה כלא מושלם בלשון המעטה, ילדים לא מושלמים וגם זה בלשון המעטה, מחלות וקשיים אחרים. אולי מראש היינו מוותרים על מתנה כזו אבל אחרי שקיבלנו אותה, איך נתייחס אליה? נזרוק אותה בהזדמנות הראשונה אם נוכל ונבעט בה כשלא נוכל. או שנתייחס אליה כמשהו שהקב"ה נתן לנו וא"כ אז אנו צריכים אותה? וזה מחזיר אותנו להבדלי ההשקפה התהומיים בין יעקב לעשו. אם המטרה חיי עוה"ז של הנאות, תענוגות וסיפוק גשמי. אם "יש לי רב" – יותר מכדי צרכי, הרי מתנות אלו מפריעות לנו וא"כ קחו אותם חזרה. אבל אם מטרתנו היא חיי עולם הבא, חיי רוח ונשמה. אם "יש לי כל" – כל מה שיש לי אני צריך. הרי שמתנות אלו הם אכן "מתנות" שאם קיבלנו אותן, לא נוכל בלעדיהן להשלים את יעודנו ומשימתנו פה בעולם. ועלינו להשתדל להתייחס אליהן ככאלה. זה לא קל ואפי' קשה אבל אלו הם החיים האמתיים. רבינו תם בספר הישר מגדיר את העולם הזה כ"נווה התלאות". אף אחד לא רוצה לחיות בנווה כזה. אבל מי שכבר חי בו, אם יחיה בצורה הנכונה, אם יכיר בהיותו ב"נווה". אם יכיר במתנות שקיבל וינצל אותם כראוי, אזי לא רק עולם הבא יהיה לו אלא גם העוה"ז שלו יראה לפתע אחרת.

פרשת ויצא - תורה מביאה לידי ... יראת חטא

אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה.... ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים" (כ"ח כ' כ"א) אומר רש"י מה זה ושבתי בשלום, שלם מן החטא. יעקב יודע לאיזה מקום הוא הולך. הוא יודע לאיזה סכנות רוחניות הוא נחשף ולכן הוא מבקש לשוב משם שלם מן החטא.

כשיעקב מבקש מהקב"ה שישמור אותו בדרך, שייתן לו לחם ובגדים, הוא אומר "ושמרני", "ונתן לי". ה' ישמור אותי, ה' ייתן לי. אך כשהוא מבקש לשוב שלם מן החטא הוא אומר "ושבתי", אני אשוב. כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. על שמירה, על לחם ובגדים מבקשים מהקב"ה. אך על יראת שמים ויראת חטא צריך לעבוד לבד. נכון צריך לבקש סייעתא דשמיא גם בשביל יראת שמים אבל בלי עבודה זה לא ילך.

איך עובדים? גם את זה פרשת השבוע מלמדת אותנו.

פרשת השבוע מתחילה בפסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. בפשטות הדבר נעשה מיד לאחר שרבקה ואחריה יצחק שלחו את יעקב לחרן. רש"י בפסוק האחרון בפרשת תולדות מביא לנו את דברי חז"ל שלפני שיצא יעקב לחרן הלך קודם כל ללמוד תורה ארבע עשרה שנה בישיבתם של שם ועבר. יעקב שיודע שיהיה קשה מאד לחזור שלם מן החטא במקום אליו הוא הולך, עד שהוא יצטרך את עזרת ה' לכך, מכין את עצמו לפני צאתו לדרך. איך? על ידי ארבע עשרה שנה של לימוד תורה. ככה עובדים על יראת שמים. הגמ' במסכת עבודה זרה (כ' ב') מביאה את הברייתא המפורסמת המלמדת אותנו את הדרך לעבודת ה'. "אמר רבי פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות ...... ענווה מביאה לידי יראת חטא". הדרך ליראת חטא ארוכה, היא נמצאת במדרגה התשיעית. אבל ההתחלה היא בתורה.

התורה לא מספרת לנו מה ואיך למד יעקב בבית שם ועבר אבל היא רומזת לנו על כך במילה אחת. בהמשך הפרשה כשיעקב חוזר להר המוריה, נאמר, "וישכב במקום ההוא". ומפרש רש"י, שם שכב אבל כל ארבע עשרה שנה בבית שם ועבר לא שכב. ארבע עשרה שנה של לימוד ללא הפסקה אפי' כדי לשכב לישון. כי יעקב לא מבקש מה' להינצל מן החטא. יעקב מבקש לשוב שלם מן החטא. כדי לשוב שלם צריך יראת חטא שלימה. ובשביל זה צריך לימוד תורה בהתאם, לימוד תורה בשלמות.

לא עם הארץ חסיד ולא בור ירא חטא. זה לא רק מחסרון ידיעה אלא זה חסרון במהות. אי אפשר להיות ירא שמים ללא עיסוק בתורה. אבל לשם כך צריך שהעיסוק בתורה יהיה עיסוק בתורה.

רש"י על הפסוק הראשון בפרשה אומר מלמד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. גם אברהם יצא ממקומו, גם יצחק יצא ממקומו. באף אחד מהם לא נאמר ויצא ובאף אחד מהם לא אמר רש"י שיציאתו עשתה רושם. אם היו שואלים אותנו בחסרונו של מי נרגיש יותר, בחסרונו של איזה אברך שקט שיושב בפינת בית המדרש, עוסק בתורה ולא זז כל היום ממקומו. או של מי שעומד בראש ארגון חסד גדול או בראש ארגון קירוב גדול. סביר שהיינו אומרים, וודאי השני מפורסם, מורגש, פועל, כולם מכירים אותו ונעזרים על ידו. וודאי שחסרונו יורגש יותר.

אברהם אבינו היה בעל בית הכנסת אורחים הגדול בעולם. ולא רק הכנסת אורחים ובית תבשיל היו שם. אברהם גם היה המקרב רחוקים הגדול ביותר. בכל זאת כשיצא אברהם מחרן לארץ כנען, או כשיצא מארץ כנען למצרים לא נאמר ויצא, לא נאמר שיציאתו עשתה רושם. ואילו יעקב יושב האוהלים שארבע עשרה שנה לא יצא מבית המדרש, יציאתו עשתה רושם.

כי כשיש תורה בעיר אפי' כשהיא סגורה בבית המדרש, כשיש יראת שמים בעיר אפי' שאנו לא רואים אותה, כל אווירה של העיר שונה. עד כדי כך שיציאתו עושה מיד רושם כי הוא זיווה, הוא הודה והוא הדרה.

פרשת תולדות - בכורה תמורת נזיד עדשים

"ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים..... ויבז עשו את הבכורה" (בראשית כ"ה ל"ד).

עשו חוזר מהשדה עייף ורעב ורואה את יעקב מכין נזיד עדשים. כשהוא רוצה לאכול, אומר לו יעקב, תצטרך לשלם על זה "מכרה כיום את בכורתך לי". עשו עושה חשבון של רווח והפסד ואומר "הנה אני הולך ולמה זה לי בכורה". ומבאר רש"י "אמר עשו, מה טיבה של עבודה זו (עבודת הקורבנות שהיתה מיועדת לבכורות)? אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה. אמר אני הולך למות על ידה, א"כ מה לי חפץ בה". יעקב אמנם נוהג כאן כמנהג הסוחרים ומתאר בפני עשו את הקשיים, את הסכנות ו"שוכח" להזכיר את כל המעלות והשכר שיש בעבודת הקרבנות. אבל עשו לא טיפש וגם אם הוא לא מבין את חשיבותה, הוא כן מבין שאם יעקב רוצה לקנות אותה, סכנה גדולה אין כאן. מה כן יש כאן, יש כאן עבודה לא פשוטה שאכן סכנתה בצידה. אם לא עושים אותה כמו שצריך יש בה סכנה.

בכור שעובד את עבודת הקורבנות הוא פוחד להיות, אבל צייד שמסתכן מחיות טרף ומציידים אחרים הוא לא פוחד להיות. למרות שדמו של נמרוד שנהרג על ידו, עדיין טרי. כי צייד זה חיי עולם הזה במיטבם. מלא אקשן, הרבה אדרנלין, יש חיים טובים מאלו? משא"כ עבודת הקורבנות היא כולה עבודה של עולם הבא ובשביל עשו זה לא מספיק.

עשו עושה כאן את מה שעושה העצל מספר משלי "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות". כשהוא צריך לעבוד את ה' הוא ימצא אלף ואחד סיבות למה זה קשה ואפי' מסוכן.

ואם זה היה נעצר כאן עוד ניחא. אבל התורה ממשיכה ואמרת לנו מה קורה אחרי שעשו מוכר את בכורתו בעבור נזיד עדשים, "ויבז עשו את הבכורה". ואומר רש"י "העיד על רשעו שביזה עבודתו של מקום". בסדר קשה לך, אתה חושש שלא תחזיק מעמד? מה לעשות לא כל אחד זוכה. אבל מכאן ועד לבזות הדרך רחוקה. אבל זה חלק מניכוי המצפון שלו, אני חושש? אני עצלן? אני לא רוצה להתאמץ? מה פתאום, זה פשוט לא שווה. יש לי עיסוקים שווים יותר מעבודת הקרבנות. כאן חטאו הגדול.

וזה לא מתחיל כאן, זה מתחיל כבר מהבטן. "ויתרוצצו הבנים בקרבה" אומר רש"י בפירושו השני, 'מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות'. יעקב רוצה לבתי מדרשות ועשו לבתי עבודה זרה. הוא לא צריך את העבודה זרה הוא צריך את ההנאות שיתלוו לחיים אלו. יעקב איש תם יושב אהלים , עשו איש שדה, עושה כביכול ככל העולה על רוחו.

ופה צריכה להדהד בראשנו השאלה, האם אנו לא מוכרים את חיינו בעבור נזיד עדשים? האם אנו לא מוותרים על עבודה בשביל נוחות? אנחנו לא מוותרים על עליה והתקדמות בשביל חיים טובים? אנחנו לא בורחים מקשיים והתמודדויות שמפריעות להנאות החיים? נכון צריכים פרנסה, צריכים9 לדאוג לפנסיה, צריכים לחשוב על לחתן את הילדים. אבל צריך לזכור שגם צריך לחיות את הימים שיש. ולחיות הכוונה חיים של תורה, חיים של עובדת ה', חיים שיביאו אותנו לאחרי הפנסיה – לחיי עולם הבא. חיים של יעקב אבינו, לא לחיי עשו. והסכנה הכי גדולה שלא נגיע למצב של "ויבז" כדי להרגיע את מצפוננו. ולא ביזוי של המצוות חלילה, אלא אפי' זלזול במי שמשקיע יותר מאיתנו בעבודת ה'.

פרשת חיי שרה - על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים

אברהם שולח את עבדו נאמן ביתו - אליעזר לחפש אישה לבנו יצחק. בנות המקום בנות כנען אינן ראויות בעיני אברהם ולכן שולח את אליעזר לחרן. הללו עובדות עבודה זרה והללו עובדות עבודה זרה, במה עדיפות בנות חרן על בנות כנען? אומרים המפרשים בעלי המוסר, שבנות כנען מושחתות במידותיהן משא"כ בנות חרן. והשחתת המידות קשה מעבודה זרה, שזה בשכל האדם וזה בחומר שבו. ואכן כשאליעזר עושה את הנסיונות לדעת מי הנערה הראויה הוא בודקה במידת החסד שבה – "הגמיאיני נא מעט מים".

אברהם הוא עמוד החסד. יצחק הוא עמוד העבודה, היראה, הדין. אליעזר מחפש אישה שתהיה ראויה ליצחק שתהא גומלת חסדים וכדאית להיכנס לביתו של אברהם (רש"י כ"ד י"ד). אם היה אליעזר מחפש אישה לאברהם, אכן היתה מתאימה אישה בעלת חסד גדולה שתתאים לעמוד לימין בעלה במפעל החסד שלו. אבל אנחנו מחפשים כאן אישה ליצחק למה דווקא בחסד בחר אליעזר לבחון אותה, אני הייתי בוחן את מידת יראת השמים שבה.

יש הרוצים לפרש שרבקה אמורה להשלים את יצחק הוא יראה והיא חסד ביחד זה הבית המושלם. בעינינו מצטייר ירא ה' כאדם סר וזועף, פניו רציניות וחמורות תמיד. אז, זה נכון, צריך שתהיה אחת שתאזן את המצב. אך אני לא בטוח שכך היה נראה יצחק. במיוחד אם נלך קצת הלאה ונראה את יחסו של יצחק לעשו, לפי הבנתנו ביראה הרי היה צריך לרחקו ולא לקרבו. ומאידך אברהם עמוד החסד הוא זה שריחק את ישמעאל.

בואו נבחן יותר לעומק את המבחן שעשה אליעזר לרבקה. אליעזר מתפלל לה' שיצליח דרכו וכאן הוא מצייר את דמותה של האישה אותה הוא מחפש ליצחק. "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך". אליעזר, עבד חסון עם עשרה גמלים, אולי הוא צמא ועייף מהדרך ואין לו כח לשאוב לעצמו מים. אבל מה עם הגמלים? למה שתצטרך בעלת החסד לשאוב מים גם לגמלים. ישתה הוא, ירווה את צמאונו, ינוח מעט מעמל הדרך וישאב לגמליו. אבל אליעזר זה מה שהוא מחפש, אחת שתשאב גם לגמלים. למה?

נמשיך קצת הלאה. כשאליעזר מבקש ממנה "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" מתארת לנו התורה בפירוט רב מה עושה רבקה. "ותאמר שתה אדוני. ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו, ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב, ותשאב לכל גמליו". אליעזר מחפש אחת שתאמר גם לגמליך אשקה והיא אומרת גם לגמליך אשאב. רבקה לא מסתפקת בנתינת שאריות המים לגמלים אלא הולכת לשאוב עוד במיוחד בשבילם. מה זה? הידור בחסד? דאגה כזו לגמלים?

יש חסד ויש חסד. יש מי שטבעו הוא לב רחום וחנון, הוא יראה מישהו שצריך משהו יעזור לו. יש מי שמצפונו מייסרו ולכן יעזור עד שמצפונו ישקוט. אך יש מי שעושה חסד כי הוא דבק במידותיו של הקב"ה. אדם כזה נקרא אוהב חסד, זה מי שמחפש איפה עוד אפשר לעשות חסד, איך לעשות שהחסד יהיה מושלם יותר. וחסד כזה מגיע ממקור אחר לחלוטין, הוא מגיע מיראת ה'. לא יראת העונש וגם לא יראת החטא, אלא יראת הרוממות המביאה לרצון להידבק בדרכיו.

כשאדם מבקש לשתות אין צורך לתת גם לגמליו אבל כן יש צורך לתת לא את המים במירב הנעימות ולדאוג להרגשה הטובה שתהיה לו. אליעזר מעמיד את רבקה במבחן, מגיע אדם זר ומבקש לשתות. אין בעיה, היא תתן לו. אבל הם לא נמצאים בבית אלא על יד המעיין. אין בקבוקי מי עדן אישיים וגם לא כוסות חד פעמיים. יש כאן כד ובו מים לכל משפחתה. ההלך לא ישתה את הכל, מה עושים עם המים שנשארו בכד? לקחת הביתה? זה לא מעשה חכם, אולי הוא חולה, או סתם לא נעים לשתות מכלי ששתה בו אחר. תשפוך את המים? הוא ייעלב, ירגיש לא נעים. אליעזר מחפש לראות האם היא תחשוב על זה ותמצא את הפתרון הפשוט, תתן את הנותר לגמלים. אך רבקה גדולה ממנו. היא אכן שופכת את הנשאר בכד אל השוקת אך היא לא מסתפקת בזה, הוא יכול לחשוב שהיא נותנת לגמלים כי היא לא רוצה לקחת את המים וגם לא לפגוע בו, עדיין יש כאן חשש לאי נעימות מצידו. לכן רבקה רצה ושואבת מים נוספים בשביל הגמלים, כדי שתנוח דעתו. הנה היא לא נתנה לגמלים כדי לשפוך את המים, אלא באמת כדי להשקותם. חסד ברמה כזו רק אוהב חסד יכול לעשות, רק הירא את ה' מאד והמדבק בדרכיו יכול לעשות. רבקה מתגלית כאן לא רק כבעלת חסדים אל כדבקה במידותיו של הקב"ה וזו האשה המתאימה ליצחק.

אנחנו רגילים לומר שהאבות מגלמים את שלושת עמודי העולם. אברהם - חסד, יצחק – עבודה/יראה ויעקב תורה. אבל שלושת עמודים אלו לא יכולים להתקיים זה בלא זה. כי עבודת ה' כוללת את כולם ואם האדם הוא עולם קטן אז הוא חייב את שלושת עמודיו כדי לעמוד. אין חסד בלי תורה ויראה, אין יראה בלי תורה וחסד ואין תורה בלי חסד ויראה. כי "לא עם הארץ חסיד ולא בור ירא חטא (פרקי אבות ב')". ומצד שני "כל שחכמתו קודמת ליראתו, אין חכמתו מתקיימת" (פרקי אבות ג'). ולכן אברהם עמוד החסד כשהוא שומע מהקב"ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, הוא מגרש את ישמעאל מביתו. לכן הוא עומד בנסיון הגדול מכולם ומעלה את בנו יחידו לעולה. לכן יצחק כשצריך מקרב את עשיו למרות התנהגותו ההפוכה לגמרי מדרכו של אביו. ויעקב העוסק בתורה שהיא כנגד כולם – כולל את כולם, כמו שנראה בהרחבה בפרשת תולדות.

פרשת וירא - היפלא מה' דבר?

אנשים נמצאים לפעמים במצב של יאוש מוחלט ללא שום תקווה לשינוי. זה יכול להיות בעיות פרנסה, בריאות, שידוכים, ילדים, הכל. נסיון לעודד אנשים אלו שיהיה בסדר מעלה גיחוך אם לא כעס על פניהם - מה יהיה בסדר? איך יהיה בסדר?

הייתי לא מזמן במחלקת שיקום באחד מבתי החולים בארץ. יושבים אנשים לאחר תאונה, אירוע מוחי, זקנים שכבר לא מתפקדים כלל אך עדיין מנסים לעשות איתם משהו. הסתובבה שם במחלקה אישה שחילקה ברכות והבטחות. תגיד תהילים, תדליקי נרות, תנו לי את השם שלכם והכל יהיה בסדר, תוך שבוע אתם חוזרים הביתה - יש לי קשרים שם למעלה. מדובר באנשים הנמצאים בתהליך שיקום שגם אם יצליח לשנות משהו זה תהליך של חודשים והיא מבטיחה תוך שבוע אתם בחוץ על הרגליים. היא גם נראתה קצת מגוחכת ולכן לא פלא שהדברים העלו גיחוך על פני הנמצאים. גם אני גיחכתי לעצמי והתייחסתי אליה ואל דבריה כעוד תמהונית.

ואנחנו נתקלים בזה על כל צעד ושעל. אדם שכבר שנים סוחב בעיות פרנסה קשות יבא מישהו ויאמר לו מחר אתה זוכה בלוטו או מקבל ירושה גדולה מאיזה דוד עשיר שיוולד לך פתאום, מה תהיה תגובתו? אנשים שמחכים שנים לילד והרופאים לא נותנים להם שום תקווה ואיזה קבצן שיבא לביתם יאמר להם שנה הבאה יש לכם ילד, מה הם יחושבו באותו רגע. הורים לילד נכה שאיזה תמהוני יבטיח להם שהילד ילך, יזרקו אותו מכל המדרגות, באת לצחוק עלינו?

פרשת השבוע נותנת לנו את ההתייחסות הנכונה למקרים אלו. "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן. ויאמר ה' אל אברהם, למה זה צחקה שרה ... היפלא מה' דבר ..."

שרה בת תשעים. עשרות שנים שהיא מצפה לבן. היא נדדה ממולדתה ומבית אביה מחמת הציווי, אבל אם תקווה שמשנה מקום משנה מזל. וכמו שאומר רש"י על הפסוק הראשון בפרשת לך לך "וכאן אי אתה זוכה לבנים". שרה נותנת את שפחתה לבעלה אולי תבנה ממנה. שפחתה יולדת בן, עוברים 13 שנה ושרה עדיין מחכה. שרה גם הייתה עקרה מאז ומעולם כמו שאומרים חז"ל ששרה אילונית הייתה, ובנוסף לזה, סימני הזקנה מזמן אחזו בה. כפי הנראה בשלב זה כבר התייאשה מלהביא בן לעולם ואברהם משום מה לא גילה לה על ההבטחה שקיבל מה'. והנה באים שלושה ישמעאלים למלון של אברהם ושרה, וכאות תודה על האירוח הנפלא, מבטיחים להם שבעוד שנה תלד שרה בן. מה תגובתה של שרה? מה שהיתה כנראה גם התגובה שלנו - צחוק! אני העקרה, הזקנה, אלד בן? ועל זה בא הקב"ה על שרה בתביעה "למה צחקה שרה.. היפלא מה' דבר"?

הרמב"ן כבר עומד על שאלה זו ואומר "והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היה הדבר נמנע בעיניה וראוי לה שתאמין או שתאמר כן יעשה ה'". גם אם הדבר נראה הזוי לחלוטין ורחוק מן המציאות, אבל היפלא מה' דבר? האם יש משהו שאינו ביכולתו של הקב"ה? ולכן ראוי להאמין שזה יתכן ולקוות ולבקש שאכן זה יתקיים.

נכון, אנחנו לא מלומדים בניסים, בטח לא בניסים שהם מחוץ לגדר הטבע. אבל האמונה ביכולתו של הקב"ה לשנות סדרי בראשית לא משתנה. ולכן לא משנה מה המצב ולא משנה מי אומר לנו את מה שאומר, התגובה אמורה להיות, אמן / הלוואי / בעז"ה.

פרשת לך לך - למות או לחיות על קידוש ה'

 תולדות חייו של אברהם אבינו מייסד העם העברי מתפרסים על פני שלושת הפרשות שהשבת אנו קוראים את האמצעית ביניהם. פרשות אלו כוללות את העשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו. הנסיון הראשון לא מפורש אבל מרומז בסוף פרשת נח - והוא הנסיון של אור כשדים. בפרשת השבוע - לך לך , אנו לומדים על הנסיונות של לך לך מארצך, הירידה למצרים מפני הרעב, לקיחת שרה לבית פרעה ואח"כ לבית אבימלך.ועד לנסיון האחרון – נסיון העקידה, בסוף הפרשה הבאה – פרשת וירא.

בדרך העולם כאשר מעמידים מישהו בנסיונות, הולכים איתו מהקל אל הכבד. והנה אצל אברהם כבר בנסיון הראשון הוא נדרש למסור את חייו על אמונתו בבורא עולם, לכאורה הנסיון הקשה ביותר למעט אולי נסיון העקידה.

וכדי להבין זאת נחזור לאור כשדים, שם עומד אברהם מול נמרוד וכל אנשי ממלכתו בעוון הלא יכופר של אמונה בא-ל אחד וזאת לאחר שאביו תרח הביאו למעמד זה. אברהם עומד באמונתו ועוד מנצל את ההזדמנות כדי להשמיע את עיקרי אמונתו באזני כל הנוכחים. דינו נגזר לשריפה והוא נזרק לכבשן האש. התוצאה הלא צפויה היא הישארותו בחיים ללא שהאש נוגעת בו. באותו מעמד נוכח גם אחיו של אברהם – הרן שהיה פוסח על שני הסעיפים. לאחר שראה את הנס שנעשה לאברהם, אמר אני איתו ונזרק גם הוא לכבשן האש. אלא שהפעם הנס לא חוזר על עצמו והרן נשרף. מה ההבדל בין אברהם להרן? נכון להרן זה לקח יותר זמן והוא גם נזקק לראות נס גלוי כדי להגיע לאמונה זו, אבל בסופו של דבר הוא הגיע למה שכל הנוכחים לא הגיעו. ולמה לא זכה גם הרן שיעשה לו נס זה וינצל מכבשן האש?

הנביא ישעיהו אומר (בפרק כ"ט פסוק כ"ב) "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו". איך והיכן פדה יעקב את סבו אברהם. אומר המדרש (ילקוט שמעוני שם רמז תל"ו) "רב הונא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר יצחק אמר: אברהם ניצל מכבשן האש בזכותו של יעקב, משל לאחד שהיה לו דין לפני השלטון ויצא דינו לישרף וצפה אותו שלטון באיסטרולוגיאה שלו שהיה אותו האיש עתיד להוליד בת והיא נשאת למלך אמר השלטון כדאי הוא להנצל בזכותה, כך יצא דינו של אברהם מלפני נמרוד לישרף וצפה הקב"ה שעתיד יעקב לצאת ממנו אמר כדאי הוא אברהם להנצל בזכותו, הה"ד לכן כה אמר ה' אל בית יעקב וגו'. אם חשבנו שאברהם ניצול מכבשן האש בזכות מסירת נפשו על יחוד ה', היו עוד הרבה במהלך הדורות שמסרו נפשם ואכן נפשם נמסרה. גם רבי עקיבא כשאמר כל ימי חיכיתי אימתי תבא מצוה זו לידי ואקיימנה, התכווין למות ולא להינצל. למה בכל זאת ניצל אברהם? - ופה נקבל גם את התשובה למה הרן לא ניצל- בזכות יעקב, בזכות ההמשך שישאיר אחריו, כמו שאומר הכתוב בפרשת וירא "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו אחריו". למות על קידוש ה' זה לא קל אבל הרבה יותר קשה לחיות על קידוש ה'. הקב"ה רואה באברהם לא רק את מסירות הנפש ואת הנכונות למות על קידוש ה' אלא גם את נכונותו לחיות על קידוש ה' וזה מתבטא בהנחלתו את הדרך לבניו. הרן מסר את נפשו לאחר התלבטויות אבל כשיצוצו ספקות וקשיים נוספים בהמשך, עד כאן! למות זה בסדר. אבל שכל החיים יהיו באותה צורה זה כבר יותר קשה. ולכן מסירות נפשו של הרן זיכתה אותו בלמות על קידוש ה' ונמנעה ממנו האפשרות לקלקל זאת על ידי חיים שאינם של קידוש ה'.

ומכאן להמשך ולשאר הנסיונות. לך לך מארצך.... אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכה ואגדלה שמך. וברש"י, לך לך להנאתך ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם. איפה הנסיון הגדול כאשר הקב"ה אומר לאברהם תלך כי תקבל שכר גדול שאותו לא תקבל כאן. אבל הנסיון לא מסתיים בעצם ההליכה אלא בתגובותיו של אברהם לכל השתלשלות הענינים. אברהם מגיע לארץ כנען למקום שבו הוא אמור לכאורה לזכות לכל הטוב והשפע, והנה "ויהי רעב בארץ" ואומר רש"י, באותה ארץ לבדה, לנסותו האם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה. ובהמשך שרה שממנה אמור להיות לו זרע, לא רק שלא יולדת אלא נלקחת לבית פרעה. כל זה נסיון של לחיות על קידוש ה' ונסיון זה קשה פי כמה מלמות על קידוש. כי לשמור על האמונה התמימה גם כאשר זה לא הולך. גם כאשר כל מה שאתה עושה נראה כלא מתקבל. גם כאשר אתה בסך הכל רוצה לקיים את מצוות בוראך וגם זה נראה שלא ניתן לך. ואפי' ההבטחות שהובטחו לך לא מתקיימות. זה קשה הרבה יותר מלמות על קידוש ה'. זה קשה לא לבא בטרוניות. זה קשה להמשיך בדרך בא בחרת ולא להיכנע לכל מיני קולות האומרות לך: הרי זה לא עובד. וכגודל הקושי כך גודל ההתחזקות וההתרוממות. כי נס מלשון להתנוסס. וככל שאנחנו חיים יותר עם הנסיונות, אנו מתקדמים ומתעלים יותר.

פרשת נח - יש דורשים לשבח

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (בראשית ו' ט') וברש"י "יש דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש דורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו בדורו של אברהם לא היה נחשב כלום".

כמובן שבבואנו ללמוד ממעשי הראשונים ומהנאמר עליהם בתורה אין לנו מושג והבנה כל שהיא מהו הגנאי, אבל "לדעת חכמה ומוסר" (משלי א' ב') אנחנו חייבים ומוטל עלינו ללמוד מהכתובים ומהמפרשים את מה שנוגע אלינו.

נח גדל בדור בו שולט הרשע בעולם ברמה כזו שהקב"ה ביקש להחריב את עולמו. ואם ההפקרות והעדר המוסר הבסיסי ביותר הגיע עד בעלי החיים כמו שמפרש רש"י את הפסוק "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (ו' י"ב), אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן, ברור שהיא משפיע על כל בני האדם גם על נח. ולכן לא רק שהדורשים אותו לגנאי אומרים שבדורו של אברהם לא היה נחשב כלום, אלא גם הדורשים לשבח שאומרים כי אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, מודים שהיה יכול להיות יותר, אלא שבנתונים הקיימים, היה צדיק גמור. הדורשים לשבח אומרים שעשה את כל אשר יכול היה לעשות ולכן אם היה בדור צדיקים וודאי שהיה צדיק יותר.

האוויר שבחוץ משפיע גם על מי שיושב בביתו ובביהמ"ד ועל אחת כמה וכמה שהוא משפיע על מי שנושם אותו ומתחכך בו. וכאן האדם יחליט האם ידרשו אותו לשבח או לגנאי. האם הוא יעשה את כל שביכולתו כדי לשמר את צדקותו, את אמונתו ואת יראת ה' שבו. ואז כאשר יזכה להיות בין צדיקים וודאי שיצדק יותר. או שהוא יסתפק בעצם היותו יותר טוב מאחרים בסביבתו, גם הוא לצדיק יחשב. אבל מה יקרה כאשר יחזור לסביבתו הטבעית - לסביבה של צדיקים, שם לא יחשב לכלום.

הושענה רבה ושמחת תורה

שמיני עצרת נקבע על ידי חז"ל כיום שמחת תורה, יום גמרה של תורה ובו מתחילים גם מחזור חדש של קריאת התורה מבראשית. במספר מקומות בחז"ל אנו מוצאים הסבר לקביעת סדר הפרשיות בקריאת התורה מדי שבת, כגון "עזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבמשנה תורה לפני ראש השנה" וכדו'. ובכל זאת צריך להבין את הסיבה לגמרה של תורה דוקא בשמיני עצרת.

מעיון בדברי רז"ל עולה שנכון להתחיל את התורה בתחילת שנה. שמיני עצרת נבחר מהטעם שאין בו מצווה יחודית. אלא שמרש"י ומהמדרש עולה עניין מיוחד ביום זה.

על הפסוק בפרשת אמור המדבר על שמיני עצרת אומר רש"י משל למלך שזימן את בניו לכך וכך ימים. כיוון שהגיע הזמן להפטר, אמר, בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם. הקב"ה מבקש הישארו עמי עוד יום אחד. במה יפחית עוד יום אחד את קושי הפרידה שתהיה אם לא היום אז מחר. שמעתי הסבר מעניין. בתחילה אומר רש"י כשהגיע הזמן להפטר ובסיום אומר קשה עלי פרידתכם. ישנו חילוק בין הלשונות, פטירה היא התרחקות פיזית, פרידה היא התרחקות רוחנית. יכולים אנשים להיות רחוקים מאד אחד מהשני אבל הם לא פרודים. מצד שני יכולים לחיות בבית אחד ולהיות פרודים. בני ישראל בנמשל נפטרים מקרבתו של הקב"ה. אומר להם הקב"ה אני חושש שזה יהיה פרידה ולכן הישארו עימי יום נוסף כדי לחזק את הקשר. מה יועיל יום נוסף אחד לחיזוק הקשר? זה יום שמחת תורה, יום בו אנו שמחים בהשם ובתורתו.

והדברים מפורשים במדרש בילקוט שמעוני (פרשת פנחס תשפ"ב) "אמר רבי אלכסנדרי: משל למלך שבאה לו שמחה כל שבעת ימי המשתה והיה בנו של המלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו: יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים, עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה אלא טול תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר, כך כל שבעת ימי החג ישראל עסוקים בקרבנותיהן של אומות העולם,.... וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל: עכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד. כיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. אמר ר' אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך, אמר רבי יצחק: בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך ב' – תרי, ך' - עשרים". והם הם הדברים שאמרנו. מה ישמור על הקשר בינינו לבין בורא עולם? מה ימנע את הפרידה בין ישראל לקב"ה? שמחת התורה! כי "קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, חד הוא".

ואחרי שהבנו את משמעותה של שמחת התורה בקשר בין ישראל לקב"ה, צריכים לדאוג שאכן תהיה שמחה כזו וזה אפשרי רק על ידי לימוד התורה, על ידי שקיעות בתורה. כי בלי תורה אין במה לשמוח. נכון, ידוע הסיפור על אותו תלמיד חכם שראה את היהודי הפשוט, זה שנרדם מדי יום בשיעור בעין יעקב, והנה הוא עולז וצוהל בשמח תורה. שאלו, ולשמחה זו מה עושה, מה לך ולתורה? ענה לו אותו יהודי וכשהכיתי על ליבי בעל חטא שחטאנו לפניך בעיניים רמות, הכיתי על חטאי? מה לי ולעיניים רמות. אלא כל ישראל ערבין והכיתי על העיניים רמות שלך. א"כ גם היום בשמחת תורה אני יכול לשמוח בתורה שלך. אבל עדיין עדיף להיות מאלה ששמחים בתורה שלנו.

ומכאן ההכנה ליום הושענא רבה. יום זה הוא ההזדמנות האחרונה לשנות את גזר הדין. והגישה ליום זה שונה משאר הימים הנוראים - ר"ה ויוה"כ. אחרי המלכת הקב"ה בר"ה. אחרי ההוספה בקיום המצוות ובהקפדה עליהם בעשרת ימי תשובה. אחרי הווידוי, החרטה והחזרה בתשובה ביוה"כ. מה אנו עושים בהושענא רבה מלבד חבטת הערבה? אנו פותחים את היום בלימוד התורה, מי יותר ומי פחות. לפני הערעור האחרון, אנו לוקחים את עורך הדין הטוב ביותר - התורה. כי אם זה כוחה של תורה שמונעת את הפירוד בין ישראל לקב"ה. את אותה תורה אנו מביאים לפניו ואמרים לו, הנה גם אנחנו רוצים בקרבתך, גם אנחנו לא רוצים להפרד והנה אנו עוסקים ושמחים בתורה. ושנזכה לפיתקא טבא.

כי יצפנני בסכה

בראש חודש אלול התחלנו לומר פעמיים ביום את המזמור לדוד ה' אורי וישעי. דורשים חז"ל אורי זה ראש השנה, ישעי זה יום הכיפורים. ובהמשך, כי יצפנני בסכה זה חג הסוכות. דוד המלך מבקש במזמור זה את בקשתו האחת: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". ואנו שאומרים מזמור זה כל יום, ודאי שמבקשים את אותו דבר. וככל שמתקדמים הימים הרצון הזה הולך ומתגבר.

חודש אלול, הכנה ליום הדין. התקדמות והתקרבות יומית לקב"ה כדי שנגיע לראש השנה ליום הדין מוכנים וראויים יותר לקבל את בקשותינו מאריכים בתפילה, מוסיפים שעת לימוד, לימוד מוסר. לאחר מכן ראש השנה, כשרובו של יום מוקדש להמלכת הקב"ה על העולם כולו ובתוכו גם על עצמנו. יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה. יום שכולו לה' כולו תפילה ותחנונים. בימים קדושים אלו כל אחד חש את השבתי בבית ה'. והנה, הסתיימו ימי הרחמים והסליחות (כמעט, יש עוד את יום הושענא רבה) ואנו עומדים בפתחו של חג הסוכות, עוד מעט ונכנסים לסוכה, יש לנו את ההזדמנות לבחון את עצמנו האם אנו באמת רוצים בישיבה בבית ה' כל ימי חיינו. הרי אם היינו חוזרים מיוה"כ ישירות לחיי החולין השגרתיים, היינו תמיד מרגיעים את עצמנו שבטח, אנחנו רוצים מאד, אבל יש עבודה, צריך לפרנס את המשפחה, לדאוג לחתן את הילדים, נחכה לפנסיה. הקב"ה נתן לנו מיד לאחר יוה"כ את חג הסוכות. אין עבודה, אין דאגות פרנסה, כל הימים לפניך, קדימה נראה מה אתה עושה אם הזמן שיש לך עכשיו בשפע. מבלה אותו כמנהג עם ישראל בטיולים, הופך את חג הסוכות לחג הביקורים. או אולי אתה מנצל אותו לתפילה בנחת, ליותר לימוד, לשהייה בסוכה, לימוד עם הילדים, לשוחח עם הילדים.אומר לנו הקב"ה בואו נראה עד כמה באמת אתם רוצה את ה"שבתי בבית ה' ".

וכדי שנדע במה מדובר, החג הזה מלמד אותנו מה זה שבתי בבית ה'. עזיבת הנוחות של הבית לצורך עבודת ה' על ידי קיום המצווה לגור בדירת ארעי. כי העיסוק בעולם הזה כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא הפך משבתי בבית ה'. וכדי לשבת בבית ה' אנחנו צריכים להבין מה זה עוה"ז ומה זה עוה"ב. צריכים להזכיר לנו את החיים בפרוזדור המוביל לטרקלין. ולכן אנחנו גם קוראים בשבת חול המועד את "דברי קהלת בן דוד". שלמה המלך ניסה את כל מה שיש לעולם הזה להציע ונותן את הבחנתו הסופית "כי הכל הבל". ומה כן? "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".

ובנוסף מגיע בהמשך הפסוק "כי יצפנני בסוכה ביום רעה ..." וכפי שמבאר המלבי"ם " אחר ששאלתי היא מאת ה' שאשב בביתו ..... אז כי יצפנני בסכה.. יסתירני בסתר אהלו" הרי שמובטח לנו שאם נרצה ונבקש לשבת בבית ה' הרי שהקב"ה יצפין אותנו בסוכתו ובאוהלו.

פרשת נצבים - ובחרת בחיים

אנו עומדים שלושה ימים לפני ראש השנה ונראה שעולם כמנהגו נוהג. אם ר' ישראל סלנטר מדבר על "פלצות" שאחזה לפנים בישראל, אצלנו אפי' הרגשה כל שהיא של חשש, גם היא לא מורגשת. זכורני את הפעם היחידה בה הייתי בבית משפט וגם זה רק בבית משפט לתעבורה. ימים לפני כן דאגתי וחרדתי מפני השלילה והקנס שאולי אקבל (המשפט התבטל בסוף). ביום המשפט עצמו הפרפרים חגגו אצלי בבטן כבר מהבוקר. שלא נדבר על מי שיושב מחוץ לחדר בדיקות או חדר ניתוח ומחכה לתוצאות הבדיקה/ניתוח של הקרוב אליו. את המתח והחרדה אפשר לחוש באוויר. והנה אנו עומדים לפני יום הדין בו יקבע כל מהלך השנה הבאה שלנו. איזה עסקים יצליחו ואיזה לא. האם פרנסתנו תספיק לנו - ובלשון ה"עמך" האם נגמור את החודש - או לא. האם מס הכנסה יבא לביקור בית. האם נהיה בריאים או נחלה חלילה. מי יחיה ומי ימות, מי ישלו ומי יתייסר, מי יעני ומי יעשר. ואנו רגועים כאילו הדברים לא קשורים אלינו. הרי השנה שעברה עלינו לא הייתה נקייה מקשיים ומצרות וגם אם היא הייתה בסדר יחסית או אפי' יותר מזה - וצריך להודות על מה שהיה - אבל מי מבטיח לנו שכך זה ימשך.

ר' ישראל סלנטר מבאר את חוסר הפחד בטמטום הלב הנובע מהעבירות. כך שגם אם אדם חושב על הכל ומבין את משמעות הדין, יש חסימה שלא נותנת להשיב את זה אל הלב. והפתרון לזה הוא תשובה – מחיקת העברות, ותפילה.

ולי יש את התחושה שאנחנו נמצאים שלב אחד או יותר לפני זה. בשבת שעברה קראנו את פרשת נצבים הנקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. פרשה זו ממשיכה את משאו האחרון של משה רבינו לפני פרידתו מעם ישראל, בו הוא מוכיח אותם על העבר ומלמדם על העתיד. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע" (דברים ל' ט"ו). משה רבינו תולה את החיים בעשיית הטוב ואת המוות בעשיית הרע. ובלשונו של רש"י זה תלוי בזה, עם תעשה טוב הרי לך חיים ואם תעשה רע הרי לך המוות. וכמה פסוקים הלאה בסיום הפרשה, "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" (ל' י"ט). וברש"י אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים. האם אנחנו בוחרים בחיים? האם כשקראנו את הפרשה הזו חמשה ימים לפני יום הדין, קישרנו את הדברים אלינו?

דבר ראשון, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו באמת רוצים לבחור בחיים. וכדי לדעת אם אנחנו רוצים חיים, בואו נבין מה זה חיים. כי אם ניקח את המושג "לעשות חיים" - היינו להנות כמה שיותר מן העולם הזה, לכאלו חיים נראה שיש ביקוש רב אבל לא אלו החיים שאנו מבקשים בימים נוראים. אבל בואו נראה למה התורה קוראת חיים. כשהקב"ה אומר לבני ישראל ובחרת בחיים, הוא גם אומר להם במפורש איך בוחרים בחיים. "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו". מה זה חיים, אהבת השם, שמיעה בקולו – קיום כל המצוות, ולהידבק בדרכיו. לבחור בחיים זה אומר לבחור בכל אלה. זה אומר לבחור בדרך חיים שעלולה להיות שונה מהדרך בה אנו רגילים ללכת. ולבקש חיים זה אומר לבקש "וכתבנו בספר החיים למענך".

כשנבין שבבחירה בטוב ובבחירה בחיים אלו של "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו", בזה טמון כל מה שיבא עלינו בשנה הבאה, אז אולי נתחיל לחשוב האם אנחנו באמת חיים נכון, האם אנחנו בדרך הנכונה. וביחד עם התשובה, יש סיכוי שנתחיל לחשוש ולפחד אולי אנו לא בדיוק חיים בצורה שהקב"ה רוצה שנחיה. ואז, מה עם כל עתידנו התלוי בזה.

פרשת כי תבא - תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה

בפרשת השבוע הנקראת בכל שנה לפני ובסמוך לראש השנה אנו קוראים את הברכות שנתברכו אלו אשר ישמעו בקול ה' אלוקיהם לשמור ולעשות את כל מצוותיו. וכנגד זה גם את הקללות שנתקללו אלו שלא ישמעו ולא ישמרו.

קריאת פרשה זו בדיוק לפני ראש השנה אינה מקרית. עזרא הסופר תיקן את סדר קריאת התורה המוכר לנו בכל שבת ושבת, ומביאה הגמ' את אחת הסיבות לסדר זה: "רבי שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כוהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי ואי תימא ריש לקיש כדי שתכלה שנה וקללותיה" (מגילה ל"ג ב'). למה אנו קוראים את פרשת כי תבא ובתוכה את הקללות לפני ראש השנה? כי אנחנו רוצים שיכלו הקללות של השנה שעברה ושתחל עלינו שנה חדשה ומבורכת.

זה ברור, שאין המדובר בעוד סגולה לפיה אם נקרא את הקללות, הרי שהן ייעלמו והשנה הבאה תהיה מבורכת ונפלאה. ברור שקריאת הקללות אמורה לעשות לנו משהו ולהביא אותנו מוכנים יותר ליום הדין. קריאת הקללות הכתובות בספר התורה וזכירת הצרות החרוטות על בשרינו, אמורות לעורר אותנו לשים לב מאין הגיעו צרות אלו. לחקור, לחפש ולנסות להבין למה ועל מה הן באו עלינו. וכמו שכותב רבינו יונה (שערי תשובה שער ב') "ודע כי דרכי הסיבות שיתעורר האדם בהם לשוב מדרכיו הרעים ששה. הדרך הא' כאשר תמצאנה את האיש צרות. ישיב אל לבו ויאמר אין זה כי אם דרכיו ומעלליו אשר עשו אלה לו. וחטאיו עוללו לנפשו. וישוב אל ה' וירחמהו". מי שפקדו אותו צרות במהלך השנה וישים אל ליבו מאין באו צרות אלו אליו, יבא לר"ה אחרת מאיך שבא בשנה שעברה. מי שהפסיד בעסקיו יודע מה זה "מי יעשיר ומי יעני". והוא גם מבין שהוא לא עשה את ההשתדלות הנכונה בזמן הנכון. כמו שאומר ר' חיים קנייבסקי שהוא מכיר רק שני ימים בהם ניתן לעשות השתדלות – שני ימים של ראש השנה. מי שלא עלינו חלה במהלך השנה והוא יודע שהוא עומד לפני שנה חדשה המתחילה במשפט חדש אם אפשרויות חדשות. מי שעמד על סף המוות וניצל יודע מה זה "מי יחיה ומי ימות". וכל הצרות שבאו עליו הם אך ורק כדי שיחזור בתשובה על חטאיו כמו שאומר הכתוב " ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים ל"א).

בדרך כלל אנו תולים את הכל בדברים אחרים רק לא בחשבונות שמים. לא קיבלתי תוספת שכר, פיטרו אותי מהעבודה או קיצצו קיצוץ משמעותי בשכרי, מס הכנסה הגיעו לבקר, מנהל הבנק הקשיח את עמדותיו, כי.....! הניתוח לא הצליח, כי הרופא התרשל! וכן הלאה. קבע לנו עזרא הסופר את קריאת הקללות לפני ראש השנה. כדי להזכיר לנו מתי נקבע הכל ושהסיבה לכל זה נמצאת במקום אחר לגמרי, כדבריו המפורסמים של הרמב"ן בסוף פרשת בא: "שאין לאדם חלק בתורת ישראל, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל. אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם, יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון."

"עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם" (רמב"ם הל' תשובה ג' ז'). יש מי שצריך את ההתבוננות בצרותיו הוא כדי להתעורר. החכם יותר יסתפק בצרותיהם של אחרים. אבל לחכם באמת יספיקו תקיעת השופר של חודש אלול וקריאת הקללות שבפרשת כי תבא כדי לשוב מדרכו הרעה ולהיכתב וליחתם לחיים טובים בזה יום הדין.

פרשת כי תצא - דיוקנו של מלך

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ.... כי קללת אלוקים תלוי" (כ"א, כ"ב-כ"ג). חז"ל דורשים מפסוק זה שכל הנסקלים נתלים לאחר מיתתם על עץ. התורה נותנת כאן הסתייגות, לא תלין נבלתו על העץ. נכון תתלה אותו למען יראו אותו העוברים ושבים אבל בטרם רד הלילה תוריד אותו. למה? כי "קללת אלוקים תלוי". מבאר רש"י (על פי הגמרא בסנהדרין מ"ו ב') זלזולו של מלך הוא שאדם שעשוי בדמות דיוקנו יהיה תלוי ובפרט ישראל שהם בניו. ומשל לשני אחים תאומים שהיו דומים זה לזה אחד נעשה שר ואחד לסטים ונתלה, כל הרואה אותו אומר השר תלוי. וודאי שאין הנמשל שמי שרואה אדם תלוי ובפרט אם הוא מישראל, יחשוב שזה הקב"ה. אלא גם במשל הבעיה היא לא שיחשוב באמת שהשר נתלה, אלא יאמר השר נתלה. כוונתו שבזיון הוא לשר שאחיו תלוי. ובנמשל בזיון הוא לקב"ה שבניו תלויים על עץ.

כשרואים אדם מקשרים אותו מיד לקב"ה וכשרואים את מעשיו גם הם מתקשרים לקב"ה. ואם בכל אדם כך, על אחת כמה וכמה בישראל שהם בניו של מקום. ואם בסתם ישראל כך על אחת כמה וכמה במי שקרוב יותר. ככל שהאדם קרוב יותר לבוראו, האנשים הרואים אותו מקשרים יותר בינו לבין הקב"ה. כשרואים אדם שומר מצוות מצפים ממנו ליותר כי אתה מקורב. כשרואים אדם חרדי, הציפיות עולות כי אתה יותר מקורב. וכשרואים בחור ישיבה או אברך על אחת כמה וכמה שהציפיות והדרישות עולות. וכגודל הציפייה כך גודל החילול ה' כשהציפייה לא מתממשת.

מספרים על הרב ראובן כץ שהיה רבה של פתח תקוה וראש ישיבת לומז'א, שפעם אחד מהתושבים הלא דתיים בא בטענות שראה בחורים מהישיבה נכנסים לקולנוע או מדברים עם בחורה. שאל אותו הרב והילדים שלך לא עושים את זה? ענה לו כן, אבל הם הרי בחורי ישיבה. אמר לו הרב, את החטא הזה אני לוקח על עצמי.
זה תשובה טובה לאותו מקנטר, אבל האמת איתו, מבחורי ישיבה, מבני תורה, נדרש קוד התנהגות אחר, ואם הם לא עומדים בו, נמצא שם ה' מתחלל.

ולכן זה מחייב. זה מחייב בדיבור, זה מחייב בלבוש, זה מחייב במשא ומתן עם בני אדם. כי כל דבר שאנו לא בסדר מקשרים את זה ישר לקשר שלנו עם בורא עולם. וחובתנו היא לדאוג שיאמרו עלינו אשרי אביו שלימדו תורה אשרי רבו שלימדו תורה ולא חלילה להיפך. כי אנו דיוקנו של מלך.

פרשת שופטים - מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" החינוך מבאר שורשי המצוה "שורש המצוה נגלה הוא, שעם הדבר הזה נעמיד דתנו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה, ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת". אומרת לנו התורה על פי דברי בעל החינוך, אתם רוצים להיות טובים וללכת בדרך הישר, אבל לבד זה קשה ולכן נכוף אתכם לעשות זאת עד שתרגילו בדבר מיראה ואז תעשו מאהבה.
מצוה זו אינה מצוה של אדם פרטי אלא מצוה כללית על כל עם ישראל, על כל עיר ועיר, על כל קהילה וקהילה. אבל בעלי המוסר כהרגלם לומדים זאת גם לכל אדם ואדם כלפי עצמו. חובה על האדם להעמיד לו שופטים ושוטרים כדי לכפות את עצמו ללכת בדרך האמת. תפקידו של כל אדם כלפי עצמו הוא כתפקידם של השופטים, לבחון כל מעשה אשר יעשה האם הוא ישר או לא, האם הוא טמא או טהור, האם נעשה כדין או לא נעשה כדין. על האדם גם למלא כלפי עצמו את תפקידו של השוטר, לייסר את עצמו עד שיעשה את דבר המשפט.
המיוחד בזה הוא הכנסת התוכן לכל חיי האדם. רוב המצוות הקיומיות שאנו עושים, נעשים בחלק קטן מאד ממהלך חיינו. בפסח אנו אוכלים מצה בלילה הראשון. בסוכות אנחנו נוטלים ד' מינים וגם זה רק במשך מספר דקות ביום אם נכלול את אמירת ההלל וההושענות. בראש השנה תקיעת שופר. יש לנו גם מצווה יום יומית (לפחות לגברים שבינינו) הנחת תפילין ובעצם גם הציצית שאנו לובשים במשך כל היום אבל מי חושב עליה או זוכר אותה כשהיא עליו. ומה בשאר היום? איפה עבודת ה' שלנו במשך כל חיינו בעצם?
הגמרא במסכת בבא קמא (דף ל') אומרת, "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות". וכבר עמדו רבים הל כך שדברי רבא – אבות או ברכות – ברורים. אבל דברי רב יהודה תמוהים, מה הקשר בין מילי דנזיקין לחסידות. זהירות מלהזיק זה להיות בן אדם לא חסיד.
שמעתי מחכם אחד שפה נכנס היחס שלנו כלפי כל האנשים איתם אנו מתחככים במשך היום. איך אנחנו מדברים אל השני – הונאת דברים. איך אנחנו מקיימים את היחס בין עובד למעביד ולהיפך. איך אנחנו במשא ומתן ובמקח וממכר – הונאת ממון, גזל וכו'. אם נתבונן נראה שרוב היום שלנו מסתובב סביב בין אדם לחבירו ובעצם סביב מילי דנזיקין.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ג' ב') עונה למלך כוזר על שאלתו מי הוא חסיד (תמצות הדברים). "החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם, ומספק להם את כל צרכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם, ולא ייתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו". אומר לו הכוזרי: "לחסיד שאלתיך לא למושל". עונה לו החבר: "החסיד הוא הוא המושל! שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש...". הוא "חוסם הכוחות הכעסניים המבקשים לנצוח .... ומשמש בידיו ורגליו ולשונו בעניין הצריך ובחפצו המועיל".
חסיד הוא זה ששולט על כל כוחותיו ותכונותיו וטבעיו, בוחן אותם לפני כל פעולה ופעולה ומפעיל אותם בצורה הנכונה. מעניין שכשהגמרא מבררת מי הוא חסיד שוטה, היא מביאה דוגמא של אחד שרואה אישה טובעת בנהר ולא קופץ להצילה. הוא חסיד כי הוא חושב לפני שהוא עושה אבל הוא חושב מחשבה של שטות ולכן הוא שוטה. כי חסידות זה לשלוט על המעשים שלנו אבל בצורה נכונה. ואם רוב עסקו של אדם הוא במשא ומתן עם אנשים, אם רוב עסקו הוא במילי דנזיקין, הרי החסיד הוא זה ששומר את עצמו ממילי דנזיקין ומי אשר משאו ומתנו עם הבריות באמונה. ובזה מתבטאת א"כ עיקר עבודת ה' של האדם.
ואולי בזה מתקיים גם השיוותי ה' לנגדי תמיד. כי אם כל מעשה שאנו עושים נבדק האם מתקיים בזה רצון ה' או לא הרי שאנו שמים את ה' לפנינו בכל רגע תמיד.

פרשת ראה – והרחיקנו מחבר רע

"כי יסיתך אחיך ... או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור, נלכה ונעבדה אלוהים אחרים..."
פרשת השבוע מלמדת אותנו את דינו של אדם המסית את חברו או את בן משפחתו לעבוד עבודה זה. הפרשה גם מלמדת אותנו לא רק את דינו אלא גם את היחס שצריך להיות לנו לאותו מסית.
עונשו של מסית לעבוד עבודה זרה, הוא מיתה ולא סתם מיתה אלא המיתה הכי חמורה – סקילה. רוצח למשל שהרג נפש מישראל, חייב מיתה בסייף. בזה לא מסתיים חומרת העונש. התורה גם מצווה אותנו "לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו". וכפי שמבאר רש"י את הפסוק, ולא תחוס עינך עליו – אפי' שנאמר לא תעמוד על דם רעך, על זה לא תחוס. ולא תחמול – לא תהפך בזכותו. בכל חייבי מיתה יש דינים רבים שמטרתם לזכות את הנאשם. במסית אין דינים אלו, נהפוך הוא, צריך לחפש לו חובה.
ובזה לא הסתיים הסיפור. מי הורג אותו? "הרג תהרגנו, ידך תהיה בו בראשונה להמיתו". זה החטא היחיד עליו יש מצוה שהצד הנפגע הוא יהיה המעניש.
גדול המחטיאו מן ההורגו, שזה ממיתו בעולם הזה וזה ממיתו בעולם הזה ובעולם הבא. לכן חמור עונשו של מסית מעונשו של רוצח. לכן גם היחס אל המסית בין מצד הנפגע ובין מצד כל העם, חמור מהיחס לשאר החוטאים.
התורה אמנם מדברת על מסית לעבוד עבודה זרה. אבל מכאן עלינו ללמוד, מה היחס הנדרש כלפי כל מי שמסית או מושך לעשיית דבר רע. כי אם חמור כל כך חטאו, כמה אנחנו צריכים להתרחק מכל מי שעלול להשפיע עלינו לרעה.
אנחנו אומרים כל יום בסיומם של ברכות השחר, והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע. וביהי רצון השני אנו מוסיפים גם משכן רע. ככה אנחנו מתחילים את היום בבקשה להתרחק מכל מי שעלול להשפיע עלינו לרעה. סתם כך מאדם רע, אבל יותר מזה מחבר רע ומשכן רע. כי מחבר ומשכן יותר קל להיות מושפעים. יש הרבה פעמים את האי נעימות והחשש לקלקל את היחסים. ולכן אנחנו מבקשים במיוחד על שלושתם, על סתם אדם על חבר ועל שכן. לכן נקטה גם התורה במסית, כי יסיתך אחיך בן אמך, או רעך. כי כשזה אח או חבר מסית, הרבה יותר קשה להזהר ממנו. ולכן אנחנו מבקשים, כדי לקבל סייעתא דשמיא וכדי לחדד לעצמנו את חשיבות הדבר.
רש"י מבאר את המילים "לא תאבה לו" שנאמרו לגבי מסית, 'לא תאהבנו, למרות שנאמר ואהבת לרעך כמוך, אותו לא תאהב'. כי המטרה היא להרחיק את עצמנו מהרע, לא לאהוב אותו, עד כדי שהנפגע עצמו צריך להרוג אותו. עד כדי כך מחדירה התורה בנו את חובת ההרחקה מאנשים כאלו.
אנחנו רגילים לדאוג לילדים שלנו, אם אילו חברים הוא מתחבר, במקומות הלימוד ומחוץ להם. ואם מי הוא מסתובב. כי אנו מבינים את עצמת ההשפעה שיש לחבר ובמיוחד על ילדים, אבל התורה מלמדת אותנו כאן שהסכנה היא לכל אדם, גם מבוגרים. נפגשים בכל מיני אנשים בכל מיני הזדמנויות, יוצרים קשרים במקומות העבודה. וצריך תמיד לזכור את הזהירות הנדרשת, ולדעת איפה לשים את הגדרות והחסמים. כי ממי הזהירות נדרשת יותר, דוקא מהחבר ומהשכן.

פרשת עקב

"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך..." (דברים י' י"ב)

משה רבינו אומר לבני ישראל, מה ה' מבקש מכם? רק יראת שמים. יראת שמים זה רק? שאלה זאת שואלת הגמ' בברכות (ל"ג ב'). ומתרצת הגמ' "אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא". אכן לגבי משה יראת שמים זה דבר קטן שניתן לומר עליו רק. ועדיין צריך להבין, הרי משה מדבר אל כלל ישראל ולגביהם זה לא דבר קטן, ולמה קורה לזה רק?
ואולי יש לומר שאין כוונת הגמ' למשה רבינו עצמו אלא לעם ישראל שעמדו לפני משה, בשבילם זה אכן היה דבר קטן (וכן מצאתי בדברי הכלי יקר). והדברים יתבארו על פי המשך הפסוקים (י"א, ב' – ז'). ,וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלוקיכם, את גדלו ואת ידו החזקה.... כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה". בפסוקים אלו מתאר משה לבני ישראל את שראו בעיניהם, איך הקב"ה משלם לשונאיו ולעוברי רצונו, במכות מצרים. את עונשם של דתן ואבירם, את שנגף את ישראל בעגל ובתבערה, בנחשים ובשרפים ובקברות התאוה. במגיפת השיטים כשחטאו בבנות מואב, במרגלים וכו' (על פי דברי הרמב"ן). ואומר להם משה, לא את בניכם אני מדבר עכשיו שיוכלו לומר לא ראינו כל זאת (רש"י), כי להם הדבר באמת יהיה קשה. אליכם אני מדבר. אתם שראיתם את כל זה. לכם הדבר קל, לכם אפשר לומר על יראת ה' רק.
מצוות האמונה נאמרה בדברה הראשונה מעשרת הדברות – "אנכי ה' אלוקיך". וכמו שכתב הרמב"ן "הדבור הזה מצות עשה... שידעו ויאמינו כי יש ה', כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת. והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו". והסיבה שלא נאמר שם אשר בראתי שמים וארץ, אלא אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אומר הרמב"ן כי היא תורה על כל יסודות האמונה. ומסיים הרבמ"ן כי הם היודעים ועדים בכל אלה. אם היה הקב"ה תולה את חיוב האמונה בבריאת שמים וארץ, הרי אין מי שראה והעביר הלאה עד אלינו. ביציאת מצרים חזו שישים ריבוא גברים לבד מנשים זקנים וטף, בגדולתו ובכוחו של הבורא. משם למדו על המציאות ועל החפץ, על החידוש והיכולת, ועל היחוד, כלשונו של הרמב"ן שם. והם מעבירים את זה מדור לדור מאב לבנו עד אלינו ואנו ממשיכים להעביר זאת הלאה.
האמונה הזו ביציאת מצרים, היא הבסיס לכל עבודת ה' שלנו. כמו שאומר רש"י שם "אשר הוצאתיך מארץ מצרים – כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי. האמונה ביציאת מצרים תחייב אותנו בעבודת ה' מעצם היותנו משועבדים לו אחר שקנה אותנו לעבדים בהוציאו אותנו ממצרים.
בפרשה שלנו, אנחנו מוצאים את החלק הנוסף בתוצאת אמונה זו, יראת ה'. גם יראת ה' מקורה באמונתו ביציאת מצרים. אמונה וידיעת האותות והמופתים בהם שילם ה' לשונאיו ולעוברי מצוותיו.
לכן חייבים אנו בהזכרת יציאת מצרים פעמיים ביום. לכן חייבים אנו בסיפור יציאת מצרים לבנינו ולעצמנו, פעם אחת בשנה בליל ראשון של פסח.
ומכאן נלמד מה הדרך ליראת ה'. אמנם לנו זה יותר קשה שהרי לא ראינו בעינינו, אבל בכל זאת באזנינו שמענו ואבותינו סיפרו לנו. אם נתעמק בפרשיות יציאת מצרים, ועוד יותר מזה בתמצות הדברים והבהרתם על ידי משה רבינו בפרשיות חומש דברים, נקבל לנו מושג כל שהוא על גדלותו של הקב"ה ועל דרכו לשלם לשונאיו. וזה יהיה הבסיס ממנו נוכל להגיע ליראת ה'.

פרשת ואתחנן - קריאת שמע

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו' ד')

פרשת השבוע מביאה אותנו אל הפרשה שבראשה הפסוק המפורסם ביותר אצל כל יהודי. כשהרב מפוניבז' רצה לזהות יתומים יהודים בבתי יתומים ובמנזרים נוצרים, הוא פנה אליהם בקריאת "שמע ישראל". והתשובה שקיבל היתה "מאמע"! כי יהודי זה שמע ישראל ושמע ישראל זה יהודי.

פעמיים ביום אנו קוראים את פרשת שמע ישראל ובשתי הפעמים מלוות אותה ברכות קריאת שמע שלפניה ולאחריה. הקשר בין ק"ש לברכה שלאחריה, ברור, שהרי פרשה אחרונה פרשת ציצית נאמר בשביל הזכרת יציאת מצרים שבה. וברכה שלאחריה היא ברכה על הגאולה, גאולת מצרים והגאולה העתידה. אבל מה הקשר בין ק"ש לברכות שלפניה? נכון הברכות הם לא על ק"ש ומי שקרא ק"ש ללא ברכות יצא ידי חובה. אבל הן נקראות ברכות ק"ש. והמצוה לכתחילה היא לקראו ק"ש בברכותיה.

בפסוק הראשון של ק"ש אנו מכריזים על אחדותו יתברך, על אדון הכל שהוא גם היה הווה ויהיה. על תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ועל כך שהוא אחד בעולם ואין כח אחר זולתו בעולם.

ברכה ראשונה של ק"ש בשחרית היא על המאורות. יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל. הברכה מסתיימת ב- המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. ברוך ... יוצר המאורות. לפני שאנו קוראים ק"ש, הקדימו לנו אנשי כנסת הגדולה פירוט של גדלותו ואחדותו של הבורא. פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות. והברכה, יוצר המאורות. כשרוצים אנשי כנסת הגדולה לחדד בפנינו את אחדותו של הקב"ה, הם בוחרים בדווקא ביצירה של הדבר שנראה על פניו כבעל כח עצמי. ולא רק זה אלא גם של שלטון על הבריאה. השמש והירח הם המסובבים את עונות השנה. הם המסובבים את כל גלגל המזלות השולט בעולם. עד כדי כך שאברהם אבינו כשהתבונן בבריאה וחיפש את הבורא, דבר ראשון חשב על השמש ואח"כ על הירח. בשבת בפיוט "א-ל אדון" אנחנו מחזקים את זה לכאורה באמרנו "כח וגבורה נתן בהם, להיות מושלים בקרב תבל".

ההיפך מק"ש זה עבודה זרה הנקראת בלשון חז"ל עבודת כוכבים. העבודה זרה הראשונה הייתה עבודה לשמש ולירח ולצבא השמים. באו אנשי כנסת הגדולה, ובהסתמכם על דברי דוד המלך בתהלים, קבעו לנו כלל ברזל איתו אנו פותחים וסוגרים את ברכת יוצר אור הארוכה. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". הקב"ה מחדש בכל יום ויום ובכל רגע ורגע - תמיד, מעשה בראשית. גם את אותם שני מאורות גדולים הנראים כמנהיגים את העולם.

החפץ חיים שאל פעם את תלמידיו, האם השמש תזרח מחר? אמרו לו וודאי. ולשאלתו מהיכן זה כל כך ברור להם, ענו שכבר יותר מה' אלפים שנה השמש זורחת בכל בוקר ושוקעת בכל ערב, אין סיבה שמחר היא לא תזרח. אמר להם החפץ חיים, אם זו הסיבה, כדאי שתתחילו לדאוג. אתם יודעים למה אני רגוע, כי הקב"ה הבטיח לנו, "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם".

ובערבית - אשר בדברו מעריב ערבים, בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עיתים ומחליף את הזמנים, ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו. נכון, נראה לנו משהו קבוע שאף פעם לא משתנה, אבל זה נעשה בכל יום ויום כרצונו!

אחרי ההקדמה הזו אנו יכולים לקרוא פסוק ראשון של ק"ש ולהבין במקצת מהו "אחד".

הברכה השניה - אהבה רבה אהבתנו ואהבת עולם אהבתנו, היא ההקדמה להמשך הפרשה - ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך - בשני יצריך. בכל נפשך - אפי' נוטלים את נשמתך. וברש"י - אפי' הוא נוטל את נפשך. בכל מאודך - בכל ממונך, לאלה שממונם חביב עליהם מגופם. וגם, בכל מדה ומדה שמודד לך, בין במדה טובה בין במדת פורענות. הציווי לאהוב את הקב"ה הוא בכל מצב, עד כדי מסירת הנפש - למות על אהבתו. ועוד יותר, לחיות באהבתו, בכל מדה ומדה שמודד לך, גם במדת פורענות.

אהבה כזו ראינו אצל יהודים בשואה, במסעי הצלב, בפרעות שהיו בכל הדורות. אהבה כזו הביאה אותם לברך ביתר כוונה ושמחה "שלא עשני גוי". לשיר את "עלינו לשבח" בדרכם להריגה. לברך בשמחה על קידוש ה'. להכניס את עצמם לסכנת מוות נורא בשביל הנחת תפילין, בשביל תקיעת שופר ובשביל נר חנוכה.

איך מגיעים לכזו אהבה? בשביל זה הקדימו לנו אנשי כנסת הגדולה את הברכה השניה מברכות ק"ש. אהבה רבה אהבתנו ... חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו. ולכן מה? בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים, כן תחוננו ותלמדנו .... רחם עלינו ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים .... והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך וכו' וכו'. אתה ה' כל כך אוהב אותנו, ולכן מה אנחנו מבקשים ממך? כסף, זהב, עושר, בריאות? לא! אנחנו מבקשים שתייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. הדבר היחיד שאנו רוצים באהבתך, זה, שנוכל להתקרב אליך ולהדבק בך.

ויותר מזה בברכת ק"ש של ערבית. אהבת עולם, בית ישראל עמך אהבת. ובמה מתבטאת אהבה זו? תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת.

ואם הבנה זו, מהי אהבת ה' אלינו. הרי שברור שאהבה זו אינה מתבטאת במצבנו הפיזי בעולם הזה, אלא במצבנו בעולם הבא, ובמתן האפשרויות להגיע לשם. וכשנבין ונפנים את זה, יהי לנו יותר קל לאהוב את הקב"ה בכל מצב בו אנו נמצאים. עד כדי למות על אהבתו, ויותר מזה, לחיות באהבתו בכל מדה ומדה שמודד לנו.

פרשת דברים - על מה אבדה הארץ

על מה אבדה הארץ? דבר זה נשאל לחכמים ולא פירשוה, נשאל לנביאים ולא פירשוה, עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא).
שנים לפני החורבן מתריע ירמיהו הנביא בפני העם על חורבן הבית. שנים בהם עברו עם ישראל על שלושת העברות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ועדיין נשאלה השאלה על מה אבדה הארץ? והשאלה קשה עד כדי כך שגם החכמים והנביאים לא ידעו לפרשה? והתשובה לתמיהה נמצאת בתשובת הקב"ה, עם ישראל בדורות שלפני החורבן עסקו בתורה ועסקו הרבה בתורה. ולכן השאלה קשה שבעתיים, על מה אבדה הארץ? למה התורה לא הגינה עליהם מן החטא ומן העונש. ועל זה רק הקב"ה יכול לענות, על עזבם את תורתי - על שלא ברכו בתורה תחילה. וכמו שמבאר רש"י - שלא היתה חשובה בעיניהם. עסק התורה יכול להציל מג' העברות החמורות ויכול גם להציל מהעונש הנורא של חורבן בית המקדש, אבל בתנאי שתהיה חשובה בעיניהם. כשיש גם עסק התורה וגם דברים אחרים, המדד מה יותר חשוב! את מה שמים במרכז החיים. ואם עוסקים בתורה אך היא לא מספיק חשובה בעיניהם כי יש גם דברים אחרים, הרי זה "עזבם את תורתי".
פרשת השבוע פרשת דברים נקראת מדי שנה, בשבת שלפני תשעה באב - יום בו נחרב הבית. פרשה זו עוסקת בתוכחה אותה מוכיח משה ברמז את בני ישראל לפי מותו ולפני כניסתם לארץ. משה רבנו עובר איתם על כל הארבעים שנה במדבר ועל כל חטאיהם שחטאו לפני ה'. אם נתבונן בהם אחד לאחד, נראה שרובם אם לא כולם נבעו מכך שהחשיבו דברים אחרים על פני עבודת ה' ועסק התורה. חטא העגל, כמו שפירש רש"י את "די זהב" הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם. חטא המרגלים שהתחיל מהחשש שיאבדו את משרותיהם כשיכנסו לארץ – תאוות השררה. חטאם של קורח ועדתו, קנאה ורדיפת השררה. ובמיוחד אם נתייחס לקנאה שנתקנאה אשת קורח בציפורה אשת משה לאחר שנתעשר מפסולתן של לוחות. קברות התאווה שהתאוו לבשר. וכן הלאה. בהמשך הפרשה ממשיך משה רבינו ומתאר את מעברם לאורך המדבר והמדינות השוכנות לאורכו עם המלחמות והכיבושים למיניהם. וכאן מזכיר משה רבינו גם את נחלת בני גד ובני ראובן בעבר הירדן בארץ סיחון ועוג. ייתכן שהזכרתם נעשית כחלק מהמסע והכיבושים, אך ייתכן שגם כאן תזכורת לתוכחה. שהרי על בני גד ובני ראובן אומר המדרש (והארכנו בזאת בפרשת מטות) "ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחבבו ממונם יותר מן הנפשות...." ועוד מוסיף המדרש (מדרש רבה) "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ לארץ ישראל. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים. ומי גרם להם, על שהפרישו עצמם מן אחיהם". ולמרות שבמקום אחר אומר המדרש שרצו לגור סמוך למקום קבורת משה רבינו ע"ה אבל עדיין חיבבו את ממונם יותר. גם כאן אנו רואים את החטא של החשבת הטפל על פני העיקר, "שלא הייתה חשובה בעיניהם".
יכול אדם לעסוק ולעמול בתורה כל היום אבל השאלה כמה היא חשובה בעיניו. אם זה באמת עיקר מחשבתו ותכלית חייו, הרי שחשובה היא בעיניו ומה טוב. אבל עם עושה זאת כי זאת פרנסתו – כולל, כי זו הדרך בה גדל ובה הורגל, אבל מה שעומד בראשו זה כסף, תענוגות וכל עניני העוה"ז, הרי שלא חשובה התורה בעיניו. ועל זה חרבה הארץ. ומנגד יכול אדם לעסוק לפרנסתו רב היום ולקבוע עיתים לתורה, שיעור, חברותא או בכל צורה אחרת. אם זה כל מעיניו, אם בזה הוא רואה את תכלית חייו ואת עיקר יומו, הרי שחשובה התורה בעיניו. ובזכות החשבת התורה בעינינו נזכה ונגאל במהרה בימינו אמן ונזכה ויהפוך למחול אבלנו ויום תשעה באב ליום שמחה בבנין בית המקדש.

פרשת מטות - גדול המחטיאו יותר מן ההורגו

"נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" (ל"א ב')

בפרשיות הקודמות למדנו על מואב שמחמת פחדם מבני ישראל, חיפשו דרך להשמידם ולאחר התייעצות עם מדין – "ויאמר מואב אל זקני מדין" (כ"ב ד') שכרו את שירותיו של בלעם לקללם. לאחר נסיונות כושלים בהם הבין בלעם סופית שאין הקב"ה מסכים לקללם, יעץ להם להחטיאם. ואכן מדין ומואב שולחים את בנותיהם להחטיא את בני ישראל. והסוף עשרים וארבעה אלף מבני ישראל מתים במגפה. יש מהמפרשים שאומרים שאלו רק משבט שמעון, ומלבדם מתו עוד הרבה יותר. אז, הקב"ה מצווה את בני ישראל, "צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין" ובפרשתנו חוזר הקב"ה ומצווה, "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים.
רש"י על המקום עומד על כך שנצטוו לנקום ולהכות רק את המדינים ולא את מואב בגלל דוד שיצא מהם. ואכן בימי דוד, נצטוו להכותם.
המדרש (ספרי), על הפסוק צרור את המדינים, שואל, במה שונים עמון ומואב ממצרים ואדום שיצאו לקראת ישראל בחרב? ואומר המדרש "רבי שמעון אומר, מניין אתה אומר שכל המחטיא את האדם יותר קשה מן ההורגו? שההורגו הורגו בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. שתי אומות קדמו ישראל בחרב - מצרים ואדום, ושתיים בעבירה – עמון ומואב. על אלו שקדמון בחרב כתיב 'לא תתעב אדומי ולא תתעב מצרי' ועל אלו שקדמום בעבירה כתיב 'ולא יבא עמוני ומואבי'.
הילק"ש בפרשתנו על הפסוק "נקם נקמת" אומר, אבל עצת מדין לא היתה אלא להחטיא את ישראל ועל ידם נפלו כ"ד אלף מישראל, ועל ידם נתחייבו כליה, שהמחטיאו לאדם קשה מן ההורגו.
האור החיים על הפסוק "צרור את המדינים והכיתם אותם" שואל למה נתחלק הציווי לשניים - צרור והכיתם? ועוד שואל למה הוקדם ציווי זה לזמן הביצוע שהי לאחר זמן ולאחר שנצטוו שוב בפרשתנו "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים"? לכן מבאר האור החיים הקדוש את המילה צרור מלשון שנאה. והיה כאן ציווי של הקב"ה עוד לפני ההכאה, לשנוא אותם, כי השנאה תרחיק אותם מהעבירה. מאותה סיבה גם הרחיק את ההכאה בפועל מהציווי הראשון, כדי שירבו השנאה אליהם בזמן הזה ועל ידי זה יתרחקו מן החטא.
זה גם העניין של "מלחמה לה' בעמלק". עמלק גם הוא לא נלחם בגופן של ישראל אלא בנשמתן, באמונה בקב"ה. "אשר קרך" לשון מקרה ולשון קירור, קירור האמונה. הרמב"ם בדיני מחיית עמלק כותב "ויכניס בליבו שנאה לעמלק". גם כאן עניין השנאה כדי להתרחק מההשפעה ומן החטא.
בכניסתם של ישראל לארץ נצטוו להשמיד את שבעת העמים היושבים בארץ כנען ולא להחיות מהם כל נשמה. כל כך למה "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם" (דברים כ' י"ח)
מכל זה אנחנו לומדים כמה חשובה ההרחקה מהשפעה רעה. כך הוא בהרחקה מאומות העולם וכך הוא בהרחקה מחבר רע ומשכן רע. כך הוא בשמירה על ילדינו וכך גם בשמירה על עצמינו. כל מי שהסתובב פעם בחברה הרחוקה משמירת מצוות ראה ורואה את השפעת ההתקרבות. אם זה בלבוש, אם זה בדיבור, ואם זה במעשה.
רק התחזקות בעיסוק בתורה, בשמירת ובקיום המצוות, תשמור עלינו משכנות רעה. ונזכה לקדש שם שמים בכל מקום בו אנו נמצאים.

ומכיוון שבימינו אי אפשר בלי קצת אקטואליה, ממי אנחנו הכי צריכים לפחד, ממי צריכים ביותר להיזהר? כבר לימדנו יעקב אבינו בתפילתו לפני פגישתו עם עשו. "הצילני נא מיד אחי מיד עשו". יעקב מבקש מהקב"ה, תציל אותי מידו כשבא אלי בתור "עשו", אבל עוד לפני כן תציל אותי כשבא אלי בתור "אחי", כשבא אלי כמי שאוהב אותי ורוצה בטובתי. כי עשו יהרוג אותנו בעולם הזה, אבל "אחי" יהרוג אותנו גם לעולם הבא.
כנגד הבאים עלינו להשמידנו, ה' נלחם לנו. כנגד הבאים להעבירנו על דת, ידע עם ישראל לדורותיו להתנגד ולמסור את הנפש. הבעיה הגדולה היא כשבאים אלינו "כאחים", כרוצים בטובתנו, כרוצים לצרפנו למשפחת העמים. אז יש את החשש הגדול של התקרבות שתביא להיסחפות ולנפילה הגדולה.
את זה אנחנו צריכים לזכור כשמישהו שאינו חשוד באהבה יתירה אלינו מצטייר פתאום כדורש בטובתנו, כדואג לנו. כשרוצים לעזור לנו לצאת ממעגל העוני ולהשתלב בשוק העבודה, עלינו לדעת מה כוונתם האמיתית, הרחקתנו מלימוד התורה ואח"כ גם מקיום המצוות. כשפתאום אין צורך בנו כחיילים ורוצים להוריד את גיל הפטור משירות צבאי לגיל עשרים וחמש כדי לאפשר לאותם אברכים החוששים מגיוס לצאת לעבוד. זה לא בגלל דאגתם לנו, אלא מתוך מחשבה שנקווה שהיא שגויה, שיפחתו לומדי בית המדרש. וכשאנו שומעים את אותם מסבירנים שמחשיבים או לפחות מכנים עצמם כחרדים, מתנצלים ומסבירים כמה הציבור החרדי כן עובד, וכמה הוא רוצה לעבוד ולא מאפשרים לו. וכשהם מספרים על שינויים בתוך הציבור החרדי ביחס לכוללים וללומדים בהם. אנו רואים בחוש עד כמה השיטה של "אחי" משפיעה ומסוכנת, ועד כמה עלינו להיזהר ממנה.
בימים אלו בהם אנו אבלים על החורבן ומקווים ומתפללים לבניין בית המקדש במהרה בימינו על ידי מלך המשיח, נזכור את דברי רבי אליעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. נתחזק בעסק ובלימוד התורה, נייצר לנו את הזמן ונוסיף בלימוד תורה. ואולי נוכל גם להיות שגרירים ומסבירנים טובים של עולם התורה, בכל מקום בו אנו נמצאים.