פרשת כי תשא פותחת במגבית נוספת אחרי המגבית שנעשתה לבניית המשכן. בשונה מהמגבית הקודמת בה נתקבלה תרומה "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" – כל אחד כרצונו, הפעם המגבית היא חובה וקבועה – מחצית השקל. למה השתמשו בכסף זה? המשנה בשקלים (פרק ד') מפרטת: קורבנות התמיד, מוספין ונסכיהם, וכל קורבנות הציבור ועוד. ובכל שנה ושנה מכריזין באחד באדר על השקלים לאותה מטרה. מהכסף שנשאר משנה שעברה, היו מביאים קורבנות ל"קיץ המזבח" –כשאין חטאות, נדרים ונדבות, היו מביאים עולות לאחר הקרבת התמיד כמו שמביאים מיני מתיקה אחר הסעודה (ברטנורה), כדי שלא יהיה המזבח בטל.
רבי מאיר שפירא מלובלין כבר עמד על ההבדל בין שתי תרומות אלו כשבנה את ישיבת חכמי לובלין. לבניין הישיבה, בניין בר קיימה לא הייתה בעיה למצוא תורמים, ותורמים גדולים. הבעיה התחילה כשהגיעו להחזקת הישיבה. כאן מתברר שקשה מאד למצוא את אותם תורמים שיתרמו בשביל ההחזקה השוטפת, אפי' בשביל מזון לבני הישיבה. לפי זה הסביר את ההבדל בין התרומות. תרומות לבניית המשכן לא חסרו, לא היה צריך לערוך מגבית ובטח לא לחייב אף אחד. אך כשהגיעו להחזקה השוטפת - לקורבנות, כאן אם לא היתה התרומה חובה, לא היו הרבה קופצים.
הבאנו כבר את דבריו הידועים של האלשיך על דברי הכתוב "ושכנתי בתוכו ". "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם". בציווי על עשיית המשכן רומזת לנו התורה שעל האדם לבנות משכן לשכינה בתוכו, בליבו. וכמו בבניית המשכן כך גם בהחזקה השוטפת הנלמדת מתרומת מחצית השקל, גם כאן טמון הרמז על המשכן שבליבנו. וכמו שהרב הוטנר בשירו המפורסם "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו", לא מסתפק בבניית המשכן, אלא "ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו ..... ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה". לעשות את עצמנו משכן לשכינה זו משימה כבירה, אבל אל לנו להסתפק בכך. עלינו להמשיך ולהקריב לו את נפשנו מידי יום ביומו ומידי רגע ברגע. ולא רק את קרבנות החובה עלינו להקריב, שהם שלוש תפילות, קיום המצוות ולימוד התורה, אלא גם את "קיץ המזבח", שחלילה לא יהיה המזבח בטל.
איך עושים את זה? בניית המשכן יכולה להיעשות בעת רצון, כשפוקדת אותנו איזו התעוררות להיות יותר קרובים לקב"ה. אז אנו נותנים ככל אשר ידבנו ליבנו וזה יהיה הרבה. אבל כדרכה של כל התעוררות, גם רגשות אלו יכהו עם הזמן. איך אנחנו ממשיכים עם הקרבת קרבנות התמיד? איך אנחנו שומרים על העבודה השוטפת שלא תשחק? לכך קבעו לנו מאורי המוסר את "המחצית השקל" של נשמתנו, את לימוד המוסר. רק על ידי תרומה קבועה בחובה ובכמות. נוכל להתמודד עם הקרירות הנמסכת באברינו ובנשמתנו על ידי שטף החיים. וכמו שכותב הרמח"ל במסילת ישרים, שאפי' שהדברים פשוטים, רק החזרה המתמדת עליהם ישמרו את האדם קרוב לאלוקיו. ומסביר זאת רבי ישראל סלנטר במכתבו לתלמידיו, שמידותיו ויצרו של האדם עובדים כל הזמן ללא מנוחה וללא הפסקה. רגע אחד בו לא נעבוד על מידותינו ועל יצרנו, נותן להם קדימות עלינו. לכן לימוד מוסר תמידי וקבוע, זה הדבר היחיד שיכול לגבור עליהם.
הדברים נכתבו לתלמידי ר' ישראל. על אחת כמה וכמה אנחנו שליצר שלנו יש שחקני חיזוק בדמות העיסוק העיקרי שלנו במשך היום – פרנסה, בדמות הרחוב ופיתויו המקיפים אותנו מכל עבר. ודאי וודאי שאנחנו צריכים להתחזק בשמירה על עצמנו על ידי התחזקות בלימוד תורה ובמוסר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה