פרשת אחרי מות

"דבר אל בני ישראל ואמרת ... אני ה' אלוקיכם" (י"ח ב') תחילת פרשת איסורי עריות מתחילה באמירה זו "אני ה' אלוקיכם" ומפרש רש"י, אני הוא שאמרתי בסיני "אנכי ה' אלוקיך" וקיבלתם עלי מלכותי, מעתה קבלו גזרותי.

בסוף הפרשה שוב מזכירה זאת התורה, "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות .... אני ה' אלוקיכם" (י"ח ל'). ושם אומר רש"י הא אם תיטמאו, איני אלוקיכם ואתם נפסלים מאחרי ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה.

וכדי לחדד את הדברים. הגמרא במסכת סנהדרין (נ"ח ב') אומרת שגוי ששבת חייב מיתה שנאמר "יום ולילה לא ישבותו". ומוסיפה הגמרא שלא רק אם שבת ביום השבת אלא גם ביום שני. כי הגמ' דורשת פסוק זה על חיוב האדם לא לשבות ממלאכה יום ולילה – יממה. ומבאר רש"י שאם הייתה הגמ' אומרת יום ראשון הייתי טועה לומר שבגלל שזה יום שהם קבעוהו ליום מנוחה, כיום השבת שלנו, רק אז חייב מיתה. לכן אמרה הגמ' יום שני והוא הדין שאר ימות השבוע. גוי ששבת ממלאכה במשך יממה שלימה חייב מיתה. (חיוב המיתה במקרה זה לדעת רוב הראשונים היא לא בידי אדם אלא בידי שמים).

אם איסור שביתה של גוי היה בשבת היינו מבינים את חיוב המיתה כיוון שהשבת היא מתנה שניתנה לנו והגוי ששבת גזל אותה מאיתנו כמו שאומרת הגמרא לגבי גוי שלומד תורה. אבל מה טעם חיוב המיתה בגוי שלקח חופשה ליום אחד.

לכל אדם יש את התפקיד שבשבילו הוא נברא. בני ישראל תפקידם לקדש את שמו יתברך בעולם, על ידי לימוד התורה, וקיום המצוות. גוי תפקידו לשכלל ולתקן את העולם. לבנות מטוסים, לפתח תוכנות, לנקות רחובות ולדאוג לתחזוקת העולם. ולכן גוי, שיממה שלימה לא עובד, הוא מועל בתפקידו. וככזה אין לו מה לעשות כאן ואין לו זכות קיום, לכן ימות.

בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן נאמר " וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם.... על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת". אומר החתם סופר, בשבת שבת הקב"ה והתחיל עבודת העולם כולו וכולם משועבדים זה לזה. הארץ תוציא צמחה ואילן פירותיו לבעלי חיים. ובעלי חיים משועבדים לעבודת הארץ (נראה שכוונתו בבעלי חיים גם לבני האדם), ומלך לשדה נעבד ולא ישבתו מעבודתם כי לעמל יולדו. אך אדם מישראל  נפדה ממצרים לחירות עולם ממש. "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (ישעיה ס"א ה'). ולא נשתעבדו כי אם לה' ולתורתו וחירות על הלוחות כתיב (מדרש רבה).על כן נצטוו לשבות. והיינו ויפדך מבית עבדותא (תרגום) שלא תהיה עבד לעולם ולטבע העולם. על כן צוך לעשות את יום השבת, היפך מגוי שמוזהר מלשבות.

אדם לעמל יולד. וכשהקב"ה פונה לישראל בהר סיני ב "אנכי ה' אלוקיך", המשך הפסוק הוא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". כל מהותם של ישראל כעם הנבחר, כעבדי ה' וכבנים אתם לה' אלוקיכם, הוא יציאת מצרים. ועליה נאמר "וזה לך האות... בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". מטרת יציאת מצרים היא בשביל תעבדון את האלוקים. הקב"ה גאל אותנו ממצרים וקנה אותנו לו לעבדים. הגויים ימשיכו בעמלם ואנו בעמלנו ומי שלא מקיים את תפקידו בעולם עליו נאמרו דברי רש"י בסוף הפרשה, ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה.

בספירת העומר אנו סופרים את הימים שכבר עברו כי אנו אמורים להתכונן ולהתקדם לקראת מתן תורה ובכל יום שאנו סופרים כמה כבר עבר, יש לנו הזדמנות לשאול את עצמנו "ומה עשית בימים אלו" אם נבין את משמעות היותנו משועבדים לה' ולתורתו, הרי שהתקדמנו הרבה.