פרשת בשלח - חכם לב יקח מצוות ואויל שפתיים ילבט

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו"(שמות י"ג י"ט)

הגמרא בסוטה (יג.) מתייחסת למעשה זה של משה רבינו. "תנו רבנן, בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל נתעסקו בבזה והוא נתעסק במצוות. שנאמר "חכם לב יקח מצוות" (משלי י' ח') . בזמן שבני ישראל עסוקים בלשאול כלי כסף וכלי זהב מהמצרים, משה רבינו מחפש את עצמות יוסף הטבועים ביאור. ועל זה הביאו חז"ל את הפסוק חכם לב יקח מצוות.

הבן יהוידע (ובשמו המפורסם יותר - הבן איש חי), עומד על לשון הברייתא "בא וראה", לומר שאם אדם אומר כשיהיה לי הרבה כסף אעשה מצוות, זה שקר! שאינו יודע ערך הממון בעיניו. וכדי להבין זאת יש לבא לידי נסיון זה, שמצד אחד יש ממון הרבה ומצד שני מצוה ואפשר לקחת רק אחד מהם. אז תדע ערך השבח הזה שאני משבח את משה רבנו בחבוב המצוות כנגד אהבת הממון.

המהרש"א אומר, חכם לב – שמחשב שכר מצווה כנגד הפסדה.

גם ישראל שעסקו באותה התעשרות קיימו מצווה, שהרי הקב"ה ציווה את משה "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". וכך אמנם עושים בני ישראל, "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב...". הדבר היחיד שבני ישראל רוצים לעשות כעת הוא לצאת ממצרים ובכ"ז הם הולכים ושואלים מהמצרים כלי כסף וזהב. למה? "כדבר משה", כי כך משה צווה אותם.

ובכ"ז חז"ל קוראים למשה חכם לב יקח מצוות ולבני ישראל לא. ואם תחילת הפסוק מדבר על משה רבנו, הרי עלינו לומר על מי שלא נהג כמשה רבנו את המשך הפסוק "ואויל שפתיים ילבט".

מה זה חכם לב? אם היו שואלים אותנו, ייתכן שהיינו אומרים שדוקא זה שלקח את הכסף והזהב ועוד קיים בזה מצווה, הוא החכם. אבל חז"ל לא מדברים על חכמה שטחית אלא על חכם לב. הגמרא בברכות (ס"א) מתארת את תפקידם של אבריו הפנמיים של האדם וביניהם "כליות יועצות ולב מבין". חכם לב, שחכמתו מגיע מהלב הוא יודע איזה מצוות לקחת והם לא בהכרח יהיו אלו שרווח גשמי בצידם. וכנגדו ואויל שפתיים ילבט. מי שחכמתו בשפתיו בלבד, ילבט – ייכשל. אמנם יקח מצוות, אבל מצוות שקשורות לביזה – לכסף. (וכעין זה כתב המלבי"ם שם).

ומכאן לפרשת המן הנלמדת בהמשך הפרשה, ולצנצנת המן שנשארה למשמרת וכבר נעשה בה שימוש על ידי ירמיהו הנביא כשהוכיח את בני דורו למה אינכם עוסקים בתורה? והם אומרים, נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן ואמר להם "אתם ראו דבר ה'" בזה נתפרנסו אבותיכם הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו (רש"י ט"ז ל"ב).

ואנחנו יכולים לבדוק את עצמנו בקלות איפה אנחנו עומדים ביחס שבין לקיחת מצוות ולימוד תורה לבין הדאגה לכסף, לפרנסה. נכון גם פרנסה זה מצוה, כי חובה עלינו לדאוג לפרנסת בני ביתנו. יש עלינו גם חובת ההשתדלות. אבל איזה מצווה אנחנו עושים יותר בשמחה, ביתר חשק? על מה אנחנו מוותרים בשביל מה? כמה אנחנו משקיעים באותו קנס שנקנסנו בחטאו של אדם הראשון ונקרא חובת ההשתדלות?

כשנעמוד בפני בחירה בין קביעת עיתים לתורה מצד אחד ומצד שני הצורך להוסיף בפרנסה, אז נבין את גודל הנסיון. ואם נזכור את צנצנת המן שאמנם נגנזה אבל עדיין קיימת. אז יש סיכוי שנהיה מן החכמי לב ולא מן האוילי שפתיים.