"ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים
פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". הקב"ה מוציא את בני ישראל
ממצרים בדרך אל הארץ המובטחת ולפניו שני דרכים, אחת קצרה ואחת ארוכה. הקב"ה
לוקח אותם בדרך הארוכה. למה? יש חשש שהפלשתים ינסו לעכב בעדם ומצרים עדיין קרובה.
וייתכן שמפחד המלחמה ירצו לחזור למצרים. יעויין ברש"י וברמב"ן.
שבוע לאחר מכן, המצרים רודפים מאחריהם, הים
לפניהם, המדבר וחיות רעות מצידם, לכאורה עבדה תקווה. מה מצופה מעם שרק שבוע קודם
יצא בראש מורם מארץ מצרים, הארץ ממנה לא ברח עבד מעולם? לפנות אל ה' ולבקש שיצילם
גם הפעם. ומה הם עושים? "ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. והפסוק הבא
ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר..." ועומד
הרמב"ן על הסתירה בין הפסוקים, צועקים אל ה' או באים בטרוניות אל משה. ואומר
הרמב"ן שהיו כתות בעם ישראל חלקם צועקים אל ה' וחלקם מכחשים בנביאו ובועטים
בישועה. אונקלוס לעומתו, מפרש את הכל בעניין של תרעומת. גם אל ה' לא התפללו אלא
צעקו".
שלוש שבועות מאוחר יותר, חודש לאחר שיצאו ממצרים
בחמשה עשר יום לחודש השני, שוב וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון. ומה
הפעם, רעבים! נגמרו המצות שלקחו איתם ממצרים ואין לחם. והפעם לא רק חלק מהעם –
העדה – מתלונן, הפעם כל עדת בני ישראל, "כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית
את כל הקהל הזה ברעב".
מה קורה פה? אחרי שנה של ניסים שלא נראו מעולם, של
מכות נוראיות שהכריעו את המצרים. שנה של קורס ארוך בהכרת ה' וגבורתו. ומיד רק יראו
מלחמה וירצו לחזור למצרים? המצרים רודפים אחריהם והם מול הים, מיד ויראו! מיד
לקחתנו למות במדבר? היכן כל מה שלמדו על גדלותו של ה', על אהבתו אליהם ועל רצונו
להצילם ולקחתם לו לעם?
ושוב כרגיל, אין אנחנו מתיימרים להבין את חטאם של
דור דעה. אנו רק מנסים ללמוד את מה שניתן ללמוד לגבינו ממה שמספרת התורה.
בפרשה הקודמת עמדנו על הצורך בשנה ארוכה של לימוד קשה ומכאיב על מציאות ה' לפרעה
ולמצרים. בפרשה זו התורה מלמדת אותנו פרק נוסף בעבודת האמונה. גם היהודי המאמין
שחווה על בשרו את כל אותם ניסים, עדיין צריך להמשיך ולהתחזק באמונה, כי אחרת, כל
רוח מצויה או שאינה מצויה, תניד אותו מאמונתו.
הקב"ה יכל לקחתם דרך שלושת ימים דרך ארץ
פלשתים ולנצח את מלחמותיהם כמו שעשה לאחר ארבעים שנה בכניסתם לארץ. אבל זה עדיין
מוקדם, הם עדיין לא הוכיחו את עצמם בנסיונות האם אמונתם מספיק חזקה.
הקב"ה יכל לבקוע להם את הים עוד בטרם יתקרבו
המצרים ולא להעמיד אותם במצב של פחד מוות. אבל הקב"ה רצה להעמידם בנסיון
וללמדם, אתם עדיין לא מוכנים ויש לכם עוד על מה לעבוד. ולאחר שבאמת פונים אליו
ומוסרים את נפשם ונכנסים לים אחרי נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אחרי שהוכיחו
שאמונתם בה' חזקה, אז בקע להם ה' את הים.
והפרשה השלישית, פרשת המן. גם כאן יכל הקב"ה
להוריד להם את המן בטרם כלו המצות שהוציאו ממצרים, בטרם רעבו ללחם. אבל גם כאן
נסיון! נכון הוכחתם את אמונתכם ובטחונכם בה' בשעת צרה, בשעת סכנה. אבל מה קורה
כשזה מגיע לפרנסה, האם גם כאן אתם סומכים על הקב"ה או שכאן אתם סומכים רק על
עצמכם. ואם בים רק חלק מהעם לא עמדו בנסיון, הרי שכאן בנסיון של דאגות הפרנסה,
נפלו כל עדת בני ישראל.
התורה מספרת לנו את כל זה ללמדנו כמה קשה עבודת
האמונה, עד כמה היא לא באה בקלות ועד כמה אנחנו צריכים לעבוד ולחזור ולעבוד.
להעמיד מול עינינו את אותה צנצנת המן שנגנזה. עד שנגיע לאמונה שלימה ואמיתית בבורא
עולם. אמונה שתעמוד לנו בשעת קשיי פרנסה, בריאות וכדו'.
מקובלת הסגולה לקרוא פרשת במן ביום שלישי בשבת פרשת בשלח. ברור לי שאין הכוונה לקרוא! ובוודאי לא לתרום כסף לקופה כל שהיא כדי שחבורת תלמידי חכמים יקראו בשבילך את הפרשה. כוונת רבי מנחם מנדל מרימינוב הייתה, שזה זמן המסוגל ללמוד ולהפנים את המסר הטמון בפרשה זו. את המסר הטמון בצנצנת המן שנשתמרה לדורות עד שנגנזה. ההכרה שמי שהוריד לאבותינו את המן הוא לבדו המפרנס אותנו, והחיים על פי הכרה זו. זה הסגולה האמיתית לפרנסה טובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה