פרשת השבוע פותחת את ספר ויקרא הנקרא תורת כהנים. זה הספר של עבודת הכהנים במשכן ובביהמ"ק – עבודת הקורבנות.
הרש"ר הירש בתחילת הפרשה נותן לנו מבט על מהות ומשמעות הקרבנות. קרבן מלשון קירבה. אחת הדרכים להתקרב לזולת היא על ידי נתינת מתנה. נתינת מתנה היא לא בהכרח השלמת חסר אצל השני אלא יותר נתינה ממני. השני רואה שאני נותן לו משלי הוא שמח, הוא רואה שאני רוצה בקרבתו וממילא נוצרת קירבה הדדית. יש אמנם כאלו שמודדים את המתנה בערכה הכספי אבל רוב בני האדם מחפשים את הכוונה ואת הלב שמאחורי המתנה. לעיתים מתנה זולה עם מכתב ברכה מהלב שווה הרבה יותר ממתנה יקרה ומיוחדת. כך זה גם בהקרבת הקורבנות. הקב"ה לא צריך את הקרבן כדי למלא חסר כל שהוא אצלו, הוא לא צריך את הבשר והדם העולים על המזבח וגם לא את הסולת של המנחה או את היין של הנסכים. מהות הקרבן היא שאנחנו ניתן משלנו וכך נתקרב לה'.
ייתכן שלכן ספר ויקרא נפתח דוקא בקורבן נדבה כי למרות שישנם קורבנות חובה וקרבנות לכפרה אבל מהקרבן הראשון קרבן תודה נלמד על שאר הקורבנות. המטרה היא ההתקרבות לקב"ה. אם זה כשאנו מתנדבים מעצמו להביא קרבן נדבה ואם זה כשאנו מחויבים להביא קרבן על חטא שחטאנו, גם כאן המטרה היא התקרבות לה'. הבאת הקרבן, שחיטתו, זריקת הדם והאימורים, הכל כדי להכניס בליבו של אדם את ההכרה שזה מה שהיה צריך לעשות לו בעצם, כמו שכותב החינוך בפרשת תרומה, אבל הקב"ה ברוב רחמיו מאפשר לנו להביא קרבן לכפר על חטאנו ואז מתמלא החוטא רצון עז להתקרב אליו. לכן גם לא נמצא בכל מעשה הקרבנות את השם אלוקים אלא רק שם הוי-ה כי קבלת הקרבן היא כולה רחמים.
ובהמשך הפרשה נראה כמו שראינו במלאכת המשכן, הוראות מדויקות לגבי כל קרבן. אם זה בהמה או עוף או אפי' מנחה הכל חייב להיות מדויק עד לפרטי פרטים. ולמה? כי הקרבת הקורבנות בביהמ"ק נקראת עבודה. עבודת המקדש, עבודת הקורבנות. כדי ללמד אותנו, שנכון, קרבן זה קרבה שלי כדי להתקרב לקב"ה אבל בצורה של עבודה בצורה שאותה קבע ה'. לא יכול לבא אדם ולהגיד אני מתקרב לקב"ה בדרך אחרת, זה לא עובד. נכון שרחמנא ליבא בעי וזה עיקר העבודה אבל אנו לא ממציאים שום דבר מעצמנו כמו שדיברנו בפרשת תרומה על בניית המשכן.
ומה קורה מאז שבעוונותינו חרב מקדשנו ואחד משלושה עמודים עליהם עומד העולם – עמוד העבודה, הסתלק מאיתנו? איך נתקרב עכשיו לה'? מלמדים אותנו חז"ל כי עמוד העבודה הוחלף מעבודת הקרבנות לעבודת התפילה. כי זה בדיוק אותו רעיון, התקרבות לקב"ה על ידי התפילה מעומק הלב אנו מתקרבים לה'. וגם כאן עבודה! "איזו היא עבודה שבלב זו תפילה". נכון הרצון הוא להתקרב לקב"ה אבל זה עבודה ויש לה כללים ברורים, איך מתפללים! איפה מתפללים! תפילה זה לא סימון V ברשימת המטלות להיום. התפללנו שלוש תפילות, יצאנו ידי חובתנו. תפילה זה התקרבות לקב"ה והיא צריכה להיראות ככה. היא צריכה להיות כאדם שבאמת רוצה להתקרב למלכו. נדמיין לעצמנו אדם שמוזמן לראיון אצל נשיא ארה"ב ובאמצע השיחה חבירו פונה אליו בשאלה כל שהיא, והוא עונה לו! או כשהוא נזכר במשהו "מאד חשוב" ופונה לחבירו הנמצא לצידו ומשוחח איתו על כך. הטלפון הנייד מצלצל! ולגודל הבושה, הוא עוד מוסיף חטא על פשע ובאמצע השיחה הוא מסתכל מי המתקשר. ואם נראה אותו גם עונה ואומר נו...נו.. אה... אהה...!
על אחת כמה וכמה כשאנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. יש לנו שלוש פעמים ביום פגישה אישית עם מלכו של עולם ובה אנחנו יכולים להתקרב אליו ובנוסף בונוס – אפשר לבקש כל העולה על ליבנו. האם נבזה את מלכנו בהתנהגות לא נאותה בזמן הפגישה? האם לא ננצל את הזמן הזה להתקרבות לה' ולבקש באמת על הכל?
אנחנו נמצאים כבר בתחילת חודש ניסן ומעניין שהמצווה הראשונה שנצטוו כל ישראל - אחרי מצוות קידוש החודש שמסורה לב"ד, היא מצוות קרבן פסח. כי זה ההכנה הראויה לגאולה. להקריב קרבן לה' להראות את הרצון להתקרבות. לקחת שה שהוא האליל של המצרים, לשמר אותו לעיניהם ולהראות שיצאנו מהעבדות, יצאנו מהשעבוד למצרים ולאליליה ועכשיו אנו רוצים להתקרב לקב"ה. וזו עבודת הפסח בכלל וליל הסדר בפרט, לפתח את האמונה בקב"ה ואת הרצון להתקרב אליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה