על מה אבדה הארץ? דבר זה נשאל לחכמים ולא פירשוה, נשאל לנביאים ולא פירשוה, עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא).
שנים לפני החורבן מתריע ירמיהו הנביא בפני העם על חורבן הבית. שנים בהם עברו עם ישראל על שלושת העברות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ועדיין נשאלה השאלה על מה אבדה הארץ? והשאלה קשה עד כדי כך שגם החכמים והנביאים לא ידעו לפרשה? והתשובה לתמיהה נמצאת בתשובת הקב"ה, עם ישראל בדורות שלפני החורבן עסקו בתורה ועסקו הרבה בתורה. ולכן השאלה קשה שבעתיים, על מה אבדה הארץ? למה התורה לא הגינה עליהם מן החטא ומן העונש. ועל זה רק הקב"ה יכול לענות, על עזבם את תורתי - על שלא ברכו בתורה תחילה. וכמו שמבאר רש"י - שלא היתה חשובה בעיניהם. עסק התורה יכול להציל מג' העברות החמורות ויכול גם להציל מהעונש הנורא של חורבן בית המקדש, אבל בתנאי שתהיה חשובה בעיניהם. כשיש גם עסק התורה וגם דברים אחרים, המדד מה יותר חשוב! את מה שמים במרכז החיים. ואם עוסקים בתורה אך היא לא מספיק חשובה בעיניהם כי יש גם דברים אחרים, הרי זה "עזבם את תורתי".
פרשת השבוע פרשת דברים נקראת מדי שנה, בשבת שלפני תשעה באב - יום בו נחרב הבית. פרשה זו עוסקת בתוכחה אותה מוכיח משה ברמז את בני ישראל לפי מותו ולפני כניסתם לארץ. משה רבנו עובר איתם על כל הארבעים שנה במדבר ועל כל חטאיהם שחטאו לפני ה'. אם נתבונן בהם אחד לאחד, נראה שרובם אם לא כולם נבעו מכך שהחשיבו דברים אחרים על פני עבודת ה' ועסק התורה. חטא העגל, כמו שפירש רש"י את "די זהב" הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם. חטא המרגלים שהתחיל מהחשש שיאבדו את משרותיהם כשיכנסו לארץ – תאוות השררה. חטאם של קורח ועדתו, קנאה ורדיפת השררה. ובמיוחד אם נתייחס לקנאה שנתקנאה אשת קורח בציפורה אשת משה לאחר שנתעשר מפסולתן של לוחות. קברות התאווה שהתאוו לבשר. וכן הלאה. בהמשך הפרשה ממשיך משה רבינו ומתאר את מעברם לאורך המדבר והמדינות השוכנות לאורכו עם המלחמות והכיבושים למיניהם. וכאן מזכיר משה רבינו גם את נחלת בני גד ובני ראובן בעבר הירדן בארץ סיחון ועוג. ייתכן שהזכרתם נעשית כחלק מהמסע והכיבושים, אך ייתכן שגם כאן תזכורת לתוכחה. שהרי על בני גד ובני ראובן אומר המדרש (והארכנו בזאת בפרשת מטות) "ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחבבו ממונם יותר מן הנפשות...." ועוד מוסיף המדרש (מדרש רבה) "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ לארץ ישראל. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים. ומי גרם להם, על שהפרישו עצמם מן אחיהם". ולמרות שבמקום אחר אומר המדרש שרצו לגור סמוך למקום קבורת משה רבינו ע"ה אבל עדיין חיבבו את ממונם יותר. גם כאן אנו רואים את החטא של החשבת הטפל על פני העיקר, "שלא הייתה חשובה בעיניהם".
יכול אדם לעסוק ולעמול בתורה כל היום אבל השאלה כמה היא חשובה בעיניו. אם זה באמת עיקר מחשבתו ותכלית חייו, הרי שחשובה היא בעיניו ומה טוב. אבל עם עושה זאת כי זאת פרנסתו – כולל, כי זו הדרך בה גדל ובה הורגל, אבל מה שעומד בראשו זה כסף, תענוגות וכל עניני העוה"ז, הרי שלא חשובה התורה בעיניו. ועל זה חרבה הארץ. ומנגד יכול אדם לעסוק לפרנסתו רב היום ולקבוע עיתים לתורה, שיעור, חברותא או בכל צורה אחרת. אם זה כל מעיניו, אם בזה הוא רואה את תכלית חייו ואת עיקר יומו, הרי שחשובה התורה בעיניו. ובזכות החשבת התורה בעינינו נזכה ונגאל במהרה בימינו אמן ונזכה ויהפוך למחול אבלנו ויום תשעה באב ליום שמחה בבנין בית המקדש.
שנים לפני החורבן מתריע ירמיהו הנביא בפני העם על חורבן הבית. שנים בהם עברו עם ישראל על שלושת העברות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ועדיין נשאלה השאלה על מה אבדה הארץ? והשאלה קשה עד כדי כך שגם החכמים והנביאים לא ידעו לפרשה? והתשובה לתמיהה נמצאת בתשובת הקב"ה, עם ישראל בדורות שלפני החורבן עסקו בתורה ועסקו הרבה בתורה. ולכן השאלה קשה שבעתיים, על מה אבדה הארץ? למה התורה לא הגינה עליהם מן החטא ומן העונש. ועל זה רק הקב"ה יכול לענות, על עזבם את תורתי - על שלא ברכו בתורה תחילה. וכמו שמבאר רש"י - שלא היתה חשובה בעיניהם. עסק התורה יכול להציל מג' העברות החמורות ויכול גם להציל מהעונש הנורא של חורבן בית המקדש, אבל בתנאי שתהיה חשובה בעיניהם. כשיש גם עסק התורה וגם דברים אחרים, המדד מה יותר חשוב! את מה שמים במרכז החיים. ואם עוסקים בתורה אך היא לא מספיק חשובה בעיניהם כי יש גם דברים אחרים, הרי זה "עזבם את תורתי".
פרשת השבוע פרשת דברים נקראת מדי שנה, בשבת שלפני תשעה באב - יום בו נחרב הבית. פרשה זו עוסקת בתוכחה אותה מוכיח משה ברמז את בני ישראל לפי מותו ולפני כניסתם לארץ. משה רבנו עובר איתם על כל הארבעים שנה במדבר ועל כל חטאיהם שחטאו לפני ה'. אם נתבונן בהם אחד לאחד, נראה שרובם אם לא כולם נבעו מכך שהחשיבו דברים אחרים על פני עבודת ה' ועסק התורה. חטא העגל, כמו שפירש רש"י את "די זהב" הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם. חטא המרגלים שהתחיל מהחשש שיאבדו את משרותיהם כשיכנסו לארץ – תאוות השררה. חטאם של קורח ועדתו, קנאה ורדיפת השררה. ובמיוחד אם נתייחס לקנאה שנתקנאה אשת קורח בציפורה אשת משה לאחר שנתעשר מפסולתן של לוחות. קברות התאווה שהתאוו לבשר. וכן הלאה. בהמשך הפרשה ממשיך משה רבינו ומתאר את מעברם לאורך המדבר והמדינות השוכנות לאורכו עם המלחמות והכיבושים למיניהם. וכאן מזכיר משה רבינו גם את נחלת בני גד ובני ראובן בעבר הירדן בארץ סיחון ועוג. ייתכן שהזכרתם נעשית כחלק מהמסע והכיבושים, אך ייתכן שגם כאן תזכורת לתוכחה. שהרי על בני גד ובני ראובן אומר המדרש (והארכנו בזאת בפרשת מטות) "ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחבבו ממונם יותר מן הנפשות...." ועוד מוסיף המדרש (מדרש רבה) "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ לארץ ישראל. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים. ומי גרם להם, על שהפרישו עצמם מן אחיהם". ולמרות שבמקום אחר אומר המדרש שרצו לגור סמוך למקום קבורת משה רבינו ע"ה אבל עדיין חיבבו את ממונם יותר. גם כאן אנו רואים את החטא של החשבת הטפל על פני העיקר, "שלא הייתה חשובה בעיניהם".
יכול אדם לעסוק ולעמול בתורה כל היום אבל השאלה כמה היא חשובה בעיניו. אם זה באמת עיקר מחשבתו ותכלית חייו, הרי שחשובה היא בעיניו ומה טוב. אבל עם עושה זאת כי זאת פרנסתו – כולל, כי זו הדרך בה גדל ובה הורגל, אבל מה שעומד בראשו זה כסף, תענוגות וכל עניני העוה"ז, הרי שלא חשובה התורה בעיניו. ועל זה חרבה הארץ. ומנגד יכול אדם לעסוק לפרנסתו רב היום ולקבוע עיתים לתורה, שיעור, חברותא או בכל צורה אחרת. אם זה כל מעיניו, אם בזה הוא רואה את תכלית חייו ואת עיקר יומו, הרי שחשובה התורה בעיניו. ובזכות החשבת התורה בעינינו נזכה ונגאל במהרה בימינו אמן ונזכה ויהפוך למחול אבלנו ויום תשעה באב ליום שמחה בבנין בית המקדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה