רגילים לומר שסוכות הוא המשך הימים הנוראים. כמו שאנו אומרים ב"לדוד ה' אורי וישעי" "אורי" זה ראש השנה, "ישעי" זה יום הכיפורים, ומיד לאחר מכן "כי יצפנני בסוכו" זה חג הסוכות. אמנם היינו צריכים לחגוג את חג הסוכות בניסן או באייר, מיד לאחר יציאת מצרים שהרי הסוכה היא זכר לענני הכבוד. והסיבה לכך שהתורה קבעה את חג הסוכות בתשרי, כי זה זמן שלא נמצאים בחוץ בגלל מזג האויר, שלא כמו בתחילת הקיץ אז מקובל לצאת החוצה לאוויר. בכל אופן אחרי שנקבע הזמן בתשרי זה מתקשר גם לימים הנוראים ואולי רק בתשרי מתחדשת מצוות השמחה המיוחדת של חג הסוכות הנלמדת מהפסוק "והיית אך שמח". כי בפסח חג החירות חג יציאת מצרים לא נאמרה שמחה מיוחדת ואילו בסוכות כן. ונראה שיש קשר הדוק בין היות חג הסוכות המשך של הימים הנוראים, למצות השמחה.
השמחה מגיעה משלמות. אין שמחה כהתרת הספקות - אדם שלם אם החלטתו. השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה - הוא חסר. איזהו עשיר השמח בחלקו - מי שטוב לו עם מה שיש לו הגיע לשלמות. וכן הלאה דוגמאות רבות. בראש השנה המלכנו את הקב"ה על העולם כולו ובתוכו גם על עצמנו. נתנו כביכול את השליטה המוחלטת על חיינו בידיו. ביום כיפור הפקדנו את עצמנו כליל בידי הקב"ה מצפים לסליחתו ולמחילתו. לאחר הבנה זו שהקב"ה הוא הכל ומבלעדיו אין כלום, מגיע חג הסוכות בו אנו מוצפנים בסוכתו של בורא עולם - "כי יצפנני בסוכו". מתי? גם "ביום רעה". זו השלמות המוחלטת כאשר אנו מבינים את המשמעות של לחסות בצל כנפי השכינה, לדעת שהכל ממנו, להכיר באהבתו ובטובו. אז מגיע השמחה השלימה. זו עבודת החג הזה - חג הסוכות. והיית אך שמח זה ציווי! איך להיות שמחים? על ידי ההכרה הזו באחדותו, במלכותו, באהבתו ובטובו הגדול גם כשאנו כביכול "ביום רעה" אז נהיה שלמים עם עצמנו ונוכל באמת להיות "אך שמח".
דוד המלך אומר בתהילים ואנו אומרים זאת בהלל, "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". את היום הזה - ולא משנה איך הוא - עשה ה' ולכן נגילה ונסמכה בו.
וההמשך הוא שמחת תורה כי השלמות המוחלטת היא הקשר עם התורה. ברכת השלום - שגם הוא מלשון שלימות - המסיימת את תפילת שמונה עשרה, משתנה בין שחרית למנחה וערבית. בשחרית אומרים שים שלום ובמנחה וערבית שלום רב. ברכת שים שלום מפורטת יותר וכוללת יותר. "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" - הברכות הגדולות ניתנות בזמן שהקב"ה מאיר לנו פניו. למה? "כי באור פניך נתת לנו ... תורת חיים ואהבת חסד". הארת הפנים הגדולה ביותר היא עם התורה. בשחרית יש קריאת התורה ולימוד תורה לכן אומרים שים שלום. במנחה וערבית שאין קריאת התורה אומרים שלום רב. בשבתות ובתעניות, בהם קוראים קריאת התורה גם במנחה אומרים גם שם שים שלום ולא שלום רב. כי השלום קשור עם התורה. לכן שיא השמחה של חג הסוכות הוא יום שמיני עצרת חג שמחת תורה.
השמחה מגיעה משלמות. אין שמחה כהתרת הספקות - אדם שלם אם החלטתו. השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה - הוא חסר. איזהו עשיר השמח בחלקו - מי שטוב לו עם מה שיש לו הגיע לשלמות. וכן הלאה דוגמאות רבות. בראש השנה המלכנו את הקב"ה על העולם כולו ובתוכו גם על עצמנו. נתנו כביכול את השליטה המוחלטת על חיינו בידיו. ביום כיפור הפקדנו את עצמנו כליל בידי הקב"ה מצפים לסליחתו ולמחילתו. לאחר הבנה זו שהקב"ה הוא הכל ומבלעדיו אין כלום, מגיע חג הסוכות בו אנו מוצפנים בסוכתו של בורא עולם - "כי יצפנני בסוכו". מתי? גם "ביום רעה". זו השלמות המוחלטת כאשר אנו מבינים את המשמעות של לחסות בצל כנפי השכינה, לדעת שהכל ממנו, להכיר באהבתו ובטובו. אז מגיע השמחה השלימה. זו עבודת החג הזה - חג הסוכות. והיית אך שמח זה ציווי! איך להיות שמחים? על ידי ההכרה הזו באחדותו, במלכותו, באהבתו ובטובו הגדול גם כשאנו כביכול "ביום רעה" אז נהיה שלמים עם עצמנו ונוכל באמת להיות "אך שמח".
דוד המלך אומר בתהילים ואנו אומרים זאת בהלל, "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". את היום הזה - ולא משנה איך הוא - עשה ה' ולכן נגילה ונסמכה בו.
וההמשך הוא שמחת תורה כי השלמות המוחלטת היא הקשר עם התורה. ברכת השלום - שגם הוא מלשון שלימות - המסיימת את תפילת שמונה עשרה, משתנה בין שחרית למנחה וערבית. בשחרית אומרים שים שלום ובמנחה וערבית שלום רב. ברכת שים שלום מפורטת יותר וכוללת יותר. "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" - הברכות הגדולות ניתנות בזמן שהקב"ה מאיר לנו פניו. למה? "כי באור פניך נתת לנו ... תורת חיים ואהבת חסד". הארת הפנים הגדולה ביותר היא עם התורה. בשחרית יש קריאת התורה ולימוד תורה לכן אומרים שים שלום. במנחה וערבית שאין קריאת התורה אומרים שלום רב. בשבתות ובתעניות, בהם קוראים קריאת התורה גם במנחה אומרים גם שם שים שלום ולא שלום רב. כי השלום קשור עם התורה. לכן שיא השמחה של חג הסוכות הוא יום שמיני עצרת חג שמחת תורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה