פרשת תולדות כהכנה לחנוכה

נכנסנו לחודש כסלו ואנו מתקרבים לחג החנוכה. ושלושים יום קודם החג דורשים בהלכות החג, זה לא רק הלכות הדלקת הנרות ואמירת על הניסים, אלא גם ובעיקר לימוד הלקחים והמסרים שימים אלו מלמדים אותנו.

כולנו גדלנו על סיפורם של חנה ושבעת בניה (שדרך אגב לא הייתה בזמן שלוט היוונים אלא בזמן הרומאים. הסיפור שאנו מספרים על אנטיוכוס, היה עם אשה שקראו לה מרים וגם לה שבעה בנים שנהרגו כולם על קידוש שמו יתברך), סיפור מופלא של מסירות נפש מהבן הגדול עד הבן הקטן שמסרו עצמם להריגה ולא הסכימו להשתחוות לפסל וגם לא לעשות עצמם משתחווים. והסיפור חוזר על עצמו בגרסאות שונות לאורך כל ימי ההיסטוריה של עם ישראל, יהודים מסרו עצמם להריגה בצורות המיתה הכי קשות, אם זה שריפה וטביעה בימי מסעי הצלב, אם זה עינויים קשים במרתפי האינקוויזיציה ושריפה על המוקד בגלות ספרד. וכן הלאה לאורך הדורות.

וכאן עולה בליבי מידי פעם השאלה, האם גם אנחנו היינו עומדים בניסיון הזה? האם גם אנחנו היינו מוכנים ואפי' שמחים לעבור ייסורים כאלו ומיתות משונות כאלו למען קדושת שמו יתברך? והתשובה היא כן, כל אחד ואחד מאיתנו אם היו מכריחים אותו להמיר את דתו וכדו', היה מוסר את נפשו.

אבל יש מסירות נפש מסוג אחר. יש למות על קידוש ה' ויש לחיות על קידוש ה'. וגם את זה אנחנו מוצאים בתקופת שלטון יוון, השלטון שיותר משרצה הישגים מדיניים, רצה הישגים רוחניים. שרצה להשליט בעולם ובעיקר על עם ישראל את תרבות יוון. תרבות של טיפוח ופיתוח גוף האדם, תרבות של משחקי ספורט, תרבות של חכמה ומדע.  מי שמצטרף יזכה לכל העושר והתענוגות שהעולם הזה יכול להציע, מי שלא יצטרף יסבול מרדיפות, השפלות, גזירות כלכליות עינויים והריגה. ורוב העם בוחר בדרך הקלה, של התייוונות, של הצטרפות ל"קידמה", של "אין לי חלק באלוקי ישראל". מעטים אלו שנאחזים חזק בתורה ובמצוות עד שנאלצים לעזוב את בתיהם ולברוח לכפרים נידחים ואפי' לחיות במערות, לאכול שורשים ועשבים ולשתות מי גשמים דלוחים.

וגם זה נמשך לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל. עם אנחנו מסתכלים על גרוש ספרד, רוב העם בחר בגרוש ובלבד לא לעבור על דת. ורק חלק מהעם לא יכל לוותר על חיי השפע ובחר לחיות חיי "אנוסים" שגם זה כשלעצמו מסירות נפש.

ויש מסירות נפש וקידוש ה' של שמירה על צורת היהודי גם במצבים הכי קשים. כמו שהיה בימי השואה, בה יהודים שבמשך שנים של מחסור ורעב, של התעללויות ועבודת פרך, של ייסורים שאי אפשר לתאר. יש ביניהם המאבדים צלם אנוש, אך יש שגם במצבים הכי קשים כאשר אין כבר צורה של בן אדם, שומרים על צורה של יהודי, שומרים על צורה של בן תורה. כמו הסיפור על בחור ישיבה שלאחר חודשי רעב בהם כל המחשבות מתמקדות בדבר אחד – "לחם", רואה בלילה את אחד מחבריו לצריף מוציא מכיסו פרוסת לחם ומחביאה מתחת לראשו. והיצר משכנע אותו במשך כל הלילה בתירוצים של פיקוח נפש ובדמיונות של טעמה של פרוסה זו בפיו, לקחת את הפרוסה הזו. והבחור קם באמצע הלילה מתגנב למיטת חבירו, לוקח את הפרוסה ו.... שם אותה למראשותיו של האחראי על הצריף שגם הוא בחור ישיבה לשעבר. וכל זה, כמו שהוא מסביר אח"כ, כדי להשתיק את אותו יצר המטרידו. או כמו אותם בחורי ישיבה בגלות סיביר, שכדי לשמור על דמותם הטהורה, קיבלו על עצמם לא לבקש נדבות. ואחרי חודשים ארוכים של רעב כבד בהם החלום הכי מתוק הוא פרוסת לחם, מגיע ערב פסח וצריך לעשות ביעור חמץ. והרי כבר חודשים שלא ראו צורה של פירור חמץ ואיך יקיימו המצווה. ואז הם מחליטים שבשביל זה אפשר לבקש נדבות. ואכן כשמוצאים חתיכת לחם מקיימים בה מייד את מצוות ביעור חמץ, לא על ידי אכילה אלא בשריפה. וכפי תיאוריו המרטיטים של הסופר דוד זריצקי.

ואפשר לרדת עוד ברמה ולחשוב על חיים בצל קשיי פרנסה כמו שהיה באמריקה שיהודים שלא רצו לעבוד בשבת לא מצאו עבודה. וכמו שהיה בישראל בשנים הראשונות לפרוץ המדינה בה יהודים שרצו לשמור על יהדותם הטהורה נלקח מהם הפנקס האדום, נזרקו ממקום עבודתם ולא קיבלו את התנאים המינימליים לחיות. וגם זה מסירות נפש. גם זה נסיון קשה מאד.

ופה מתחזקת השאלה, איפה אנחנו בסיפור הזה? האם אנחנו נהיה מסוגלים לעמוד בנסיונות (שלא יהיו) או שחלילה....! זה לא קל למסור את הנפש למיתה כאשר יש גזירות שמד. גם אם הנפש מתקוממת והאדם מטבעו מוכן למסור את נפשו לדברים החשובים לו, קל זה לא! אבל יותר קשה זה לחיות חיים של מסירות נפש.

והשאלה צריכה לנקר במוחו של כל יהודי. כי גם אם לא יהיו יותר מצבים ונסיונות כאלו, את המצווה של "ואהבת את ה'... בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" אנחנו חייבים לקיים אם לא בפועל אז לפחות בכח, להיות בדרגה הזו.

וזה לא בא לבד ובטח לא בקלות. זה דורש השקעה ובנית החוסן הנפשי כשהחיים קלים וטובים. ואיך עושים את זה?

בפרשת השבוע אנו מתחילים בלימוד דרכו של יעקב אבינו ונמשיך בכך בפרשיות השבוע של השבועות הקרובים. ההתחלה היא "יעקב איש תם יושב אוהלים", מה הגדרתו של יעקב? יושב אהלים. יושב ספון באהלה של תורה, הרחק מכל עניני העולם הזה. ובהמשך " עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. יעקב בבית לבן, מקום הטומאה ועוה"ז, הוא אותו יעקב שגדל בביתו של יצחק ובישיבת שם ועבר. ולבסוף יוסף בן הזקונים שמתרגם אונקלוס "בר חכים" ומפרש רש"י שהעביר לו את כל תורתו שלמד אצל שם ועבר. יוסף גם הוא כיעקב מתגלגל מביתו למקומות עם נסיונות קשים ביותר, למצרים המדינה העשירה, המתקדמת, והטמאה ביותר שהייתה בעולם ההוא. ויעקב מכין אותו. ומה מסר יעקב ליוסף? תורה מיוחדת? אולי תורה עם דרך ארץ? לא ולא! "איש תם יושב אהלים"! את זה העביר יעקב ליוסף. כי זה הבסיס להיותנו יהודים בכל מצב. לימוד התורה והמוסר. סגירת דלת הבית בפני הרוחות הנושבות בחוץ ובפני אנשי השדה. שם באוהלם של שם ועבר, שם בהיכלי הישיבות, אנו בונים את אישיותנו, את חוזקנו ואת עוצמתנו. קונים לעצמנו את ההבחנה בין חיי עולם הזה לחיי עולם הבא. שם אנו מתחברים ומתקרבים לקב"ה.

ומי שהוא יושב אהלים כשהוא בחור בישיבה, מי שקונה לעצמו את כל זה. ובדרך אגב אף פעם לא מאוחר להתחיל וגם מי שהיה ועזב יכול תמיד לחזור כי להיות יושב אהלים זה לא האוהל הפיזי אלא אוהל רוחני. ומי שמקיף עצמו באהלה של תורה, מי שבונה את כל חייו סביב התורה, יהיה יושב אהלים בכל מקום בו יתגלגל במהלך חייו ויוכל לעמוד בכל הנסיונות שיעמדו לפניו. והאהל הזה יהיה איתו בכל מקום ובכל מצב בו הוא יהיה.