פרשת בחוקתי – הזכות למדרס רגל בעולם

הקללות שבספר תורת כהנים מתחילות ב "ואם לא תשמעו לי" ומסביר רש"י כהמשך לתחילת הפרשה, אם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה. אז מה יקרה, "אף אני אעשה זאת לכם ..... ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויביכם, ורדו בכם שונאיכם...."

מי הם אותם שונאיכם שירדו בכם? אומר רש"י "שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם" השונאים הם אנשים מתוככם. ומה הכח של שנאתם? ממשיך רש"י ואומר "שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי...... אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם..."

אני חושב שדברי רש"י מדברים בברור על כך שאנשים מבפנים יודעים את החלאים והחסרונות שלנו ומנצלים זאת כדי להזיק לנו. יש אברכי כולל שלא שקועים בלימוד, יש גם בחורים שאין תורתם אומנותם. אויבי התורה מבחוץ לא מכירים אותם, שונאי התורה מבפנים מכירים אותם ומנצלים זאת להוצאת שם רע על עולם התורה- על הישיבות ועל הכוללים. להפחית בערכם של לומדי התורה ומנצלים זאת כדי להצדיק מגמות ללימודי מקצוע כאלו ואחרים. לאותם אנשים קוראת התורה "שונאיכם".

והכל נובע מאי הבנה מהי זכות הקיום שלנו. בתחילת הפרשה אם בחוקתי תלכו, אומר רש"י שתהיו עמלים בתורה. אז ונתתי גשמיכם בעתם וכו'. אז תהיה פרנסה, יהיה בטחון, תהיה בריאות, יהיה הכל ובשפע. ואם לא תשמעו לי - לא תהיו עמלים בתורה, אביא אליכם שונאים מתוככם שיעזרו לכם להפטר מהחובה שהיא שבות להיות מעמלי התורה.

האור החיים הקדוש אומר על הפסוק הראשון בתורה - בראשית ברא אלוקים, (אות ה') "בראשית בשביל תורה שנקראת ראשית.... ומעתה מי שזכה בתורה זכה בכל העולם. ומי שלא זכה בתורה אין לו להנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר לעמליה.

לא כל אחד זוכה לעמול בתורה כבחור ישיבה או כאברך כולל למרות שיש גם בעלי בתים שיודעים לעמול בתורה (שתהיו עמלים בתורה). אבל גם מי שלא זוכה לעמול בתורה צריך לדעת שעמלי התורה הם זכות קיומו, לא רק כעם אלא כיחיד. זכותו לדרוך על האדמה הזו כדברי האור החיים היא הקדוש, היא רק בהיותו הכשר לעמליה, בהיותו המכשיר את הקרקע ומספק התנאים ליכולתם להיות עמלים בתורה. לא זכית, אתה צריך לעסוק לפרנסתך, אתה רוצה להתפרנס "בכבוד", אתה רוצה להנות ממנעמי העולם הזה, אין בעיה (או אולי יש), רק תזכור מהי זכות קיומך בעולם ומי אלו שנותנים לך אפשרות למדרס רגל בעולם.

פרשת בחוקותי - שתהיו עמלים בתורה

אם בחוקותי תלכו – אומר רש"י שתהיו עמלים בתורה, שהרי קיום המצוות כבר אמור.

התורה מדברת בפרשה זו על קיומנו הפיזי כעם. פרנסה – "ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ...", בטחון – "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ...". מה הקשר של עמל התורה לזה? מילא מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מובן, יש מחיר. אתם רוצים חיים טובים, אתם צריכים  לקיים את התנאים לכך וזה תרי"ג מצוות. אבל עמל התורה נראה כמשהו אקסטרה, שניתן רק ליחידים לא כבסיס לחיי האומה. האם באמת נדרש מכולנו להיות עמלים בתורה כמו אותם שזכו שכל כולם יהיו שקועים בעיון והעמקה בסוגיות הש"ס, בראשונים ואחרונים, עד כדי כך שבזה יהיה תלוי קיומנו? ובכ"ז מפסוק זה אנו רואים שכן, עמל התורה זה בבסיס קיומנו! איך זה קשור לאותם שעוסקים לפרנסתם ולא שקועים כל היום באוהלה של תורה?

ומה אם לא? מה אם לא נהיה עמלים בתורה, לבד מהעדר השכר יהיה גם עונש. אבל עוד לפני כן ממשיכה התורה, "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה. ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי". וגם כאן מבאר רש"י, ואם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה. ולא תעשו - אם לא תלמדו לא תעשו.  ואם בחוקותי תמאסו – מואס באחרים העושים. ואם את  משפטי תגאל נפשכם – שונא החכמים. לבלתי עשות – מונע מאחרים לעשות. את כל מצוותי – כופר שלא ציוויתים. להפרכם את בריתי - כופר בעיקר, הראשונה גוררת את השניה עד השביעית. אם אנחנו לא עמלים בתורה אנו מגיעים עד כפירה בעיקר רחמ"ל. א"כ מתחדדת השאלה איפה אנחנו בכל הפרשה הזו? גם אם אנחנו קובעים עיתים לתורה, שומעים שיעור בדף היומי, שיעור בהלכה, מכאן ועד "עמל התורה" המרחק גדול. האם נגיע לכפירה בעיקר?

ההבדל בין לימוד תורה לבין לימוד תורה בעמל, הוא במה שעומד מאחורי הלימוד. יש מי שלומד כי הוא נהנה מזה (שזה חיוב בפני עצמו – "והערב נא" ע"פ רבינו אברהם מן ההר בנדרים). יש מי שלומד כי כך הוא הורגל, כי כך לימדו אותו שראוי וצריך לעשות. לימוד כזה יהיה בד"כ עד גבול מסוים, עד שזה מדי קשה לי, עד שזה מאמץ גדול מדי. שונה ממנו, זה שלומד תורה כי הוא יודע שלכך הוא נוצר ולשם כך נברא העולם. הוא יודע שיצאנו ממצרים כדי להיות לו לעבדים. הוא יודע שהקב"ה ציווה ואני עבד, אז אני עושה. אדם כזה, גם כשקשה, גם כשצריך להתאמץ, הוא ימשיך ויעמול בלימוד התורה. וזה משליך על כל חייו ולא רק על הלימוד. הוא הופך את לימוד התורה לעיקר חייו. הוא הופך את כל חייו למסכת אחת של עמל התורה.

ומכאן הדברים אמורים לכל אחד ואחד בכל רמה ובכל דרגה. בחור שקשה לו להתרכז, שקשה לו ללמוד יום שלם (שבע שמונה שעות), שקשה לו לשמוע שעתיים שיעור, אבל הוא מתאמץ כי זה תפקידו ובשביל זה הוא ירד לעולם, זה עמל התורה.  אדם שעובד לפרנסתו ומתאמץ לקום מוקדם בבוקר כדי לשמוע שיעור. אדם שחוזר אחרי יום עבודה והולך לשמוע שיעור. אדם שלאחר יום עבודה יושב עם חברותא ולומד למרות עייפותו, למרות קשייו ולמרות שעדיין לא היה בבית היום, זה עמל התורה. כי הוא יודע לשם מה הוא ירד לעולם.

אמר לי מישהו בכולל ערב, אתה יודע מה אני מפסיד בשביל לבא ללמוד. אחרי שדיברנו קצת והוא הבין שהוא לא מפסיד כלום, אמר לי אתה יודע מה אני מקריב?! אמרתי לו אתה גם לא מקריב כלום. אתה ממלא את ייעודך, אתה בונה את עצמך ואתה מקיים את משפחתך ואת כלל ישראל.

התייעצתי עם תלמיד חכם אחד, איך מביאים בעלי בתים להצטרף למסגרת לימוד, אם זה כולל ערב או שיעור. הוא העלה כמה רעיונות ביניהם, מלגה יותר גדולה, קפה, עוגות ושתיה, שבתות נופש מסובסדות. בקיצור לפתות אותם ללמוד על ידי פרסים. יש לי שכן שכל פעם שאחד הילדים לומד איתו, הוא נותן לו משהו. כשהם קטנים זה יהיה סוכרייה או ממתק אחר. כשהם קצת גדלים זה עובר לשקל על כל פעם שלומדים. כנראה שזה מצליח כי הילדים נראים טוב גם כשהם כבר גדולים. וכאן אני שואל, האם לא התבגרנו? אנחנו עדיין ילדים? אמנם שקל לא יספק אף אחד, בודאי שלא סוכרייה, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. מגיע שלב שבו אדם צריך לעמוד מול עצמו ולהבהיר לשם מה הוא נוצר ובמה הוא מצדיק את קיומו.

וזה מה שכתב השפתי חכמים על דברי רש"י בתחילת הפרשה, מזה שכתוב תלכו ולא תלמדו משמע שתהיו עמלים. כי הליכה זה לא לימוד, הליכה זה מהלך חיים, ומהלך חיים של עמל בתורה שונה מאד ממהלך חיים של לומד תורה.

פרשת בהר - מה שמיטה מסיני אף כולן מסיני

פרשת השבוע המתחילה במצוות השמיטה, פותחת במילים וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. וכבר שואלים חז"ל בתורת כהנים – מובא ברש"י -  "מה עניין שמיטה אצל הר סיני. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". התורה הדגישה כאן בהר סיני, כדי ללמדנו יסוד זה שכל הפרטים והקדוקים בכל מצוות התורה, הכל נאמר מסיני. ועדיין צריך לבדוק למה נבחרה דוקא מצוות השמיטה כדי ללמדנו יסוד גדול זה.

מצוות השמיטה היא המבחן הגדול לאמונה. אמנם פרשת המן מוגדרת כפרשת האמונה, אבל המבחן שלנו לאחר שנכנסנו לארץ הקדושה, מתבטא במצוות השמיטה. אומרים לאדם לעזוב את מקור פרנסתו, לא ליום אחד, גם לא לשבוע אחד ואפי' לא לחודש אחד. שנה שלימה על האדם לעזוב את עבודתו, לעזוב את מקור פרנסתו, להסתכן באיבוד לקוחות שיחפשו להם מקורות אחרים ואולי יישארו איתם. נכון, יש הבטחה של "וצוויתי את ברכתי" "ועשת את התבואה לשלוש השנים", אבל אין מי שיאמר שזה קל. חז"ל אומרים על אותם חקלאים עובדי אדמה שמשביתים שדותיהם בשביעית, את הפסוק – "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בכל דברו". כי לקיים את המצווה הזו יכול רק גיבור כח.

איך מצליחים לקיים מצווה כזו? מהיכן שואבים את הכח והגבורה הזו? התשובה היא פשוטה – מסיני! כשאדם יודע שכללותיה ודקדוקיה הם מסיני, שכל הפרטים הקטנים, שכל הדקדוקים של זה מותר ולעומת זאת זה אסור, הכל נאמר מפי הגבורה בסיני, יש לו את הכח והיכולת לבצע הכל. להשאיר את שדותיו לא מעובדים, להשאיר את אדמתו יבשה וחרבה, לראות את שכיניו עובדים כרגיל ושדותיהם פורחים – לא תמיד רואים את הניסים בעיניים – ולדעת אני עושה את דבר ה' מסיני, זה מקור הכח.

אומרים לנו חז"ל מה שמיטה מסיני כך כל המצוות מסיני על כל פרטיהן ודקדוקיהן. הכח והיכולת לעמוד בנסיונות שמזמנים לנו מהשמים היא רק על ידי מסיני! כשאדם עומד בפני מקרה קשה ורואה שיש מקילים ככה ויש שמתירים ככה, והוא עומד בנסיונות והולך עם כל הדקדוקים והכללים ולא סוטה מהם כהוא זה, למה? איך? כי הוא יודע שהם נאמרו מסיני. זה "גיבורי כח עושי דברו". כי להכנס ביודעים לדבר שאתה יודע איך זה מתחיל אבל אין לך שום מושג איך זה יגמר ואתה עושה זאת רק כי כך ה' ציווה, זה מלאך! זה גיבור כח עושה דברו!

וזה לא נגמר בזה. זה לא נגמר בהחלטה או בעשייה חד פעמית, אלא זה ממשיך בהתמודדות יום יומית תוך ידיעה שזה רצון ה' ואנו עושים את רצון ה' בגבורה.

ואם נעמיק נראה שבעצם הכוונה לקיום כל התורה. כשאדם מקיים את המצוות כי כך הוא הורגל ולכך הוא נולד. כי הוא נמצא במסלול שנקבע לו מראש – גן, חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה כולל וכו'. או במסלול של הבנות, גן, בית יעקב, סמינר, עבודה, משפחה וילדים. הדרך ליפול ולאבד עניין היא קלה. באיזה שהוא שלב אדם עלול לומר לא מתאים לי פרט זה או אחר או הכל. האפשרות היחידה לקיים את כל מצוות התורה היא הידיעה וההבנה למה אנו עושים זאת. למה אנו מקיימים מצוות? למה אנחנו מתפללים? למה אנחנו לומדים תורה? למה אנחנו מגדלים ילדים? והתשובה לכל זה היא אחת - סיני! את כל זה קיבלנו מסיני. מאותו מקום בו שמענו" אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". מאותו מקום בו זכינו להתגלות שאף אדם אחר בעולם לא זכה לה. מהמקום בו פתח לנו הקב"ה את כל הרקיעים וראינו שאין עוד מלבדו. כשאנחנו יודעים את כל זה ואנו עושים בגלל זה, אז נוכל ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת ולהיות מאותם "מלאכים גיבורי כח עושי דברו".

