כמה פעמים חשבנו שהפעם לשם שינוי נגיע לחג כראוי אחרי שהתכוננו נפשית ורוחנית כדי לנצלו עד כמה שאפשר, ולבסוף כמו בכל שנה הגענו אליו אם תחושה של החמצה. זה היה בליל הסדר, זה היה בחג השבועות, בפורים, בתשעה באב. אבל בעיקר זה נכון לגבי החודש בו אנו נמצאים - חודש אלול והימים הנוראים, ראש השנה ויום הכיפורים ימי הדין. קיבלנו שלושים יום כדי להתכונן ליום הדין. שלושים יום בהם נוכל לבדוק האם עמדנו בכל או לפחות בחלק מהקבלות וההחלטות שקיבלנו בראש השנה שעבר. האם התקדמנו במשהו. האם יש לנו עם מה לבא לקב"ה ולהגיד לו הנה, השנה הזו הייתה שונה משנים עברו. האם אנו יכולים לבא ולומר שהשנה הבאה תהיה עוד יותר טובה? או שגם השנה נגיע לראש השנה ברגע האחרון ושוב נצטרך להתנצל על כך שלמרות שמאד רצינו - ובאמת רצינו, לא ממש הצלחנו אבל נשתדל יותר בשנה הבאה.
בימים לא רחוקים המילה אלול הייתה מעבירה רטט של יראה, של התרגשות בלב היהודים הכי פשוטים. נשים היו מתעלפות בעזרת הנשים בברכת החודש בשמעם את החזן מכריז על ראש חודש אלול. כאמרתו של גאון המוסר ר' ישראל סלנטר - "מלפנים כאשר ידעתי,כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדש אלול!". רבו הסיפורים על יהודים שבראש חודש אלול ויש המהדרים כבר משבת מברכים, היו סוגרים את כל עסקיהם והולכים להתעלות בבית התלמוד בקלם ובישיבות אחרות עד מוצאי יום הכיפורים.
כי אנשים ידעו מהו יום הדין. הם ידעו את מה שגם אנחנו יודעים אבל הם גם חיו את זה, שביום זה יקבע "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו,..... מי ישלו ומי יתייסר, מי יעני ומי יעשר". ובעברית פשוטה, מי יחלה לא עלינו במחלות קשות. אצל מי הניתוח יצליח ואצל מי, לא עלינו, הוא לא יצליח. מי ייהרג בתאונה מחרידה עם כל משפחתו עד אחרון צאצאיו, ועל מי ייפול ענף של עץ באמצע חופשה משפחתית. למי תהיה פרנסה טובה ומי יצטרך חס וחלילה למתנת בשר ודם. ביום זה יקבע איך תראה השנה הבאה עלינו לטובה.
והקב"ה ברוב רחמיו נתן לנו את החודש הזה בו הוא קרוב אלינו ביותר, "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב", כדי להראות מה אנחנו שווים באמת. מה אנחנו רוצים, מה הם שאיפותינו, והאם אנחנו עושים משהו בשביל זה. האם אנחנו באמת רוצים את ה"שבתי בבית ה' כל ימי חיי" או שמא אנחנו מעדיפים את העולם שמחוץ לבית ה'.
"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע" (פרשת נצבים ל' ט"ו). זה תלוי בזה! אם תעשה טוב הרי לך חיים ואם תעשה רע הרי לך מוות (רש"י). "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" (שם י"ט). אם הימים האלו עוברים עלינו כעוד ימים רגילים, זה או כי החיים לא חשובים בעיננו מספיק, או כי אנחנו לא באמת חיים בתחושה ש"זה תלוי בזה".
שמענו תקיעת שופר, אמרנו "לדוד ה' אורי וישעי", אולי אפי' חשבנו על המשמעות של אני לדודי ודודי לי. אבל אח"כ חזרנו לשגרת יומנו, עבודה, לקוחות, פגישות, בית, ילדים, הכנות לביה"ס, קניות וכו' וכו'. איך בכל זאת מרגישים את האלול בתוך כל זה? איך מוצאים כן את הזמן להתבונן? איך מתכוננים ליום הדין?
נעבור על הקבלות מראש השנה שעבר, נראה מה עשינו ומה לא עשינו. מה שלא עשינו נתחיל עכשיו לעשות. נקבע עיתים לתורה - נצטרף לשיעור, נקבע לימוד עם חברותא. אנחנו כבר קובעים עיתים לתורה? נוסיף על קביעותנו, נקפיד יותר על הקביעות בכל יום גם כשמאד קשה. נקפיד על תפילות במניין, על כוונה בתפילה. על בין אדם לחבירו. נמצא לנו פרק זמן להפסקה במשך היום. אני מכיר אדם שקבע לעצמו קביעות של לימוד רבע שעה בספר מוסר באמצע יום העבודה. כל העסקים, הפגישות והדיונים מסתדרים ביומן לפי רבע שעה זו. כך הוא מכניס את העיקר בתוך שגרת יומו. וכך נבא ליום הדין עם קבלות אותם נראה לקב"ה ונאמר לו, עשינו, התקדמנו, התקרבנו אליך ובשנה הבאה נתקרב יותר. שווה להשקיע בנו. והקב"ה ישקיע! ייתן לנו בריאות, פרנסה טובה, חיים ארוכים וטובים, בהם נשתמש כדי לגדל ולקדש את שמו יתברך בעולם.
