ותראנה המילדות את האלוקים
כחלק מדיכוי העם היהודי במצרים דואג פרעה להשמיד את כל הזכרים עוד בטרם נולדו. לשם כך הוא מגייס את המילדות העבריות להמתת הילדים הזכרים עוד בטרם יצאו לאוויר העולם. אבל המילדות לא משתפות פעולה. עומדות שתי נשים במצרים – המקום בו דם יהודי הפך להפקר. עם כל הפחד מפני עריצות ורשעותו של המלך הנורא. מסכנות את חייהן ועוברות על ציוויו של פרעה. ולא רק שלא ממיתות את הילדים אלא מחיות אותם - פועות להם ומשפרות אותם. איך עושים את זה? מאיפה שואבים את העוז ואומץ הלב להתנגד בצורה כזו לרודן?
התשובה נמצאת בתחילת הפסוק המתאר את תגובתן לדרישת פרעה, "ותראנה המילדות את האלוקים"!
על איזו יראת אלוקים התורה מדברת כאן? איזו יראת אלוקים יכולה לתת את הכוחות האלו? אם הכוונה ליראת העונש, הרי יכלו לתרץ לעצמם הרבה תירוצים: פיקוח נפש, זה לא ממש רציחה, זה המתת חסד (אם בן הוא והמיתן אותו. לא תרצחו אותו, גם לא תהרגו אותו. המיתן אותו – מילה יותר עדינה, רפואית כזו), ובכלל, זה לא רצח! זה הפלה! הרי הילד עדיין לא נולד, עדיין אינו בן אדם. אלא ודאי שכוונת הכתוב היא ליראת הרוממות או אפי' יראת חטא. ההכרה בגדלותו ומלכותו של ה', ההכרה באפסיותנו ובחובתנו כלפיו וממילא איך אפשר לעבור על רצונו!
הנסיון בפניו עמדו שפרה ופועה (יוכבד ומרים), לעמוד מול סביבה עוינת, לעמוד מול שלטון עריץ וגם ובעיקר לעמוד מול עצמם, מתקיים גם היום כמעט אצל כל אחד. אם זה להתמודד מול חברה שאינה שומרת מצוות ומול ה"תרבות" הנלוות אליה. אם זה להתמודד במקום עבודה מול מעסיקים וחברים לעבודה שאינם שומרי תורה ומצוות. ואם בהתמודדות היום יומית מול הפיתויים והתאוות שהיצה"ר מציב בפנינו. והתרופה היחידה נגד כל הנסיונות. התגברות על פיתויים ותאוות, שמירה על יחודיותנו מול ובתוך הסביבה בה אנו נמצאים. היא רק יראת אלוקים. וזה לא בא בקלות אלא זו עבודה קשה. זה לחיות חיים שלמים בצורה כזו. חיים של הכרה במשמעותו של להיות בן ועבד ה'. של הכרה בגדלותנו גם מול כל הסובב אותנו. של הכרה בגדלותו של ה' לעומת כל מה שיש בעולם. וזה חיבור של כל ההכרות האלה להכרה ורצון אחד, לעשות רצון ה'.
כחלק מדיכוי העם היהודי במצרים דואג פרעה להשמיד את כל הזכרים עוד בטרם נולדו. לשם כך הוא מגייס את המילדות העבריות להמתת הילדים הזכרים עוד בטרם יצאו לאוויר העולם. אבל המילדות לא משתפות פעולה. עומדות שתי נשים במצרים – המקום בו דם יהודי הפך להפקר. עם כל הפחד מפני עריצות ורשעותו של המלך הנורא. מסכנות את חייהן ועוברות על ציוויו של פרעה. ולא רק שלא ממיתות את הילדים אלא מחיות אותם - פועות להם ומשפרות אותם. איך עושים את זה? מאיפה שואבים את העוז ואומץ הלב להתנגד בצורה כזו לרודן?
התשובה נמצאת בתחילת הפסוק המתאר את תגובתן לדרישת פרעה, "ותראנה המילדות את האלוקים"!
על איזו יראת אלוקים התורה מדברת כאן? איזו יראת אלוקים יכולה לתת את הכוחות האלו? אם הכוונה ליראת העונש, הרי יכלו לתרץ לעצמם הרבה תירוצים: פיקוח נפש, זה לא ממש רציחה, זה המתת חסד (אם בן הוא והמיתן אותו. לא תרצחו אותו, גם לא תהרגו אותו. המיתן אותו – מילה יותר עדינה, רפואית כזו), ובכלל, זה לא רצח! זה הפלה! הרי הילד עדיין לא נולד, עדיין אינו בן אדם. אלא ודאי שכוונת הכתוב היא ליראת הרוממות או אפי' יראת חטא. ההכרה בגדלותו ומלכותו של ה', ההכרה באפסיותנו ובחובתנו כלפיו וממילא איך אפשר לעבור על רצונו!
הנסיון בפניו עמדו שפרה ופועה (יוכבד ומרים), לעמוד מול סביבה עוינת, לעמוד מול שלטון עריץ וגם ובעיקר לעמוד מול עצמם, מתקיים גם היום כמעט אצל כל אחד. אם זה להתמודד מול חברה שאינה שומרת מצוות ומול ה"תרבות" הנלוות אליה. אם זה להתמודד במקום עבודה מול מעסיקים וחברים לעבודה שאינם שומרי תורה ומצוות. ואם בהתמודדות היום יומית מול הפיתויים והתאוות שהיצה"ר מציב בפנינו. והתרופה היחידה נגד כל הנסיונות. התגברות על פיתויים ותאוות, שמירה על יחודיותנו מול ובתוך הסביבה בה אנו נמצאים. היא רק יראת אלוקים. וזה לא בא בקלות אלא זו עבודה קשה. זה לחיות חיים שלמים בצורה כזו. חיים של הכרה במשמעותו של להיות בן ועבד ה'. של הכרה בגדלותנו גם מול כל הסובב אותנו. של הכרה בגדלותו של ה' לעומת כל מה שיש בעולם. וזה חיבור של כל ההכרות האלה להכרה ורצון אחד, לעשות רצון ה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה