"וישמע ראובן ויצילהו מידם. ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה.... למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" (ל"ז כא"-כ"ב) אומר רש"י "למען הציל אותו מידם – רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו".
האחים מתנכלים על יוסף להמיתו. להרוג אותו ולהשליך את גופתו לאחד הבורות. אומר להם ראובן, למה שאנחנו נשפוך את דמו, נשליך אותו חי לבור והוא ימות מאיליו. לכאו' לא רק שותף לפשע, אלא מנקה את המצפון של כולם. בשביל זה צריך את עדותה של רוח הקודש שכל כוונתו הייתה לחזור לאחר שהאחים ילכו, להוציאו מהבור ולהשיבו אל אביו.
המדרש אומר על פרשה זו, אם היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', היה טוענו על כתפו ומוליכו אצל אביו.
והדברים צריכים ביאור, בשביל זה ראובן רוצה להציל את יוסף, בשביל שיכתבו עליו? זה מה שראובן מחפש, זה מה שהוא צריך, קצת פרסום?
נראה שראובן לא העריך מספיק את חשיבות מעשהו. וזה מה שאומרים לנו חז"ל, אם היה ראובן יודע עד כמה מעשה זה חשוב בשמים - והפרסום והכתיבה לדורות רק ממחישה לנו ולו את עצמת המעשה - הרי שהיה משקיע בזה הרבה יותר ונותן את כל כולו לדבר.ומעשי אבות סימן לבנים ולכך נכתבו בתורה כדי שנלמד מהם. כמה דברים אדם לא עושה או עושה בצורה של לצאת ידי חובה, רק בגלל שהוא לא מעריך את חשיבות מעשיו. אם אדם היה יודע כמה חשובה שעת לימוד שלו לפני הקב"ה, הרי שהיה משקיע את כל נשמתו בה, ולא רק כדי לסמן V במשבצת של קבעתי עיתים לתורה. היה מוסיף עוד שעה, היה משתדל לנצל רגעים פנויים ללימוד. עם אדם היה חושב כמה נחשבת תפילתו לפני הקב"ה עד כדי שמעדיפה על פני שבחן של המלאכים לפניו, הרי שכל תפילתו היתה נראית אחרת, הרי שעמידתו בבית הכנסת היתה נראית אחרת. וזה גדלות האדם. שהאדם יכיר את ערך עצמו, יכיר בערך מעשיו ואז מעשיו וכל חייו ייראו אחרת.
ואם נרצה להעמיק יותר, נראה שראובן עומד לבדו מול האחים שמסכימים כולם להרוג את יוסף, כאשר לפי דעתם הם עושים זאת על פי דין. ראובן מוצא את עצמו כדעת יחיד ואינו יכול ואולי גם לא רוצה לצאת כנגדם, כי אולי בכל זאת הם צודקים. ולכן, יעשה את מעשיו, אבל בסתר לאחר לכתם. אם היה יודע ראובן שהתורה תעיד עליו כי הקב"ה מסכים על ידו, הרי שהיה יוצא נגדם בעוז ובגאון ומוליכו על כתפיו חזרה לאביו.
ופה אנו מגיעים לימי החנוכה. אנו רגילים להזכיר את גבורתם ומסירות נפשם של המכבים בני חשמונאי שהעזו ויצאו לבדם מעטים וחלשים מול עוצמתה של יוון האדירה בעלת הצבא הגדול והחזק בעולם. מסירות נפש עצומה, אך למי שהגיע לדרגות גבוהות בבטחון, הדברים פשוטים. אבל יש כאן מסירות נפש נוספת שאולי גדולה יותר, העוז והכח לצאת נגד אחיהם, נגד רוב העם שבחרו לאמץ את תרבות יוון. אולי בכל זאת הם צודקים, אולי צריך ללכת בדרכי נועם, אולי אם נצטרף אליהם אז נקרב אותם ונעצור את ההתדרדרות מבפנים. ומתתיהו ובניו, יודעים שהצדק איתם, דרכם ברורה לפניהם והם יודעים מה נחשב בשמים. והם יוצאים ונלחמים לא רק ביוונים ובתרבותם אלא גם ובעיקר במתיוונים ובדעת הקהל הישראלית באותה תקופה.
וזה מה שאנחנו צריכים לקחת איתנו מפרשה זו ומימים גדולים אלו. לא להסחף אחרי החברה גם אם הם אחים שלנו וגם אם היא חברה חרדית. לעמוד על שלנו בלא להגרר אל אותה תרבות שהשאירה לנו יוון למרות הנצחון הגדול עליה. אם אנחנו רוצים להרבות בלימוד תורה, לגדול ביראת שמים, להוסיף בקיום המצוות, להיות מוסיף והולך. אל לנו להסתכל על הסובב אותנו, אלא להתמקד במה שאנחנו ובמה שאנחנו רוצים להיות. גם אם זה לא בדיוק מה שהחברים שלנו עושים, או מה שמקובל בסביבתנו.
וכדי לקבל מושגים על מה זה לעשות מה שאתה חושב שצריך לעשות גם עם זה נגד דעתם של חבריך ה"גדולים", אני ממליץ על קריאת הספר "גשר צר" של הסופר ר' דוד זריצקי, על הסבא מנוברדוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה