כשיעקב ועשו נפגשים, מתפתח ביניהם דיון לגבי רכושם. עשו אומר יש לי רב ויעקב אומר יש לי כל. בפשטות, מה שאנחנו מבינים, שיעקב מסתפק במה שיש לו ולכן אומר "יש לי כל" (ל"ג י"א) – יש לי כל מה שאני צריך. עשו לעומתו אומר "יש לי רב" (ל"ג ט') אבל לא מספיק.
עיון ברש"י מלמדנו נקודה נוספת. על מאמר יעקב יש לי כל אומר רש"י כל סיפוקי. ועשו דיבר בלשון גאווה, יש לי רב יותר ויותר מכדי צרכי. עשו יש לו הרבה יותר ממה שהוא צריך. יעקב לעומתו יש לו בדיוק מה שהוא צריך. אם הקב"ה נתן לו את זה הרי זה נצרך לו. אם לא היה צריך, הקב"ה לא היה נותן לו. וההבדל בהשקפתם נובע מהבדל בהבנה של מטרת החיים בעוה"ז. עשו נהנתן ת"א מצוי, חי כדי להנות. כל מה שיש לו נועד כדי לעזור לו למלות את מטרת חייו – להנות. אם יש לו יותר ממה שהוא מסוגל לבזבז, הרי שיש לו יותר מכדי צורכו. יעקב לעומתו חי כדי לעבוד את ה', כל מה שיש לו נועד לעזור לו במילוי תפקידו. אם יש לו יותר מכדי צורכו, הרי שתפקידו עדיין לא בוצע בשלמותו. יעשה בזה חסד, ייתן צדקה לעניים, ינצל את זה לצורך עבודתו.
חזרה קצת אחורה בפרשה תראה לנו את יישום הדברים על ידי יעקב. "ויותר יעקב לבדו" (ל"ב כ"ה) אומר רש"י שכח פכים קטנים וחזר עליהם. יעקב מעביר את משפחתו, עבדיו, מקנהו וכל רכושו את הירדן וחוזר בשביל כמה כלי חרס קטנים. כי אם ה' יתברך נתן לו את הכלים האלו הרי שיש להם מטרה וא"כ אין הבדל בינם לבין הכלים היקרים וה"חשובים" יותר, שניהם חשובים ליעקב באותה מידה ושווה וצריך לחזור בשבילם.
אלו מביננו שעדיין זוכרים את מתנות החתונה שקיבלו, זוכרים את הסט קפה הזכור לטוב(?) שהגיע בהמוניו (היום אולי יש דברים אחרים). התורה בסיפור זה של יעקב, מלמדת אותנו איך צריך להיות היחס גם לכלים פשוטים אלו. אם קיבלנו את זה, ה' שלח לנו את זה וא"כ זה נצרך לנו. מה לעשות עם זה, זה כבר סיפור אחר. האם להעביר אותם כמתנה לזוג המסכן הבא, נחשב שימוש הולם? אני לא יודע.
ואני רוצה לקחת את זה קצת יותר רחוק. אותם פכים קטנים יכולים להיות לא סתם דברים שנראים סתמיים ושאפשר לוותר עליהם. אלא גם דברים שהינו רוצים מאד לוותר עליהם. קשיי פרנסה, בן/ת זוג שהתגלה כלא מושלם בלשון המעטה, ילדים לא מושלמים וגם זה בלשון המעטה, מחלות וקשיים אחרים. אולי מראש היינו מוותרים על מתנה כזו אבל אחרי שקיבלנו אותה, איך נתייחס אליה? נזרוק אותה בהזדמנות הראשונה אם נוכל ונבעט בה כשלא נוכל. או שנתייחס אליה כמשהו שהקב"ה נתן לנו וא"כ אז אנו צריכים אותה? וזה מחזיר אותנו להבדלי ההשקפה התהומיים בין יעקב לעשו. אם המטרה חיי עוה"ז של הנאות, תענוגות וסיפוק גשמי. אם "יש לי רב" – יותר מכדי צרכי, הרי מתנות אלו מפריעות לנו וא"כ קחו אותם חזרה. אבל אם מטרתנו היא חיי עולם הבא, חיי רוח ונשמה. אם "יש לי כל" – כל מה שיש לי אני צריך. הרי שמתנות אלו הם אכן "מתנות" שאם קיבלנו אותן, לא נוכל בלעדיהן להשלים את יעודנו ומשימתנו פה בעולם. ועלינו להשתדל להתייחס אליהן ככאלה. זה לא קל ואפי' קשה אבל אלו הם החיים האמתיים. רבינו תם בספר הישר מגדיר את העולם הזה כ"נווה התלאות". אף אחד לא רוצה לחיות בנווה כזה. אבל מי שכבר חי בו, אם יחיה בצורה הנכונה, אם יכיר בהיותו ב"נווה". אם יכיר במתנות שקיבל וינצל אותם כראוי, אזי לא רק עולם הבא יהיה לו אלא גם העוה"ז שלו יראה לפתע אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה