בפרשת השבוע אנו לומדים את סיפורם של בני גד ובני ראובן שרצו לנחול את עבר הירדן במקום חלקם בא"י. מה שפחות מפורסם הוא מה שאומר המדרש (מדרש רבה) "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ לארץ ישראל. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים. ומי גרם להם, על שהפרישו עצמם מן אחיהם". נראה לכאו' שהיו כמו הרבה אנשים שאנו מכירים בימינו, שרודפים אחרי הכסף והממון עד שזה נעשה לעיקר חייהם. סיבת הגלות אמנם הייתה על שהפרישו עצמם מאחיהם, אבל הגורם לכך הוא חמדת הממון. <בדרך אגב אנו עומדים כאן על נקודה חשובה נוספת, לא זה שהם בישובי הספר, מעבר לגבול ישראל, גרם להם לגלות ראשונים. הסיבה היא רוחנית גרידה, על כך שהפרישו עצמם מאחיהם>.
אלא שבמקום אחר אומרים חז"ל, שהסיבה לבקשת בני גד ובני ראובן נחלה בעבר הירדן, כי ידעו ששם קבורת משה רבנו ולא רצו להפרד ממנו ושאפו להיות סמוכים אליו.
ר' יחזקאל לווינשטיין מבאר שעיקר כוונתם של בני גד ובני ראובן הייתה אכן טובה כדי להיות סמוכים למקום קבורת משה רבינו ע"ה. אלא שהיה מעורב בה גם מעט אהבת ממון ברמה כזאת שרק הקב"ה יכול להעיד על כך ואנחנו צריכים את חז"ל שילמדו זאת מהכתובים. והמעט הזה השפיע עד כדי שיגלו תחילה לכל השבטים.
אהבת ממון גם ברמה דקה כזו, גורמת לדברים נוספים. כשמבקשים בני גד ובני ראובן לנחול את עבר הירדן, אומרים למשה "גדרות צאן נבנה לצאננו פה וערים לטפנו". משה רבינו לעומת זאת עונה להם (לאחר שניתן האישור) בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם. לכאו' הבדל לשוני פעוט אבל משמעותי מאד עד שחז"ל מסיקים מכאן מסקנות קשות.
רש"י על המקום כותב "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואח"כ גדרות לצאנכם". ובמדרש (ילקו"ש) לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחבבו ממונם יותר מן הנפשות...." ומוסיף שם המדרש "זה שאמר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". את מה שאדם מראה לבנו בצעירותו זה מה שנשאר גם לזקנותו. כשילד רואה שהצאן – הנכסים, העבודה, הפרנסה, לפני הילדים, הוא מבין עד זקנותו מה חשוב.
את אותו דבר מצאנו בפרשיות הקודמות. בלעם מכונה בעל נפש רחבה משום חמדת הממון שבו שמתגלה בהזכרתו לשליחי בלק "אם ייתן לי מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור על פי ה'" (רש"י שם). ואילו לבנות צלופחד שביקשו נחלה בא"י, מתייחסים חז"ל כאוהבות הארץ. את ההבדלים הדקים האלו אנו יודעים רק כאשר זה נכתב בתורה ומתפרש על ידי חז"ל.
יש עושר השמור לבעליו לרעתו. ואיך יכול אדם לדעת האם העושר שקיבל הוא באמת מתנה מהקב"ה ולא שמור לו לרעתו? אומר בעל החובות הלבבות, אם הממון שקיבל אינו גורע מעבודת השי"ת אלא להיפך מוסיף לו לעבודת ה', הרי זו מתנה. אך עם זה מוסיף לו טרדות ומחשבות ודאגות היאך לשמר ולהוסיף על ממונו, הרי זה יכול להיות שמור לו לרעתו.
מספרים על שניים מגדולי הנדיבים של עולם הישיבות (לפני כעשרים שנה) שנפגשו בטיסה. האחד ישב במחלקת עסקים והשני ישב במחלקת תיירים. במהלך הטיסה נפגשו והשני בא בתביעה לראשון, מי התיר לך לשבת במחלקת עסקים.בכסף הזה יכלו לאכול עוד כמה בחורי ישיבה.
זו ההסתכלות שצריכה להיות כלפי הממון הניתן לנו במתנה מהקב"ה, נסיון לראות מי ומה אנחנו. האם אנחנו מתייחסים אליו ככלי לעבודת ה' או כערך בפני עצמו. האם אנחנו ממשיכים לגדול ולגדל את ילדינו על הערכים של אהבת תורה והסתפקות במועט - שבדרך כלל הולכים ביחד. או שאנו חיים ומחנכים אותם על ערכי הכסף והחומריות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה