יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

שמחתה של תורה - מברכתו של זבולון לבריאת האדם

משה רבינו מברך ביום פטירתו את בני ישראל לשבטיהם. בין הברכות נעמוד על הברכה לזבולון וליששכר. ברכה אחת להם, "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" (דברים ל"ג י"ח), כי ללא יששכר אין זבולון. "כי שפע ימים ינקו ושפוני טמוני חול" (שם י"ט), כאן ברכת על התעשרות מהחילזון העולה מן הים, ומזכוכית לבנה הנמצאת בחול בחלקם של יששכר וזבולון (רש"י). אך רש"י מוסיף כאן דבר מעניין, "כי שפע ימים ינקו – יששכר וזבולון ויהא להם פנאי לעסוק בתורה". ברכה אחת היא לזבולון כמו יששכר, לאיש העסקים כמו לאברך הכולל. שפע של פרנסה לא כדי לצבור עוד ממון ועוד נכסים. שפע של פרנסה כדי שיהיה להם – גם לזבולון – פנאי לעסוק בתורה.



הגמרא בתחילת עבודה זרה (ב'.:) אומרת, לעתיד לבא מביא הקב"ה ס"ת ומניחו בחיקו ואמר למי שעסק בה שיבא ויטול את חלקו. מגיעים כל האומות ואז מתחיל דו שיח בין הקב"ה למלכות רומי. אמר להם הקב"ה במאי עסקתם? אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקנו הרבה מרחצאות עשינו... וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם. הקב"ה לא אומר להם שקרנים אל שוטים. כי בעולם האמת הם רואים את האמת שכל מה שהם עשו היה באמת לצורך ישראל וזו הייתה טענתם. אמר להם הקב"ה שוטים! נכון שאתם רואים את התוצאה, אבל השאלה מה הייתה כוונתכם. אנו רואים פה את חשיבות לימוד התורה. כל מה שעושים אומות העולם זה באמת כדי שישראל יעסקו בתורה.



וממשיכה הגמ' ואומרת, כלום יש בכם מגיד זאת? ואין זאת אלא תורה. והדברים צריכים ביאור. הם טענו אמנם לא עסקנו בתורה אבל עשינו דברים בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה וא"כ מגיע לנו שכר בלימוד התורה שלהם. והקב"ה לכאורה מקבל את טענתם אלא שיש בעיה אחת שהם עשו בשביל עצמם. א"כ למה מוסיף הקב"ה ושואל האם יש בכם מי שלמד תורה? מספיק למצוא מישהו שעשה בשביל ישראל. אומר העיון יעקב, שמי שתורת ישראל חשובה בעיניו, לא יסתפק בסיוע לישראל שיוכלו ללמוד, אלא הוא בעצמו גם ילמד. ושאלת הקב"ה מי בכם מגיד זאת היא המשך לטענה הקודמת. כל מה שעשיתם, לצורך עצמכם עשיתם. והראי' מי בכם מגיד זאת? אם באמת עשיתם בשביל התורה, איך זה שאין ביניכם אף אחד שגם למד קצת.



אין דבר כזה להיות אוהב תורה בלי ללמוד תורה. זבולון התומך ביששכר שלומד תורה ומקבל את חלקו בלימודו של יששכר, זה בגלל חשיבותה של התורה בעיניו. נכון, הוא עצמו לא זכה, ולכן הוא מפרנס את יששכר אבל שאיפתו היא להיות יששכר. לכן הברכה המתאימה לו היא הרכה שברכו משה רבינו, שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה.



סיימנו את התורה עם הברכות לעם ישראל ומיד אנחנו מתחילים מחדש את בראשית. וכאן אנו מגיעים לבריאת האדם – תכלית הבריאה.



"ויברא אלוקים את האדם בצלמו .... זכר ונקיבה ברא אותם" (בראשית א' כ"ז). אומרת הגמרא בסוף מסכת ברכות (ס"א א'), מתחילה עלה במחשבה לבראם שניים ולבסוף לא נברא אלא אחד". שואל הגאון מוילנא בספרו אמרי נעם על מסכת ברכות, "היאך שייך לומר בהקב"ה עלה במחשבה, הלא לא אדם הוא להנחם?" ואמר הגאון, שתחילת המעשה הוא סוף המחשבה. כל מה שמעשה מתחילה הוא על דעת הכוונה והמטרה הסופית. וזה כוונת הפסוק כבר ביצירתם בגוף אחד, היתה המחשבה לעשותם שניים. וכדי לבאר את הדברים מוסיף הגאון ושואל ,"למה כתיב באדם והיו לבשר אחד יותר מבשאר מינים הלא גם בשאר בהמות וחיות נעשה הולד משניהם? ועוד קשה למה באדם נבראו הזכר והנקבה בגוף אחד מתחילה? ולמה אדם קרוב אצל אשתו יותר משאר קרוביו"? ואומר הגאון, "שרצה הקב"ה שיהיה כרוך אחר אשתו יותר משאר קרוביו לכך בראם מתחילה בגוף אחד. והטעם שברא אותם שיהיו כרוכים כל כך זה אחר זה, הינו מפני שתכלית האדם בעוה"ז הוא לעסוק בתורה כדי שיזכו לעוה"ב. ואם לא היו נבראים בגוף אחד היה מוכרח הבעל בעצמו לחזור אחר פרנסתו ויבטל מן התורה, ואשתו לא תתעסק בשבילו... לכך בראם הקב"ה בגוף אחד כדי שתטריח בשבילו ויהיה לו פנאי לעסוק בתורה. ומה שחילקם אח"כ, היינו דאם לא היה מחלקם לא היה מתקן כלום, דבשעה שהיא הולכת לשוק או לשאר דברים היה הוא ג"כ הולך אחריה".



מטרת בריאת העולם היא שיעסקו בתורה. האשה פטורה מלימוד תורה לא כי היא מפרנסת את בעלה כעין יששכר וזבולון, אלא כי היא ובעלה הם גוף אחד. פתרון זה טוב רק לבעל ואישה, אך זבולון לא יכול לפתור עצמו בלימודו של יששכר אם לא שילמד גם הוא משהו, שיהיה לו קשר מעשי ואמיתי ללימוד התורה. ואם יש לו קשר כזה, אכן ברכתו של משה רבינו יאה לו" שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה".



יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

כי יצפנני בסוכו

בראש חודש אלול התחלנו לומר פעמיים ביום את המזמור לדוד ה' אורי וישעי. דורשים חז"ל אורי זה ראש השנה, ישעי זה יום הכיפורים. ובהמשך, כי יצפנני בסכה זה חג הסוכות. דוד המלך מבקש במזמור זה את בקשתו האחת: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". ואנו שאומרים מזמור זה כל יום, ודאי שמבקשים את אותו דבר. וככל שמתקדמים הימים הרצון הזה הולך ומתגבר.

חודש אלול, הכנה ליום הדין. התקדמות והתקרבות יומית לקב"ה כדי שנגיע לראש השנה ליום הדין מוכנים וראויים יותר לקבל את בקשותינו מאריכים בתפילה, מוסיפים שעת לימוד, לימוד מוסר. לאחר מכן ראש השנה, כשרובו של יום מוקדש להמלכת הקב"ה על העולם כולו ובתוכו גם על עצמנו. יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה. יום שכולו לה' כולו תפילה ותחנונים. בימים קדושים אלו כל אחד חש את השבתי בבית ה'. והנה, הסתיימו ימי הרחמים והסליחות (כמעט, יש עוד את יום הושענא רבה) ואנו עומדים בפתחו של חג הסוכות, עוד מעט ונכנסים לסוכה, יש לנו את ההזדמנות לבחון את עצמנו האם אנו באמת רוצים בישיבה בבית ה' כל ימי חיינו. הרי אם היינו חוזרים מיוה"כ ישירות לחיי החולין השגרתיים, היינו תמיד מרגיעים את עצמנו שבטח, אנחנו רוצים מאד, אבל יש עבודה, צריך לפרנס את המשפחה, לדאוג לחתן את הילדים, נחכה לפנסיה. הקב"ה נתן לנו מיד לאחר יוה"כ את חג הסוכות. אין עבודה, אין דאגות פרנסה, כל הימים לפניך, קדימה נראה מה אתה עושה אם הזמן שיש לך עכשיו בשפע. מבלה אותו כמנהג עם ישראל בטיולים, הופך את חג הסוכות לחג הביקורים. או אולי אתה מנצל אותו לתפילה בנחת, ליותר לימוד, לשהייה בסוכה, לימוד עם הילדים, לשוחח עם הילדים.אומר לנו הקב"ה בואו נראה עד כמה באמת אתם רוצה את ה"שבתי בבית ה' ".

וכדי שנדע במה מדובר, החג הזה מלמד אותנו מה זה שבתי בבית ה'. עזיבת הנוחות של הבית לצורך עבודת ה' על ידי קיום המצווה לגור בדירת ארעי. כי העיסוק בעולם הזה כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא הפך משבתי בבית ה'. וכדי לשבת בבית ה' אנחנו צריכים להבין מה זה עוה"ז ומה זה עוה"ב. צריכים להזכיר לנו את החיים בפרוזדור המוביל לטרקלין. ולכן אנחנו גם קוראים בשבת חול המועד את "דברי קהלת בן דוד". שלמה המלך ניסה את כל מה שיש לעולם הזה להציע ונותן את הבחנתו הסופית "כי הכל הבל". ומה כן? "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".

ובנוסף מגיע בהמשך הפסוק "כי יצפנני בסוכה ביום רעה ..." וכפי שמבאר המלבי"ם " אחר ששאלתי היא מאת ה' שאשב בביתו ..... אז כי יצפנני בסכה.. יסתירני בסתר אהלו" הרי שמובטח לנו שאם נרצה ונבקש לשבת בבית ה' הרי שהקב"ה יצפין אותנו בסוכתו ובאוהלו.

והיית אך שמח

רגילים לומר שסוכות הוא המשך הימים הנוראים. כמו שאנו אומרים ב"לדוד ה' אורי וישעי" "אורי" זה ראש השנה, "ישעי" זה יום הכיפורים, ומיד לאחר מכן "כי יצפנני בסוכו" זה חג הסוכות. אמנם היינו צריכים לחגוג את חג הסוכות בניסן או באייר, מיד לאחר יציאת מצרים שהרי הסוכה היא זכר לענני הכבוד. והסיבה לכך שהתורה קבעה את חג הסוכות בתשרי, כי זה זמן שלא נמצאים בחוץ בגלל מזג האויר, שלא כמו בתחילת הקיץ אז מקובל לצאת החוצה לאוויר. בכל אופן אחרי שנקבע הזמן בתשרי זה מתקשר גם לימים הנוראים ואולי רק בתשרי מתחדשת מצוות השמחה המיוחדת של חג הסוכות הנלמדת מהפסוק "והיית אך שמח". כי בפסח חג החירות חג יציאת מצרים לא נאמרה שמחה מיוחדת ואילו בסוכות כן. ונראה שיש קשר הדוק בין היות חג הסוכות המשך של הימים הנוראים, למצות השמחה.


השמחה מגיעה משלמות. אין שמחה כהתרת הספקות - אדם שלם אם החלטתו. השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה - הוא חסר. איזהו עשיר השמח בחלקו - מי שטוב לו עם מה שיש לו הגיע לשלמות. וכן הלאה דוגמאות רבות. בראש השנה המלכנו את הקב"ה על העולם כולו ובתוכו גם על עצמנו. נתנו כביכול את השליטה המוחלטת על חיינו בידיו. ביום כיפור הפקדנו את עצמנו כליל בידי הקב"ה מצפים לסליחתו ולמחילתו. לאחר הבנה זו שהקב"ה הוא הכל ומבלעדיו אין כלום, מגיע חג הסוכות בו אנו מוצפנים בסוכתו של בורא עולם - "כי יצפנני בסוכו". מתי? גם "ביום רעה". זו השלמות המוחלטת כאשר אנו מבינים את המשמעות של לחסות בצל כנפי השכינה, לדעת שהכל ממנו, להכיר באהבתו ובטובו. אז מגיע השמחה השלימה. זו עבודת החג הזה - חג הסוכות. והיית אך שמח זה ציווי! איך להיות שמחים? על ידי ההכרה הזו באחדותו, במלכותו, באהבתו ובטובו הגדול גם כשאנו כביכול "ביום רעה" אז נהיה שלמים עם עצמנו ונוכל באמת להיות "אך שמח".
דוד המלך אומר בתהילים ואנו אומרים זאת בהלל, "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". את היום הזה - ולא משנה איך הוא - עשה ה' ולכן נגילה ונסמכה בו.
וההמשך הוא שמחת תורה כי השלמות המוחלטת היא הקשר עם התורה. ברכת השלום - שגם הוא מלשון שלימות - המסיימת את תפילת שמונה עשרה, משתנה בין שחרית למנחה וערבית. בשחרית אומרים שים שלום ובמנחה וערבית שלום רב. ברכת שים שלום מפורטת יותר וכוללת יותר. "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" - הברכות הגדולות ניתנות בזמן שהקב"ה מאיר לנו פניו. למה? "כי באור פניך נתת לנו ... תורת חיים ואהבת חסד". הארת הפנים הגדולה ביותר היא עם התורה. בשחרית יש קריאת התורה ולימוד תורה לכן אומרים שים שלום. במנחה וערבית שאין קריאת התורה אומרים שלום רב. בשבתות ובתעניות, בהם קוראים קריאת התורה גם במנחה אומרים גם שם שים שלום ולא שלום רב. כי השלום קשור עם התורה. לכן שיא השמחה של חג הסוכות הוא יום שמיני עצרת חג שמחת תורה.