פרשת בראשית

בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ - נחלקו המפרשים מה טעם התחילה התורה בסיפור בריאת העולם. רש"י מביא את דבריו הידועים של רב יצחק " משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" הקב"ה ברא את העולם והוא נותנה למי שרצונו בכך. הרמב"ן שואל הרי צורך גדול הוא להתחיל מבראשית, כי הוא שורש האמונה. ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל? ועונה הרמב"ן שמעשה בראשית הוא סוד גדול שאין לנו הבנה בו מהפסוקים אלא מקבלה מפי משה רבינו. ולנו מספיק שנאמין במה שנזכר בעשרת הדברות "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" לכן צריך את הסיבה של כח מעשיו הגיד לעמו.

איך שנפרש, לנו ודאי יש מה ללמוד לגבינו מסיפור זה של בריאת העולם.

הגמרא במסכת סנהדרין מביאה ברייתא - ת"ר אדם נברא בערב שבת.... שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך. (סנהדרין לח א). במקום אחר מוסיפים חז"ל ואמרים "אם זכה אדם, אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית. ואם לאו, אומרים לו: יתוש קדמך, שלשול קדמך" (ויקרא רבה, י"ד). חז"ל תמהים הרי כל תכלית בריאת העולם היא בשביל האדם כמו שמבאר הרמב"ן "תכלית הארץ להיות ישוב לאדם שאין בתחתונים מכיר בוראו זולתו" (א' י'). וכמו שמפרש רש"י את הפסוק "כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" ומפרש רש"י למה לא המטיר כי אדם אין (ב' ה'). כל בריאת העולם רק בשביל האדם וא"כ למה נברא אחרון. ועל זה אומרים חז"ל את דבריהם, נכון העולם נברא בשביל האדם, אבל לאיזה אדם?

ויהי האדם לנפש חיה מתרגם אונקלוס - "רוח ממללא". ומבאר רש"י גם בבהמה וחיה נאמר נפש חיה, אבל שונה האדם שנתווסף בו דעה ודיבור. למה קיבל האדם תוספת זו? אם בשביל להנות מהבריאה המופלאה הזו, הרי מותר האדם מן הבהמה אין, כי גם הבהמה נהנת ממנעמי העולם הזה. ולאחר הקללה, מעלתה רבה על האדם שהרי אינה צריכה לטרוח בשביל הנאותיה. וכמו שאמר אדם הראשון "אני וחמורי באבוס אחד ?!"  ועיין בהקדמת הרמח"ל לספרו מסילת ישרים.

הרמב"ן שהזכרנו מבאר למה נבראה העולם בשביל האדם? "שאין בתחתונים מכיר בוראו זולתו". זה מותר האדם מן הבהמה, מכיר את בוראו.על הפסוק שהזכרנו - ואדם אין לעבוד את האדמה, מוסיף רש"י "וכשבא אדם וידע שהם (הגשמים) צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והגשמים". בשביל איזה אדם נברא העולם בשביל מי שמכיר את בוראו. בשביל מי שמתפלל אל הקב"ה.

ועל זה אומרים חז"ל אם זכה אדם, אם זכה להבין מה תפקידו בעולמו, בשביל מה הוא נוצר ובשביל איזה אדם נבראה העולם, אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית. והרי לא נברא ראשון? אלא סוף מעשה במחשבה תחילה. המחשבה הייתה על האדם ובשבילו נברא העולם. אבל, אם לא זכה, אם לא הבין את ההבדל בינו לבין החיה והבהמה, אומרים לו, יתוש קדמך. אפי' היתוש - הפחות שבבריאה, גם הוא נוצר לפניך וא"כ חשוב ממך.

וההבנה הזו מחייבת! "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין פרק ד' משנה ה') חייב? כן כי כשאדם יודע למי נברא העולם והא חושב על כך שזה בשבילו הוא ידאג להיות האדם שבשבילו נברא העולם.

הברייתא שהזכרנו - אדם נברא בערב שבת.... שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך. לא מתייחסת רק לבריאתו אחרון למעשה בראשית, אלא גם לכך שהוא נברא בערב שבת. לא יום שישי אלא ערב שבת. ובהמשך הברייתא דעה נוספת, "דבר אחר, כדי שיכנס לסעודה מיד". וודאי שאין הכוונה לסתם אכילה שא"כ יכל לבוראו ביום אחר ולתת לו את מזונותיו. ובמיוחד שהיה אסור לאדם אכילת בשר, א"כ יכל לבוראו לפני בהמה חיה ועופות.

אנו אומרים כל שבת במזמור לכה דודי "לקראת שבת לכו ונלכה, .... מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה". מי שקורא את פסוקי ששת ימי בראשית בהבנה שטחית, עלול לחשוב שהשבת ניתנה למנוחה פיזית. אחרי ששת ימי העשייה באה שבת מנוחה. נכון, זה ברור שהקב"ה לא צריך את המנוחה, כמו שהוא גם לא התאמץ בבריאת העולם. אבל ניתן לחשוב שבריאת העולם היא סימן לחיינו בעולם זה וגם אנו שישה ימים נעבוד ואח"כ ננוח מעבודתנו הקשה. זה נכון, ששת ימים תעשה מלאכה! אבל השבת לה' אלוקיך. אומר לנו רבי שלמה אלקבץ בפיוט לכה דודי, השבת היא לא אחרי ששת ימי המעשה. סוף מעשה במחשבה תחילה. כל העשייה הייתה בשביל השבת. השבת היא מעין עולם הבא. ברא הקב"ה את העולם הזה עם מעין עולם הבא בתוכו וזה היה המחשבה תחילה.

ואולי לכן נקטה הברייתא שאדם נברא בערב שבת. לאחר הקללה והקנס שהושת עלינו של "בזיעת אפיך תאכל לחם" עלול אדם לשכוח שהוא נזר הבריאה ובשבילו נברא העולם. עלול אדם להשאר בגלות של "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי ....." וממילא התוצאה תהיה התמקדות בעבודה, התמקדות בחלקו הגשמי תוך זניחת "הנפש ממללא" עד כדי שיתוש קדמך. ברא הקב"ה את האדם בערב שבת לקראת יום המנוחה- יום בו אין את הקנס של  בזיעת אפך תאכל לחם, כדי ללמדו שזה עיקר חיותו ובשביל זה הוא נברא.

יצאנו מימים מרוממים של ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ועל כולם שמחת תורה. ימים של התעלות, של רוממות של איגרא רמה. לימים של שגרה, של בזיעת אפיך תאכל לחם. וההרגשה היא של נפילה עמוקה וכואבת לבירא עמיקתא. איך נשמור את העליה הרוחנית מימים אלו ונמשיך אותם לכל השנה? איך נרפד את קרקע הבור העמוק? סידר לנו עזרא הסופר את סיום התורה בשמיני עצרת ואת תחילת התורה מחדש מיד לאחר תקופה זו של החגים. ואולי בין הטעמים נמצא גם הטעם הזה, שנלמד מבריאת העולם ומיצירת האדם מי ומה הוא האדם ולשם מה נברא. וננצל את המעין עולם הבא שקיבלנו בשבת כדי למצות את מותר האדם מן הבהמה.