בפרשת השבוע התורה מצווה אותנו על איסור הקרבת בעלי מומים למזבח. "כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם". "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'..... תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו". (כ"ב כ' – כ"א). הרש"ר הירש לומד את המילה קרבן - מלשון קירבה, מביא הקרבן רוצה להתקרב לקב"ה, הוא מביא לו מתנה מבקַרו ומצֹאנו כדי ליצור קירבה בינו לבין הקב"ה, כדי למצוא חן בעיניו ולשם כך המתנה צריכה להיות מושלמת ללא מומים.
הנביא מלאכי זועק על המביאים קרבנות אלו, "מגישים על מזבחי לחם מגואל ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שולחן ה' נבזה הוא. וכי תגישון עוור לזבוח אין רע, וכי תגישו פסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך הירצך או היישא פניך ...... " (מלאכי א' ז'-ח')מה יקרה אם נביא למלך בשר ודם מתנה מבוזה האם הוא יקבל אותה? האם היא תהיה לו לרצון? האם נצפה שימלא את בקשותינו ומשאלותינו או שמא נעורר את כעסו. "ועתה חלו נא פני א-ל ויחוננו, מידכם הייתה זאת, היישא מכם פנים, אמר ה'..... (שם פסוק ט'). תתפללו תתחננו לקב"ה, האם הוא יקבל את תפילותיכם, את קורבנותיכם, לא! ולמה לא כי "מידכם הייתה זאת".
גם היום כשבעוונותינו חרב בית מקדשנו ואין לנו קרבנות להקריב, העמוד השלישי עליו עומד העולם, עמוד העבודה לא חרב - "איזו היא עבודה שבלב זו תפילה". ואם התפילה היא במקום הקרבנות היא צריכה להיות כמוהם תמימה וללא מומים. תפילה כהלכתה ללא דיבורים במקום שאסור לדבר וגם במקומות שלא נאמר איסור מפורש. כי התפילה צריכה להיות כעומד לפני מלך, לרַצות, להתחנן ולבקש. ואותה זעקה של הנביא מלאכי מהדהדת עד היום " מידכם הייתה זאת, היישא מכם פנים, אמר ה' צבא-ות".
אנחנו נמצאים בימי הספירה שהם ימי אבלות על פטירתם של תלמידי רבי עקיבא וגם ימי אבילות על קדושי עליון שנהרגו על קידוש ה' במסעי הצלב, בתקופת בעלי התוספות ובמאורעות ת"ח ות"ט -תקופת הש"ך והתוספות יו"ט. על אותם הרוגים נאמרת תפילת אב הרחמים בכל שבת. ומי היו ההרוגים במאורעות אלו" "החסידים והישרים והתמימים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת ה'. מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם". ראשונים, אחרונים, קדושי עליון. וכל כך למה? על מה נגזרה הגזירה? התוספות יו"ט שאל וקיבל תשובה על שדיברו בשעת התפילה. גזירות נוראיות! קהילות שלימות חרבו, גברים נשים וילדים נשחטו ודמם נשפך כמים. על מה? על דיבור בתפילה!
השולחן ערוך (או"ח קכד ז) אומר על מי שמשוחח בחזרת הש"ץ "וגדול עוונו מנשא" ומביא המ"ב את דברי האליהו רבה בשם הכל בו "אוי לאנשים שמשיחים בשעת חזרת התפילה כי ראינו כמה בתי כנסת נחרבו בשביל עוון זה.
על המדברים בקדיש מביא המ"ב (נ"ו א א) את דברי ר' חמא במסכת דרך ארץ שפגש את אליהו בכמה אלפי גמלים טעונים באף ובחימה לשלם למדברים בקדיש ועיין שם שהעריך בזה.
המדברים בין ברוך שאמר לישתבח, יש אומרים שחוזרים מעורכי המלחמה על חטא זה אפי' מלחמת מצווה.
והטעם בכל אלו פשוט, כי דיבור בתפילה זה חילול שם שמים. כשעומדים ציבור לפני מלך מלכי המלכים, משבחים ומהללים לבורא עולם. וקם אחד או שניים או יותר ומדברים בשעה זו בדברים בטלים או אפי' יוצאים מביהכ"נ כדי לדבר, אין לך חילול ה' גדול מזה.
גם מי שנוהג כראוי עדיין יש לו חובת ערבות על שאר המתפללים. לאחר כיבוש יריחו עלו בנ"י להילחם על העיר העי ושם נהרגו 36 איש מבני ישראל וכל כך למה? על כך שעכן מעל בחרם ולקח מן השלל בעיר יריחו. והנביא קורא לזה "וימעלו בני ישראל מעל בחרם" (יהושע ז א).כי כל ישראל ערבים זה לזה. שמעתי בשם אחד מראשי ישיבת חברון – כמדומני ר' יחזקאל סרנא, שאפי' שבנ"י לא ידעו מחטאו ולא יכלו למחות בו בכל זאת יש כאן ערבות כי אדם לא חוטא אם הוא ידע שלא תהיה לו שום לגיטימציה לחטא בעיני מכריו ושכניו. אם הוא יודע שהתגובה תהיה קשה הוא לא יחטא גם בסתר שמא זה יתגלה. אם אדם חוטא זה כי הוא יודע שינהגו כלפיו בסלחנות. לא יעירו לו, לא יזעיפו פנים, יעברו על זה לסדר היום. לכן כשעכן חוטא כל ישראל חוטאים.
יכול אדם להתפלל כראוי. להקפיד על עניית אמן בקדיש ובחזרת הש"ץ. לשמור את פיו ולא לשוחח בדברים בטלים גם בין הקרואים ובכ"ז החטא של דיבור בתפילה ייזקף לחובתו. כי הוא עובר לסדר היום על הדיבורים שבסביבתו. הוא משרה אווירה של לא קרה כלום. הוא גורם לכך שאחרים ידברו בשעת התפילה.
אנו מבקשים מהקב"ה "יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם". אבל גם אנחנו צריכים לזכור את הסיבה לאותם גזירות נוראות. לזכור כדי לקיים. ויתקיימו בנו הברכות שבירך התוספות יו"ט את כל מי ששומר פיו ולשונו מלדבר בשעת התפילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה