"ועשית בגדי קודש לאהרון... לכבוד ולתפארת" (כ"ח ב')
הרמב"ן מפרש לכבוד ולתפארת בשני דרכים. בדרך אחת - לכבוד ולתפארת של הכהן. והמלבושים הם כבגדי מלכים שהיו בזמן ההוא. וכדי שיכבדוהו צריך שגם בגדיו יהיו מכובדים. ובדרך שניה מבאר שהכוונה לכבוד ה'. כי כבוד ה' הוא שעבדיו ומשרתיו יהיו מכובדים ולבושים במלבושי כבוד. והקרוב יותר צריך להיות מכובד יותר ולכן בגדי הכהונה.
יש המסבירים את הצורך בבגדים מפוארים לכהן הגדול, שהרי הוא מנהיג את העם וכדי שיקבלו ממנו צריך להיות מכובד ונרצה בעיניהם. וזה בעצם חיבור של שני הדרכים ברמב"ן, המלבושים לכבודו של הכהן שמזה יהיה כבוד ה'.
הגמ' במסכת שבת קי"ג. דורשת את הפסוק "וכבדתו מעשות דרכיך" וכבדתו – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי ומפרש רש"י את דברי רבי יוחנן- שמכבדין בעליהן. הגמ' שם מדברת על מלבוש מיוחד לשבת משום כבוד שבת - "וכבדתו", א"כ מה שייך כאן שרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי - שמכבד את הלובש?
גם כאן אנו רואים שמה שהבגד מכבד את האדם זה לצורך כבוד השבת, כבוד שבת שיהיה האדם המשמרה- מכובד.
האם באמת הבגד עושה את האדם? צריך לומר שכן. בתקופת הסבא מסלבודקה המצב היה של תורה מונחת בקרן זווית וקרנם של בני הישיבות היה בשפל נורא. הנהיג הסבא בישיבתו שילבשו הבחורים חליפות ומגבעות בסגנון אירופאי, דבר שלא היה מקובל עד אז. וכל זה כדי לרומם את מעמדם. ולא רק בעיני העם, אלא גם בעיני עצמם. כי אין מה לעשות החיצוניות משפיעה על הפנימיות. וכשבחור ישיבה נראה כמו אחד מחשובי ארץ הוא גם מרגיש ככה וכשהוא מרגיש ככה הוא גם מתנהג ככה. וממילא כל הבן תורה שבו משתבח ונעשה חשוב יותר.
הנצי"ב בפירושו העמק דבר על התורה מציין את העובדה שאצל הכהן גדול נאמר על כל בגדיו לכבוד ולתפארת, מה שאין כן אצל כהן הדיוט נאמר רק על המגבעת. ומסביר שכהן גדול צריך להיות משונה – פירוש נעלה – בכל הליכותיו. גם כאן אנו רואים איך בגדיו של אדם מכבדים אותו על ידי שהליכותיו והנהגותיו משתנות בהתאם.
זה גם הרעיון בבגד מיוחד לשבת. כשאדם לובש בגד מכובד לכבוד שבת, הוא כבר לא אותו אדם של יום חול. הוא עצמו נהיה מכובד יותר. הוא נהיה אדם אחר, קדוש יותר, אדם של שבת. וא"כ הדרך בה הוא מכבד את השבת מכובדת יותר ונמצא כבוד השבת גדל.
בגדיו של אדם מעידים גם על השתייכותו. כשאדם לובש בגד מסויים או יותר נכון לבוש בסגנון מסויים, הוא מצהיר אני שייך לאן שהוא. חייל שלובש כומתה חומה או אדומה, הוא מכריז – אני "גולני" או אני "צנחן". כשבחור מסתובב עם כובע וחליפה, הוא מצהיר אני בחור ישיבה. כשאדם, גם אם עזב את הישיבה, מסתובב עם כובע וחליפה הוא מצהיר אני בן תורה. כשהוא מגיע למקום עבודה, בין אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות ושומר על לבושו המיוחד והמכובד, הוא מצהיר לאן הוא שייך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה