יום חמישי, 21 ביולי 2011

פרשת מטות - לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו

בפרשת השבוע אנו לומדים את סיפורם של בני גד ובני ראובן שרצו לנחול את עבר הירדן במקום חלקם בא"י. מה שפחות מפורסם הוא מה שאומר המדרש (מדרש רבה) "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ לארץ ישראל. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים. ומי גרם להם, על שהפרישו עצמם מן אחיהם". נראה לכאו' שהיו כמו הרבה אנשים שאנו מכירים בימינו, שרודפים אחרי הכסף והממון עד שזה נעשה לעיקר חייהם. סיבת הגלות אמנם הייתה על שהפרישו עצמם מאחיהם, אבל הגורם לכך הוא חמדת הממון. <בדרך אגב אנו עומדים כאן על נקודה חשובה נוספת, לא זה שהם בישובי הספר, מעבר לגבול ישראל, גרם להם לגלות ראשונים. הסיבה היא רוחנית גרידה, על כך שהפרישו עצמם מאחיהם>.

אלא שבמקום אחר אומרים חז"ל, שהסיבה לבקשת בני גד ובני ראובן נחלה בעבר הירדן, כי ידעו ששם קבורת משה רבנו ולא רצו להפרד ממנו ושאפו להיות סמוכים אליו.

ר' יחזקאל לווינשטיין מבאר שעיקר כוונתם של בני גד ובני ראובן הייתה אכן טובה כדי להיות סמוכים למקום קבורת משה רבינו ע"ה. אלא שהיה מעורב בה גם מעט אהבת ממון ברמה כזאת שרק הקב"ה יכול להעיד על כך ואנחנו צריכים את חז"ל שילמדו זאת מהכתובים. והמעט הזה השפיע עד כדי שיגלו תחילה לכל השבטים.

אהבת ממון גם ברמה דקה כזו, גורמת לדברים נוספים. כשמבקשים בני גד ובני ראובן לנחול את עבר הירדן, אומרים למשה "גדרות צאן נבנה לצאננו פה וערים לטפנו". משה רבינו לעומת זאת עונה להם (לאחר שניתן האישור) בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם. לכאו' הבדל לשוני פעוט אבל משמעותי מאד עד שחז"ל מסיקים מכאן מסקנות קשות.

רש"י על המקום כותב "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואח"כ גדרות לצאנכם". ובמדרש (ילקו"ש) לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחבבו ממונם יותר מן הנפשות...." ומוסיף שם המדרש "זה שאמר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". את מה שאדם מראה לבנו בצעירותו זה מה שנשאר גם לזקנותו. כשילד רואה שהצאן – הנכסים, העבודה, הפרנסה, לפני הילדים, הוא מבין עד זקנותו מה חשוב.

את אותו דבר מצאנו בפרשיות הקודמות. בלעם מכונה בעל נפש רחבה משום חמדת הממון שבו שמתגלה בהזכרתו לשליחי בלק "אם ייתן לי מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור על פי ה'" (רש"י שם). ואילו לבנות צלופחד שביקשו נחלה בא"י, מתייחסים חז"ל כאוהבות הארץ. את ההבדלים הדקים האלו אנו יודעים רק כאשר זה נכתב בתורה ומתפרש על ידי חז"ל.

יש עושר השמור לבעליו לרעתו. ואיך יכול אדם לדעת האם העושר שקיבל הוא באמת מתנה מהקב"ה ולא שמור לו לרעתו? אומר בעל החובות הלבבות, אם הממון שקיבל אינו גורע מעבודת השי"ת אלא להיפך מוסיף לו לעבודת ה', הרי זו מתנה. אך עם זה מוסיף לו טרדות ומחשבות ודאגות היאך לשמר ולהוסיף על ממונו, הרי זה יכול להיות שמור לו לרעתו.

מספרים על שניים מגדולי הנדיבים של עולם הישיבות (לפני כעשרים שנה) שנפגשו בטיסה. האחד ישב במחלקת עסקים והשני ישב במחלקת תיירים. במהלך הטיסה נפגשו והשני בא בתביעה לראשון, מי התיר לך לשבת במחלקת עסקים.בכסף הזה יכלו לאכול עוד כמה בחורי ישיבה.

