פרשת עקב

"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך..." (דברים י' י"ב)

משה רבינו אומר לבני ישראל, מה ה' מבקש מכם? רק יראת שמים. יראת שמים זה רק? שאלה זאת שואלת הגמ' בברכות (ל"ג ב'). ומתרצת הגמ' "אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא". אכן לגבי משה יראת שמים זה דבר קטן שניתן לומר עליו רק. ועדיין צריך להבין, הרי משה מדבר אל כלל ישראל ולגביהם זה לא דבר קטן, ולמה קורה לזה רק?
ואולי יש לומר שאין כוונת הגמ' למשה רבינו עצמו אלא לעם ישראל שעמדו לפני משה, בשבילם זה אכן היה דבר קטן (וכן מצאתי בדברי הכלי יקר). והדברים יתבארו על פי המשך הפסוקים (י"א, ב' – ז'). ,וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלוקיכם, את גדלו ואת ידו החזקה.... כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה". בפסוקים אלו מתאר משה לבני ישראל את שראו בעיניהם, איך הקב"ה משלם לשונאיו ולעוברי רצונו, במכות מצרים. את עונשם של דתן ואבירם, את שנגף את ישראל בעגל ובתבערה, בנחשים ובשרפים ובקברות התאוה. במגיפת השיטים כשחטאו בבנות מואב, במרגלים וכו' (על פי דברי הרמב"ן). ואומר להם משה, לא את בניכם אני מדבר עכשיו שיוכלו לומר לא ראינו כל זאת (רש"י), כי להם הדבר באמת יהיה קשה. אליכם אני מדבר. אתם שראיתם את כל זה. לכם הדבר קל, לכם אפשר לומר על יראת ה' רק.
מצוות האמונה נאמרה בדברה הראשונה מעשרת הדברות – "אנכי ה' אלוקיך". וכמו שכתב הרמב"ן "הדבור הזה מצות עשה... שידעו ויאמינו כי יש ה', כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת. והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו". והסיבה שלא נאמר שם אשר בראתי שמים וארץ, אלא אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אומר הרמב"ן כי היא תורה על כל יסודות האמונה. ומסיים הרבמ"ן כי הם היודעים ועדים בכל אלה. אם היה הקב"ה תולה את חיוב האמונה בבריאת שמים וארץ, הרי אין מי שראה והעביר הלאה עד אלינו. ביציאת מצרים חזו שישים ריבוא גברים לבד מנשים זקנים וטף, בגדולתו ובכוחו של הבורא. משם למדו על המציאות ועל החפץ, על החידוש והיכולת, ועל היחוד, כלשונו של הרמב"ן שם. והם מעבירים את זה מדור לדור מאב לבנו עד אלינו ואנו ממשיכים להעביר זאת הלאה.
האמונה הזו ביציאת מצרים, היא הבסיס לכל עבודת ה' שלנו. כמו שאומר רש"י שם "אשר הוצאתיך מארץ מצרים – כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי. האמונה ביציאת מצרים תחייב אותנו בעבודת ה' מעצם היותנו משועבדים לו אחר שקנה אותנו לעבדים בהוציאו אותנו ממצרים.
בפרשה שלנו, אנחנו מוצאים את החלק הנוסף בתוצאת אמונה זו, יראת ה'. גם יראת ה' מקורה באמונתו ביציאת מצרים. אמונה וידיעת האותות והמופתים בהם שילם ה' לשונאיו ולעוברי מצוותיו.
לכן חייבים אנו בהזכרת יציאת מצרים פעמיים ביום. לכן חייבים אנו בסיפור יציאת מצרים לבנינו ולעצמנו, פעם אחת בשנה בליל ראשון של פסח.
ומכאן נלמד מה הדרך ליראת ה'. אמנם לנו זה יותר קשה שהרי לא ראינו בעינינו, אבל בכל זאת באזנינו שמענו ואבותינו סיפרו לנו. אם נתעמק בפרשיות יציאת מצרים, ועוד יותר מזה בתמצות הדברים והבהרתם על ידי משה רבינו בפרשיות חומש דברים, נקבל לנו מושג כל שהוא על גדלותו של הקב"ה ועל דרכו לשלם לשונאיו. וזה יהיה הבסיס ממנו נוכל להגיע ליראת ה'.

פרשת ואתחנן - קריאת שמע

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו' ד')

פרשת השבוע מביאה אותנו אל הפרשה שבראשה הפסוק המפורסם ביותר אצל כל יהודי. כשהרב מפוניבז' רצה לזהות יתומים יהודים בבתי יתומים ובמנזרים נוצרים, הוא פנה אליהם בקריאת "שמע ישראל". והתשובה שקיבל היתה "מאמע"! כי יהודי זה שמע ישראל ושמע ישראל זה יהודי.

פעמיים ביום אנו קוראים את פרשת שמע ישראל ובשתי הפעמים מלוות אותה ברכות קריאת שמע שלפניה ולאחריה. הקשר בין ק"ש לברכה שלאחריה, ברור, שהרי פרשה אחרונה פרשת ציצית נאמר בשביל הזכרת יציאת מצרים שבה. וברכה שלאחריה היא ברכה על הגאולה, גאולת מצרים והגאולה העתידה. אבל מה הקשר בין ק"ש לברכות שלפניה? נכון הברכות הם לא על ק"ש ומי שקרא ק"ש ללא ברכות יצא ידי חובה. אבל הן נקראות ברכות ק"ש. והמצוה לכתחילה היא לקראו ק"ש בברכותיה.

בפסוק הראשון של ק"ש אנו מכריזים על אחדותו יתברך, על אדון הכל שהוא גם היה הווה ויהיה. על תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ועל כך שהוא אחד בעולם ואין כח אחר זולתו בעולם.

ברכה ראשונה של ק"ש בשחרית היא על המאורות. יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל. הברכה מסתיימת ב- המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. ברוך ... יוצר המאורות. לפני שאנו קוראים ק"ש, הקדימו לנו אנשי כנסת הגדולה פירוט של גדלותו ואחדותו של הבורא. פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות. והברכה, יוצר המאורות. כשרוצים אנשי כנסת הגדולה לחדד בפנינו את אחדותו של הקב"ה, הם בוחרים בדווקא ביצירה של הדבר שנראה על פניו כבעל כח עצמי. ולא רק זה אלא גם של שלטון על הבריאה. השמש והירח הם המסובבים את עונות השנה. הם המסובבים את כל גלגל המזלות השולט בעולם. עד כדי כך שאברהם אבינו כשהתבונן בבריאה וחיפש את הבורא, דבר ראשון חשב על השמש ואח"כ על הירח. בשבת בפיוט "א-ל אדון" אנחנו מחזקים את זה לכאורה באמרנו "כח וגבורה נתן בהם, להיות מושלים בקרב תבל".

ההיפך מק"ש זה עבודה זרה הנקראת בלשון חז"ל עבודת כוכבים. העבודה זרה הראשונה הייתה עבודה לשמש ולירח ולצבא השמים. באו אנשי כנסת הגדולה, ובהסתמכם על דברי דוד המלך בתהלים, קבעו לנו כלל ברזל איתו אנו פותחים וסוגרים את ברכת יוצר אור הארוכה. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". הקב"ה מחדש בכל יום ויום ובכל רגע ורגע - תמיד, מעשה בראשית. גם את אותם שני מאורות גדולים הנראים כמנהיגים את העולם.

החפץ חיים שאל פעם את תלמידיו, האם השמש תזרח מחר? אמרו לו וודאי. ולשאלתו מהיכן זה כל כך ברור להם, ענו שכבר יותר מה' אלפים שנה השמש זורחת בכל בוקר ושוקעת בכל ערב, אין סיבה שמחר היא לא תזרח. אמר להם החפץ חיים, אם זו הסיבה, כדאי שתתחילו לדאוג. אתם יודעים למה אני רגוע, כי הקב"ה הבטיח לנו, "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם".

ובערבית - אשר בדברו מעריב ערבים, בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עיתים ומחליף את הזמנים, ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו. נכון, נראה לנו משהו קבוע שאף פעם לא משתנה, אבל זה נעשה בכל יום ויום כרצונו!

אחרי ההקדמה הזו אנו יכולים לקרוא פסוק ראשון של ק"ש ולהבין במקצת מהו "אחד".

הברכה השניה - אהבה רבה אהבתנו ואהבת עולם אהבתנו, היא ההקדמה להמשך הפרשה - ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך - בשני יצריך. בכל נפשך - אפי' נוטלים את נשמתך. וברש"י - אפי' הוא נוטל את נפשך. בכל מאודך - בכל ממונך, לאלה שממונם חביב עליהם מגופם. וגם, בכל מדה ומדה שמודד לך, בין במדה טובה בין במדת פורענות. הציווי לאהוב את הקב"ה הוא בכל מצב, עד כדי מסירת הנפש - למות על אהבתו. ועוד יותר, לחיות באהבתו, בכל מדה ומדה שמודד לך, גם במדת פורענות.

אהבה כזו ראינו אצל יהודים בשואה, במסעי הצלב, בפרעות שהיו בכל הדורות. אהבה כזו הביאה אותם לברך ביתר כוונה ושמחה "שלא עשני גוי". לשיר את "עלינו לשבח" בדרכם להריגה. לברך בשמחה על קידוש ה'. להכניס את עצמם לסכנת מוות נורא בשביל הנחת תפילין, בשביל תקיעת שופר ובשביל נר חנוכה.

איך מגיעים לכזו אהבה? בשביל זה הקדימו לנו אנשי כנסת הגדולה את הברכה השניה מברכות ק"ש. אהבה רבה אהבתנו ... חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו. ולכן מה? בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים, כן תחוננו ותלמדנו .... רחם עלינו ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים .... והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך וכו' וכו'. אתה ה' כל כך אוהב אותנו, ולכן מה אנחנו מבקשים ממך? כסף, זהב, עושר, בריאות? לא! אנחנו מבקשים שתייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. הדבר היחיד שאנו רוצים באהבתך, זה, שנוכל להתקרב אליך ולהדבק בך.

ויותר מזה בברכת ק"ש של ערבית. אהבת עולם, בית ישראל עמך אהבת. ובמה מתבטאת אהבה זו? תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת.

ואם הבנה זו, מהי אהבת ה' אלינו. הרי שברור שאהבה זו אינה מתבטאת במצבנו הפיזי בעולם הזה, אלא במצבנו בעולם הבא, ובמתן האפשרויות להגיע לשם. וכשנבין ונפנים את זה, יהי לנו יותר קל לאהוב את הקב"ה בכל מצב בו אנו נמצאים. עד כדי למות על אהבתו, ויותר מזה, לחיות באהבתו בכל מדה ומדה שמודד לנו.

פרשת דברים - על מה אבדה הארץ

על מה אבדה הארץ? דבר זה נשאל לחכמים ולא פירשוה, נשאל לנביאים ולא פירשוה, עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא).
שנים לפני החורבן מתריע ירמיהו הנביא בפני העם על חורבן הבית. שנים בהם עברו עם ישראל על שלושת העברות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ועדיין נשאלה השאלה על מה אבדה הארץ? והשאלה קשה עד כדי כך שגם החכמים והנביאים לא ידעו לפרשה? והתשובה לתמיהה נמצאת בתשובת הקב"ה, עם ישראל בדורות שלפני החורבן עסקו בתורה ועסקו הרבה בתורה. ולכן השאלה קשה שבעתיים, על מה אבדה הארץ? למה התורה לא הגינה עליהם מן החטא ומן העונש. ועל זה רק הקב"ה יכול לענות, על עזבם את תורתי - על שלא ברכו בתורה תחילה. וכמו שמבאר רש"י - שלא היתה חשובה בעיניהם. עסק התורה יכול להציל מג' העברות החמורות ויכול גם להציל מהעונש הנורא של חורבן בית המקדש, אבל בתנאי שתהיה חשובה בעיניהם. כשיש גם עסק התורה וגם דברים אחרים, המדד מה יותר חשוב! את מה שמים במרכז החיים. ואם עוסקים בתורה אך היא לא מספיק חשובה בעיניהם כי יש גם דברים אחרים, הרי זה "עזבם את תורתי".
פרשת השבוע פרשת דברים נקראת מדי שנה, בשבת שלפני תשעה באב - יום בו נחרב הבית. פרשה זו עוסקת בתוכחה אותה מוכיח משה ברמז את בני ישראל לפי מותו ולפני כניסתם לארץ. משה רבנו עובר איתם על כל הארבעים שנה במדבר ועל כל חטאיהם שחטאו לפני ה'. אם נתבונן בהם אחד לאחד, נראה שרובם אם לא כולם נבעו מכך שהחשיבו דברים אחרים על פני עבודת ה' ועסק התורה. חטא העגל, כמו שפירש רש"י את "די זהב" הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם. חטא המרגלים שהתחיל מהחשש שיאבדו את משרותיהם כשיכנסו לארץ – תאוות השררה. חטאם של קורח ועדתו, קנאה ורדיפת השררה. ובמיוחד אם נתייחס לקנאה שנתקנאה אשת קורח בציפורה אשת משה לאחר שנתעשר מפסולתן של לוחות. קברות התאווה שהתאוו לבשר. וכן הלאה. בהמשך הפרשה ממשיך משה רבינו ומתאר את מעברם לאורך המדבר והמדינות השוכנות לאורכו עם המלחמות והכיבושים למיניהם. וכאן מזכיר משה רבינו גם את נחלת בני גד ובני ראובן בעבר הירדן בארץ סיחון ועוג. ייתכן שהזכרתם נעשית כחלק מהמסע והכיבושים, אך ייתכן שגם כאן תזכורת לתוכחה. שהרי על בני גד ובני ראובן אומר המדרש (והארכנו בזאת בפרשת מטות) "ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחבבו ממונם יותר מן הנפשות...." ועוד מוסיף המדרש (מדרש רבה) "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ לארץ ישראל. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים. ומי גרם להם, על שהפרישו עצמם מן אחיהם". ולמרות שבמקום אחר אומר המדרש שרצו לגור סמוך למקום קבורת משה רבינו ע"ה אבל עדיין חיבבו את ממונם יותר. גם כאן אנו רואים את החטא של החשבת הטפל על פני העיקר, "שלא הייתה חשובה בעיניהם".
יכול אדם לעסוק ולעמול בתורה כל היום אבל השאלה כמה היא חשובה בעיניו. אם זה באמת עיקר מחשבתו ותכלית חייו, הרי שחשובה היא בעיניו ומה טוב. אבל עם עושה זאת כי זאת פרנסתו – כולל, כי זו הדרך בה גדל ובה הורגל, אבל מה שעומד בראשו זה כסף, תענוגות וכל עניני העוה"ז, הרי שלא חשובה התורה בעיניו. ועל זה חרבה הארץ. ומנגד יכול אדם לעסוק לפרנסתו רב היום ולקבוע עיתים לתורה, שיעור, חברותא או בכל צורה אחרת. אם זה כל מעיניו, אם בזה הוא רואה את תכלית חייו ואת עיקר יומו, הרי שחשובה התורה בעיניו. ובזכות החשבת התורה בעינינו נזכה ונגאל במהרה בימינו אמן ונזכה ויהפוך למחול אבלנו ויום תשעה באב ליום שמחה בבנין בית המקדש.

פרשת מטות - גדול המחטיאו יותר מן ההורגו

"נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" (ל"א ב')

בפרשיות הקודמות למדנו על מואב שמחמת פחדם מבני ישראל, חיפשו דרך להשמידם ולאחר התייעצות עם מדין – "ויאמר מואב אל זקני מדין" (כ"ב ד') שכרו את שירותיו של בלעם לקללם. לאחר נסיונות כושלים בהם הבין בלעם סופית שאין הקב"ה מסכים לקללם, יעץ להם להחטיאם. ואכן מדין ומואב שולחים את בנותיהם להחטיא את בני ישראל. והסוף עשרים וארבעה אלף מבני ישראל מתים במגפה. יש מהמפרשים שאומרים שאלו רק משבט שמעון, ומלבדם מתו עוד הרבה יותר. אז, הקב"ה מצווה את בני ישראל, "צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין" ובפרשתנו חוזר הקב"ה ומצווה, "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים.
רש"י על המקום עומד על כך שנצטוו לנקום ולהכות רק את המדינים ולא את מואב בגלל דוד שיצא מהם. ואכן בימי דוד, נצטוו להכותם.
המדרש (ספרי), על הפסוק צרור את המדינים, שואל, במה שונים עמון ומואב ממצרים ואדום שיצאו לקראת ישראל בחרב? ואומר המדרש "רבי שמעון אומר, מניין אתה אומר שכל המחטיא את האדם יותר קשה מן ההורגו? שההורגו הורגו בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. שתי אומות קדמו ישראל בחרב - מצרים ואדום, ושתיים בעבירה – עמון ומואב. על אלו שקדמון בחרב כתיב 'לא תתעב אדומי ולא תתעב מצרי' ועל אלו שקדמום בעבירה כתיב 'ולא יבא עמוני ומואבי'.
הילק"ש בפרשתנו על הפסוק "נקם נקמת" אומר, אבל עצת מדין לא היתה אלא להחטיא את ישראל ועל ידם נפלו כ"ד אלף מישראל, ועל ידם נתחייבו כליה, שהמחטיאו לאדם קשה מן ההורגו.
האור החיים על הפסוק "צרור את המדינים והכיתם אותם" שואל למה נתחלק הציווי לשניים - צרור והכיתם? ועוד שואל למה הוקדם ציווי זה לזמן הביצוע שהי לאחר זמן ולאחר שנצטוו שוב בפרשתנו "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים"? לכן מבאר האור החיים הקדוש את המילה צרור מלשון שנאה. והיה כאן ציווי של הקב"ה עוד לפני ההכאה, לשנוא אותם, כי השנאה תרחיק אותם מהעבירה. מאותה סיבה גם הרחיק את ההכאה בפועל מהציווי הראשון, כדי שירבו השנאה אליהם בזמן הזה ועל ידי זה יתרחקו מן החטא.
זה גם העניין של "מלחמה לה' בעמלק". עמלק גם הוא לא נלחם בגופן של ישראל אלא בנשמתן, באמונה בקב"ה. "אשר קרך" לשון מקרה ולשון קירור, קירור האמונה. הרמב"ם בדיני מחיית עמלק כותב "ויכניס בליבו שנאה לעמלק". גם כאן עניין השנאה כדי להתרחק מההשפעה ומן החטא.
בכניסתם של ישראל לארץ נצטוו להשמיד את שבעת העמים היושבים בארץ כנען ולא להחיות מהם כל נשמה. כל כך למה "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם" (דברים כ' י"ח)
מכל זה אנחנו לומדים כמה חשובה ההרחקה מהשפעה רעה. כך הוא בהרחקה מאומות העולם וכך הוא בהרחקה מחבר רע ומשכן רע. כך הוא בשמירה על ילדינו וכך גם בשמירה על עצמינו. כל מי שהסתובב פעם בחברה הרחוקה משמירת מצוות ראה ורואה את השפעת ההתקרבות. אם זה בלבוש, אם זה בדיבור, ואם זה במעשה.
רק התחזקות בעיסוק בתורה, בשמירת ובקיום המצוות, תשמור עלינו משכנות רעה. ונזכה לקדש שם שמים בכל מקום בו אנו נמצאים.

ומכיוון שבימינו אי אפשר בלי קצת אקטואליה, ממי אנחנו הכי צריכים לפחד, ממי צריכים ביותר להיזהר? כבר לימדנו יעקב אבינו בתפילתו לפני פגישתו עם עשו. "הצילני נא מיד אחי מיד עשו". יעקב מבקש מהקב"ה, תציל אותי מידו כשבא אלי בתור "עשו", אבל עוד לפני כן תציל אותי כשבא אלי בתור "אחי", כשבא אלי כמי שאוהב אותי ורוצה בטובתי. כי עשו יהרוג אותנו בעולם הזה, אבל "אחי" יהרוג אותנו גם לעולם הבא.
כנגד הבאים עלינו להשמידנו, ה' נלחם לנו. כנגד הבאים להעבירנו על דת, ידע עם ישראל לדורותיו להתנגד ולמסור את הנפש. הבעיה הגדולה היא כשבאים אלינו "כאחים", כרוצים בטובתנו, כרוצים לצרפנו למשפחת העמים. אז יש את החשש הגדול של התקרבות שתביא להיסחפות ולנפילה הגדולה.
את זה אנחנו צריכים לזכור כשמישהו שאינו חשוד באהבה יתירה אלינו מצטייר פתאום כדורש בטובתנו, כדואג לנו. כשרוצים לעזור לנו לצאת ממעגל העוני ולהשתלב בשוק העבודה, עלינו לדעת מה כוונתם האמיתית, הרחקתנו מלימוד התורה ואח"כ גם מקיום המצוות. כשפתאום אין צורך בנו כחיילים ורוצים להוריד את גיל הפטור משירות צבאי לגיל עשרים וחמש כדי לאפשר לאותם אברכים החוששים מגיוס לצאת לעבוד. זה לא בגלל דאגתם לנו, אלא מתוך מחשבה שנקווה שהיא שגויה, שיפחתו לומדי בית המדרש. וכשאנו שומעים את אותם מסבירנים שמחשיבים או לפחות מכנים עצמם כחרדים, מתנצלים ומסבירים כמה הציבור החרדי כן עובד, וכמה הוא רוצה לעבוד ולא מאפשרים לו. וכשהם מספרים על שינויים בתוך הציבור החרדי ביחס לכוללים וללומדים בהם. אנו רואים בחוש עד כמה השיטה של "אחי" משפיעה ומסוכנת, ועד כמה עלינו להיזהר ממנה.
בימים אלו בהם אנו אבלים על החורבן ומקווים ומתפללים לבניין בית המקדש במהרה בימינו על ידי מלך המשיח, נזכור את דברי רבי אליעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. נתחזק בעסק ובלימוד התורה, נייצר לנו את הזמן ונוסיף בלימוד תורה. ואולי נוכל גם להיות שגרירים ומסבירנים טובים של עולם התורה, בכל מקום בו אנו נמצאים.