"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו' ד')
פרשת השבוע מביאה אותנו אל הפרשה שבראשה הפסוק המפורסם ביותר אצל כל יהודי. כשהרב מפוניבז' רצה לזהות יתומים יהודים בבתי יתומים ובמנזרים נוצרים, הוא פנה אליהם בקריאת "שמע ישראל". והתשובה שקיבל היתה "מאמע"! כי יהודי זה שמע ישראל ושמע ישראל זה יהודי.
פעמיים ביום אנו קוראים את פרשת שמע ישראל ובשתי הפעמים מלוות אותה ברכות קריאת שמע שלפניה ולאחריה. הקשר בין ק"ש לברכה שלאחריה, ברור, שהרי פרשה אחרונה פרשת ציצית נאמר בשביל הזכרת יציאת מצרים שבה. וברכה שלאחריה היא ברכה על הגאולה, גאולת מצרים והגאולה העתידה. אבל מה הקשר בין ק"ש לברכות שלפניה? נכון הברכות הם לא על ק"ש ומי שקרא ק"ש ללא ברכות יצא ידי חובה. אבל הן נקראות ברכות ק"ש. והמצוה לכתחילה היא לקראו ק"ש בברכותיה.
בפסוק הראשון של ק"ש אנו מכריזים על אחדותו יתברך, על אדון הכל שהוא גם היה הווה ויהיה. על תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ועל כך שהוא אחד בעולם ואין כח אחר זולתו בעולם.
ברכה ראשונה של ק"ש בשחרית היא על המאורות. יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל. הברכה מסתיימת ב- המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. ברוך ... יוצר המאורות. לפני שאנו קוראים ק"ש, הקדימו לנו אנשי כנסת הגדולה פירוט של גדלותו ואחדותו של הבורא. פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות. והברכה, יוצר המאורות. כשרוצים אנשי כנסת הגדולה לחדד בפנינו את אחדותו של הקב"ה, הם בוחרים בדווקא ביצירה של הדבר שנראה על פניו כבעל כח עצמי. ולא רק זה אלא גם של שלטון על הבריאה. השמש והירח הם המסובבים את עונות השנה. הם המסובבים את כל גלגל המזלות השולט בעולם. עד כדי כך שאברהם אבינו כשהתבונן בבריאה וחיפש את הבורא, דבר ראשון חשב על השמש ואח"כ על הירח. בשבת בפיוט "א-ל אדון" אנחנו מחזקים את זה לכאורה באמרנו "כח וגבורה נתן בהם, להיות מושלים בקרב תבל".
ההיפך מק"ש זה עבודה זרה הנקראת בלשון חז"ל עבודת כוכבים. העבודה זרה הראשונה הייתה עבודה לשמש ולירח ולצבא השמים. באו אנשי כנסת הגדולה, ובהסתמכם על דברי דוד המלך בתהלים, קבעו לנו כלל ברזל איתו אנו פותחים וסוגרים את ברכת יוצר אור הארוכה. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". הקב"ה מחדש בכל יום ויום ובכל רגע ורגע - תמיד, מעשה בראשית. גם את אותם שני מאורות גדולים הנראים כמנהיגים את העולם.
החפץ חיים שאל פעם את תלמידיו, האם השמש תזרח מחר? אמרו לו וודאי. ולשאלתו מהיכן זה כל כך ברור להם, ענו שכבר יותר מה' אלפים שנה השמש זורחת בכל בוקר ושוקעת בכל ערב, אין סיבה שמחר היא לא תזרח. אמר להם החפץ חיים, אם זו הסיבה, כדאי שתתחילו לדאוג. אתם יודעים למה אני רגוע, כי הקב"ה הבטיח לנו, "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם".
ובערבית - אשר בדברו מעריב ערבים, בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עיתים ומחליף את הזמנים, ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו. נכון, נראה לנו משהו קבוע שאף פעם לא משתנה, אבל זה נעשה בכל יום ויום כרצונו!
אחרי ההקדמה הזו אנו יכולים לקרוא פסוק ראשון של ק"ש ולהבין במקצת מהו "אחד".
הברכה השניה - אהבה רבה אהבתנו ואהבת עולם אהבתנו, היא ההקדמה להמשך הפרשה - ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך - בשני יצריך. בכל נפשך - אפי' נוטלים את נשמתך. וברש"י - אפי' הוא נוטל את נפשך. בכל מאודך - בכל ממונך, לאלה שממונם חביב עליהם מגופם. וגם, בכל מדה ומדה שמודד לך, בין במדה טובה בין במדת פורענות. הציווי לאהוב את הקב"ה הוא בכל מצב, עד כדי מסירת הנפש - למות על אהבתו. ועוד יותר, לחיות באהבתו, בכל מדה ומדה שמודד לך, גם במדת פורענות.
אהבה כזו ראינו אצל יהודים בשואה, במסעי הצלב, בפרעות שהיו בכל הדורות. אהבה כזו הביאה אותם לברך ביתר כוונה ושמחה "שלא עשני גוי". לשיר את "עלינו לשבח" בדרכם להריגה. לברך בשמחה על קידוש ה'. להכניס את עצמם לסכנת מוות נורא בשביל הנחת תפילין, בשביל תקיעת שופר ובשביל נר חנוכה.
איך מגיעים לכזו אהבה? בשביל זה הקדימו לנו אנשי כנסת הגדולה את הברכה השניה מברכות ק"ש. אהבה רבה אהבתנו ... חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו. ולכן מה? בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים, כן תחוננו ותלמדנו .... רחם עלינו ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים .... והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך וכו' וכו'. אתה ה' כל כך אוהב אותנו, ולכן מה אנחנו מבקשים ממך? כסף, זהב, עושר, בריאות? לא! אנחנו מבקשים שתייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. הדבר היחיד שאנו רוצים באהבתך, זה, שנוכל להתקרב אליך ולהדבק בך.
ויותר מזה בברכת ק"ש של ערבית. אהבת עולם, בית ישראל עמך אהבת. ובמה מתבטאת אהבה זו? תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת.
ואם הבנה זו, מהי אהבת ה' אלינו. הרי שברור שאהבה זו אינה מתבטאת במצבנו הפיזי בעולם הזה, אלא במצבנו בעולם הבא, ובמתן האפשרויות להגיע לשם. וכשנבין ונפנים את זה, יהי לנו יותר קל לאהוב את הקב"ה בכל מצב בו אנו נמצאים. עד כדי למות על אהבתו, ויותר מזה, לחיות באהבתו בכל מדה ומדה שמודד לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה