בבואנו לפרשת יתרו, לקבלת התורה, נראה שסיימנו עם פרשיות האמונה ואנו עוברים לשלב הבא. אבל מעיון בעשרת הדברות אותם אמר לנו הקב"ה בהר סיני, עם בעצמו ועם על ידי עבדו משה, נראה שהלימוד עדיין נמשך.
חמשת הדברות הראשונות מעשרת הדברות מהוות מעין סיכום של פרשיות האמונה שלמדנו עד כה.
שלושת המצוות הראשונות אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני ולא תשא שם ה' אלוקיך לשוא, שורשם מצוה אחת - ידיעת ה' והכרה שאין עוד מלבדו וממילא הצורך לכבדו. על המצוה הראשונה ועל המצוות הממשיכות אותה, אומר ספר החינוך: "שורש מצוה זו אין צריך ביאור. ידוע הדבר ונגלה לכל כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות בעם ישראל". והרמב"ן מאריך ומוסיף שאמר אנכי ה' אלוקיך ללמד שהוא היה הווה ויהיה ומאיתו הכל והוא בעל היכולת. וכל זה, אומר הרמב"ן ראינו ביציאת מצרים. את מציאות ה'. את החידוש - שאם חידש דברים עכשיו הרי שגם בבריאה חידש הכל. את היכולת, לשנות הטבע כרצונו. וממילא את הייחוד שהקב"ה יחיד ואין עוד מלבדו. למה אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אשר בראתי את העולם, כי יציאת מצרים ראינו בחוש (או שמענו מאבותינו שתיארו את מה שראו בעיניהם).
והנה המצוה הבאה "זכור את יום השבת לקדשו", גם היא יסודה בביסוס האמונה כמו שכותב ספר החינוך. "משורשי המצוה, שנקבע בלבנו אמונת חידוש העולם". והרמב"ן כתב, "אחר שצווה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, וכו', צווה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל". נתן לנו הקב"ה את השבת כדי שנחזור מידי שבוע על התזכורת שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים יש מאין.
ולסיום החלק הראשון בעשרת הדברות, מצוות כיבוד אב ואם. לכאורה מה בינה לבין אמונה? גם כאן נפנה לדברי החינוך: "משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה". אין מי שעשה ועושה עמו טובה יותר מאביו ואימו וחיוב הכיבוד להם הוא מדין הכרת הטוב על כל הטוב שגמלו וגומלים איתו בעצם לידתו וגידולו. ומה בין זה לבין אמונה בבורא? ממשיך החינוך "וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת אבותיו עד אדם הראשון. ושהוציאו לאוויר העולם וספק צרכו כל ימיו..... ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו הא-ל, יהי כסוס, כפרד אין אבין". אם חובה עלינו להכיר טובה למי שנותן לנו, הרי מי נותן לנו יותר מהקב"ה, וממילא חובת הכרת הטוב כלפיו היא לאין שיעור.
נקודה זו של הכרת הטוב נמצאת כבר בדיבר הראשון. "אנכי ה' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אומר רש"י כדאי היא ההוצאה שתהיו עבדים לי. וכן כתב הרמב"ן על המשך הפסוק, "מבית עבדים", שהם חייבין שיהיה ה' הגדול הנכבד והנורא הזה להם לאלוקים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות. אמונה זה להכיר שאין עוד מלבדו והכל מה' ואין מקריות בעולם - כמו שאומר החזו"א באמונה ובטחון. המטרה היא שמזה יגיע להכרת הטוב לקב"ה. הכרת הטוב על שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, על שזן ומפרנס אותנו, על שנותן לנו חיים בכל רגע ורגע, ועל כל הטוב שיש לנו בעולם שברא הקב"ה בששת ימי בראשית. וכמו שכותב רבינו בחיי בחובות הלבבות, שמה שמבקש אדם מהקב"ה, צריך שיבקש כמתנת חינם, שהרי לא מגיע לו כלום. כי כל קיום מצוותיו ולא משנה באיזו רמה הם, זה רק תשלום על מה שהקב"ה כבר נתן לנו מעצם חיותו. וזה הבסיס לכל קיום המצוות.
ובאמת מן הראוי היה שנקרא ונחזור על זה מידי יום כמו שאנחנו קוראים פעמיים ביום קריאת שמע. אלא שהגמרא (ברכות י"ב א') מביאה משנה ממסכת תמיד שבביהמ"ק היו קורין ביחד עם קריאת שמע גם את עשרת הדברות. וביקשו לקבוע זאת גם בגבולין, אלא שביטלו בגלל תרעומת המינים ומבאר רש"י שלא יאמרו לעמי הארץ, אין שאר התורה אמת.
עכשיו שאנו קוראים את עשרת הדברות רק שלוש פעמים בשנה, נשים לב אל הדברים, נכניס אותם אל ליבנו, נתחזק באמונה, נחזק את הכרת הטוב שלנו לקב"ה וממילא נתחזק בעבודת ה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה