פרשת בהעלותך - על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו

שאלה עתיקת יומין היא מה עדיף, עבודה קבועה מסודרת עם משכורת קבועה, או להיות עצמאי שדואג כל יום לפרנסתו. בדרך כלל ההסתכלות היא מהמבט העסקי, לעצמאי יש יותר סיכוי להתעשר, לעומת שכירים שלא ראינו הרבה עשירים ביניהם. לעומת זאת יש את השיקול של הרוגע הנפשי. לא משנה מה גודל המשכורת אבל היא קבועה, בשונה מעצמאי או איש מכירות או כל שכר שמשתלם ביחס ישיר לעבודה, שם אתה פחות רגוע, פחות יכול לתכננן את העתיד.

אותה שאלה קיימת ביחס לדירה, הדעה הרווחת (בדרך כלל בישראל) סוברת שחייבים להשקיע בדירה. כי אין דבר יותר חשוב ממקום לגור בו, וכשיש לנו דירה משלנו אנחנו בטוחים ורגועים יותר. לא חוששים מהעלאת מחירי השכירות. לא מודאגים מעליית או ירידת שער הדולר. גם לא דואגים עד מתי נהיה בדירה הזו – גם אם זו שכירות לטווח ארוך, ומתי בעל הבית יחליט לפנות אותנו כדי למכור או להשתקע בה. אנחנו יכולים להשקיע בה, לטפח אותה ולהפוך אותה לדירה נאה המרחיבה דעתו של אדם. מצד שני, יש שיגידו חבל על הכסף ששוכב סתם, עדיף לחיות בשכירות ואת הכסף להשקיע במקומות שיביאו רווחים (דעה אמריקאית בעיקר).

עד כאן דיברנו על הצד הכלכלי והעסקי. אבל יש כאן גם צד נוסף ואולי עיקרי, אותו לא מלמדים בשיעורי כלכלה.

לאחר הקמת המשכן בחלקו השני של ספר שמות, ולאחר חומש ויקרא המתאר את עבודת המשכן – עבודת הקרבנות, אנו חוזרים למסע הלימודי הארוך שעברו בני ישראל יוצאי מצרים במשך ארבעים שנה במדבר. מסע המלמדם מהו יהודי, בטרם בואם לארץ המובטחת.

בפרשת השבוע מתארת התורה את צורת ודרך המסעות שנסעו בנ"י. ארבעים ושתיים מסעות מפורטות בפרשת מסעי שנסעו בנ"י במדבר מצאתם ממצרים עד כניסתם לארץ כנען, וכולם כמו שנאמר בפרשתנו, "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו". "לפי העלות הענן מעל האהל... יסעו בני ישראל, ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל".

בד"כ היוצא למסע, ובפרט אם זה מסע ארוך, מתכנן את המסע לפרטיו. כמה זמן ינוע בדרכים, באיזה דרכים ייסע, היכן יחנה, כמה זמן ישהה בכל מקום. לא כן מסע בנ"י במדבר. הם אינם אדונים לעצמם לקבוע את משך המסעות ואת זמן החניה. לא הם קובעים כמה זמן יארך כל מסע וכמה זמן תארך החניה בין מסע למסע. הם גם לא יודעים מראש כמה זמן זה ייקח. "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" לפעמים החניה תהיה מערב עד בוקר, לפעמים לילה ויום ולפעמים יומיים או חודש או אפי' שנה. חיים לא מתוכננים ולא מסודרים. אדם חונה בערב ולא יודע אם כדאי לפרוק את מיטלטליו, אולי בבוקר כבר יסעו. לאחר יום או יומיים, כשהחליטו כן לפרוק את מיטלטליהם ולסדרם ב"ארונות", יתכן שלמחרת או אפי' באותו יום, שוב נוסעים, שוב לארוז עד החניה הבאה שגם היא לא ידוע מתי.

בדומה לזה אנו מוצאים במן. בהמשך הפרשה האספסוף מתאווים תאווה, מתגעגעים לדגים, לקישואים ולאבטיחים שהיו להם במצרים ועכשיו יש להם רק את המן "נפשנו יבשה... כי עם אל המן עינינו" אותו מן שעינו כעין הבדולח. אותו מן שטעמו בו את כל הטעמים שבעולם, גם טעם דגים ובצלים. וזה עובר לכל העם "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו". ורש"י הקדוש מעיר את עינינו מה הייתה סיבת הבכי "על עסקי משפחות, על עריות שנאסרו להם". וכדי להבין נחזור לפרשת בשלח שם מתוארת ירידת המן דבר יום ביומו. לא היה קניה חודשית וגם לא קניה שבועית. לא היה מזווה מלא אוכל. בכל יום ויום יורד המן בשביל אותו יום. דבר זה יוצר קשר ישיר בין האדם לקב"ה. הציפייה הזו לאוכל בכל יום מחייבת. אם לא אהיה טוב לא יהיה אוכל. זה מה שהפריע לעם במן, לא עצם האוכל שהיה אוכל שמלאכי השרת אוכלים אותו. אלא התוצאה של אכילת אוכל כזה המגיע מדי יום ישירות מהקב"ה. על מה בכו? על עריות שנאסרו להם ובעצם על כל המצוות שנתחייבו בהם.

זאת מטרת הקב"ה בטרטור הזה כביכול, חינוך והטמעת ההכרה של ישראל בתלותם בו. את ההכרה כי שום דבר לא נעשה בלי הקב"ה. הקניית הבטחון בקב"ה, והחובה שלנו לקב"ה. לכן המן היורד דבר יום ביומו, ולכן חיי הנדודים חסרי הבטחון כביכול.

נכון שפרנסה יותר רגועה ובטוחה כביכול זה עבודה במקום מסודר עם משכורת קבועה. נכון גם שמגורי קבע שלנו, זה הרבה יותר נוח. אבל לקרבת ה', להתחזקות בבטחון בקב"ה יותר קל להגיע כששום דבר לא קבוע וכששום דבר לא מובטח. כשבכל יום צריך להתפלל על אותו יום, כשבכל יום אתה מתפלל שתהיה עבודה, שתהיה פרנסה. כשבכל יום אתה מתפלל שהדולר לא יעלה ושכר הדירה לא יעלה, שהמשכיר לא ימצא קונה לדירה בה אתה גר כבר כמה שנים. נכון יש את הסיכון של הרגשת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" כי הרי כשאני עובד יותר קשה ויותר טוב, אני מצליח יותר. אבל אם קצת התבוננות רואים את ההשגחה הפרטית בכל צעד ושעל. איך מאמצים גדולים יכולים להפיק אכזבה אחת גדולה וממקום אחר בו לא השקענו תבא הרווחה. קל מאד להתפתות ולעבוד כמו חמור כדי שיהיה יותר, או כי אחרת לא יספיק. אבל אפשר גם לקבוע לעצמנו כמה חובת ההשתדלות והשאר בידי השי"ת. יותר קשה לעשות זאת כשאנו מסודרים במשהו קבוע, אבל גם כאן אנו צריכים לזכור בכל יום מי נותן לנו את פרנסתנו, מי נותן לנו קורת גג, להודות ולהתפלל על העתיד שימשיך כך ואף ישתפר.

התורה מלמדת כאן את בני ישראל, לא משנה באיזו דרך תבחרו, את הכל תעשו על פי ה' ותדעו גם שהכל נעשה על פי ה'.

פרשת במדבר - ודגלו עלי אהבה

השבוע אנו קוראים את פרשת במדבר הפותחת את ספר במדבר. ספר במדבר כולל בתוכו מספר מאורעות קשים לעם ישראל בתחילת דרכו. לפי התכנית המקורית, לאחר מספר ימים מיציאת מצרים ומתן תורה, היו צריכים להגיע לארץ ישראל שאז עדיין נקראה ארץ כנען. אך חטאיהם ובראשם חטא המרגלים עליו נלמד בהמשך בפרשת שלח, הוכיח שאינם מוכנים עדיין להיות עם חופשי בארצו ולכן נאלצו לעבור סדרת חינוך בת ארבעים שנה במדבר.

במשך שנים אלו פוקדים את העם מאורעות קשים, מגפות ואסונות שנשלחים אליהם מאת ה' לאחר שמנסים אותו וממרים את פיו. הזכרנו את חטא המרגלים שבעקבותיו נגזרה עליהם מיתה מיידית שהומרה לבסוף לאחר השתדלותו של משה, למיתה הדרגתית במשך ארבעים השנים. עד שבכניסתם לארץ לא נשאר אחד מיוצאי מצרים הבוגרים – גילאי עשרים עד שישים.

בהמשך עדת קורח הנועדים על ה'. קורח מנסה להמריד את העם כנגד מנהיגותו של משה. גם כאן הקב"ה רוצה לכלותם ובהשתדלותם של משה ואהרון, קורח ומשפחתו נבלעו באדמה ואת שאר מאתיים וחמישים האיש אשר איתו, יצאה אש מאת ה' ושרפתם. בנוסף, מגפה פרצה בעם ובה מתו ארבע עשרה אלף ושבע מאות איש, עד שעצרה אהרון על ידי הקטורת.

בלק מנסה להשמיד את עם ישראל על ידי שימוש בכוחו של בלעם כמכשף ומקלל ידוע. התכנית לא צלחה בידו כי ה' לא נתן לבלעם לקלל. מה שכן כמעט הצליח זה השמדת העם על ידי החטאתו בבנות מואב ובעבודה זרה. גם פה פורצת מגיפה המפילה עשרים וארבע אלף, שנעצרת על ידי מעשה קנאות של פנחס שהרג את נשיא שבט שמעון.

אירועים קשים אלו אמורים לחנך, לבנות לחשל את העם כעבדי ה'. אבל איפה שהוא, עלול להיות גם הפוך ולגרום להם לחשוב - כמו שאכן היו שהתלוננו, שהקב"ה עזב אותם. ומכאן ועד לעזיבת התורה הדרך קצרה. לשם כך נותנת לנו התורה הקדמה בפרשת במדבר הפותחת את ארבעים השנים האלו.

 הפרשה פותחת במניין בני ישראל לשבטיהם. אומר על כך רש"י מתוך חיבתן מונה אותם בכל שעה. הספירה של עם ישראל מבטאת את אהבת הקב"ה שבכל פרק ופרק סופר ומונה את מניינם.

ומיד אחרי המניין הכללי, מתבצע מניין נוסף והפעם כשהם מחולקים לדגלים. כל שבט ושבט קיבל דגל בצבע אחר וסמל אחר, כאשר כל שלושה דגלים מצטרפים תחת דגל אחד. כך חנו בכל חניותיהם במדבר וכך היו נוסעים את מסעותיהם. משכן ה' באמצע וסביבו מסודרים השבטים כגדודים גדודים כל גדוד עם דגלו, צבעו, וסמלו השונים. חלוקת עם ישראל לדגלים גם היא מבטאת את אהבת הקב"ה לעמו ישראל. כמו שאומר המדרש בילקוט שמעוני "חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל... ומניין שהיא אהבה, שנאמר ודגלו עלי אהבה. ברא הקב"ה שבעים אומות ומכולם לא מצא הנאה אלא מישראל, שנאמר הביאני אל בית היין.. ומכולם לא אהב אלא את ישראל שנאמר ודגלו עלי אהבה". המדרש מספר גם שעד אז לא היה מושג של דגלים כאלו ומכאן למדו אומות העולם לעשות את דגליהם.

בתחילת הדרך הארוכה שלפעמים גם תהיה קשה, נותן הקב"ה לישראל הקדמה - אני אוהב אתכם! לא משנה מה שיעבור עליכם, תזכרו תמיד, ה' אוהב אתכם! לשם כך הוא ספר אותם בתחילת מסעם. אך זה לא מספיק. יכולים לחשוב, נכון, הקב"ה אהב אותנו פעם, אבל עכשיו אנו רואים שהוא עזב אותנו, או לפחות פסקה אהבתו. לכך נתן להם את הדגלים. דגלים אלו ליוו אותם בכל תקופת שהותם במדבר, לאורך כל מסעותיהם, בעיתות שמחה ובעיתות צרה. ובכל פעם שאי מי יתעוררו בו מחשבות אולי הקב"ה זנח אותנו, רואה את הדגלים ונזכר באהבתו של הקב"ה אליו ולכל עם ישראל.

אמנם כיום אין לנו מניין, אין לנו חלוקה לשבטים וודאי שאין לנו דגלים, אבל אהבתו של הקב"ה אלינו נשארה בכל עת ובכל מצב. וידיעה זאת תעזור לנו, אם לא להבין אז לפחות לקבל את כל הבא עלינו. 

פרשת בחוקתי – הזכות למדרס רגל בעולם

הקללות שבספר תורת כהנים מתחילות ב "ואם לא תשמעו לי" ומסביר רש"י כהמשך לתחילת הפרשה, אם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה. אז מה יקרה, "אף אני אעשה זאת לכם ..... ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויביכם, ורדו בכם שונאיכם...."

מי הם אותם שונאיכם שירדו בכם? אומר רש"י "שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם" השונאים הם אנשים מתוככם. ומה הכח של שנאתם? ממשיך רש"י ואומר "שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי...... אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם..."

אני חושב שדברי רש"י מדברים בברור על כך שאנשים מבפנים יודעים את החלאים והחסרונות שלנו ומנצלים זאת כדי להזיק לנו. יש אברכי כולל שלא שקועים בלימוד, יש גם בחורים שאין תורתם אומנותם. אויבי התורה מבחוץ לא מכירים אותם, שונאי התורה מבפנים מכירים אותם ומנצלים זאת להוצאת שם רע על עולם התורה- על הישיבות ועל הכוללים. להפחית בערכם של לומדי התורה ומנצלים זאת כדי להצדיק מגמות ללימודי מקצוע כאלו ואחרים. לאותם אנשים קוראת התורה "שונאיכם".

והכל נובע מאי הבנה מהי זכות הקיום שלנו. בתחילת הפרשה אם בחוקתי תלכו, אומר רש"י שתהיו עמלים בתורה. אז ונתתי גשמיכם בעתם וכו'. אז תהיה פרנסה, יהיה בטחון, תהיה בריאות, יהיה הכל ובשפע. ואם לא תשמעו לי - לא תהיו עמלים בתורה, אביא אליכם שונאים מתוככם שיעזרו לכם להפטר מהחובה שהיא שבות להיות מעמלי התורה.

האור החיים הקדוש אומר על הפסוק הראשון בתורה - בראשית ברא אלוקים, (אות ה') "בראשית בשביל תורה שנקראת ראשית.... ומעתה מי שזכה בתורה זכה בכל העולם. ומי שלא זכה בתורה אין לו להנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר לעמליה.

לא כל אחד זוכה לעמול בתורה כבחור ישיבה או כאברך כולל למרות שיש גם בעלי בתים שיודעים לעמול בתורה (שתהיו עמלים בתורה). אבל גם מי שלא זוכה לעמול בתורה צריך לדעת שעמלי התורה הם זכות קיומו, לא רק כעם אלא כיחיד. זכותו לדרוך על האדמה הזו כדברי האור החיים היא הקדוש, היא רק בהיותו הכשר לעמליה, בהיותו המכשיר את הקרקע ומספק התנאים ליכולתם להיות עמלים בתורה. לא זכית, אתה צריך לעסוק לפרנסתך, אתה רוצה להתפרנס "בכבוד", אתה רוצה להנות ממנעמי העולם הזה, אין בעיה (או אולי יש), רק תזכור מהי זכות קיומך בעולם ומי אלו שנותנים לך אפשרות למדרס רגל בעולם.

פרשת בחוקותי - שתהיו עמלים בתורה

אם בחוקותי תלכו – אומר רש"י שתהיו עמלים בתורה, שהרי קיום המצוות כבר אמור.

התורה מדברת בפרשה זו על קיומנו הפיזי כעם. פרנסה – "ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ...", בטחון – "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ...". מה הקשר של עמל התורה לזה? מילא מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מובן, יש מחיר. אתם רוצים חיים טובים, אתם צריכים  לקיים את התנאים לכך וזה תרי"ג מצוות. אבל עמל התורה נראה כמשהו אקסטרה, שניתן רק ליחידים לא כבסיס לחיי האומה. האם באמת נדרש מכולנו להיות עמלים בתורה כמו אותם שזכו שכל כולם יהיו שקועים בעיון והעמקה בסוגיות הש"ס, בראשונים ואחרונים, עד כדי כך שבזה יהיה תלוי קיומנו? ובכ"ז מפסוק זה אנו רואים שכן, עמל התורה זה בבסיס קיומנו! איך זה קשור לאותם שעוסקים לפרנסתם ולא שקועים כל היום באוהלה של תורה?

ומה אם לא? מה אם לא נהיה עמלים בתורה, לבד מהעדר השכר יהיה גם עונש. אבל עוד לפני כן ממשיכה התורה, "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה. ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי". וגם כאן מבאר רש"י, ואם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה. ולא תעשו - אם לא תלמדו לא תעשו.  ואם בחוקותי תמאסו – מואס באחרים העושים. ואם את  משפטי תגאל נפשכם – שונא החכמים. לבלתי עשות – מונע מאחרים לעשות. את כל מצוותי – כופר שלא ציוויתים. להפרכם את בריתי - כופר בעיקר, הראשונה גוררת את השניה עד השביעית. אם אנחנו לא עמלים בתורה אנו מגיעים עד כפירה בעיקר רחמ"ל. א"כ מתחדדת השאלה איפה אנחנו בכל הפרשה הזו? גם אם אנחנו קובעים עיתים לתורה, שומעים שיעור בדף היומי, שיעור בהלכה, מכאן ועד "עמל התורה" המרחק גדול. האם נגיע לכפירה בעיקר?

ההבדל בין לימוד תורה לבין לימוד תורה בעמל, הוא במה שעומד מאחורי הלימוד. יש מי שלומד כי הוא נהנה מזה (שזה חיוב בפני עצמו – "והערב נא" ע"פ רבינו אברהם מן ההר בנדרים). יש מי שלומד כי כך הוא הורגל, כי כך לימדו אותו שראוי וצריך לעשות. לימוד כזה יהיה בד"כ עד גבול מסוים, עד שזה מדי קשה לי, עד שזה מאמץ גדול מדי. שונה ממנו, זה שלומד תורה כי הוא יודע שלכך הוא נוצר ולשם כך נברא העולם. הוא יודע שיצאנו ממצרים כדי להיות לו לעבדים. הוא יודע שהקב"ה ציווה ואני עבד, אז אני עושה. אדם כזה, גם כשקשה, גם כשצריך להתאמץ, הוא ימשיך ויעמול בלימוד התורה. וזה משליך על כל חייו ולא רק על הלימוד. הוא הופך את לימוד התורה לעיקר חייו. הוא הופך את כל חייו למסכת אחת של עמל התורה.

ומכאן הדברים אמורים לכל אחד ואחד בכל רמה ובכל דרגה. בחור שקשה לו להתרכז, שקשה לו ללמוד יום שלם (שבע שמונה שעות), שקשה לו לשמוע שעתיים שיעור, אבל הוא מתאמץ כי זה תפקידו ובשביל זה הוא ירד לעולם, זה עמל התורה.  אדם שעובד לפרנסתו ומתאמץ לקום מוקדם בבוקר כדי לשמוע שיעור. אדם שחוזר אחרי יום עבודה והולך לשמוע שיעור. אדם שלאחר יום עבודה יושב עם חברותא ולומד למרות עייפותו, למרות קשייו ולמרות שעדיין לא היה בבית היום, זה עמל התורה. כי הוא יודע לשם מה הוא ירד לעולם.

אמר לי מישהו בכולל ערב, אתה יודע מה אני מפסיד בשביל לבא ללמוד. אחרי שדיברנו קצת והוא הבין שהוא לא מפסיד כלום, אמר לי אתה יודע מה אני מקריב?! אמרתי לו אתה גם לא מקריב כלום. אתה ממלא את ייעודך, אתה בונה את עצמך ואתה מקיים את משפחתך ואת כלל ישראל.

התייעצתי עם תלמיד חכם אחד, איך מביאים בעלי בתים להצטרף למסגרת לימוד, אם זה כולל ערב או שיעור. הוא העלה כמה רעיונות ביניהם, מלגה יותר גדולה, קפה, עוגות ושתיה, שבתות נופש מסובסדות. בקיצור לפתות אותם ללמוד על ידי פרסים. יש לי שכן שכל פעם שאחד הילדים לומד איתו, הוא נותן לו משהו. כשהם קטנים זה יהיה סוכרייה או ממתק אחר. כשהם קצת גדלים זה עובר לשקל על כל פעם שלומדים. כנראה שזה מצליח כי הילדים נראים טוב גם כשהם כבר גדולים. וכאן אני שואל, האם לא התבגרנו? אנחנו עדיין ילדים? אמנם שקל לא יספק אף אחד, בודאי שלא סוכרייה, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. מגיע שלב שבו אדם צריך לעמוד מול עצמו ולהבהיר לשם מה הוא נוצר ובמה הוא מצדיק את קיומו.

וזה מה שכתב השפתי חכמים על דברי רש"י בתחילת הפרשה, מזה שכתוב תלכו ולא תלמדו משמע שתהיו עמלים. כי הליכה זה לא לימוד, הליכה זה מהלך חיים, ומהלך חיים של עמל בתורה שונה מאד ממהלך חיים של לומד תורה.

פרשת בהר - מה שמיטה מסיני אף כולן מסיני

פרשת השבוע המתחילה במצוות השמיטה, פותחת במילים וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. וכבר שואלים חז"ל בתורת כהנים – מובא ברש"י -  "מה עניין שמיטה אצל הר סיני. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". התורה הדגישה כאן בהר סיני, כדי ללמדנו יסוד זה שכל הפרטים והקדוקים בכל מצוות התורה, הכל נאמר מסיני. ועדיין צריך לבדוק למה נבחרה דוקא מצוות השמיטה כדי ללמדנו יסוד גדול זה.

מצוות השמיטה היא המבחן הגדול לאמונה. אמנם פרשת המן מוגדרת כפרשת האמונה, אבל המבחן שלנו לאחר שנכנסנו לארץ הקדושה, מתבטא במצוות השמיטה. אומרים לאדם לעזוב את מקור פרנסתו, לא ליום אחד, גם לא לשבוע אחד ואפי' לא לחודש אחד. שנה שלימה על האדם לעזוב את עבודתו, לעזוב את מקור פרנסתו, להסתכן באיבוד לקוחות שיחפשו להם מקורות אחרים ואולי יישארו איתם. נכון, יש הבטחה של "וצוויתי את ברכתי" "ועשת את התבואה לשלוש השנים", אבל אין מי שיאמר שזה קל. חז"ל אומרים על אותם חקלאים עובדי אדמה שמשביתים שדותיהם בשביעית, את הפסוק – "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בכל דברו". כי לקיים את המצווה הזו יכול רק גיבור כח.

איך מצליחים לקיים מצווה כזו? מהיכן שואבים את הכח והגבורה הזו? התשובה היא פשוטה – מסיני! כשאדם יודע שכללותיה ודקדוקיה הם מסיני, שכל הפרטים הקטנים, שכל הדקדוקים של זה מותר ולעומת זאת זה אסור, הכל נאמר מפי הגבורה בסיני, יש לו את הכח והיכולת לבצע הכל. להשאיר את שדותיו לא מעובדים, להשאיר את אדמתו יבשה וחרבה, לראות את שכיניו עובדים כרגיל ושדותיהם פורחים – לא תמיד רואים את הניסים בעיניים – ולדעת אני עושה את דבר ה' מסיני, זה מקור הכח.

אומרים לנו חז"ל מה שמיטה מסיני כך כל המצוות מסיני על כל פרטיהן ודקדוקיהן. הכח והיכולת לעמוד בנסיונות שמזמנים לנו מהשמים היא רק על ידי מסיני! כשאדם עומד בפני מקרה קשה ורואה שיש מקילים ככה ויש שמתירים ככה, והוא עומד בנסיונות והולך עם כל הדקדוקים והכללים ולא סוטה מהם כהוא זה, למה? איך? כי הוא יודע שהם נאמרו מסיני. זה "גיבורי כח עושי דברו". כי להכנס ביודעים לדבר שאתה יודע איך זה מתחיל אבל אין לך שום מושג איך זה יגמר ואתה עושה זאת רק כי כך ה' ציווה, זה מלאך! זה גיבור כח עושה דברו!

וזה לא נגמר בזה. זה לא נגמר בהחלטה או בעשייה חד פעמית, אלא זה ממשיך בהתמודדות יום יומית תוך ידיעה שזה רצון ה' ואנו עושים את רצון ה' בגבורה.

ואם נעמיק נראה שבעצם הכוונה לקיום כל התורה. כשאדם מקיים את המצוות כי כך הוא הורגל ולכך הוא נולד. כי הוא נמצא במסלול שנקבע לו מראש – גן, חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה כולל וכו'. או במסלול של הבנות, גן, בית יעקב, סמינר, עבודה, משפחה וילדים. הדרך ליפול ולאבד עניין היא קלה. באיזה שהוא שלב אדם עלול לומר לא מתאים לי פרט זה או אחר או הכל. האפשרות היחידה לקיים את כל מצוות התורה היא הידיעה וההבנה למה אנו עושים זאת. למה אנו מקיימים מצוות? למה אנחנו מתפללים? למה אנחנו לומדים תורה? למה אנחנו מגדלים ילדים? והתשובה לכל זה היא אחת - סיני! את כל זה קיבלנו מסיני. מאותו מקום בו שמענו" אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". מאותו מקום בו זכינו להתגלות שאף אדם אחר בעולם לא זכה לה. מהמקום בו פתח לנו הקב"ה את כל הרקיעים וראינו שאין עוד מלבדו. כשאנחנו יודעים את כל זה ואנו עושים בגלל זה, אז נוכל ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת ולהיות מאותם "מלאכים גיבורי כח עושי דברו".

פרשת אמור - הקשר בין השבת לחגי ישראל

"מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון ..." (ויקרא כ"ג ב-ג). איך קשורה השבת למועדי ישראל ומדוע מתחילה פרשת המועדות ביום השבת? וכבר עמד על כך רש"י הקדוש "מה עניין שבת אצל מועדות" ותירץ "שכל המחלל את המועדות כאילו חילל את השבת וכל המקיים את המועדות כאילו קיים את השבתות.

ונראה לבאר בדרך נוספת. בשבת אין מצוות שמייחדות את השבת משאר הימים למעט איסור מלאכה ומצוות קידוש היום ואולי גם להתענג בשבת. השבת גם נקראת יום מנוחה. "וביום השביעי שבת וינפש". היה עולה על הדעת שיום זה ניתן למנוחת הגוף לאחר ששה ימי עבודה מפרכים. נכון התורה אסרה בעשיית מלאכה אבל זה לכאורה חלק מהמנוחה, מצבירת הכוחות לשבוע הבא. המועדים לעומת זאת, הם ימים המלאים במצוות שכל מטרתם הם התקרבות לקב"ה. ימים של עליה לרגל להראות לפני ה'. חז"ל מספרים לנו שכשהיו מגיעים לביהמ"ק היו ממלאים את מחסני האמונה הקדושה והרוחניות לכל השנה עד הפעם הבאה. בחג השבועות בגלל מתן תורה כולם מודים שחציו לה' וחציו לכם, בשאר המועדים יש דעות שכולו לה'. כאן אין מנוחת הגוף כאן הכל זה בשביל הנפש.

הסמיכה התורה את יום השבת למועדים כדי ללמדנו, כשם שהמועדים כל מהותם היא התעלות רוחנית, כך גם צריכה להיות השבת. נכון אפשר לעבור את השבת בבטלה העיקר שלא נעבור על שום איסור שבת. אפשר להסתפק באכילה, שתייה ושינה הגונה שהרי שינה בשבת תענוג. אבל לא לשם כך ניתנה לנו השבת. שבת כזו אינה נקראת חמדה גנוזה. שבת כזו לא ניתנה במתנה מיוחדת לעם סגולה, עד כדי שגוי ששבת חייב מיתה. שבת כזו יש לכל העמים המודרניים שהעתיקו מישראל וקבעו לעצמם יום מנוחה שבועי.

בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן נאמר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם.... על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה' ט"ו). ואומר הרמב"ן שם שבשבת נכללו שני טעמים, האחד, להאמין בחידוש העולם כי יש אלו-ה בורא. < וכנגד זה נאמר בדברות הראשונות "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ">. והשני, לזכור חסדו הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים. ולכן אנחנו מזכירים בקידוש גם "זכרון למעשה בראשית" וגם "זכר ליציאת מצרים". והאור החיים מוסיף שאחר שיזכור יציאת מצרים וירגיש כי ה' הוא המניח לעמו מכל צריהם, ייתן ליבו לקבל גזירות המוציאו מעבדות.

שבת זה זמן של מנוחת הנפש של הרגעות מכל המפריעים שבימות החול ומילוי מצברי הרוח של היהודי. שבת היא זמן להרבות בלימוד או לימוד דברים המשובבים את הנפש תלוי מה עושים כל השבוע. שבת זה זמן לסעודות עשירות במובן הגשמי אבל גם ובעיקר במובן הרוחני – זמירות שבת, דברי תורה ומוסר על פרשת השבוע.

כשיבוא אדם לפני בית דין של מעלה וישאלוהו על מיעוטו בעבודת ה', יתרץ את עצמו בטרדות הפרנסה, בטרדות הגוף והנפש. אבל אז יבקשו לראות מה קרה בשבת, כאשר הנפש רגועה ואתה פנוי מכל עיסוקיך. איך התפילות בשבת? כמה אתה לומד בשבת? כמה השקעה בילדים? שבת זו ההזדמנות להשלים ולעשות את מה שאנחנו באמת רוצים. ולפי מעשינו נדע מה רצונותינו.

פרשת אחרי מות

"דבר אל בני ישראל ואמרת ... אני ה' אלוקיכם" (י"ח ב') תחילת פרשת איסורי עריות מתחילה באמירה זו "אני ה' אלוקיכם" ומפרש רש"י, אני הוא שאמרתי בסיני "אנכי ה' אלוקיך" וקיבלתם עלי מלכותי, מעתה קבלו גזרותי.

בסוף הפרשה שוב מזכירה זאת התורה, "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות .... אני ה' אלוקיכם" (י"ח ל'). ושם אומר רש"י הא אם תיטמאו, איני אלוקיכם ואתם נפסלים מאחרי ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה.

וכדי לחדד את הדברים. הגמרא במסכת סנהדרין (נ"ח ב') אומרת שגוי ששבת חייב מיתה שנאמר "יום ולילה לא ישבותו". ומוסיפה הגמרא שלא רק אם שבת ביום השבת אלא גם ביום שני. כי הגמ' דורשת פסוק זה על חיוב האדם לא לשבות ממלאכה יום ולילה – יממה. ומבאר רש"י שאם הייתה הגמ' אומרת יום ראשון הייתי טועה לומר שבגלל שזה יום שהם קבעוהו ליום מנוחה, כיום השבת שלנו, רק אז חייב מיתה. לכן אמרה הגמ' יום שני והוא הדין שאר ימות השבוע. גוי ששבת ממלאכה במשך יממה שלימה חייב מיתה. (חיוב המיתה במקרה זה לדעת רוב הראשונים היא לא בידי אדם אלא בידי שמים).

אם איסור שביתה של גוי היה בשבת היינו מבינים את חיוב המיתה כיוון שהשבת היא מתנה שניתנה לנו והגוי ששבת גזל אותה מאיתנו כמו שאומרת הגמרא לגבי גוי שלומד תורה. אבל מה טעם חיוב המיתה בגוי שלקח חופשה ליום אחד.

לכל אדם יש את התפקיד שבשבילו הוא נברא. בני ישראל תפקידם לקדש את שמו יתברך בעולם, על ידי לימוד התורה, וקיום המצוות. גוי תפקידו לשכלל ולתקן את העולם. לבנות מטוסים, לפתח תוכנות, לנקות רחובות ולדאוג לתחזוקת העולם. ולכן גוי, שיממה שלימה לא עובד, הוא מועל בתפקידו. וככזה אין לו מה לעשות כאן ואין לו זכות קיום, לכן ימות.

בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן נאמר " וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם.... על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת". אומר החתם סופר, בשבת שבת הקב"ה והתחיל עבודת העולם כולו וכולם משועבדים זה לזה. הארץ תוציא צמחה ואילן פירותיו לבעלי חיים. ובעלי חיים משועבדים לעבודת הארץ (נראה שכוונתו בבעלי חיים גם לבני האדם), ומלך לשדה נעבד ולא ישבתו מעבודתם כי לעמל יולדו. אך אדם מישראל  נפדה ממצרים לחירות עולם ממש. "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (ישעיה ס"א ה'). ולא נשתעבדו כי אם לה' ולתורתו וחירות על הלוחות כתיב (מדרש רבה).על כן נצטוו לשבות. והיינו ויפדך מבית עבדותא (תרגום) שלא תהיה עבד לעולם ולטבע העולם. על כן צוך לעשות את יום השבת, היפך מגוי שמוזהר מלשבות.

אדם לעמל יולד. וכשהקב"ה פונה לישראל בהר סיני ב "אנכי ה' אלוקיך", המשך הפסוק הוא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". כל מהותם של ישראל כעם הנבחר, כעבדי ה' וכבנים אתם לה' אלוקיכם, הוא יציאת מצרים. ועליה נאמר "וזה לך האות... בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". מטרת יציאת מצרים היא בשביל תעבדון את האלוקים. הקב"ה גאל אותנו ממצרים וקנה אותנו לו לעבדים. הגויים ימשיכו בעמלם ואנו בעמלנו ומי שלא מקיים את תפקידו בעולם עליו נאמרו דברי רש"י בסוף הפרשה, ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה.

בספירת העומר אנו סופרים את הימים שכבר עברו כי אנו אמורים להתכונן ולהתקדם לקראת מתן תורה ובכל יום שאנו סופרים כמה כבר עבר, יש לנו הזדמנות לשאול את עצמנו "ומה עשית בימים אלו" אם נבין את משמעות היותנו משועבדים לה' ולתורתו, הרי שהתקדמנו הרבה.