זו ההסתכלות שצריכה להיות כלפי הממון הניתן לנו במתנה מהקב"ה, נסיון לראות מי ומה אנחנו. האם אנחנו מתייחסים אליו ככלי לעבודת ה' או כערך בפני עצמו. האם אנחנו ממשיכים לגדול ולגדל את ילדינו על הערכים של אהבת תורה והסתפקות במועט - שבדרך כלל הולכים ביחד. או שאנו חיים ומחנכים אותם על ערכי הכסף והחומריות.

פרשת בלק - הן עם לבדד ישכון

"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ומפרש הרמב"ן, "מראש צורים ומן הגבעות אני מביט ורואה אותו כי ישכון לבדו ואין גוי אחר שיחשב הוא אליו, כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחד. אבל אלו כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם וישכן בטח בדד יעקב וישראל...... הזכיר להם שמם הנכבד ושמות אבותם לאמר שהם עם לבדד ושמות נאות להם מאבותם.

ורש"י מוסיף, מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו – "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות". וכמו שמפרש בעל הטורים מראש צורים אלו האבות, ומגבעות אלו האמהות.

בלעם יודע שהקב"ה לא רוצה לקלל את עם ישראל ובכל זאת הוא מנסה למצוא איזו נקודה שבגינה יסכים הקב"ה לקללם. לשם כך הוא עולה אל ראש הגבעה כדי להשקיף ולמצוא אולי איזה פגם שיוכל להיתלות בו. ולבסוף לא רק שלא קילל אלא ברך. כי לפתע הוא רואה את העם השוכן בדד ללא התערבות עם עמים אחרים ועם תרבויות אחרות. הוא רואה אותם שומרים על ייחודם כיעקב וכישראל, ממשיכים את דרכם ומסורתם של אבותיהם, וממילא, מה אקוב לא קבה א-ל ומה אזעם לא זעם ה'. הוא לא מוצא נקודה על ידה יוכל לעורר את זעמו של הקב"ה ולקלל את עם ישראל.

ועוד יותר מזה הוא לימד אותנו קצת על עצמנו. זוהי מעלתו וזוהי חובתו של עם ישראל להיות עם לבדד ישכון, לא להתערב עם הגויים אשר סביבו. וגם כאשר הוא נמצא בתוכם מכורח הגלות - "ובגויים לא יתחשב" - לא יתחשב בהם ולא יחשב עמהם. לא יתחשב בהם, שאנו לא נתחשב בהם כשנחיה את חיינו. ולא יחשב בהם, שכשרואים אותם, אנו לא שם!

ואנחנו יכולים לבדוק את עצמנו! האם הנאותיהם הם הנאותינו, האם חופשותיהם הם חופשותינו, האם דיבורם הוא דיבורנו, האם הנושאים המעניינים ומעסיקים אותם זה מה שמעניין ומעסיק אותנו? א"כ אנחנו בבעיה.

בלעם דיבר על ה"בגויים" לא יתחשב, אבל אותו "בדד ישכון" שייך גם בתוך העם. כי גם בתוכנו יש מקומות שבהם אנו צריכים לאותה הנהגה של "לא יתחשב". ואולי גם זאת היתה כוונתו בברכתו "מה טובו אוהליך יעקב" וכמו שפירש רש"י "ראה שאין פתחיהן מכוונין זה מול זה". אנו רגילים לפרש זאת על צניעות שראה בהם. אבל אולי אפשר לפרש גם זאת על ה"בדד". ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה, שאינם חיים לפי השני ובשביל השני, אלא חיים לפי דרכם ודרך אבותם.

וקל מאד ליפול בזה, כי יש תמיד את הרצון למצוא חן, להיות כמו כולם, להראות שאני לא ממש שונה. למצוא את המשותף ולא את השונה, את המאחד ולא את המפריד. וכשמתקרבים, מושפעים!

ואת זה עלינו לקחת מברכתו של בלעם, לזכור את הצורים והגבעות מהם הגענו. לחזק את תחושת השייכות והגאווה על שייכות זו לעם ישראל בניהם של אבותינו ואימותינו. ואז לא תהיה לנו בעיה לשכון בדד ללא התחשבות בסובבים אותנו. וזה לא חייב להיות התבודדות והסתגרות מהעולם כמו שבשביל להתבודד לא צריך לצאת ליערות. אלא כמו שלימדונו רבותינו בעלי המוסר, ההתבודדות האמיתית היא בכל מקום בו אנו נמצאים. להיות מי שאנחנו בלי התייחסות לסובב אותנו. לחייך לכולם ובכל זאת להיות רחוקים. ולהכריז ברבים - בעצם הנהגותינו - מי אנחנו, מאין אנחנו ולאן אנו שייכים.