פרשת אמור - הקשר בין השבת לחגי ישראל

"מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון ..." (ויקרא כ"ג ב-ג). איך קשורה השבת למועדי ישראל ומדוע מתחילה פרשת המועדות ביום השבת? וכבר עמד על כך רש"י הקדוש "מה עניין שבת אצל מועדות" ותירץ "שכל המחלל את המועדות כאילו חילל את השבת וכל המקיים את המועדות כאילו קיים את השבתות.

ונראה לבאר בדרך נוספת. בשבת אין מצוות שמייחדות את השבת משאר הימים למעט איסור מלאכה ומצוות קידוש היום ואולי גם להתענג בשבת. השבת גם נקראת יום מנוחה. "וביום השביעי שבת וינפש". היה עולה על הדעת שיום זה ניתן למנוחת הגוף לאחר ששה ימי עבודה מפרכים. נכון התורה אסרה בעשיית מלאכה אבל זה לכאורה חלק מהמנוחה, מצבירת הכוחות לשבוע הבא. המועדים לעומת זאת, הם ימים המלאים במצוות שכל מטרתם הם התקרבות לקב"ה. ימים של עליה לרגל להראות לפני ה'. חז"ל מספרים לנו שכשהיו מגיעים לביהמ"ק היו ממלאים את מחסני האמונה הקדושה והרוחניות לכל השנה עד הפעם הבאה. בחג השבועות בגלל מתן תורה כולם מודים שחציו לה' וחציו לכם, בשאר המועדים יש דעות שכולו לה'. כאן אין מנוחת הגוף כאן הכל זה בשביל הנפש.

הסמיכה התורה את יום השבת למועדים כדי ללמדנו, כשם שהמועדים כל מהותם היא התעלות רוחנית, כך גם צריכה להיות השבת. נכון אפשר לעבור את השבת בבטלה העיקר שלא נעבור על שום איסור שבת. אפשר להסתפק באכילה, שתייה ושינה הגונה שהרי שינה בשבת תענוג. אבל לא לשם כך ניתנה לנו השבת. שבת כזו אינה נקראת חמדה גנוזה. שבת כזו לא ניתנה במתנה מיוחדת לעם סגולה, עד כדי שגוי ששבת חייב מיתה. שבת כזו יש לכל העמים המודרניים שהעתיקו מישראל וקבעו לעצמם יום מנוחה שבועי.

בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן נאמר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם.... על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה' ט"ו). ואומר הרמב"ן שם שבשבת נכללו שני טעמים, האחד, להאמין בחידוש העולם כי יש אלו-ה בורא. < וכנגד זה נאמר בדברות הראשונות "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ">. והשני, לזכור חסדו הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים. ולכן אנחנו מזכירים בקידוש גם "זכרון למעשה בראשית" וגם "זכר ליציאת מצרים". והאור החיים מוסיף שאחר שיזכור יציאת מצרים וירגיש כי ה' הוא המניח לעמו מכל צריהם, ייתן ליבו לקבל גזירות המוציאו מעבדות.

שבת זה זמן של מנוחת הנפש של הרגעות מכל המפריעים שבימות החול ומילוי מצברי הרוח של היהודי. שבת היא זמן להרבות בלימוד או לימוד דברים המשובבים את הנפש תלוי מה עושים כל השבוע. שבת זה זמן לסעודות עשירות במובן הגשמי אבל גם ובעיקר במובן הרוחני – זמירות שבת, דברי תורה ומוסר על פרשת השבוע.

כשיבוא אדם לפני בית דין של מעלה וישאלוהו על מיעוטו בעבודת ה', יתרץ את עצמו בטרדות הפרנסה, בטרדות הגוף והנפש. אבל אז יבקשו לראות מה קרה בשבת, כאשר הנפש רגועה ואתה פנוי מכל עיסוקיך. איך התפילות בשבת? כמה אתה לומד בשבת? כמה השקעה בילדים? שבת זו ההזדמנות להשלים ולעשות את מה שאנחנו באמת רוצים. ולפי מעשינו נדע מה רצונותינו.